זה עניין של פרספקטיבה

הרבה לפני הסריקה התלת-ממדית, ניסו אמנים ואדריכלים להשתחרר מנקודת המבט המוגבלת שלהם ולתפוס את המציאות על כל זוויותיה. כך השתחררנו מהמבט
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

בסרט דוקומנטרי על פרנק גרי, מסביר האדריכל למצלמה כיצד הוא מפתח רעיון לפרויקטים שלו באמצעות מודלים מופשטים ואקספרסיביים. לצורך הדגמה, גרי מוחץ באגרופו חתיכת נייר צלופן ומניח אותה על השולחן. מסביבו כולם נאלמים. הנייר נפתח באיטיות ומשנה את צורתו, עד שמתקבע וקופא. גרי מתבונן בנייר בארשת פנים של פסל רנסנס ברגע יצירה, מתאים את הצורה של הנייר עם האצבעות, עד שלבסוף מתרצה. אז נכנס לפריים האסיסטנט הסיני של גרי, אדריכל צעיר ונמרץ שמצויד במכשיר גדול שנראה כזרוע מכנית. באמצעות המכשיר, האסיסטנט סורק בסבלנות את הנייר המכווץ דקות ארוכות, עד שהעתק מדויק של משטחי הנייר המקופל מופיע על מסך המחשב המרצד. גרי מתבונן בריכוז בתהליך ומחייך בשביעות רצון. מה שנראה כנייר מקופל, כעת הופך לבניין מונומנטלי בחלל של תוכנת התלת-ממד.

בשנות התשעים המוקדמות החל גרי לעשות שימוש בסורק ששינה את חייו. צורות מורכבות שהיו בלתי-ניתנות לשרטוט פתאום הפכו אפשריות בעזרת הטכנולוגיה החדשה. במקום לשרטט תוכניות, חזיתות וחתכים, גרי זימן את עוזרו ואת הסורק המסתורי שבידו. בעזרת השיטה החדשה - דיגיטציה של חפצים בצורות שונות ומחומרים שונים באמצעות סורק - גרי קיבל לידיו כלי שמאפשר לתכנן בניינים בחופשיות, ממש כפי שניתן לקפל נייר. בעזרת השיטה הזו הוא יצר את הצורות החופשיות בבניינים ידועים שלו כמו: מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, היכל הקונצרטים של דיסני בלוס אנג'לס, והצעתו הראוותנית למוזיאון הסבלנות בירושלים.

"הבית הרוקד" בתכנונו של גרי בפראג.

"הבית הרוקד" בתכנונו של גרי בפראג.

סריקה תלת-ממדית היא מהפכה של ייצוג מציאותי. במקום מסורת של ייצוג שמובסס על פרספקטיבה - דרך נקודת מבט של עין מתבוננת אחת, הסורק מתרגם גופים לקוד: מספרים ואותיות שמייצגים מידע גאומטרי. כמו טופוגרפיה, הגוף ממופה באמצעות נקודות מרחביות שונות, שיחד מרכיבות קוים ומשטחים. הקוד מחליף את המבט. הסורק מודד מרחקים בינו לבין האובייקט באמצעות קרני-אור, ומסמן נקודות עם קואורדינטות. "ענן-הנקודות" שנוצר באמצעות הסורק אחרי-כן מומר למשטחים על גבי-מסך המחשב ונוצר דימוי תלת-ממדי דיגיטלי של הדבר שנסרק. בניגוד לפרספקטיבה, סריקה מבוססת על ריבוי מבטים מכיוונים שונים, ומאפשרת לקודד חפצים, איברי-גוף, בעלי-חיים, טופוגרפיות או כל משטח מוצק אחר. הסריקה משחררת את הגוף מקנה מידה ומחומר מסוים, ומאפשרת להעתיקו אינסוף פעמים וביתר קלות ובאופן נאמן יותר למציאות. 

למרות שזו נשמעת כמו טכנולוגיה חדשנית, לווירטואליזציה של גופים באמצעות "סריקה" יש תקדימים בהיסטוריה, שאינם קשורים בהכרח בטכנולוגיות דיגיטליות חדשות. ניסיונות עבר של אמנים "לסרוק" גופים מגלים טכנולוגיות נשכחות ללכידה אוטומטית של גופים מורכבים, ללא תיווך של התבוננות. כך, ה"שיטה האחרת" של פיירו דלה-פרנצ'סקה, ה"פוטו-פיסול" של פרסואה וילם, ושיטת המידול של פרנק גרי, הם כולם ניסיונות להתנערות מההגמוניה של הפרספקטיבה כטכניקה להבניית מציאות.

