זה הזיכרון מדבר

מדוע איסלנדים נהנים מזיכרון טוב יותר מאמריקאים בעת זקנה? ולמה קשה לנו לזכור שם של מישהו שהרגע הכרנו, בעוד שאנו זוכרים בבירור את שמה של המורה שלנו מהיסודי? כל מה שרציתם לדעת על הזיכרון ושכחתם לשאול
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

כשהתחלתי לכתוב מילים אלה חשבתי שעומד בפניי עוד יום ראשון רגיל. רגע לפני הזריחה - חדר השינה עדיין היה חשוך – התעוררתי ועשיתי דרכי בשקט למטבח כשאני נזהר לא להטריד את מנוחתה של אשתי הישנה. לקחתי מהמזווה קפה בקלייה כהה, ארבע כפיות אל הפרקולטור, וניגשתי לדלת כדי לאסוף את ה"ניו יורק טיימס". כשסרקתי את העמוד הראשי נפלו עיניי על מאמר המזכיר את המפלגה האוקראינית "סבובודה" (משמעות השם, כך נזכרתי, היא "חירות"). הכנתי חביתת חלבון וקליתי שתי פרוסות של לחם דגנים. לאחר כמה לגימות מהקפה חזרו אליי שברי חלום מהלילה: אני ממהר לבחינת הגמר שלי במבוא לכימיה, אך בעודי נכנס לאמפי שהבחינה מתקיימת בו, אני רואה שהוא ריק מאדם. האם הקדמתי? או שמא הגעתי לחדר הלא נכון? זה לא חלום חדש. הוא חוזר אליי לעתים קרובות לפני שאני מתחיל פרויקט, בין שמדובר בניסוי מעבדה, בדיקות של תרופה בקליניקה, או כתיבת מאמר בנושא זיכרון.

אותו יום ראשון נראה בתחילה שגרתי למדי. אבל כשאנו חושבים על מגוון הדרכים שהזיכרון בא לידי ביטוי בהן, השגרתי הופך למופלא. לא זו בלבד שהזיכרון עוזר לי לדעת מה משמעות המילה "סבובודה", לזהות את מי שישן לצדי במיטה, ולסווג את החלום שלי כחלום חוזר, אלא שיש לו תפקיד גם במשימות יומיומיות: לנווט בחדר השינה החשוך, לשים קפה בפרקולטור, להשתמש בסכין ומזלג בארוחת הבוקר. הפעולות הפשוטות והבנאליות של החיים מראות לנו שהזיכרון משמש בה בעת כמפה, שעון ומראה - כלים חיוניים לתחושת המקום, הזמן והעצמי שלנו.
חשיבותו של הזיכרון בכל פעולותינו היומיומיות מתגלה דווקא כשהוא אובד.

בספרה I Forgot to Remember מציגה סו מֶק את סיפור חייה המרתק לאחר שחוותה פגיעת ראש כאם צעירה. מאוורר תקרה נפל ופגע בה:

אולי אתם רוצים לדעת איך תרגישו אם תתעוררו בוקר אחד ולא תדעו מי אתם. אין לי מושג. לא רק שהתאונה מחקה את כל הזיכרונות שלי; במשך זמן רב היא אף מנעה ממני את היכולת לייצר זיכרונות חדשים. התעוררתי מדי יום בבית מלא זרים... ואני לא מדברת על כמה ימים. עברו שבועות לפני שהצלחתי לזהות את הבנים שלי כשהם דידו להם לתוך החדר, חודשים לפני שידעתי מה מספר הטלפון שלי ושנים לפני שהצלחתי למצוא את דרכי הביתה מכל מקום אחר. את השנים הראשונות האלה אחרי התאונה אני לא זוכרת כיום, בדיוק כפי שהילדים שלי לא זוכרים את שנות חייהם הראשונות.

סריקת טומוגרפיה ממוחשבת (CT) של מוחה של מק גילתה נפיחות באזור הקדמי-ימני. אבל הנוירולוגים לא הצליחו להסביר את הסיבה לאמנזיה שלה. הזיכרון לא קיים באתר או באזור יחיד של מערכת העצבים המרכזית. ההערכות אומרות שישנם 10 עד 100 מיליארד תאי עצב במוח האנושי, וכל אחד מהם מייצר כ-1,000 קישורים לתאי עצב אחרים בצמתים המכונים סינפסות. הלמידה והאחסון של הדברים שאנו לומדים לאורך החיים הם תהליכים הכוללים שינויים מורכבים באופיים ובמספרם של טריליוני הקישורים העצביים האלה. אבל הזיכרון לא נוצר רק על-ידי שינויים ברמה הסינפטית, אלא גם בעזרת שינויים אזוריים בחלקים מקליפת המוח. המוח שלנו משתנה ללא הרף – הן בחיווט המורכב שלו והן, במידת מה, בתצורתו.

