זה לא סתם עוד בניין

אנחנו מזדעזעים כשמבנים דתיים נהרסים במלחמות ומתמלאים בנוסטלגיה או באימה בעת ביקור בבית ילדותנו. מהו אותו כוח שהופך בניינים לקדושים בעינינו?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

השנה הייתה 570, שנת לידתו של הנביא מוחמד, ואברהא, השליט האתיופי בתימן, שלח צבא שיפלוש אל חצי האי ערב. כמה שנים לפני כן בנה אברהא כנסייה מפוארת בצנעא וקיווה שהיא תהפוך, בעיני הערבים, לאתר עלייה לרגל שיעלה בחשיבותו על הכעבה. אך משראה שהערבים אינם עומדים לשנות את דרכם, גייס אברהא צבא חבשי בכוונה להחריב את מכה. הוא רכש לו גם פיל מלחמה אדיר ממדים שיוכל לרמוס את המסגד. לא היה ספק מה המסר שהוא מנסה להעביר. הערבים המבועתים לא יכלו להתמודד עם כוחו הצבאי של אברהא, וכשראו את כוחותיו מתקרבים נאלצו להיאחז באמונה שהכעבה היא ביתו של אללה, ולכן הוא יגן עליה.

אבן אסחאק, הביוגרף של מוחמד, מתעד את האירועים:

כשהם הפנו את הפיל – מחמוד שמו – לעבר מכה, [ערבי] ניגש לצדו, אחז באזנו ואמר: 'כרע ברך, מחמוד, או חזור למקום שממנו באת, שכן עומד אתה כעת על אדמתו הקדושה של אללה!' הוא שחרר את האוזן והפיל ירד על ברכיו... החיילים חבטו בפיל כדי שישוב ויקום, אך הוא לא הסכים; הם חבטו בראשו עם מוטות ברזל; הם תקעו קרסים בבטנו וצילקוהָ; אך הוא לא קם על רגליו. ואז הם הפנו את הפיל לעבר תימן ומיד הוא נעמד והחל ללכת. גם כשהפנו אותו לצפון ולמזרח הוא החל לצעוד. אך כשהפנו אותו לעבר מכה, הוא כרע ברך.
התקרית הזו נעשתה מפורסמת – ושנת 570 נודעה כ"שנת הפיל".

מסגד אל-חראם

מסגד אל-חראם במכה בתקופה האוטמנית, 1850.

הכעבה שימשה כמקום קדוש וכמוקד עלייה לרגל זמן רב לפני שההתגלויות המופיעות בקוראן הביאו את המוסלמים לבנות את מסגד אל-חראם סביבה; לפי המסורת, בנה אותה אברהם. היא נחשבה למרכז העולם, כשארבע פינותיה פונות לארבע רוחות השמיים. היא נבנתה מלבני גרניט ומכילה חפץ בעל חשיבות קוסמית רבה: האבן השחורה, מטאוריט שמלאך הביא לאברהם מצלע ההר שעליה נפלה. בהשפעתו של מוחמד טוהרה הכעבה מאלילים והפכה למקום שכל חסידיו הצטוו לפנות אליו בעת התפילה. קדושתה ניכרת בטקסים המאפיינים את שימורה: היא נעטפת בבד שחור, ה"כסווה", שעליו רקומה קליגרפיה. חובת ייצור והעברת ה"כסווה", הנחשבת מאז ומתמיד לכבוד גדול, עוברת לאדם אחר כל שנה. באחת הפעמים אף תרם אותה הסולטאן העות'מאני, וכיום היא מיוצרת בנולים מיוחדים במכה בחסות משפחת המלוכה הסעודית.

