ותרו על השליטה, לכו לישון

הפרעות שינה הפכו לעניין נפוץ. יש לכך סיבות, ויש גם פתרונות.
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

בציור השמימי של אוולין דה מורגן, Night and Sleep (1878), אנו רואים את ניקס, אלת הלילה היוונית רבת העוצמה, מרחפת בשמיים של שעת בין-ערביים עם בנה האהוב היפְּנוֹס, אל השינה טוב המזג. ציור זה של אלים יווניים מצליח להציג בפנינו גישה שונה בתכלית למושג השינה. בעת העתיקה היה נהוג להאניש את השינה, והיא נחשבה נשגבת ואף רומנטית.

גם לניקס וגם להיפנוס הייתה אישיות מובחנת. ניקס הייתה יפה, מסתורית ונוראה – האלה היחידה שאפילו זאוס פחד ממנה. אפשר לתאר אותה כגרסה עזת מצח של אמא אדמה, והיא גוננה על בנה בכל מצב, גם כשהוא היה מעורב בתעלולי-אלים למיניהם. אבל היפנוס היה גם עדין וטוב לב, ילד אנדרוגיני של אמא. הוא התקיים במרחב לימינלי שבין השינה לערות, ולעתים קרובות נראה חולמני. לוּ היה בא למרפאת שינה כיום, סביר להניח שהרופאים היו אומרים לו שהוא סובל מנרקולפסיה – הפרעה שמטשטשת את הגבול בין ערות לשינה.

לילה ושינה, אוולין דה מורגן

"לילה ושינה", אוולין דה מורגן (1878). תצלום: ויקיפדיה

ניקס והיפנוס דרו בשאול. היא הייתה ציפור הלילה המקורית, והגנה בנחישות על המקצבים הצירקדיים ההופכים את היום ללילה כבאורח קסם. כפי שאפשר לראות בציור של דה מורגן, ניקס עוזרת להיפנוס לפזר פרחי פרג אדומים, תמציות שינה, על האדמה שמתחת. בדומה למעשייה המודרנית על איש החול, הזורה אבק שינה בעיניהם של ילדים, גם הציור של דה מורגן מזכיר לנו שהשינה היא מתת שמיים. השינה היא חסד.

דמויותיהם של ניקס והיפנוס הן האנשה רומנטית של הלילה והשינה. ניקס ילדה את השינה ויצרה את החשיכה האסתטית שבחסותה יוכל היפנוס לפרוח. והיפנוס אהב לישון. מערתו, ששכנה בין שדות פרג בסמוך לנהר השכחה, הייתה מקום מפלט – מקלט קריר וקסום הפתוח לכל ברייה הרוצה להוקיר את המסתורין החושני, ואף הסקסי, של השינה.

השינה הפכה מחוויה אישית עמוקה לתהליך פיזיולוגי, ממושג מיתולוגי למושג רפואי, ממאורע רומנטי לסחורה

כיום האם ובנה כמעט ונשכחו. ניקס נמצאת בגלות כבר יותר ממאה שנה בגלל זיהום האור שמסאב את שמי הלילה. והיפנוס זכור בעיקר הודות למונחים שנגזרו משמו, היפנוזה וכן - למורת רוחו, מן הסתם - hypnotics (סמי שינה). השינה חדלה להיות אישית, נעלה ורומנטית. היא הפכה לעניין רפואי, יומיומי, תכליתי.

השינה הפכה מחוויה אישית עמוקה לתהליך פיזיולוגי, ממושג מיתולוגי למושג רפואי, ממאורע רומנטי לסחורה. בגלל התפישה המוטעית שלנו לגבי שינה פיתחנו צורך אובססיבי לשלוט בשעות השינה שלנו ולנהל אותן. מדובר באחד הגורמים החשובים ביותר למגפת חוסר השינה של ימינו, ובכל זאת אנו מתעלמים ממנו.

משהו אינו כשורה. למרות עשרות שנים של מחקרי שינה חדשניים, עלייה במספר מומחי השינה ומרפאות השינה, עניין תקשורתי רב בנושא ומגוון יוזמות חינוכיות של מערכות הבריאות הציבוריות, נראה כי מגפת חוסר השינה ונדודי השינה (אינסומניה) מחמירה והולכת.

מדי שנה, 30 אחוז מהמבוגרים מדווחים לפחות על תסמין אחד של נדודי שינה. בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת חלה עלייה משמעותית בשכיחות של תופעת נדודי השינה ובליקויי הפעילות הנובעים ממנה, וכן בשיעורי השימוש בכדורי שינה. במהלך תקופה זו עלה שיעור האבחנות של הפרעות השינה ב-266 אחוז, ומספר המרשמים לכדורי שינה זינק ב-293 אחוז.

בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת חלה עלייה משמעותית בשכיחות של תופעת נדודי השינה ובליקויי הפעילות הנובעים ממנה, וכן בשיעורי השימוש בכדורי שינה

מיליוני אנשים נוספים סובלים מדפוסי שינה בעייתיים כתוצאה מהציפיות המופרזות שלנו מהחיים המודרניים. ב-1998 דיווחה National Sleep Foundation ש-12 אחוז מהאמריקנים ישנים פחות משש שעות בלילה. עד 2005 כבר עלה הנתון הזה ל-16 אחוז.

רבות נכתב על הנזקים שמחסור כרוני בשעות שינה גורם לתפקוד היומיומי. בעיות שינה פוגעות באופן משמעותי בפרודוקטיביות ובבטיחות האישית. הן גם מזיקות באופן חמור לבריאות הגופנית והנפשית שלנו, כיוון שהן גורמות לדלקות כרוניות במוח ובשאר הגוף. דלקות כרוניות הן גורמי סיכון למחלות לב וכלי דם, להפרעות ניווניות של מערכת העצבים, למחלות אוטואימוניות, לסוכרת, להשמנת יתר, לסרטן ולדיכאון.

אנשים עם הפרעת נדודי שינה סובלים מאוד בשעות הלילה. מעבר לתסכול המובן מאליו הנובע מניסיונותיהם הכושלים להירדם, ומעבר לחרדה שהם חשים לגבי ההשלכות של חוסר השינה על תפקודם ובריאותם, רבים מהם סובלים גם מתחושות של בדידות, בושה וייאוש. אף על פי שהתחושות האלה מודחקות באור היום, הן ממשיכות לקנן מתחת לפני השטח, לפגוע באיכות החיים ולהגדיל רבות את הסיכוי לשקוע בדיכאון ואף לנסות להתאבד.

המהפכה התעשייתית שינתה את יחסנו לשינה מן הקצה אל הקצה: מחסד נשגב הפכה השינה לתהליך ביו-רפואי מכניסטי. עם התפשטות הפילוסופיה המכניסטית הפכה המכונה לגיבורה החדשה של בני האדם והבטיחה להושיע אותנו מכל התחלואים האנושיים. האנרגיה הפכה לזהב.

ברחבי העולם המערבי החלו לצוץ מכונות ומפעילים לצד מכרות פחם ובתי קפה. התיעוש הוליד משבר אנרגיה גלובלי – המשמש גם כמטפורה למשבר האנרגיה הפרטי שלנו. כיום, נפט וקפה הם המשאבים הנסחרים ביותר בעולם. אנחנו חברה של מכורי אנרגיה, ובכל חזית אנו תלויים במוצרים מעוררים – מזונות, נוזלים, מידע, בידור ותאורה לילית. יתרה מזאת, אנו תלויים ברשת המכונות הגלובלית האחראית לייצור ולשימור אורח החיים שלנו.

מנוע תעשייתי מתקופת המהפכה התעשייתית

מנוע תעשייתי מתקופת המהפכה התעשייתית. תצלום: ביל גרייסי

איננו יכולים עוד להתכחש לדמיון הבולט בין התחממות גלובלית לדלקות כרוניות. בסופו של דבר, צריכת האנרגיה המופרזת שלנו מחממת את כוכב הלכת ואת תושביו גם יחד. ושניהם זקוקים ללילה קריר ורגוע כדי לישון. דלקות כרוניות עלולות להעלות את טמפרטורת הגוף שלנו עד לסף הקדחת, וכך לחמם יתר על המידה את מוחנו ואת גופנו ולשבש את שנתנו.

התיעוש שיבש את הלילה ואת השינה. שמי העת העתיקה היו מאוכלסים בפנתאון פרוע של אלים ואלות, ואילו השמיים של ימינו מלאים במכונות מעופפות, בהן עשרות אלפי מטוסים ולוויינים. ניקס עדיין נמצאת בגלות, כיוון שאינה מסוגלת לשאת סביבות מזוהמות באור. וללא אמו, היפנוס דועך. בשיאה של המהפכה התעשייתית הפכה השינה לאויבת הציביליזציה. תומס אדיסון הוביל את המאמצים לשלוט בשינה ואף לחסל אותה כליל.