פירוש המילה "סבובודה"

ד"ר ג'רום גרופמן

ד"ר ג'רום גרופמן

חוקרים מחלקים את הזיכרון לקטגוריות; המוכרת ביותר היא הזיכרון המפורש, או הדקלרטיבי, כלומר הזיכרון שאנו מעלים במודע. זה סוג הזיכרון שעורר בי המאמר ב"ניו יורק טיימס". כיצד רכשתי ואחסנתי במקור את משמעותה של המילה "סבובודה"? את פירוש המילה "סבובודה" – "חירות" – למדתי לראשונה ב-1988, כשתרגלתי רוסית לפני ביקור מדעי בברית המועצות. שעות ספורות לאחר שרכשתי את פירוש המילה צמחו בהיפוקמפוס ("סוסון ים" ביוונית, בגלל צורתו) שבמוחי קישורים סינפטיים חדשים בין תאי עצב והשתנו בו קישורים סינפטיים קיימים. השינויים הסינפטיים האלה קשורים לסדרה של שינויים ביוכימיים: שחרור מולקולות "שליח" בתאי העצב והפעלת גנים שמובילים לייצור חלבונים חדשים. התהליך המהיר שבו מתייצב הזיכרון הראשוני בהיפוקמפוס עלול היה להשתבש בקלות: למשל, הביפר היה עלול להתריע בפניי על מקרה חירום רפואי ולהסיט את תשומת לבי מהמילה החדשה. הסחות דעת כגון אלה מפריעות לשרשרת הפעולות הביוכימית וחוסמות יצירת זיכרונות חדשים. 26 שנים לאחר מכן לא הייתי מבין את משמעות שמה של מפלגת "סבובודה", ואת האירוניה המתלווה לו.

 

הרגש מעצים את הזיכרון. מחקרים מראים שנבדקים שחשים התעוררות רגשית משמעותית כשהם שומעים מישהו מספר סיפור, זוכרים את החלק הטעון של הנרטיב טוב יותר

כיצד אוחסנה המילה? מסתבר שזיכרונות החיים שלנו מקבלים בהדרגה צורה קבועה ויציבה יותר. מדעני מוח משתמשים במונח "התגבשות" או "קונסולידציה" כדי לתאר את אותם תהליכים של התייצבות זיכרונות. ההתגבשות כוללת ארגון מחדש של המוח ברמת הסינפסות – הקישורים בין תאי העצב – אך גם ברמת אזורי המוח. ההתגבשות בסינפסות, שנעשית בעזרת שינויים במעגלים עצביים מקומיים, מסתיימת תוך שעות ספורות. ההתגבשות האזורית היא תהליך ארוך יותר הכולל ארגון הדרגתי מחדש של אזורי המוח שתומכים בזיכרון. תהליך זה לא משפיע רק על הזיכרון המוצהר (הקשר בין "סבובודה" ל"חירות"): הוא משפיע גם על החלום החוזר שחלמתי לראשונה באוניברסיטה, ועל הזיכרון שאומר לי כי האישה שישנה לצדי היא אשתי.

קטגוריית זיכרון שנייה היא "זיכרון לא מוצהר". זיכרונות אלה אינם מודעים אלא רפלקסיביים במהותם, אך גם הם כוללים שינויים סינפטיים ואזוריים. דוגמאות קלאסיות לזה הן חבטת טניס או רכיבה על אופניים, ובאותו יום ראשון, השימוש במזלג ובסכין והכנת הקפה. מדעני מוח למדו רבות על זיכרון כשחקרו אנשים שאיבדו אותו. אחד הנחקרים הידועים ביותר מוכר בראשי התיבות ה"מ. הוא סבל מאפילפסיה חמורה שאי אפשר לשכך בתרופות. ב-1953 הוסרו בניתוח ניסיוני האונות הטמפורליות-מדיאליות שלו, המקבילות פחות או יותר לפאות הלחיים. אף על פי שהניתוח הצליח להפחית את תדירות וחומרת התקפיו, הוא פגע משמעותית בזיכרון שלו.

בחמשת העשורים שחלפו מאז נערכו על ה"מ כמאה מחקרים, הן במכון הניורולוגי של מונטריאול והן ב-MIT. במחקרים הראשוניים אמרו המנתח של ה"מ, ויליאם ביצ'ר סקוביל והפסיכולוגית שלו, ברנדה מילנר, שהוא לא זוכר את הכתבות מהעמוד הראשי בעיתון של אותו יום. חוסר יכולת זו ליצור זיכרונות חדשים נקראת אמנזיה אנטרוגרדית. הליקוי של ה"מ לא כולל אך ורק זיכרונות של עובדות חדשות (זיכרון סמנטי) אלא גם של אירועים (זיכרון אפיזודי, או אירועי). ובכל זאת הוא היה מסוגל לאחסן כמות גדולה של זיכרונות חזותיים למשך זמן קצר. הוא זכר גם אירועים מילדותו. סקוביל ומילנר שיערו שהאונות הטמפוראליות-מדיאליות נדרשות כדי לייצר זיכרונות טריים. בניסויים שנערכו בשלב מאוחר יותר התגלה שזיכרונות ארוכי-טווח מאוחסנים בקליפת המוח, ובכך נכללים גם האזורים שביצעו את עיבוד המידע הראשוני.