גם מבנים שאינם דתיים – אנדרטאות, מקומות לידה, מוזיאונים, רחובות, ארמונות, בתי חולים, תיאטראות, גורדי שחקים – יכולים להצית רגשות עזים בזכות פונקציה חברתית, אסוציאציות אישיות, יופי או סמליות משותפת

מה הופך מבנה לקדוש, קדוש כל כך עד שאומרים כי הוא מכשף גם חיות? כיצד ייתכן שחומר פשוט – אבן, או לבנים ומלט – מתמלא בכוחות מיוחדים כל כך עד שהוא מסוגל לנסוך באנשים תחושות יוצאות דופן של אהבה, נאמנות או נכונות להילחם? תלוי כיצד אתם מגדירים "קדוש". מבחינת אמיל דורקהיים, מייסד הסוציולוגיה המודרנית, קדושה קיימת רק לצד ה"חול". בספרו "הצורות האלמנטריות של חיי הדת" (1912) כתב דורקהיים שהקדוש הוא "מה שהחול לא אמור לגעת בו, ולא יכול לגעת בו ללא עונש." הנעל היא אובייקט של חול ולכן היא לא אמורה לגעת ברצפת המסגד, מקום קדוש. הצחוק הוא מושג של חול, ולכן צחקוקים לא מתקבלים יפה מול מזבח או אנדרטת זיכרון. אבל שום דבר אינו שייך לתחום החול באופן אינהרנטי. זוהי קטגוריה המתבססת על נוהג. וזה נכון גם לקדושה. "אל לנו לחשוב שדברים קדושים הם רק אותן ישויות שאנו מכנים אלים או רוחות," ממשיך דורקהיים. "סלע, עץ, מעיין, אבן, חתיכת עץ, בית –  בקיצור, כל דבר יכול להיות קדוש."

בעיני סקוט אטראן (Atran), אנתרופולוג צרפתי-אמריקאי שבילה שנים בחקר המוטיבציות של קיצוניים דתיים, הקדוש הוא כל דבר שמגלם "אידיאל טרנסצנדנטלי – תפיסה מופשטת, אך מוחלטת ובלעדית, של מי שאני ומי שאנחנו – המעניק משמעות לחיי האדם." לא מדובר בתוסף קטן, או בפריחה מאוחרת של התרבות, אמר לי. מבחינת אטראן, "הקדוש הוא ככל הנראה מה שהוציא אותנו מהמערות, מה שאפשר את הקמתן של ציביליזציות בקנה מידה גדול, מה שמניע את ההיסטוריה." מבנים דתיים כמו הכעבה טעונים בתשובות לשאלות שמעלה אטראן לגבי זהות. האתרים הללו, המנציחים אירועי נסים ומות קדושים או משמשים כאובייקטים מקודשים ומבורכים בזכות עצמם, מציעים דרך להתקרב למהותה של המסורת.

בספרו ״ירושלים״, מחקר על הקדוֹשה שבערים, סופר המסעות קולין ת'ברון מצביע על היבט נוסף של הקדוש. הוא אומר: "האהבה למקום שהוא מאמין כי האל צעד בו מושרשת עמוק באדם. להתפלל במקום הזה, לטפח את אדמתו ולגעת באבניו  – פעולות אלה מעניקות לו אחווה רגעית, והאתרים הקדושים מתרבים בלהט אמונתו."
אחווה זו מתעצמת בזכות הידיעה שאחרים עמדו שם לפניך, התפללו, שרו או השתחוו אפיים ארצה. בין הבניינים האהובים ביותר נמצאים אלה המייצגים מיליוני מחוות סגידה המבוצעות מימים ימימה, כך שהחיים והמתים גם יחד מחזקים את אמונתנו ומאשרים את זהותנו. אם, כפי שכותב דורקהיים, "הכוח הדתי אינו אלא הכוח הקולקטיבי והאנונימי של השבט," אז המקומות האלה, שאותם טיפח השבט יותר מכול, מפתחים את הילת הקדושה העזה ביותר. ובכל זאת, גם מבנים שאינם דתיים – אנדרטאות, מקומות לידה, מוזיאונים, רחובות, ארמונות, בתי חולים, תיאטראות, גורדי שחקים – יכולים להצית רגשות עזים של דבקות ומסירות בזכות פונקציה חברתית, אסוציאציות אישיות, יופי או סמליות משותפת.