בני האדם פיתו את השינה מביתה שבטבע, משל הייתה יצור פראי, ובייתו אותה לטובת החיים המתועשים. וכיום היא מגודרת או כלואה כמו חיית מחמד. אנו הולכים לישון מאוחר וקמים מוקדם, מגבילים את השינה וממשטרים אותה באמצעות שעונים מעוררים. האם נשתמש בשעון מעורר כדי להגביל חוויות אנושיות טבעיות אחרות? תארו לכם שנפעיל שעון מעורר כדי לתחום את משך הארוחה או יחסי המין.

בעשרות השנים האחרונות עברנו מביות השינה למדיקליזציה של השינה. היפנוס נחטף וכעת הוא שבוי במעבדות מחקר, מרפאות ובתי מרקחת. רופאי השינה מסבירים לנו שהשינה היא תהליך ביו-רפואי מורכב, המתרחש מחוץ לגבולות המודעות, אך הגישה הזאת פוגעת במערכת היחסים האישית שלנו עם השינה.

המדיקליזציה מסתירה מאיתנו את חוויית השינה הסובייקטיבית מאחורי שורה של מדדים אובייקטיביים. כיום אנו מדברים על שינה (כמו על סוגיות בריאותיות אחרות) בשפת המספרים. אנו עסוקים במשך הזמן שאנו מבלים בשלבי השינה השונים, ביעילות השינה, וכמובן בזמן השינה הכולל. השאלה הנפוצה ביותר ששואלים אותי כמומחה לשינה ולחלומות היא: "כמה זמן שינה אני צריך?" משך השינה נחשב למדד השינה הטוב ביותר. אבל זה כמו לשאול: "כמה קלוריות אני אמור לאכול?" התשובה לשתי השאלות היא: "תלוי".

מספרים ונתונים מסיחים את דעתנו. מדדי שינה הם כלים יעילים, אך הם בסך הכול מדדים של פעילות פיזיולוגית עם מִתְאָם לשינה. הם אינם מדדים המתארים את חוויית השינה עצמה.

המדיקליזציה הופכת את השינה לחלק ממשטר הבריאות ותו לא, ולכן אנו מנסים לנהל אותה כפי שאנו מנהלים פעילות גופנית, לחץ ותזונה. אנו מנסים ללא הרף לשנות את הרגלי השינה שלנו בעזרת שטף בלתי פוסק של טיפים ממומחים, ספרים, מאמרים ובלוגים. וכשהטלאים האלה נקרעים, כפי שקורה תמיד, אנו נוחים יותר מאי פעם להתפתות לכדורי השינה שהפרסומות מוכרות לנו.

המדיקליזציה מעודדת את השימוש בתרופות בלתי יעילות ואף מסוכנות. בפועל, כדורי שינה מייצרים מין "שינה מזויפת": הם לא מרפאים את נדודי השינה אלא רק מדחיקים את התסמינים. הסתמכות מתמשכת על כדורי שינה פוגעת ביעילות העצמית של שנתנו, כלומר מערערת את האמון שלנו ביכולתנו הטבעית להירדם. היא גם מובילה לתלות או להתמכרות, ומעלה את הסיכון למחלות חמורות או למוות.

אין הכוונה שאסור לעולם להשתמש בעזרי שינה. היפנוס אהב פרחי פרג. תמיד היה לו מלאי פרחים בהישג יד, והוא השתמש בהם כדי לחולל שינה. הטעות היסודית של המדיקליזציה היא השימוש בתרופות או בטיפים רפואיים כתחליף לשינה. בטווח הארוך, השימוש בכדורים או בטיפים ממומחים אינו יעיל, מכיוון שהוא עוקף את הצורך שלנו להתעלות מבחירה מעל לַעצמי הער.

כשאני מרצה על שינה בפני קהלים של הדיוטות או של אנשי מקצוע, אני פותח בדרך כלל בשאלה: "מהי שינה?" לרוב האולם משתתק לרגע או שניים, אבל אז מתחילות להישמע אותן תשובות מהוססות: "לא להיות ער", או "חוסר הכרה", ואצל אנשי המקצוע: "לא-REM" (שנת REM, ראשי תיבות ל-rapid eye movement, הוא האופן שבו חוקרים מגדירים את שלב החלום בשינה). הנקודה היא שכל הניסיונות שלנו להגדיר שינה נעשים על דרך השלילה – אנו מנסים לומר מה השינה אינה. היא אינה ערות, אינה הכרה, אינה חלום.