ב-1962 ערכה מילנר ניסוי מפורסם שהניב תוצאות מפתיעות: למרות הליקויים שסבל מהם, ה"מ היה מסוגל ללמוד כישורים מוטוריים חדשים. מילנר ביקשה ממנו לשרטט את קווי המתאר של כוכב שהופיע במראה. הוא ראה רק את ידו (את העיפרון והכוכב הוא ראה רק במראה, כלומר בהיפוך של תמונת ראי). לאורך כמה ימים ביצע ה"מ את המשימה, ובכל ניסיון פחת משך הזמן שנדרש לו לביצוע המשימה ופחת גם מספר הטעויות. אבל בכל פעם שהוא התחיל לשרטט את הכוכב, הוא אמר למילנר שהוא מעולם לא עשה זאת בעבר. לא היה לה"מ "זיכרון מוצהר" (כלומר המודעות לניסיונות הקודמים), אבל הוא שימר את השיפור ברמת הביצועים שלו במשך שנה שלמה. מילנר הסיקה שכישורים כגון אלה, אשר תלויים בתפיסה חזותית ויכולת מוטורית, טמונים באזורי מוח שאינם האונות הטמפוראליות-מדיאליות.

שני חוקרים בולטים, לארי ר' סקוואייר מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו ואריק ר' קנדל, חתן פרס הנובל מאוניברסיטת קולומביה, מתארים את המחקרים העוסקים בה"מ בספרם האלגנטי והמרתק Memory. בספר זה, הכתוב בשפה המיועדת גם להדיוטות, מתארים השניים את התגליות היסודיות בנושא זיכרון בעזרת יצירות אמנות. אחת הדוגמאות מאירות העיניים היא Black Wall של לואיז נבלסון, שבה מציגה האמנית חפצים שלמים ושבורים בארגזים המאוגדים כיחידה. סקוואייר וקנדל כותבים כי היצירה "מזכירה את הרכב המוח, שבו מודולים נפרדים משתפים פעולה ותומכים יחד בזיכרון המוצהר."

מכיוון שאני זוכר את הטופוגרפיה של ביתי יכולתי לצאת מחדר השינה בחושך, ללכת למטבח ולאתר את המזווה. אצל ה"מ השתמר הזיכרון הטופוגרפי. 24 שנים לאחר הניתוח שעבר הוא ביקר ב-MIT: סוזן קורקין, חוקרת מהמחלקה למדעי המוח והקוגניציה, ביקשה ממנו לשרטט את תוכנית ביתו הקודם. הוא עשה זאת בהצלחה. למדנו רבות על הזיכרון הטופוגרפי ב-1971, כשחוקרים בריטים מהיוניברסיטי קולג' בלונדון גילו שההיפוקמפוס, אותו מבנה דמוי סוסון-ים במוח, מסוגל ליצור ייצוג פנימי – מפה קוגניטיבית – של סביבה מרחבית. נראה שהמיקום שלנו בחלל מקודד בדפוסי הירי של התאים המכונים תאים פירמידליים, ובייחוד בתת-קבוצה של תאים פירמדליים הנקראים בשם ההולם להפליא "תאי מקום" (place cells). כשחיה נעה ונכנסת לאזורים שונים בסביבה מוכרת, תאי מקום שונים בהיפוקמפוס יורים, וכך מודיעים לה מה מיקומה בסביבה בכל רגע נתון.

עדיין לא הומצאה בדיקה שמאפשרת לנו לאתר את מיקומו המדויק של זיכרון במוחותיהם של יונקים; אנחנו עדיין לא מסוגלים לאתר את הנקודה שבה מאוחסן זיכרון של חפץ מסוים, כמו שקית הקפה שלי

סקוואייר וקנדל מדגישים שעדיין לא הומצאה בדיקה שמאפשרת לנו לאתר את מיקומו המדויק של זיכרון במוחותיהם של יונקים; אנחנו עדיין לא מסוגלים לאתר את הנקודה שבה מאוחסן זיכרון של חפץ מסוים, כמו שקית הקפה שלי. עם זאת, מחקרי MRI במתנדבים בריאים ובמטופלים הסובלים מפגיעות (lesions) במוח מראים שאזורים מסוימים בקליפת המוח, המעורבים בתפיסת ועיבוד צבע, גודל, צורה ומאפיינים אחרים, הם דומים, ואף זהים, לאזורי מוח הממלאים תפקיד חשוב בזכירת המאפיינים האלה. מעניין לראות שהמולקולות שמהוות את אבני הבניין של הזיכרון דומות מאוד בין מינים; יש קווי דמיון בין תהליך הלמידה של חלזונות וזבובי פירות לזה של יונקים.