נוסטלגיה וסימטריה

חשבו על מבנה היקר ללבכם. איזה רגש הוא מעורר בכם? נסו להגדירו. האם זו שביעות רצון, אושר, יראה? האם הוא מתקשר לנקודה מסוימת בזמן? כשאני עושה את הניסוי הזה, אני חושב על שני צריחים מהמאה ה-13, חלק מהחומה שהקיפה את שטח בית הספר הראשון שלי. הם בנויים מאבן גיר בצבע דבש ומכוסים חלקית בקיסוס, וביצוריהם מנוקבים באשנבי ירי. הכניסה למגדל המערבי חסומה על-ידי דלת עץ עתיקה למראה. הכניסה למגדל המזרחי מובילה אל אפילה מפויחת, שבתוכה אפשר להבחין רק בקושי בגרם מדרגות. חבריי ואני היינו מתגרים זה בזה לחצות את הסף, אבל ידענו שזה מחוץ לתחום. יתרה מזו, המבנה הילך עלינו אימים – שכנו בו רוחות של אבירים ועלמות. כשאני חושב על המגדלים האלה אני נזכר בילדות, כששיחקתי בשמחה בחוץ ולמדתי על התרבות שבה אני גדל.

הזיכרונות האלה עזים ומורכבים מאוד, וכל אימת שהם חולפים בראשי הם מעוררים פעילות מוגברת במערכת הלימבית במרכז המוח שלי.  שם, מבנה דמוי שקד בשם אמיגדלה מאחסן זיכרונות אוטוביוגרפיים חשובים במיוחד לתחושת העצמי, ומחדיר בהם רגשות כגון אושר, פחד ועצבות. בכל טקס מעבר הוא רוחש ומתעורר, ואז מעיר גם את ההיפותלמוס, אשר מניע, בתורו, את מערכת העצבים האוטונומית. תהליך זה מוביל להאצת קצב הלב, להזעה ולהתרחבות האישונים. במידה שהזיכרונות נעימים, כמו במקרה הזה, יתלווה אליהם שחרור של דופמין, מוליך עצבי המקושר לגמול חיובי; לכן יש לי תמריץ לחזור אל הזיכרונות האלה, או אל המקום שבו הם נוצרו, שוב ושוב.

המדע החדש שנקרא נוירואסתטיקה, שהתפתח תודות להתקדמות בטכנולוגיות הסריקה, מספר לנו לא מעט על האופן שבו המוח מעבד צורה טהורה. גם כאן המערכת הלימבית חשובה ביותר. ו' ס' ראמאצ'נדראן (Ramachandran), חוקר מוח מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, ווויליאם הירסטין (Hirstein), פילוסוף מאלמהרסט קולג' באילינוי, טוענים שאנחנו מוכוונים מלידה לזהות דברים כאובייקטים מאוחדים – כך שמשיכות מכחול או מאפיינים ארכיטקטוניים שיוצרים במוחנו תמונה שלמה ולכידה נראים לנו יפים יותר. במאמרם The Science of Art הם טוענים שסביר להניח כי ההעדפה הזאת התפתחה כאסטרטגיה "נגד הסוואה." יכולת לזהות דפוסים מקובצים – למשל, פסים של חיה הנעה בתוך עשב גבוה – יכולה הייתה לסייע לנו לאתר טורפים או טרף. אבל הדבר חל גם על מערכת היחסים האלגנטית בין הכיפות השונות בגודלן של הטאג' מהאל, או בין המגדלים של בזיליקת סגרדה פמיליה בברצלונה.

ואנחנו משוחדים גם לטובת סימטריה, שוב, מכיוון שמערך סימטרי של מאפיינים מעיד ככל הנראה על יצור חי – טורף או בן זוג. ראמאצ'נדראן והירסטין מדברים על משהו שהם מכנים "גירוי-על" (superstimulus) כעל דבר מושך במיוחד. זהו אלמנט שלוקח את התכונות המהותיות של דבר מוכר ואז מנפח אותן – או במילים אחרות, הופך אותן לקריקטורה. לדוגמה, הדימויים הנשיים המוגזמים של פסלי הברונזה משושלת צ'ולה, או הצבעים העזים במיוחד בציוריו של ואן גוך. כשאנו נתקלים במאפיינים מסוג זה, ישנה עלייה פתאומית בפעילות הלימבית – פרץ של הכרה שמפעיל את מערכת העצבים האוטונומית.

