זה שוב לא מה שהיה פעם

אני חייבת להודות, שכאשר אני מדליקה טלוויזיה או רדיו או משוטטת באינטרנט, אני נתקלת לעתים קרובות בדברים שמזעזעים אותי. ההכרזות התפלות של משפיענים או הריקנות המשמימה של חלקים גדולים מתרבות הפופ של היום, מעוררים אצלי מיד כעס או דיכאון. הקדשתי את חיי למדעי הרוח, לקריאה ולמחקר סבלני, ללימוד שפות חדשות ולשכלול שפת האם שלי בכתיבה ובהבעה בעל פה, ולכן כשאני רואה עד כמה נפוצים הדברים שנראים לי מטופשים, וכשאני נתקלת באסתטיקה הפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, אני חשה עלבון אישי.

במרבית הימים, אני מרסנת את התחושות הללו ומבינה שזה צייקני מצדי וקצת מגוחך. הפילוסוף הצרפתי מישל סרה דייק כשבחר בכותרת המקניטה C’était mieux avant! (״פעם היה יותר טוב!״) לספרו משנת 2017, החושף את האיוולות בנוסטלגיה התרבותית הזו שמונעת מאתנו לראות כמה טוב לנו. הייתי מעדיפה להיות מסוגלת לשיפוט מאוזן יותר, כזה שנותן קרדיט לאמנים, לכותבים ולמוזיקאים שיוצרים היום יצירות מלאות מחשבה ומורכבות. ואולי חשוב מזה, אני רוצה להימנע מליפול למחשבה התופשת את התרבות כמתנוונת.

ואתם? כשאתם רואים את הכתיבה, המחשבה, המוזיקה והאמנות החדשות של היום, מה אתם חושבים על התרבות של ימינו?

ואתם? כשאתם רואים את הכתיבה, המחשבה, המוזיקה והאמנות החדשות של היום, מה אתם חושבים על התרבות של ימינו? האם אתם רואים סצנה משגשגת וחדשנית, שופעת צורות מקוריות ותוכן תוסס? או שאתם רואים משהו פשוט שאינו מתפתח, שהרעיונות המאפיינים אותו אינם מובילים לדבר, משחזרים תבניות מהעבר או מלאים בניסיונות קלושים ליצור חזון אסתטי חדש? במילים אחרות: האם התרבות טובה או גרועה כעת מכפי שהייתה בעבר?

מותג, דימוי, דמות, תופעה וזמרת שהיא קליקבייט תמידי: ליידה גאגה. תצלום: ג׳סטין היגוצ׳י

אם אתם מסכימים עם התיאור השני, יתכן שמושג ההתנוונות התרבותית קוסם לכם. המטפורה החזקה הזו היא דרך מסוימת לפירוש השינויים המאפיינים כל תרבות, בעיקר בעידן של התפתחות טכנולוגית מואצת ודמוקרטיזציה של היצירה התרבותית. יותר אנשים יוצרים תרבות; תרבות המונים נוצרת על ידי אנשים שלא היו מעורבים ביצירתה בעבר; וישנם כלים רבים מאשר בעבר ליצירה והפצה של אובייקטים כאלה. מי שמאמינים בהתנוונות תרבותית – תפישה המדגישה הצטמצמות והתמעטות – יטענו כי הדמוקרטיזציה הזו וגורמים נוספים כמו סטנדרטים נמוכים יותר של השכלה וכישלונם של מוסדות שנועדו לבסס טעם, הביאו לירידה באיכות התוצרים. פעם התרבות הייתה מורכבת ומפותחת מאוד, וכעת היא בסיסית ותפלה.

אני מתנגדת לקריאה פסימית כזו, ולכן אציג את תקציר תולדות ההתנוונות התרבותית, כדי להציג את הכשלים באופן שבו תפישה כזו שופטת את השינויים שגורמים לחברה להיראות מחר אחרת מכפי שהיא נראתה אתמול.