אף על פי שלא קיים אתר יחיד של זיכרון, הזיכרון אינו מתפרש שווה בשווה בין אזורי המוח. בעוד שכמה אזורים במוח מייצגים לרוב אירוע בודד, כל אזור תורם תרומה ייחודית משלו לייצוג הכללי. מדעני מוח מכנים זאת engram: סקוואייר וקנדל קוראים לזה "סך כול השינויים במוח שאחראים לקידוד הראשוני של חוויה ולאחר מכן מהווים את התיעוד שלה." הרגש מעצים את הזיכרון. מובן שקל יותר להיזכר ברגעים בעלי מטען רגשי רב, כמו רגע הכניסה לאולם שבו מתקיימת בחינת גמר. מחקרים מראים שנבדקים שחשים התעוררות רגשית משמעותית כשהם שומעים מישהו מספר סיפור, זוכרים את החלק הטעון של הנרטיב טוב יותר משהם זוכרים את שאר חלקיו. שוב, חוקרים ראו שאנשים הסובלים מפגיעות באמיגדלה – אזור עמוק במוח המקושר לפחד וחרדה – לא זוכרים את החלק הטעון בסיפור טוב יותר משהם זוכרים את החלקים הניטרליים. לכן נראה שהאמיגדלה היא אזור חשוב במוח בכל הנוגע לזיכרון רגשי.

ניסיונותיי שלא להעיר את אשתי קשורים גם הם לזיכרון. רבים מאיתנו אומרים שדעתנו צלולה יותר אחרי שנת לילה טובה. השינה המכונה "שנת גלים אטיים" (SWS) מתאמת את ההפעלה והחלוקה מחדש של זיכרונות תלויי-היפוקמפוס באתרים בקליפת המוח, בעוד ששנת  (Rapid eye movement (REM מסייעת ככל הנראה להתגבשות זיכרונות בקליפת המוח ברמה הסינפטית. מצבי שינה אלה הופכים זיכרונות חדשים, שבתחילה עדיין עשויים להשתנות, לייצוגים יציבים יותר שמשתלבים ברשת הזיכרונות ארוכי-הטווח שלנו. אם אפריע לשנת ה-SWS או ה-REM של אשתי, אני עלול לפגוע ביכולתה ליצור זיכרונות ולשלוף עובדות או אירועים שיעזרו לה למחרת בעבודה או במפגשים חברתיים.

זיכרון ושגעון

ה"מ ואנשים נוספים שחלקים ממוחם הוסרו אינם היחידים שמהם אפשר ללמוד על הביולוגיה של הזיכרון. ב-1972, במהלך תקופת הכשרתו כנוירולוג באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, התבקש דוקטור סטנלי פרוזינר לבדוק מטופלת חדשה. היא הייתה אישה שזופה ורזה בת 60 ממארין קאונטי, שישבה בשלווה על קצה המיטה. כשפרוזינר שאל אותה מה מפריע לה, היא לא הצליחה לתאר את התסמינים שלה במילים. בעלה דיווח שבמהלך פרק זמן קצר יחסית, היא פיתחה בעיות זיכרון, ואף התקשתה לפתע להכניס את המפתח לסוויץ', או לפתוח את רוכסן תא הכדורים בתיק הגולף שלה. השיטיון המהיר ותנועות השריר העוויתיות התגלו כתסמינים של הפרעה נדירה, מחלת קרויצפלד-יעקב. הסיבה העלומה למחלתה הובילה את פרוזינר ל"אודיסיאה מדעית" של תגליות, כפי שהוא כותב בספרו החדש, Madness and Memory.

בסופו של דבר הוא מצא רמזים בעבודתם של אנתרופולוגים ומדענים רפואיים אשר זיהו הפרעה נוירולוגית ניוונית שנקראת "קוּרוּ" ומקושרת להשתתפות בטקסים קניבליים בגינאה החדשה. פרוזינר מסביר:

קורו היא מחלה שהופיעה רק בקרב אנשי שבט הפורה ובאזורים השבטיים הסמוכים. הקבוצה העיקרית שסבלה ממנה היא נשים צעירות, ואחריהן ילדים משני המינים, אף שביניהם היו פי שניים בנות מבנים. הגברים הספורים שסבלו מהמחלה היו בדרך כלל מבוגרים יותר מהנשים. קורו נחשבה למחלה זיהומית, אבל לאורך השנים לא הצליחו החוקרים לזהות שום טפיל, חיידק או נגיף שאחראים להעברתה בין אנשים. פרוזינר פעל, לדבריו, כ"מנודה" בתחום הנוירולוגי; הוא ערך מחקרים על כבשים עם תסמונת דומה, ולפיהם קבע שהגורם המידבק הוא חלבון שלא נושא מידע גנטי כמו RNA או DNA. דבר זה עמד בניגוד מוחלט לדוֹגְמה הביולוגית השלטת, והממסד המדעי התייחס בביטול למחקרו של פרוזינר. בסופו של דבר התברר שהוא צדק, והחלבון המדבק זכה לשם "פּרִיוֹן".