צעירה ישנה, בזרועות פשוטות

"מעבר לחלומות", תצלום: ריסטו קואולסמה

אם לוחצים על מומחי שינה להרחיב, רובם יתמקדו בתועלות ששינה מעניקה לבריאות, לתפקוד, להופעה החיצונית, לפרודוקטיביות, ליצירתיות, למצב הרוח ועוד. הם יתנו לכם תיאורים מורכבים של התהליכים המתרחשים בגופכם ובמוחכם במהלך השינה וידברו על גלי מוח הנמדדים באמצעות EEG ועל ניורו-פיזיולוגיה.

אבל את השינה אי אפשר לצמצם לכדי פלט מקושקש של EEG. אי אפשר לתאר אותה אך ורק כשטף של הורמונים עצביים המופרש בלילה. למרות שחשוב לתאר גם את ההיבט הביו-רפואי של השינה, אין די בכך, כיוון שגישה זו מתעלמת מהחוויה של האדם הישן. היא מתעלמת כמעט לחלוטין מהשינה עצמה. המוח אינו ישן. וגם הגוף שלנו אינו ישן. אנחנו ישנים.

פילוסופים גדולים טענו שרובנו טועים ומבלבלים בין גבולות התפישה שלנו וגבולות היקום. הבעיה הזאת נוכחת יותר מכל בגישה העכשווית לשינה. בכל הקשור לתפישת התודעה, אנחנו בעיצומו של עידן שמזכיר את התקופה הטרום-קופרניקאית, עידן ששם את הערוּת במרכזו. אנו מניחים שהערוּת היא לב לבו של יקום התודעה, דוחקים את השינה לעמדה משנית. למעשה, אנו מכפיפים את השינה לערות.

לבחון את השינה אך ורק מבעד למשקפי הערוּת זה כמו לבחון את שמי הלילה המפוארים מבעד למשקפי שמש כהים. אנו לוקים ב"עֵריזם", התמכרות עדינה אך קטלנית לתודעה העֵרה שמגבילה את תפישת השינה שלנו ואת חוויית השינה שלנו.

תופעת ה"עֵריזם" היא האחראית למדיקליזציה של השינה ולביות שלה, והיא מובילה אותנו למצב משובש ובלתי פוסק של עוררות יתר. כפי ששר ג'ון לנון בשירו “I’m So Tired” (משנת 1968):

You know I can’t sleep, I can’t stop my brain.
You know it’s three weeks, I’m going insane.
You know I’d give you everything I’ve got
For a little peace of mind.

עוררות יתר היא תוצאה בלתי נמנעת של תופעת ה"עריזם", של קצב חיים קדחתני שאינו מווּסת על-ידי כמות הולמת של מנוחה.

עוררות יתר הפכה למחלה מדבקת, המופצת בין היתר על-ידי התרבות הפופולרית, ומקורה בהתעלמות שחצנית מהמקצבים הטבעיים שלנו. זאת סַטְלה זולה, מין תשוקה סינתטית שעלולה לשאת בחובה תופעות לוואי חמורות.

מחקרים מעידים על קשר בין עוררות יתר, שמתאפיינת בהשתוללות גלי מוח ובקצב לב מהיר, לבין התחממות מופרזת של גוף ונפש. עוררות היתר ממכרת אותנו לרגעי השיא של שעות הערות, ולכן היא משבשת את השקיעה הלילית בשינה ומסווה את העייפות שאנו חשים לאורך היום. עוררות יתר ונדודי שינה עלולים להוביל לתלות בסמים ובחומרים אחרים. קפאין, משקאות אנרגיה וסמי מרץ עוזרים  לנו להמשיך לטוס, ואילו אלכוהול, מריחואנה ותרופות הרגעה מספקים הפוגות זמניות, מלאכותיות.

האנושות מתמודדת זה מכבר עם סוגיית עוררות היתר. יש לכך מגוון דוגמאות, החל מהשאיפות המופרזות של איקרוס וכלה באי-הרצון של פיטר פן לנחות. אנו נמשכים לגבהים ורוצים לקרוא תיגר על הכבידה, לעוף עם האלים. למדנו שמקובל – ואולי אפילו עדיף – להיות ערים בלילה. ואנחנו פשוט לא רוצים להאט, לנחות, לעצור. אנו מאמינים כי האדם שיתנתק מהשלשלאות הצירקדיות של הטבע יזכה לתהילה.

זוהי התרסה המאפיינת רוח נעורים וגיבורי רוקנרול. האבנים ממשיכות להתגלגל, אירוסמית' ממשיכים לנסוק באוויר, וג'ים מוריסון עמד בהבטחתו "לעולם לא לרדת" (never come down). "הליכת הירח" של מייקל ג'קסון ואחוזת Neverland שלו ("ארץ-לעולם-לא") הם סמלים מובהקים של "עריזם". אף על פי שמותו של ג'קסון מיוחס למנת יתר של פְּרוֹפּוֹפוֹל, הגורם בפועל היה סיבוכים של עוררות יתר. אפשר ללמוד לקח חשוב מכל אותם מקרי מוות של כוכבי-על שעשו שימוש יתר בתרופות מתוך רצון נואש לנחות ממעופם.