לאורך ההיסטוריה, בני אדם התפתו לדמיין את התוצר התרבותי כדבר מה שנולד, עובר שלבי התפתחות של נערות ובגרות, ומתקדם לעבר הסניליות, סובל ממחלות ובסופו של דבר מת ונרקב

לאורך ההיסטוריה, בני אדם התפתו לדמיין את התוצר התרבותי כדבר מה שנולד, עובר שלבי התפתחות של נערות ובגרות, ומתקדם לעבר הסניליות, סובל ממחלות ובסופו של דבר מת ונרקב. אלה הן, כמובן, מטפורות, והן מציגות את נטייתנו חסרת התקנה להשליך את מחזורי החיים שלנו – או של צמחים ובעלי חיים – על הדומם ולעתים קרובות על ישויות מופשטות. רפובליקה חדשה נולדת. תנועה צומחת. הרומן מת.

מבין המטפורות הרבות השייכות למשפחה האורגנית הזו, ישנה אחת שמשכה את תשומת ליבי במיוחד בשנים האחרונות: מטפורת ההתנוונות (degeneration) המליצה הנושנה חזרה לשימוש בתחומי הפוליטיקה, הביקורת החברתית וניתוח יצירות תרבותיות. באנגלית, כשמכנים מישהו degenerate  זהו עלבון שיש בו ניחוח של גזענית ומעמד, והוא מרמז על עליונות גנטית או אינטלקטואלית של הדוברים על פני מי שמכונים כך. השפה וההיגיון של ההתנוונות משמשים לא רק בנוגע לאנשים אלא גם לתרבות שהם יוצרים. כפי שאראה, המונח מכיל שפע הקשרים של גזע ומעמד והוא סימן היכר מובהק של המחשבה השמרנית והריאקציונרית בעידן המודרני.

לפני שנחזור להיסטוריה ונבחן את השפעותיה על ימינו, חשוב להבין בדיוק למה מתכוונים במונח ״התנוונות״. את ההסבר הטוב ביותר מצאתי בספרו של הפסיכיאטר האנגלי הנרי מודסלי משנת 1883 Body and Will. מודסלי מציע את התיאור הזה לשינוי המוקדם במובנה של המילה:

״[התנוונות] פירושה התפוררות של סוג [unkinding], והיא שימשה לראשונה במובן זה כדי להביע שינוי של סוג, בלי קשר לשאלה אם מדובר בהשתכללות או בהתפוררות; כעת היא משמשת אך ורק לציון שינוי מסוג גבוה יותר לנמוך, כלומר מצורת ארגון מורכבת יותר לצורה מורכבת פחות...״

המעבר מצורה מורכבת לפחות מורכבת משמעותו גם ירידה באיכות, ומכאן נובעת גם ירידה בערך. מה שמתנוון הופך לפשוט וגס יותר, צונח ממעמדו הרם וערכו נמוך מערך מה שקדם לו. במושג ההתדרדרות האורגנית נעשה שימוש רב במהלך המודרניות, ראשית בדיונים על המין האנושי עצמו ולאחר מכן על התוצרים התרבותיים ועל הרעיונות שבני האדם מפיקים.

האם זה יכול להיות דימוי נאמן לתרבות כלשהי, בכל רגע שהוא? תצלום: דני מילר

אפלים במיוחד הם תולדותיו של המונח הזה באירופה. במאות ה-18 וה-19, הוא שימש כדי לטעון שהבדלי האקלים בין מקומות שבהם התגוררו בני אדם גרמו למינים מסוימים של בני אדם להתנוון, לעומת מצבם הקודם המושלם יותר