מחקרים נוספים הראו שמחלת קרויצפלד-יעקב, ההפרעה הנדירה שהאישה ממארין קאונטי סבלה ממנה, נגרמת גם היא על-ידי פריון. הפריון המידבק הוא מעוות, קרי חריג בצורתו, ומשפיע על חלבוני הפריון התקינים בתא בתגובת שרשרת – החלבונים התקינים מתעוותים לאחר שהם באים במגע עם הפריון החריג, ואז מדביקים חלבונים תקינים אחרים. כדי שתהליך זה יתרחש, "החבר'ה הטובים," כותב פרוזינר, "צריכים לבוא במגע עם הרעים בשעה שפריונים חדשים נוצרים." במקום להתקבץ במבנים דמויי-ספירלה (כגון סלילי אלפא), הפריונים החריגים יוצרים רצועות שטוחות-ברובן של חומצות אמינו (משטחי בטא). האוריגמי המולקולרי הזה יוצר הצטברות של פריונים חריגים בתאי עצב.

המרחב הקליני של מחלות פריונים מגוון למדי וכולל שיטיון, הפרעות הליכה (אטקסיה), אינסומניה, פרפלגיה והתנהגות חריגה. במקרים מסוימים, אם בוחנים את המוח בקפידה, מתגלה אובדן נרחב של תאים המותיר חללים שבגללם נראה האיבר כמו ספוגית. בגלל הדימוי החזותי הזה מחלות פריונים מכונות לעתים "ספגת המוח". הציבור נחשף לקיומם של פריונים בצורה דרמטית למדי: כשהופיעה בבריטניה מחלת הפרה המשוגעת, שגם היא צורה של ספגת המוח. המחלה הופיעה גם בקרב ילדים נמוכי קומה שטופלו בהורמוני גדילה אשר חולצו מבלוטות יותרת המוח שהוסרו מגופות; כפי הנראה, הפריונים החריגים נמצאו במוחות שהוסרו מן הגופות (בזכות פיתוחים בהנדסה גנטית, הורמוני גדילה אנושיים מיוצרים כיום בעזרת טכנולוגיה של דנ"א רקומביננטי, ללא פריונים).

פרוזינר הפך מ"מנודה" ל"נביא", וכעת הוא מנבא שפריונים מסבירים לא רק הפרעות נדירות כמו קורו קרויצפלד-יעקב, אלא גם מגוון של מחלות ניווניות שכיחות של מערכת העצבים המרכזית המקושרות לשיטיון, ובהן אלצהיימר, פרקינסון, מחלת לו גריג (ALS) ומחלת הנטינגטון, וכן שיטיונות פרונטו-טמפורליים (FTD), כולל צורות פוסט-טראומטיות הנקראות "דמנציה פוגיליסטיקה" ו"אנצפלופתיה טראומטית כרונית" (CTE).

פרוזינר כותב:

חלפו יותר מ-25 שנים עד שהמושג "פריון" יצא מבין הצללים שהטילו עליו מגוון של טיעונים מבלבלים. אבל כעת הגענו לנקודה שבה נטל ההוכחה עובר מאלה שטוענים כי פריונים גורמים למחלות שכיחות כגון אלצהיימר ופרקינסון לאלה שמכחישים את הקשר האטיולוגי הזה.

בחודש מרץ האחרון, חוקרים מהמרכז הרפואי של אוניברסיטת ראש בשיקגו ומאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו פרסמו נתונים ממחקר שכלל 2,566 נבדקים בגילאי 65 ומעלה. הנבדקים לא סבלו משיטיון בתחילת המחקר, ולפי ההערכות, הסיכוי שלהם לפתח אלצהיימר במהלך עשר השנים הבאות היה גבוה מ-35 אחוז. אם הניתוח הזה מדויק, אזי יותר מחצי מיליון אמריקאים בגיל 75 ומעלה מתו מאלצהיימר ב-2010. המחקר החדש הזה דירג את המחלה כגורם השלישי בשכיחותו למוות, אחרי מחלות לב וסרטן.

מחלת אלצהיימר מתחילה בדרך כלל בשנות ה-60 או ה-70 לחייו של אדם. בתחילה נמוג הזיכרון לטווח קצר, ואז דועך בהדרגה הזיכרון לטווח ארוך ובמקביל מתפתחים קשיים קוגניטיביים, כולל בלבול, דיסאוריינטציה ושליטה רגשית לקויה. בשלב האחרון של המחלה, החולים מאבדים את השליטה בתפקודי הגוף הבסיסיים ומתים מזיהומים ריאתיים שנובעים מנשימת מזון ורוק. אלויס אלצהיימר, פסיכיאטר ופתולוג גרמני, נחשב למי שגילה לראשונה את ההפרעה ב-1906. הוא טיפל באישה בגיל העמידה שסבלה מליקויים קשים בקוגניציה ובזיכרון. בניתוח לאחר המוות זיהה אלצהיימר במוחהּ מרבצים מיקרוסקופיים שאותם כינה "פלאק". הוא התייחס גם ל"פקעות" (tangles) בתוך תאי העצב. איתור השינויים האלה לאחר מותו של החולה היא עד היום השיטה הדפיניטיבית לאבחון מחלת אלצהיימר, אף על פי שפיתוחים חדשים בדימות מוחי המשתמשים באיזוטופים ייחודיים חושפים גם הם את רובדי ה"פלאק" האופייניים.