"השיטה האחרת"

כבר ברנסנס נעשו ניסויים במיפוי וייצוג גופים מורכבים באמצעים אחרים, שלא לפי הפרספקטיבה של לאונה בטיסטה אלברטי. טכניקה שלישית ולא מוכרת הופיעה לצורך מיוחד - ייצוג פורטרטים. השיטה שפיתח הצייר הרנסנסי פיירו דלה פרנצ'סקה - אותה הוא מכנה "השיטה האחרת" (altromodo) - מהווה אלטרנטיבה לפרספקטיבה, והיא למעשה מעין "סריקה תלת-ממדית". היסטוריונים שונים של אומנות מתארים את דלה-פרנצ'סקה כאמן עם נטיות "מדעית" שנשבה בקסמה של הגיאומטריה עד כדי שנכבל על-ידה. יש שאומרים ש"עודף מדעיות" ונטייתו להדגיש יתר-על-המידה חישובים גיאומטריים ברישומים שלו, פגעו ביכולות האקספרסיביות של ציוריו. למרות זאת, ברור שדלה-פרנצ'סקה היה מומחה אמיתי לגאומטריה ולמד בחריצות את רזי הפרספקטיבה. המחקרים הגאומטריים השונים שלו באים לידי ביטוי בציוריו, בהם נראות דמויות מוצקות וסטטיות, שהמרכיב הגיאומטרי בתיאורם נוכח מאד, עד כדי כך שהן נראה כמעין מבנים אדריכליים.

הצלפת ישו, מאת פיירו דלה-פרנצ'סקו

הצלפת ישו, מאת פיירו דלה-פרנצ'סקו

בספרו, מספר דלה-פרנצ'סקה על מתודות העבודה הלא-קונבנציונליות שלו. הוא נהג לעשות מודלים מחימר, אותם הוא היה עוטף בבד רטוב ומקופל. אחרי-כן היה רושם את המודלים, והופך אותם לציורי דמויות גושיות, שנראות כיצוקות אבן. הטכניקה הזו ככל-הנראה עזרה לדלה-פרנצ'סקה בתיאור הסטטי של הדמויות. בניגוד לאלברטי ואמני רנסנס אחרים, דלה-פרנצ'סקה שאף דווקא ללכוד את הסטטיות והמסיביות של הדמויות שלו , במקום תנועה. בחלקו השלישי של ספרו על פרספקטיבה, מספק  דלה-פרנצ'סקה הוראות מפורטות לטכניקת ייצוג שהיא לא פרספקטיבית, ואמורה לספק מידע אובייקטיבי אודות דברים בעולם.

הטכניקה פותחה בעקבות האתגר האדיר שדלה-פרנצ'סקה נוטל - תיאור גוף אדם, הפסגה היצירתית של אמן הרנסנס. כיצד ניתן ללכוד את מורכבותו הצורנית של הגוף? שלא כמו סביבה בנויה, הגוף לא משתחווה לרציונאליות של הגיאומטריה. בניגוד לקובייה או החרוט, קו המתאר של הגוף משתנה מכל נקודת מבט. בכלים פרספקטיביים, ניתן לתאר גוף מנקודת מבט מסוימת. מכשיר הפרספקטיבה של המפורסם של דירר (Durer) אכן שימש ציירים לצורך "לכידת" הגוף על-גבי נייר. במסגרת הפרספקטיבית של דירר גוף המודל נראה מבעד למסגרת עץ מחולקת לגריד. חוטים נמשכו מנקודות שונות על גבי הגוף, עוברו דרך המסגרת ונקשרו למסמר על קיר, מאחורי ראשו של האמן. המכשיר הופך למעין מודל פיסי של תאוריית הפרספקטיבה, ואמור לסייע לאמן לצייר דמויות מנקודת מבט מסוימת אחת.