אפלים במיוחד הם תולדותיו של המונח הזה באירופה. במאות ה-18 וה-19, הוא שימש כדי לטעון שהבדלי האקלים בין מקומות שבהם התגוררו בני אדם גרמו למינים מסוימים של בני אדם להתנוון, לעומת מצבם הקודם המושלם יותר. ככל שהגזענות המדעית תרה אחר כלים נוספים לעשות בהם שימוש, היא מצאה את מושג ההתנוונות מוצלח במיוחד. הוא שימש כדי להסביר מדוע ישנם גזעים ששגשגו יותר מאחרים, וכיצד חלקים הניבו יצירות מדעיות ואמנותיות גדולות והתקדמו יותר מבחינה טכנולוגית, בעוד שאחרים נותרו מדשדשים מאחור. יצרני התאוריות הללו נטו לדרג את התרבות שלהם כמתוחכמת ביותר, תוך התעלמות או זלזול בהישגים של תרבויות אחרות אשר להן הם השוו את עצמם.

אחד האבות המייסדים של המחשבה האָרית היה אריסטוקרט צרפתי בשם ז׳וזף ארתור דה גובינו (Gobineau), אשר טען כי גזע מתחיל להתנוון ברגע שהוא מתערב בגזעים אחרים. הוא טען כי הכלאה פירושה מוות. בספרו ״אי השוויון בין הגזעים״ (1853-55), הוא כותב בתקיפות:

״ביחס לעם, המילה ׳התנוונות׳ פירושה (כך מקובל לחשוב) שלעם כבר אין את אותו ערך מהותי שהיה לו קודם, משום שלא זורם בעורקיו אותו הדם. הוא נמהל שוב ושוב עד שבהדרגה איכות הדם נשחקה. במילים אחרות, אף שהאומה נושאת את השם שניתן לה על ידי מייסדיה, השם כבר אינו מבציע על אותו גזע; למעשה, האדם החי בעת המתנוונת, הראוי להיקרא אדם מנוון, הוא יצור אחר, מנקודת מבט גזעית, מן הגיבורים הגדולים של העידנים הגדולים... הוא והתרבות שלו עמו, בוודאי ייכחדו ביום שבו יחידת הגזע הקדמונית תהיה מפוררת כל כך ותיסחף על ידי זרם המרכיבים הזרים שחדרו לתוכה, כך שלאיכויותיה המשמעותיות כבר לא תהיה די חירות פעולה״.

את האשפה המילולית של גובינו קל להפריך כשמשווים את העושר והחיוניות של קהילות אנדוגמיות לעומת קהילות אקסוגמיות, כלומר כאלה שבהן מקובל להתרבות עם בני זוג מתוך הקהילה לעומת קהילות שמזמינות אנשים מבחוץ אל תוך המאגר הגנטי שלהן. בכל מקום שבו הוא ראה התערבבות גזעית, גובינו ראה התנוונות. בעיניו, הבעיה הייתה ביולוגית בעיקרה, אבל באירופה, במהלך המאה ה-19, בעיית הגוף הזו הפכה לבעיה של תודעה ורוח יצירתית.

מקס נורדאו מנסה לשכנע את קוראיו שהסיבה לכך שציורי האימפרסיוניסטים הם גרועים כל כך, היא שהם סובלים מרעד של גלגל העין, והדבר מסביר את משיחות המכחול התזזיתיות שלהם ואת בדי הציור המלאים בנקודות