הפלאקים האלה מכילים את החלבון בטא-עמילואיד, והפקעות מורכבות מהחלבון טאו. ישנו דיון סוער שבו שואלים הצדדים מי מהחלבונים האלה משבש את המעגלים העצביים וגורם לשיטיון. אנשי הבטא-עמילואיד, המכנים את עצמם "בפטיסטים," טוענים שהפלאק משבש את השידור התקין והיעיל של אותות בסינפסות שבין תאי עצב, בעוד שה"טאואיסטים" טוענים שחלבון הטאו שבפקעות משבש את התפקודים הפנימיים של התאים. המחלוקת נמשכת, אך מחקרים גנטיים שנערכו לאחרונה מניבים ממצאים שתומכים במחנה הבטא-עמילואיד. במדיין שבקולומביה תיאר הנוירולוג פרנסיסקו לופרה משפחה מורחבת שכעת חברים בה אלפי אנשים; רובם מפתחים שיטיון עד העשור הרביעי לחייהם. כולם נושאים מוטציה גנטית של האנזים שבדרך כלל חותך את חלבון הפרקורסור (כלומר החלבון המקדים) של הבטא-עמילואיד, אך במקרה שלהם הוא לא עושה זאת ולכן מצטברת צורה מוארכת של החלבון. מקור המוטציה במתיישב ספרדי שהגיע לקולומביה במאה ה-18. סריקות מוח המשתמשות באיזוטופים המיוחדים שהזכרתי מראות כי מרבצים פזורים של בטא-עמילואיד מתחילים להיווצר בשנות ה-20 לחייהם של הקולומביאנים האלה. המצבורים הגדולים ביותר של החלבון המוארך נמצאים בהיפוקמפוס ובאזורי קליפת המוח המשפיעים על זיכרונות קצרי-טווח וארוכי-טווח.

מחקרים נוספים שנערכו לאחרונה באיסלנד זיהו אנשים בעלי מוטציה גנטית שהיא לכאורה ההופכי למוטציה הקולומביאנית. מוטציית דנ"א זאת מפחית את תדירות הייצור של חלבון הבטא-עמילואיד המוארך. איסלנדים אלה נהנים מקוגניציה תקינה גם בעשור התשיעי לחייהם. פרוזינר משער שאוריגמי מולקולרי של חלבונים מעוותים הוא גורם יסודי בהופעתן של הפרעות ניווניות עצביות רבות. באלצהיימר, החלבון המשובש הוא בטא-עמילואיד או טאו; בפרקינסון נוצרים מצבורים של החלבון אלפא-סינוקלאין הנקראים "גופיפי לואי" (Lewy bodies); והנטינגטון, מחלה תורשתית שממנה סבל גם הזמר וודי גאת'רי, נובעת ככל הנראה מקיפול שגוי של חלבון שנקרא "הנטינגטין". עדיין לא נקבע אם פריונים רעילים אכן משתתפים בתהליך הקיפול הזה, כפי שחושב פרוזינר.

פרוזינר ממשיך וטוען שמהתיאוריה המאוחדת שלו אפשר לגזור אסטרטגיה לטיפול בהפרעות מסוג זה ולמניעתן; גישתו, המתמקדת בחלבונים המעוותים, נבחנת כרגע בארצות הברית בקרב חולי אלצהיימר שלקו במחלה אף על פי שלא הייתה להם נטייה מוקדמת ברורה, ובקרוב ייערכו ניסויים גם בקבוצה הקולומביאנית. בשני המקרים נבדקים נוגדנים שמונעים את הצטברות חלבוני הבטא-עמילואיד המוארכים.

יהיה נהדר להוכיח שלגורם סביבתי פשוט, כמו ג'אנק פוד, יש תפקיד מרכזי ביצירת שיטיון. אם זה המצב, כל שעלינו לעשות הוא לנהל אורח חיים נטול משקאות קלים, פיצה וצ'יפס. אבל אין לכך ראיות חותכות 

המבקרים שתוקפים את פרוזינר וחוקרים כמוהו על ההתמקדות שלהם בחלבונים המעוותים, מבססים את טענותיהם על סריקות מוח מתוחכמות של אנשים בריאים בעלי קוגניציה תקינה וללא סימנים לשיטיון; סריקות אלה מראות הצטברות משמעותית של בטא-עמילואיד גם אצל הנבדקים הבריאים ולכן מטילות ספק באחריותו הבלעדית לפגיעה בקוגניציה. מרגרט לוק, פרופסור אמריטה מהמחלקה למחקרים חברתיים של רפואה והמחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מקגיל, כותבת בספרה The Alzheimer Conundrum ש"המודל הדומיננטי" הזה של מחלת האלצהיימר הוא צר אופקים ו"לא מנסה לחקור משתנים חיצוניים למוח." לעומת זאת, היא כותבת, סביר להניח שהשיטיון מתפרש בצורה אוניברסלית על פני זמן ומרחב, אבל מחקרים חדשים, ובהם מחקרים אפיגנטיים, מבהירים שהוא אינו מתפרש בצורה שווה בתוך או בין משפחות, קהילות ואוכלוסיות; ממצא זה מאשש את העמדה שלפיה סביבות – סוציו-פוליטיות ואקולוגיות – משפיעות על התפתחותו ותפקודו של המוח.