דלה-פרנצ'סקה, לעומת זאת, ביקש לפתח כלי לייצוג גופים שאינו מוגבל לנקודת מבט מסוימת. לצורך כך דלה-פרנצ'סקה פיתח שיטת סריקה: הוא הציב מודל אנושי שנדרש לעמוד במצב סטטי, כשזה סימן על פניו 130 נקודות במקומות אסטרטגיים שונים על ראשו. 16 נקודות היקפיות סומנו על הגולגולת בגבהים משתנים, שהצטברו לכדי 128 נקודות, ושתי נקודות נוספות על אף. על-מנת לסמן את הנקודות הללו באופן שיטתי, דלה-פרנצ'סקה ככל הנראה עשה שימוש במכשיר מדידה שאלברטי מתאר בספרו De Statua , ה- finitorium. המכשיר של אלברטי היה מורכב מדיסק שהונח על ראשו של המודל ועליו מד-זווית. למרכז הדיסק חוברה זרוע שהסתובבה על צירו המרכזי של הדיסק, באמצעותה ניתן לסמן נקודות על פני השטח של המודל. הנקודות השונות סומנו על פניו וגופו של המודל בסטודיו והפכו ל"ענן נקודות" מרחביות. כל נקודה קיבלה את הקואורדינטות שלה במספרים.

המיפוי של דלה-פרנ'צסקה

המיפוי של דלה-פרנ'צסקה

המיפוי של דלה-פרנצ'סקה איפשר לאחר מכן לבנות מחדש את הדמות מכל נקודת מבט. כל שצריך היה לעשות זה להניח עין תיאורטית במרחב של דף הנייר, ולמתוח קוים בין העין לנקודות השונות של הגוף. כמו במשחקי ילדים בהם ישנן נקודות שיש למתוח קו ביניהן, ורק אז מתגלה דימוי, כך גם עם הראשים של דלה-פרנצ'סקה - שהתגלו כל פעם מנקודת מבט אחרת, כאילו נעים בזמן המושהה של הרישום. דלה-פרנצ'סקה לא הבדיל בין אובייקט לסובייקט, חפץ וראש - כולם גופים מרחביים שניתנים לתיאור גאומטרי באמצעות "השיטה האחרת" שלו. ה"שיטה האחרת" לא קיבלה את הכבוד הראוי לה בהיסטוריה של הייצוג, למרות שעבור פסלים ואדריכלים היא יעילה במיוחד, משום שהיא מאפשרת להעתיק את ה"מידע" הצורני של גופים מורכבים, ולתעד אותו במשתנים מספריים. זוהי טכניקה שעשויה להיות יעילה במיוחד לצורך בנייה של אותו דבר במקומות שונים ובגדלים שונים.

ה'פוטו-פיסול' של וילם

עם המהפכה התעשייתית, צצה שיטה חדשה שדומה לזו של דלה-פרנצ'סקה.
הפסל הצרפתי פרנסואה וילם (F.Willeme) זיהה את הפוטנציאל המסחרי באומנויות חדשות שהתפתחו במחצית השנייה של המאה ה-19: צילום פורטרטים ופיסול טורסות, ויזם את האחדתן לכדי טכניקה חדשה להעתקה של גופים - ה'פוטוסקולפטור' (Photosculpture). כיוון שפיסול פורטרטים באותה העת היה שמור רק לאנשים אמידים שביקשו להנציח את עצמם או הקרובים להם, וילם ביקש להנגישו למעמדות הביניים על-ידי שיטה שתוזיל את המלאכה ותחסוך זמן יקר לאמן וללקוח.

הפוטוסקולפטור הופיע לראשונה בפאריס ב-1861, כשווילם הציג בפעם הראשונה את הטכניקה לארגון הצלמים הצרפתי כך: הלקוח ייכנס לחדר עגול בקוטר של 15 מטרים, מחופה בכיפת זכוכית שמאפשרת כניסה של אור באופן מפוזר. 24 מצלמות יוצבו על היקף ההיכל העגול ויכוונו למרכז החלל בו תוצב במה. הלקוח יעמוד או יישב על הבמה, וכאשר יתקבע בתנוחתו הרצויה, הצלם-פסל יילחץ באמצעות כף-רגלו על דוושה שתפעיל את 24 הצמצמים בו-זמנית. לאחר-מכן, התמונות יוקרנות באמצעות "פנס קסם" על קיר הסטודיו. בשלב זה האמן יעשה שימוש ב'פנטוגרף' - זרוע מכנית שמאפשרת לעקוב אחר הקווים ולהעתיקם בדיוק על לוח סמוך. במקום גרפיט, סכין על קצה זרוע הפנטוגרף תחתוך חימר בהתאם לתנודות קו המתאר המוקרן. הפסל ייצר באופן מכני 24 קווי מתאר וישלים את החלקים האחרים, עד לקבל פסל-העתק הגוף.