המדע המוזר של התיאורטיקנים של ההתנוונות כמו [הפסיכיאטר הצרפתי] בנדיקט אוגוסטין מורל, [הקרימינולוג האיטלקי] צ׳זרה לומברוזו, מקס נורדאו ואחרים עשוי להיראות לנו היום מצחיק, אלמלא רעיונותיהם שרדו במודעות הקולקטיבית, אפילו בקרב מי שמעולם לא קראו את ספריהם. מבין שלושתם, ספרו של הרופא והמבקר החברתי נורדאו Entartung (״התנוונות״, משנת 1892) נראה לי המוזר ביותר. בספר, נורדאו מטיח את זעמו במגוון אמנים, מוזיקאים וציירים שבעיניו יצירותיהם הם תוצר זיהם, רעש וכאוס עירוני, המעוררים תשישות, היסטריה כללית, שחיתות מוסרית וחוסר תפקוד מיני. הוא תוקף, בין השאר, את וגנר, טולסטוי, ורליין, רוזטי, זולה, התנועה הסימבוליסטית, הפרה-רפאליטים ואת הדקדנטים. הוא מנסה לשכנע את קוראיו שהסיבה לכך שציורי האימפרסיוניסטים הם גרועים כל כך, היא שהם סובלים ממה שקרוי ״ניסטגמוס״ (nystagmus), כלומר רעד של גלגל העין, והדבר מסביר את משיחות המכחול התזזיתיות שלהם ואת בדי הציור המלאים בנקודות. נורדאו ממלא עמוד אחר עמוד בהסברים רפואיים לקיומה של האמנות שאינה מוצאת חן בעיניו.

לא רעד ולא בעיה בגלגל העין גרמו לכתמים: ״ונציה הכחולה״, אדוארד מאנה (1875), מוזיאון שרמונט, ורמונט, תצלום: ויקיפדיה

לשיטתו, לא מעמד הפועלים הוא שסובל מן הכוחות המנוונים שעיצבו את האמנות, המוזיקה והכתבים של ימיו. דווקא מתווכי האמנות הבורגנים הם שנפגעו יותר מכל מן המחלה הקולקטיבית הזו. הוא מציג את השאלה: ״האם אפשר להאיץ את ההחלמה של המעמדות המתורבתים מן ההתנוונות הנוכחית של מערכת העצבים שלהם? אני בטוח לחלוטין, ולמסיבה זו בלבד לקחתי על עצמי מטלה זו״. נורדאו האמין כי המודרניות הביאה איתה מחלת עצבים קולקטיבית שהורסת את התרבות, והוא חשב כי האבחנה שלו ביחד עם הצעותיו לריפוי יוכלו לרפא את המחלה הזו, שאמנות גרוע היא תסמין שלה.

ברור שהנאצים השתמשו בתיאוריית ההתנוונות ככלי להוכחת נחיתותם של גזעים המסוגלים ליצור אמנות נחותה בלבד

האידיאולוגיה הנאצית המשיכה את התאוריה של נורדאו. המורשת הזו מודגמת כנראה בצורה הברורה ביותר בתעורכת ״האמנות המנוונת״ (Entartete Kunst) שערכו הנציונאל סוציאליסטים, במינכן בשנת 1937. בתערוכה הוצגה אמנות של אוכלוסיות ״מנוונות״, שהנאצים גמרו אומר לחסל. הוצגו בה כ-650 יצירות שהיו נחשבות היום למודרניות או אוונגרדיות. מארגני התערוכה לעגו ליצירות של יהודים, קומוניסטים או מי שפשוט אינם גרמנים, בעזרת כותרות מזלזלות שרמזו לעליונותה של האמנות הגרמנית ״הטהורה״. מן הקטלוג של התערוכה עולה כי היא נועדה להציג ״תסמינים שונים של ניוון״, ובכלל זה יכולת טכנית גרועה, חילול קודש, אנרכיזם, נטיות לתעמולה מרקסיסטית/בולשביסטית, ליקויים מוסריים, חוסר מודעות לגזע והערכה מופרזת ל״אידיוטים, נבערים ונכים״.  ברור שהנאצים השתמשו בתיאוריית ההתנוונות ככלי להוכחת נחיתותם של גזעים המסוגלים ליצור אמנות נחותה בלבד.