היא טוענת שב"ממדים המשפיעים על שכיחות המחלות האלה – מעל לכול עוני, אי-שוויון ומעמדו של המזון המהיר," יש לטפל באופן שיטתי. את הגישה הזאת "מתחילים ליישם בערים מסוימות, ודוגמה לכך היא המגבלה שהציע מייקל בלומברג [ראש עיריית ניו יורק לשעבר] להחיל על גודל בקבוקי המשקאות הקלים."
השאלה שמעלה לוק היא שאלה מהותית בכל תחומי הרפואה: מדוע אנשים מסוימים מפתחים מחלות ואחרים לא, אף על פי שאצל כולם קיים הגורם המוביל למחלה? לדוגמה, לא כל נשאי ה-HIV באותה אוכלוסייה חולים באיידס, ולא כל כשלי הכבד מובילים להפטיטיס C. ישנו קשר מורכב בין גורם המחלה לבין ההרכב הגנטי הספציפי של כל אדם ואדם והגורמים הסביבתיים שעשויים להשפיע על התבטאות הגנים ("אפיגנטיקה").

מורכבותם של שלושת הגורמים האלה רבה, ולכן חוקרים ורופאים נאלצים לנקוט בשלב ראשון גישה רדוקציונית. הצלחתן האדירה של תרופות אנטי-רטרוויראליות בשיכוך השלכותיו של נגיף ה-HIV מאששת את האסטרטגיה הזאת. אם בטא-עמילואיד או טאו הם החלבונים הרעילים שגורמים לאלצהיימר, אסטרטגיות הטיפול הראשוני מתמקדות בהן בצדק. סביר להניח שהמחקרים שייערכו בקולומביה בקרב הקבוצה שהזכרתי לעיל (זו שכל חבריה מפתחים אלצהיימר) יוכיחו את יעילותה של הגישה הרדוקציונית.

מובן שיש טעם לחפש גורמים סביבתיים שמשפיעים על הסיכון ללקות במחלה כמו אלצהיימר. חוקרים רבים עושים זאת ובוחנים את השפעות האינסולין ומולקולות מטבוליות אחרות. אבל בחיפושים כגון אלה, משאלות לבנו עלולות לסנוור אותנו: יהיה נהדר להוכיח שלגורם סביבתי פשוט, כמו ג'אנק פוד, יש תפקיד מרכזי ביצירת שיטיון. אם זה המצב, כל שעלינו לעשות הוא לנהל אורח חיים נטול משקאות קלים, פיצה וצ'יפס. אבל אין ראיות חותכות לכך שמשטר תזונתי כזה מונע אלצהיימר.

בחודש מרץ דיווחו חוקרים על תגליות מסקרנות שעשויות לחזות מי יפתח אלצהיימר בעתיד. מדענים מבית הספר לרפואה של הרווארד ומאוניברסיטת ראש פרסמו בכתב העת Nature ממצאים לגבי חלבון שנקרא REST, אשר נמצא באזורי זיכרון כגון ההיפוקמפוס וקליפת המוח. הם לא מצאו אותו אצל נבדקים בעלי ליקוי קוגניטיבי קל או אצל חולי אלצהיימר. נראה שהחלבון מגן על תאי העצב מרעילותו של הבטא-עמילואיד ומעָקָה חמצונית הנובעת מדלקת. החוקרים מצאו מתאם בין רמות גבוהות של REST לשימור הכושר הקוגניטיבי, והם טוענים שהחלבון הייחודי הזה אומר לנו מי ילקה בניוון עצבי עם הגיל.

גורם נוסף שעלול לפגוע בזיכרון הן תרופות. כדור השינה "הלסיון" ידוע לשמצה כתרופה הגורמת אמנזיה קצרת-טווח. אבל במקרה של דייוויד מקלין, שאותו הוא מתאר בספר The Answer to the Riddle is Me, לא ברור מיד איזו תרופה מבין כל אלה שהוא נטל אחראית לדיסאוריינטציה שלו. הוא התמוטט בתחנת רכבת בעת טיול בהודו:

כשחזרתי להכרה עמדתי. לא שכבתי. וזה לא היה תהליך התעוררות הדרגתי, אלא חושך, חושך, חושך ואז בום. אני. פתאום ער.
...מצאתי את עצמי בתוך הקהל שחלקו נהר לרכבת וחלקו ליציאה. עמדתי ללא ניע. לא היה לי מושג מי אני. ברגע הראשון העובדה הזאת לא הלחיצה אותי. לא היה לי מספיק מידע כדי להילחץ...
חיפשתי כרטיס בכיסים. שום דבר.
אפילו לא דרכון.
...ואז הבנתי שאני אפילו לא מצליח להעלות בדעתי איזה שם היה מופיע על הדרכון לו הייתי מוצא אותו או באיזו מדינה אני נמצא. באותו רגע נלחצתי.