פלאצו דלה צ'יוויליטה איטליאנה

פלאצו דלה צ'יוויליטה איטליאנה. צילום: אוסף פרטי

אמנם ההטיות האסתטיות האלה מוטמעות בכולנו, אבל לכל חברה יש אסוציאציות קולקטיביות משלה שאפשר להשליך בקלות על מבנים. הממשל הפשיסטי באיטליה הביא עמו סגנונות ארכיטקטוניים שנתפסו כמייצגים של טוהר, מודרניות ומשמעת. העולם החדש והאמיץ הזה בא לידי ביטוי בכל תפארתו במבנים כמו ה"פלאצו דלה צ'יוויליטה איטליאנה" עוצר הנשימה ברומא, ששלף את כל הטריקים האסתטיים האפשריים כדי להעניק תחושת נשגבות לפרויקט הפוליטי שייצג. למעשה, הפלאצו הוא גרסת גירוי-על של הקולוסיאום בצורת קובייה; קשתותיו מפיקות קצב שאי אפשר להתעלם ממנו.

גם המשטר הנאצי השתמש בעוצמה אסתטית. פאר, סימטריה וגירוי-על נוצקו לתוך החללים המקודשים של הרייך השלישי; אתר הכינוסים בנירנברג, עם היכל הקונגרסים בצורת חצי עיגול; הכיפה אדירת הממדים של "היכל העם" שנועד להיבנות בברלין. אלה מבנים שהיו אמורים לצרוב במוח תחושה של יראת כבוד. אסוציאציות משותפות אינן תמיד בומבסטיות או ישירות כל כך. ספרות, ספרי זיכרונות, פולקלור ומיתוסים עוזרים לנו לפתח רגשות חזקים כלפי אירועים שמעולם לא חווינו באופן אישי. כפי שמסביר דייוויד לוונטל בספרו The Past Is a Foreign Country: "נוסטלגיה היא מעבר לתשוקה לילדות אבודה ולתמונות מחיים קודמים; היא מאמצת עברים מדומיינים שמוקיריהם כלל לא חוו, שאולי איש לא חווה מעולם". הזיכרון הקולקטיבי הזה הוא הסיבה שאני מעריץ את בניין קרייזלר, אשר מצליח לגלם את רוחה של ניו יורק בשנות ה-20, או הסיבה שאני מרגיש קשר לאדם הקדמון (יותר מבכל ביקור במוזיאון) כשסטונהנג' מופיע לנגד עיניי.

ביתו של אלוהים

בסוריה, העימות האזרחי האכזרי הביא להשמדת אינספור בניינים ואנדרטאות, אבל ייתכן שהנפגע המרכזי הוא השוק בחאלב, שהוחרב ב-2012. במשך שבע מאות שנה הוא היווה נוכחות מרכזית בלב החיים האורבניים

במרחב החילוני, אסוציאציות קולקטיביות ותרבותיות כאלה לעולם הנמצא לעד מחוץ להישג ידינו ובכל זאת מתגלה בחדות בדמיוננו, דומות מאוד לדת. לדוגמה, הקשר הרגשי הצרוב במוחם של מיליוני מוסלמים שיעים בין אירועי קרב כרבלא ב-680, אז נרצח חוסיין, נכדו של הנביא, לבין המסגד המוקדש לו באותה עיר, מייצר לולאת משוב של יראת כבוד: קווי המתאר של המסגד מעוררים בעיני רוחם חזיונות מהקרב. לוחמי "המדינה האסלאמית" (דאעש) שכבשו הקיץ את מוסול שבצפון עירק התחילו מיד להרוס מסגדים ואנדרטאות "של עובדי אלילים". איומיהם להמשיך דרומה עד כרבלא זעזעו גורמים הרבה מחוץ לגבולות עירק והניעו אותם לפעולה. סייד בילאל, דובר ה"אנג'ומנֶה היידרי", ארגון של מוסלמים שיעים בהודו, אמר לדיילי טלגרף ביוני: "יש לנו מיליון מתנדבים שיצרו שרשרת אנושית סביב האתרים הקדושים בכרבלא ובנג'ף אם דאעש יתקפו."