עוררות יתר עושה אותנו חולים. היא עושה אותנו עייפים ומתוחים בעת ובעונה אחת – המקבילה הפסיכולוגית של סד עינויים. בעוד שה"עריזם" מושך אותנו מעלה בלי הפסקה, כוח הכבידה של הישנוניות הגוברת מושך אותנו מטה. אנו נמתחים בכיוונים מנוגדים על-ידי כוחות שווים בעוצמתם. אין פלא שיש מתאם בין עוררות יתר לדיכאון, הפרעה המתאפיינת בתחושת "תקיעות" עיקשת.

האם ייתכן שהתפישה הרוחנית המודרנית שלנו מעודדת עוררות יתר? אחרי ככלות הכול, האל של היהדות ושל הנצרות כמעט שאינו יורד ממשכנו השמימי, וידוע שהוא עבד בלי הפסקה במשך ימים, לפני ששבת סוף סוף ממלאכתו. בניגוד מוחלט לאל המונותאיסטי, האלים של העת העתיקה היו מקורקעים, אף שהיו מסוגלים לעוף. הם חיו על פני כדור הארץ, בראש הר, או – כמו ניקס והיפנוס – מתחת לאדמה. אמנם ניקס נהגה לעלות מדי לילה אל פני האדמה כדי למלא את חובותיה, אך תמיד חזרה בנאמנות למשכנה התת-קרקעי כדי לנוח במהלך היום.

המדיקליזציה מטשטשת את טבעה האמיתי של השינה – את היקפה ואת עומקה, את האושר הטמון בה. היא מסתירה את הממד האישי של השינה, את הפן הנשגב והרומנטי שלה. אנו צריכים לשקם בדחיפות את ממדיה המיתיים של השינה – להפיח רוח חדשה בהיבט האישי של חוויית השינה. אני חושב שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא באמצעות שירה, רוחניות וכפועל יוצא – חקירה אישית.

משוררים רבים מכל התקופות חקרו את המסתורין הרומנטי של השינה והתנסו בו. למשל, מרי אוליבר, שתיארה את השינה כ"אבדון זוהר". במגוון טקסטים מקודשים מן המסורות ההינדיות, בודהיסטיות, יהודיות, מוסלמיות, נוצריות ואחרות, מוצגת השינה כחוויה שגיבה. גם חלוצים רוחניים כגון רודולף שטיינר, סְרי אוּרוֹבּינְדוֹ וקן וילבר שמים את הדגש על טבעה הנשגב של השינה.

הגישות הרפואיות המודרניות מניחות שאין בעולם השינה שום דבר שמצריך חקירה אישית. השינה עצמה נתפשת כמאורע המתרחש מחוץ לפוטנציאל המודעוּת שלנו. ולמרות שאנו יכולים להיות מודעים לחלומות, לעתים קרובות אנו פוטרים אותם בביטול ולא מייחסים להם חשיבות. הכחשת ערכם של חלומות מונעת מאיתנו את הגישה לחוויית השינה הנגישה והישירה ביותר שלנו. היא גם מרדדת את ההיבט החושני של השינה, כיוון שהיבט זה נוכח יותר מכול בחלומותינו. למעשה, בין שאנו מודעים לכך ובין שלא, הרי שלעתים תכופות אנו חווים עוררות מינית בשנת החלום.

התפישות המיתיות מלמדות שדווקא יש מה לחפש במים העמוקים של השינה, ומזמינות אותנו לחקור זאת אישית. הן מעודדות אותנו, באופן מטאפורי, לצלול למימי השינה בעין שלישית פקוחה.

על-פי נקודת המבט המיתית, שינה עמוקה היא מצב של שלווה עמוקה. אך לעתים קרובות אנו לא מבחינים בכך, וזאת מכיוון שאנו שקועים דווקא ב"עריזם". אנו מניחים שאיננו מסוגלים להיות מודעים לשינה עמוקה מכיוון שאין לנו בערוּת נקודות ייחוס שיעזרו לנו לתאר אותה או להיזכר בה. אבל מחקרים חדשים ביוגה נידרה, שמתמקדים בשימור מודעות במצבים עמוקים של רגיעה ושינה, מאששים את הטענות שטקסטים רוחניים מעלים כבר מאות שנים: ניתן להגיע למצב של מודעות גם בשינה עמוקה. כמו גישות מיתיות אחרות, אַדוויטה וֶדאנְטָה, אסכולה של פילוסופיה הינדית, קובעת כי שינה עמוקה ונטולת חלומות היא מצב המודעות הגבוה ביותר – חזרה לתודעת ברירת המחדל שלנו, לעצמי העמוק ביותר.