בסופו של דבר מקלין טוען שהאשֵמה באפיזודה היא "לריאם", תרופה נגד מלריה. הוא חושד שבגלל שיבושי הזיכרון שהיא גורמת הצבא משתמש בה ככלי לעינויים:
ב-2008 שחררה מחלקת ההגנה של ארצות הברית מסמכים רבים בנושא התאבדויות חשודות שהתרחשו בכלא שבמפרץ גואנטנמו. בתוך המסמכים האלה היו קבורות ראיות לכך שבתחילת 2002 ניתנה לכל אסיר חדש, עם הגעתו, מנה ראשונית של 1,250 מ"ג לריאם – כמות עצומה (פי חמישה מהמינון המניעתי השבועי) – עוד לפני שבדקו וראו שהוא חולה במלריה. הוא כותב שאין מקרים של מלריה במפרץ גואנטנמו או בקובה. אף אחד מהחיילים או הקבלנים בבסיס לא נטל תרופות למניעת הזיהום. פרופסור מרק דנבו (Denbeaux), מנהל המרכז המשפטי למדיניות ומחקר בסיטון הול והיועץ המשפטי לעצירי גואנטנמו, אומר כי אין סיבה רפואית טובה לתת מינון גבוה כל כך לכל עציר, ולכן ככל הנראה המטרה העיקרית הייתה יצירת תופעות לוואי פסיכולוגיות, "עינוי תרופתי."

את ההאשמה הזאת צריכים לבחון מומחים רפואיים עצמאיים. יש לבדוק לא רק את ההשפעות קצרות-הטווח של לריאם אלא גם את נזקיה הקבועים. מקלין מסביר ששנים לאחר שהשתמש בלריאם, אני עדיין מפחד מאי-יציבות כימית מתמשכת; מפחד מהחומרים שעדיין כלואים בקמטים ובקפלים של התאים האפורים שלי; מפחד ממה שעלול להשתחרר מהם ולשבש כל מיני אותות חשמליים; מפחד לחשוב איפה אמצא את עצמי כשאתעורר.

גמרתי לכתוב את הסקירה הזאת בערב יום השנה למותה של אמי. התאריך הזה מעורר בי זיכרונות ילדות: איך היא לימדה אותי לזרוק כדור בייסבול, טענה בוודאות קלינית ששתיית מי קרח בעת הזעה מסוכנת לבריאות, סידרה את קופסאות דגני הבוקר בארון בסדר אלפביתי. היא גדלה במשפחה יהודית מסורתית, ואחת התפילות הראשונות שלימדה אותי בעברית היא "מודה אני", מילות תודה הנאמרות מיד כשמשכימים בבוקר. יש להוקיר את היום החדש כמתנה הטומנת בחובה אפשרויות חדשות.

רופאים מפנטזים לעתים קרובות על המחלות שהם עלולים לחלות בהן. בגיל העמידה העיבו עליי מחשבות על התקף לב מכיוון שגברים רבים במשפחתו של אבי עברו התקף כזה בשנות החמישים לחייהם. כעת אני בשנות השישים לחיי, ואי אפשר לדעת אם תתקוף אותי מחלה הפוגעת בזיכרון. לפי הנתונים יש סיכוי טוב שזה יקרה לכל מי שמאריך ימים. אני מתנחם במידת מה בעובדה שזיכרונות ילדות רחוקים הם בדרך כלל האחרונים שנעלמים. אותן מילות תפילה של הכרת טובה צרובות במוחי, שזורות בסינפסות שלי. כולי תקווה שהן יחזיקו מעמד, ושבעת ההשכמה תתעורר בי תמיד תחושת אפשרות.

ג'רום גרופמן הוא מרצה בבית הספר לרפואה של הרווארד וראש תחום הרפואה הניסויית במרכז הרפואי Beth Israel Deaconess. © 2013 The New York Review of Books/Distributed by The New York Times Syndicate.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'רום גרופמן, New York Review of Books .


תגובות פייסבוק

3 תגובות על זה הזיכרון מדבר

01
שירלי

מאמר מצויין ומעניין, לימדת אותי הרבה דברים חדשים וחשפת אותי לתחום שלא הכרתי אותו לפני כן. והצלחת גם לרגש אותי בסוף:)
תודה.

02
משה אוריין

המצאת הסמארטפון והשימוש המסיבי בו עשו אאוטסורסינג מוחלט למוח האנושי ולזכרון.
כדאי להשתמש בחלל הפנוי שנוצר, על מנת לעסוק ברגשות, בתחושות ובהתבוננות מעמיקה. אלמנטים שנדחקו לאחור וכעת הגיע הזמן להעביר לקדמת הבמה האישית.

03
משה

כמדומני שקראתי בעבר מחקרים כי מה שנקרא ״התעמלות למוח״ או בפשטות הפעלתו באופן קוגניטיבי אינטנסיבי משמר את חיוניותו לטווח ארוך .