שוק בסוריה שנהרס

השוק בחאלב, שהוחרב ברובו ב-2012. צילום: כאבור קמייל

במזרח התיכון של ימינו סמלים תרבותיים נמצאים בסיכון לא פחות מאשר סמלים דתיים. בסוריה הביאה מלחמת האזרחים האכזרית להשמדת אינספור בניינים ואנדרטאות, אבל ייתכן שהנפגע המפורסם ביותר הוא השוק בחאלב, שהוחרב ב-2012. במשך שבע מאות שנה היה השוק נוכחות מרכזית בלב החיים העירוניים – הוא שוּנה, שוחזר, יופה, הוזנח, שוחזר שוב: אבל ההיכרות האישית איתו יצרה שרשרת רציפה המחברת בין כל דור ודור בעיר לקודמיו. על רקע סבל אנושי כה רב, אֵבֶל על אבנים ומלט נראה כמעט כמו גסות רוח. אבל מבנים עתיקים ויוצאי דופן העמוסים באסוציאציות אישיות או קולקטיביות נוטים לאגור בתוכם עוצמה אדירה, וגורלם חשוב.

ב-Grieving for a Lost Home, מחקר על השפעת פינוי שכונות עוני על משפחות בבוסטון באמצע המאה ה-20, כתב מארק פריד (Fried): נדמה שאת תגובותיהם של רוב האנשים אפשר לתאר כביטויים של אבל. הדבר ניכר בתחושות האובדן הצורב, הגעגוע המתמשך, הנימה הדיכאונית הכללית... בתחושת חוסר הישע, בביטויים מזדמנים של כעס ישיר או העתקה של כעס, ובנטייה לייפות את המקום האבוד. בצורתן הקיצונית ביותר התגובות האלה הן עזות, עמוקות, ולעתים אף מוחצות.

קהילות שונות מגיבות בצורות שונות לאובדן של מבנים הקדושים להן. במהלך מלחמת העולם השנייה השמידו חילות האוויר של גרמניה, בריטניה וארצות הברית חלקים נרחבים מלונדון, ברמינגהאם, ליברפול, פלימות', המבורג, דרזדן, פרנקפורט, דיסלדורף, יוקוהמה, קגושימה, וכמובן הירושימה ונגסאקי. לצד מיליוני הבתים (שנשאו משמעות עמוקה רק בשביל דייריהם) נהרסו גם אלפי מבנים בעלי מוניטין לאומי ובינלאומי. רבים מהם היו בני מאות שנים. קתדרלת קובנטרי הוחרבה; בית הכנסת הגדול של לונדון הושמד; בורסת התבואה של ליברפול; כנסיית סופיה הקדושה בדרזדן. בכל מקום עלתה שאלת הבנייה מחדש. בקובנטרי התקבלה החלטה לבנות כנסייה חדשה לגמרי, אך לשמור את החורבות כאנדרטה. בלונדון, כנסיות רבות מהמאה ה-18 שהוחרבו בהפגזות נבנו מחדש בסגנון פשוט יותר. במקרים אחרים הוחלט להרוס את החורבות ולהשאיר רק מגדלים או מאפיינים אחרים שהיו מתווי ההיכר הבולטים של העיר. בגרמניה שוחזרו כיכרות שלמות – למשל בפרנקפורט ובדרזדן.

וינסטון צ׳רצ׳יל מבקר בקתדרלת קובנטרי ב-1941, כמה חודשים לאחר ההפצצה. צילום: מוזיאון המלחמה האימפריאלי.

וינסטון צ׳רצ׳יל מבקר בקתדרלת קובנטרי ב-1941, כמה חודשים לאחר ההפצצה. צילום: מוזיאון המלחמה האימפריאלי.

השחזור הקפדני ביותר נערך בערים כמו ורשה, שבהן התפתחה תחושת זעם חריפה במיוחד אשר הובילה ליצירת העתקים מדויקים של הרובע העתיק בעיר. "היה זה מחובתנו להחיות אותה," אמר סטניסלב לורנץ, מנהל המוזיאון הלאומי של פולין, בוועידה בינלאומית ב-1963. "לא רצינו עיר חדשה... רצינו שוורשה של ימינו וורשה של העתיד ימשיכו את המסורת העתיקה." נראה שקדוּשתה של עיר יכולה לעטוף בניינים חדשים אם הם דומים מספיק לישנים.