אם כך, מחסור בשינה אינו רק בעיה רפואית, אלא גם אתגר רוחני חשוב מאין כמוהו. ביסודם, ניסיונותינו האפיים להגיע למודעות בשינה עמוקה הם ניסיונות להגיע להיבטים עמוקים בעצמנו. כ"עריסטים", אנו מניחים שהזהות שלנו, מי שאנחנו, מוגבלת לזהות שלנו בעולם הערוּת. אך פנים מהותיים בזהותנו מיטשטשים בבוהק המסנוור של חיי הערוּת. את הפנים האלה קל יותר לראות בלילה – במים העמוקים של השינה והחלום.

שינה עמוקה וטבעית מאיימת על העצמי המודרני, אשר מציב את הערוּת במרכז. לא מפתיע שתָנָטוֹס, אל המוות היווני, הוא אחיו של היפנוס. למעשה, בתרבויות רבות בעולם ישנה מערכת יחסים ארכיטיפית, טורדת מנוחה, בין שינה למוות. הדלאי לאמה מלמד כי הפן הפסיכו-רוחני של חוויית ההירדמות זהה לפן הפסיכו-רוחני של חוויית המוות. העצמי הער והמוכר שלנו מת בשנתנו. כשאנו מרשים לעצמנו לקיים דיאלוג מתמשך עם היפנוס – קרי לטפח מודעות עמוקה לשינה – אנו לומדים שהעצמי הער שלנו אינו אלא בבואה מוגבלת של העצמי הישן העמוק.

"תנטוס והיפנוס", ג'ון ויליאם ווטרהאוס

"תנטוס והיפנוס", ג'ון ויליאם ווטרהאוס (1874). תצלום: ויקיפדיה

המסלול שעליו אנו צועדים בדרך לשינה – קרי האופן שבו אנו מזנקים למיטה – ישפיע על עומק הצלילה. כדי לוותר על תחושת העצמי הער, נדרשת מאיתנו ענווה. ענווה היא תרופת הנגד לעוררות יתר. היא מנטרלת את היהירות האנושית האחראית למדיקלזציה ול"עריזם". ענווה היא הרכיב החסר המהותי בניסיונותינו הכושלים להחלים ממגפת נדודי השינה.

כמו מטוס שנוחת אט אט ממעופו מעל העננים, כדי "לרדת" ממצב של עוררות יתר עלינו לעבור בדרך מספר מערבולות. הגוף עלול לרטוט, לקפץ ולרעוד לנוכח משבים של חרדה, של רגשות בלי פתורים ושל מחשבות מבלבלות. האתגר שלנו הוא לא לנסוק בחזרה באופן אוטומטי רק כדי להימלט מהתחושות האלה. ענווה דורשת מאיתנו להאמין שמעבר למערבולות שוכן הביטחון שבשינה.

בניגוד להתרסקות – כלומר בניגוד להירדמות הנובעת מתשישות, או לשימוש בסמים או באלכוהול כדי לעלף את עצמנו - הענווה מובילה לכניעה מודעת ורצונית לשינה, למגעו של היפנוס. העניין הוא להביא את גופנו למיטה בכוונה תחילה ואז לוותר על השליטה במוחנו בנכונות מלאה – להשתחרר מתחושת העצמי הער.

הנחתת הגוף היא אתגר לא פשוט. לעתים קרובות מדי אנו משעבדים אותו לנפש, מעבידים אותו קשה, מרתיחים אותו ומזניחים אותו. כדי למנוע מהגוף להתחמם יתר על המידה עלינו לאמץ אורח חיים אנטי-דלקתי – תזונה נכונה, התעמלות וניהול לחצים. אמבטיה חמימה, מעט יוגה וטמפרטורה נמוכה בחדר השינה – כל אלה יעזרו לכם להרגיע ולקרר את הגוף לקראת השינה.

גם שימוש נבון במלטונין, אחד התוספים הפופולריים ביותר בעולם, עשוי לעזור. אין מדובר בתרופה, אלא בהורמון עצבי טבעי, ניקס בבקבוק. כמו ניקס, גם המלטונין מתגלה בלילה, מרגיע אותנו ומעודד שינה וחלומות. התאורה הלילית המופרזת שגירשה את ניקס לגלוּת מדחיקה גם את ייצור המלטונין בגוף, ולכן התפתח הצורך בתוספים.