וילם הציע גם מחירון לפסלים שלו: טורסו ב-1:1 בגבס יעלה 1000 פרנק, בברונזה 3000 פרנק. הוא הציע מחירים גם לחצי גודל, שליש ורבע. כמו-כן תינתן אפשרות להגדיל את הטורסו פי 2 למי שרצה "אפקט מונומנטאלי". אמנם היוזמה של וילם כשלה, אך היו לה כמה רגעי חסד כשאנשים חשובים באו להיסרק ולהצוק; אחיינו של נפוליאון ביקש טורסומברונזה, האדריכל האמריקאי אולמסטד ואחרים.

אחד השימושים הידועים בטכניקה של וילם היה של הפסל הצרפתי ברתולדי (Bartholdi), לצורך הפרויקט אדיר-ממדים שקיבל מממשלת צרפת ב-1880: פסל של אלת החירות ליברטי שעתיד יהיה לקום על חופי מנהטן. ברתולדי, שכבר ידע היטב מהו הדימוי שביקש להנציח ב'פסל חירות', העמיד מודל אישה בסטודיו בפריס וביקש להעתיקה בהגדלה של מאות מונים. המידע המרחבי שהפוטוסקולפטור סיפק לברתולדי אפשר לו להתחיל בפרויקט ההגדלה של דמות האישה לכדי פסל קולוסאלי. לצורך זה ברתולדי נעזר במהנדס המהולל אייפל, שהחכים לרוקן את הפסל מחומר על-מנת להותיר קליפה דקה של ברזל שתאפשר את ההעמדה של פסל החירות.

סריקת מודלים

פרנק גרי בונה המון מודלים בתהליך התכנון שלו, אותם הוא אחרי-כן סורק לתוך המחשב. הסורק מסמן נקודות "חשובות" במודל ובונה את הקווים המרכזיים שמייצרים את הגאומטריה של משטחי המודל. הסורק "מתרגם" חומרים כמו: עץ, נייר, בד ופלסטיק, למודלים תלת-ממדיים ממוחשבים, שמורכבים מגאומטריה שמחקה את פני השטח של האובייקטים החומריים. סריקת המודלים מאפשרת לגרי לבטא בשפה אדריכלית פורמאלית צורות מורכבות מאד. שיטת ייצוג רגילה - באמצעות גאומטריה-תיאורית, היתה מגבילה אותו במורכבות הגאומטרית אותה ניתן לבטא על-גבי נייר, שתסביר בבהירות את הבניין העתידי. כך למשל, האנס שארון שילם מחיר כבד כשניסה לתאר על-גבי נייר מבנה אמורפי - בניין הפילהרמונית בברלין.

ניסויים של פרנק גרי בטכניקות סריקה

ניסויים של פרנק גרי בטכניקות סריקה

רובין אוונס (R.Evans) פורש את הקשיים הרבים שנצבו בפני האדריכל לתאר משטחים לא רגילים, וחזיתות שאינן מתיישרות למישורי-היטל מובהקים. מכל זוית הפילהרמונית של שארון נראית אחרת. לפיכך, הכלים הייצוגים הרגילים שהיו באמתחתו לצורך שרטוט תוכניות בנייה לא הועילו. תוכנית, חתך וחזית, לא הספיקו על-מנת לבטא את המורכבות של המשטחים. בסופו של דבר, אומר אוונס, שארון נאלץ לחתוך את המודל שלו לפרוסות רבות, במרחקים קטנים, על מנת "לכרות" מתוכו את המידע הצורני, על-מנת לשרטט תוכניות בניין. באמצעות סורק תלת-ממדי גרי פוסח על ההכרח להביט על המודלים שלו ולתאר מה הוא רואה.

ניסויים בטכניקות "סריקה" לייצוג גופים מורכבים, מתארים שאיפה לזנוח את המבט לטובת ייצוג אובייקטיבי יותר - קוד מתמטי שיאפשר העתקת מציאות ללא הנחות מוקדמות של אופני תפישה דרך רשתית העין. סריקת תלת-ממד, של דלה-פרנצ'סקה, וילם, וגרי, מאפשרת ייצוג של גוף מכל הכיוונים, מנקודות מבט רבות, בניגוד למסורות קודמות של ייצוג שמבוססות על מבטה של עין אחת - אנושית או מכנית. הגוף הופך לוירטואלי - כולו מספרים ואותיות.

איתן מן הוא אדריכל ולומד לתואר שני באדריכלות באוניברסיטת תל-אביב במסגרת תוכנית למצטיינים "עמיתי עזריאלי". המחקר שלו עוסק במדיה דיגיטאלית באדריכלות, והשפעתה על תפיסת קנה-המידה של האובייקט האדריכלי. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי איתן מן .


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על זה עניין של פרספקטיבה