ברלין, שבה ריכזו היטלר ושפר את שאיפותיהם הארכיטקטוניות לבנות את בירתו הפגנית של רייך אלף השנים, הושחתה, הושפלה, ואז חולקה לשניים. הרעיון היה לאלץ את הגרמנים להתמודד עם עברם, אבל חלוקת העיר הובילה ליצירת שני חזונות נבדלים של ההווה, קפיטליסטי וקומוניסטי. מזרח ברלין ניגשה לעבודה בהתלהבות, ומה שהיה קודש הפך לחול – ולהיפך. האידיאולוגיה של המדינה הובילה להקמת אנדרטאות לתעשייה ולאתאיזם - דרמטיות לא פחות מארמונות וכנסיות הברוק שפיארו את המלוכה ואת האל. מגדל הטלוויזיה פרנזהטורם גימד את זה של כנסיית מריה הקדושה שלרגליו. והשטאטשלוס, משכנה של שושלת הוהנצולרן בעיר, שנפגע קשות במלחמה, נהרס על-ידי הממשלה המזרח-גרמנית שראתה בו "סמל גרוטסקי של גאווה לאומנית." ב-1967 הוא הוחלף בארמון הרפובליקה – ארמון לעם, אם תרצו.

עם איחוד גרמניה ב-1990 התהפך שוב ציר הקודש-חול. ארמון הרפובליקה זכה לגינוי ונהרס; אחת הסיבות לכך הייתה זיהום אזבסט, אבל קשה שלא לחשוב שהיה מדובר גם במהלך של חיסול חשבונות ישנים. הפרלמנט הפדרלי החליט לאחרונה על שחזור השטאטשלוס (או שלוש מחזיתותיו, בכל אופן) בפרויקט שיסובב את מחוגי השעון לאחור עד 1845, השנה שבה הושלמה בנייתה של כיפתו הייחודית. השחזור יוצא הדופן יעלה 800 מיליון דולר לפחות, ויכול להיות שכלל אין באירופה מספיק סתתים להשלמת העבודה במגבלות הזמן והתקציב. אף על פי שמדובר בפרויקט מאוד לא פופולרי – סקר של מגזין Stern מצא ש-65 אחוז מהגרמנים מתנגדים לו – ברלינאים רבים דווקא סייעו לבנייה על-ידי הבאת חתיכות מהארמון ששמרו אצלם. האם חתיכות אלה נתפסו כשרידים קדושים מהתקופה הטרום-פשיסטית – ברלין שלפני נפילת הפצצות?

ישנן שאלות קדמוניות שמבנים עשויים לעזור לנו לענות עליהן: מי אני? ומי אנחנו? גבר או אישה דתיים מקבלים תשובות מן המוכן. כשהם מקיפים את הכעבה במכה או שואפים את הקטורת בכנסיית הקבר בירושלים, הם בטוחים במשמעות הסמלים שהמבנים האלה מגלמים: אמונה, זהות, חיי הנצח של הנפש. מחוץ לגבולותיהן של הדתות הגדולות והקדומות הקרקע יציבה פחות, אבל גם בה הקדוש נוכח. לא מפתיע שהוא שוכן גם בעולם החומרי, עולם המבנים, בהתחשב בכך שההבדל בין הסביבה האנושית לטבע הוא העובדה שבני האדם בונים את הקדוש.

"חללים ומקומות קדושים," כותב אטראן, "הם אבני הפינה והתמרורים של הציביליזציה שלנו, או של כל תרבות או ציביליזציה ארוכת זמן." גם תרבויות שלא שורדות מותירות חותם באבן, כפי שידע המשורר פרסי ביש שֶׁלי כשכתב על אוזימנדיאס, מלך המלכים. מדוע המבנים האלה מיוחדים כל כך? אסוציאציות אישיות, הטיות קוגניטיביות וסמליות קולקטיבית, יחד או לחוד, יוצרות מטען רגשי שעשוי להיות עז ביותר. הן מזמנות אליהן את רוח המקום, והתחושה משכרת.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דייויד שריעת מדארי, Aeon .


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על זה לא סתם עוד בניין