כדי להנחית כלי תעופה יש לשתף פעולה עם הכבידה. וגם אנו יכולים לנצל את הכבידה לטובתנו בתהליך הנחיתה הלילי. כיום מקובל מאוד לישון תחת שמיכות קלילות, אך לרבים מאיתנו כדאי דווקא לישון תחת שמיכה "כבדה" (weighted blanket) שמעצימה, בפועל, את השפעת הכבידה. שמיכות כבדות מעניקות לנו מין מעטפת, שעוזרת לנטרל את השפעת עוררות היתר. אנו לא מנסים לישון על ענן. אנחנו מנסים לישון כמו אבן.

כדי לישון היטב הגוף חייב להיות מקורקע. "נדמה לי שהאדמה זכרה אותי", כתבה אוליבר בשירה Sleeping in the Forest (משנת 1979), "היא קיבלה אותי בחזרה ברוב רכּוּת..." המילה bed באנגלית ("מיטה"), היא גלגול של garden bed ("ערוגה". מילולית: "מיטת גן"). אנו שותלים את הגוף במיטה ומחזירים אותו באופן זמני למקורותיו כדי להזין אותו. "ישנתי כפי שלא ישנתי מעולם", ממשיכה אוליבר, "כאבן על קרקעית נהר".

בניגוד לחתולים, שמעדיפים לעלות כדי לישון, כלבים נוהגים לרדת. הכלבים הם ארכיטיפ של ענווה, ובאופן אינסטינקטיבי הם מסתחררים מעל הנקודה שבה הם מתכוננים לישון. בנכונותם הרבה לצנוח הם מלמדים אותנו כיצד לקטוע את המומנטום של עוררות היתר בעזרת מעט ענווה.

שינה היא הפוגה במרוץ, הפסקה בתחרות. כולנו באותו גובה כשאנו שוכבים במיטה.

הירדמות טבעית – בניגוד להתרסקות שבאה לאחר שכנפינו נמסו, או לעילפון הנובע מצריכת אלכוהול או סמים – דורשת מאיתנו שני דברים: עלינו לוותר על השליטה במוחנו, כלומר על תחושת העצמי הער שלנו. ועלינו לזמן אלינו את השינה.

כדי להתרווח במיטה אנו צריכים לשחרר את הנפש היומיומית, כלומר את העצמי הער. חלק זה של עצמנו – אותו חלק שאנו מכנים בדרך כלל "אני" – אינו מסוגל לישון. הוא מסוגל להוביל אותנו אל חופי השינה, אך אינו מסוגל להיכנס למים ולשחות.

אותו חלק שאנו מכנים "אני", יודע רק להיות ער. מכיוון שגישת ה"עריזם" אומרת שה"אני" הזה הוא כל מה שיש, היא מחריפה את ההתמכרות שלנו לערות ואת חוסר הנכונות שלנו להירדם. לכן "אני לא מצליח להירדם", הסלוגן העולמי של נדודי השינה, תמיד בתוקף. ההנחה שהעצמי הער צריך ללמוד לישון היא תרמית.

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בנדודי שינה – ענף ברפואת השינה המתמקד בחלופות פסיכולוגיות לתרופות – תרם רבות ליכולתנו להתמודד עם בעיה זו. חוקרים מתחום זה פיתחו ובחנו טכניקות טיפוליות מועילות כגון היגיינת שינה, בקרת גירויים וקריאת תיגר על תפישות מוטעות לגבי שינה. אך כל הטכניקות האלה מוגבלות ביעילותן, מכיוון שאיננו מבינים דבר חשוב: אי אפשר ללמד את העצמי הער כיצד לישון. ההירדמות אינה מדע, אלא אמנות.

מנקודת המבט של העצמי הער, ההירדמות היא תאונה מקרית. אנחנו יכולים רק למעוד ולהתגלגל לתוך השינה. הבעיה העיקרית היא הניסיון להתמודד עם ההירדמות כאילו מדובר בבעיה. איננו יכולים ליזום תאונה מקרית, אך זה מה שהעצמי הער מנסה לעשות שוב ושוב. ההשתחררות מהעצמי הער מצריכה ענווה.

כשאנו משתחררים מהעצמי הער, אנו פותחים צוהר לדברים שמחוץ לגבולות העצמי, צוהר שדרכו אפשר לקרוא לשינה.

בעת העתיקה משלוּ בשינה כוחות שמימיים, ובני אדם נרדמו על-ידי קריאה לאלים. קריאה מסוג זה דורשת מאיתנו את הנכונות לחקור ממדים מסתוריים, לבקש עזרה מכוח עליון באמצעות מדיטציה, תפילה או טקס.

עלינו להיות נכונים לקיים עם השינה דיאלוג של כבוד. התכתיב הלילי "לכ/י לישון" אינו אלא דרישה, בין שהיא מגיעה מעצמנו או ממישהו אחר. הקריאה לשינה, לעומת זאת, היא שיחה עדינה ורגישה. זוהי הזמנה "לבוא לישון", שכמו מגיעה ממאהב, או מהיפנוס עצמו.

הקריאה לשינה עוזרת לנו להתאהב במעשה ההירדמות.

אמנם התפישות הרפואיות והמיתיות לגבי שינה עלולות להיראות מנוגדות, אך כדי להתמודד עם מגפת חוסר השינה עלינו לשלב אותן. אין די ביישום עצות של מומחי שינה – אנחנו צריכים בה בעת להתאים את תחושת השינה שלנו לחוכמה המיתולוגית העתיקה. עלינו לגשת לשינה כעניין מעשי בלי לפגוע במערכת היחסים האישית והאינטימית שלנו איתה.

היפנוס, ברוב טובו, הרעיף שינה על בני האדם. הוא לא חילק אותה כפרס או מכר אותה כסחורה. השינה לא הייתה דבר שצריך לעבוד בשבילו, אלא משהו שעלינו להיות נכונים להפסיק לעבוד בשבילו. השינה ניתנה כמתנה, מתוך אהבה.

לעתים קרובות לאחר הרצאות על חוסר שינה, ניגשים אלי מאזינים מהקהל עם שאלות אישיות והערות למיניהן. חלקם הולכים בכוונה לסוף התור ומחכים לדבר איתי בפרטיות. הם מביטים סביב כדי לוודא שאף אחד לא מקשיב, רוכנים לעברי ולוחשים: "אני אוהב לישון!... אני ממש אוהב לישון!". אולי הם לא רוצים לפגוע בכל הישנוניים האחרים באולם. ואולי הם מרגישים נבוכים לחלוק איתי מידע אישי שיקר ללבם.

אהבתם לשינה אינה תוצאה של הייאוש הנובע מחוסר שינה כרוני. להפך. היא תוצאה של מסירות כנה למערכת היחסים האינטימית עם השינה, למפגש הלילי הרומנטי עם היפנוס. מסוכן לגשת לשינה מתוך מודעות, בעין שלישית פקוחה. הרי מי שמביע נכונות לקבל את השינה כמתנה, עוד עלול להתאהב בה.


רוּבין ניימן (Rubin Naiman) הוא פסיכולוג המתמחה ברפואת שינה וחלומות. הוא מרצה במרכז לרפואה משולבת של אוניברסיטת אריזונה. ספרו האחרון הוא Hush: A Book of Bedtime Contemplations (משנת 2014).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "במיטה", אדואר וויאר (Édouard Vuillard), משנת 1891. תצלום: DEA  Picture Library, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רוּבין ניימן, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על ותרו על השליטה, לכו לישון

05
חיה ליבנה

יופי של מאמר.
כדאי למערכת החינוך לאמץ אותו וללמד אותו או קטעים מתוכו.
רוב בני הנוער לא ישנים די. אין פלא שכל כך קשה להם להתרכז בבית ספר.
ערנות יתר מלאכותית תורמת גם למתח ולרמת אלימות גבוהה בקרב בני נוער ומי יודע, אולי גם בקרב נהגי ישראל?

06
שחר

מאמר לא מדעי. יכול להיות טוב בתור מאסה על השינה, לטעמי לא יותר מזה. טעימה מהשוואות שאין להן שום סימוכין:
"איננו יכולים עוד להתכחש לדמיון הבולט בין התחממות גלובלית לדלקות כרוניות. בסופו של דבר, צריכת האנרגיה המופרזת שלנו מחממת את כוכב הלכת ואת תושביו גם יחד. ושניהם זקוקים ללילה קריר ורגוע כדי לישון. דלקות כרוניות עלולות להעלות את טמפרטורת הגוף שלנו עד לסף הקדחת, וכך לחמם יתר על המידה^ את מוחנו ואת גופנו ולשבש את שנתנו."
נו באמת...

08
עדיאל

מעניין!
הדגש על הענווה והויתור על השליטה כהכנה לשינה מזכירה מאוד את הרעיון היהודי של קריאת שמע לפני השינה ואמירת וידוי ומחילה לכל האנשים שסביבנו.