חשוב לציין כי במקביל לאותה קינה על התנוונות התרבות, נשמעו תמיד מי שחגגו בקול את האיכויות האסתטיות שהללו בזו להם. כל האמנים שהוצגו בתערוכת ״האמנות המנוונת״ – ובכלל זה מקס ארנסט, פול קלה, אוטו דיקס ואמיל נולדה. בנוסף היו במהלך המאה ה-19 וה-20 גם תנועות שהיללו את הפרימיטיביזם, ששאבו השראה מתרבויות שבטיות וילידיות בכל העולם, אשר האסתטיקה המרהיבה שלהם – כך אומרים שוחריה – טרם נפגמה על ידי ההתפתחות.

״אמנות מנוונת״ על פי הנאצים: ״Senecio״ מאת פול קלה (1922). המוזיאון לאמנות בבזל. תצלום: ויקיפדיה

הסוריאליסטים, למשל, חשבו שלעמים ״פרימיטיביים״, לילדים ולמי שאינם מתאימים היטב למסגרת הלוגוצנטרית האירופית ישנה עליונות של חזון, ויכולת להביע באמצעות צורות ״בסיסיות״ את המורכבות של התת מודע. הם סברו שהקווים הנאיביים בציורי ילדים, או הצורות הפשוטות של הפטרוגליפים, האמנות העממית ומסכות שבטיות הצליחו ללכוד מרכיבים קדומים של התודעה האנושית באורח שהאמנות האקדמית וצורות ״מתקדמות״ שיצרו אמנים מקצועיים לא יכלו. במניפסט הסוריאליסטי (משנת 1924), המשורר הצרפתי אנדרה ברטון הגדיר את הסוריאליזם כך:

״סוריאליזם, שם עצם, ז׳. אוטומטיות נפשית בטהרתה, אשר באמצעותה מתכוונים להביע – מילולית או באמצעות המילה הכתובה, או בכל דרך אחרת – את תפקודה הממשי של המחשבה. היא מוכתבת על ידי המחשבה, בהיעדר יכולת שליטה של ההיגיון, וחופשית מכל שיקול אסתטי או מוסרי״.

מורשת הנאורות, שניסתה לקדם את האנושות באמצעות רציונליות, ייצגה בעיני הסוריאליסטים סוג של דעיכה, דלדול של המהות האנושית האמיתית. בעיניהם, תרבות טובה היא פשוטה, קדמונית ועדיין מחוברת לצורות המקוריות של התודעה האנושית. ככל שהחברה נעשית מורכבת ומפותחת, כך נופלים האנשים קורבן לניכור מן המבנים הגופניים שלהם עצמם. לכן הסוריאליזם מעדיף את ״האוטומטיות בטהרתה״ על פני מנגנונים ״מתקדמים״ של חשיבה לוגית מבוקרת.

״המגדל האדום״ (1913), ג׳ורג׳יו דה קיריקו, מוזיאון גוגנהיים, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

בואו נדלג אל ימינו אנו. כחוקרת של ספרות והגות צרפתית בת זמננו, שמתי לב להופעתה החשודה של שפת ההתנוונות ברומנים ריאליסטיים רבים בשני העשורים האחרונים, המתארים את מצבה (הנוטה למות) של החברה הצרפתית ושל הציוויליזציה המערבית. בנראטיבים הללו, לא רק שהמערב נמצא במצב של התנוונות בלתי הפיכה, כך גם המציאות עצמה. אני מכנה תופעה זו בשם ״ריאליזם ניווני״, וככל שאני חוקרת יותר כך שאני מבנה כי סוג כזה של מחשבה אינו מוגבל כלל לשדה הספרות, אלא הוא מגיע גם לשיח הפוליטי הצרפתי העכשווי, בעיקר בקרב פוליטיקאים והוגים של הימין.

דוגמה בולטת מקרב האינטליגנציה הצרפתית הוא רישארד מילֶה (Millet), הכותב ספרות ופמפלטים משלהבים המקטלגים את הצורות הרבות של מה שהוא תופש כהתנוונות התרבותית של ארצו: אובדן טעם וזיכרון היסטורי, עלייתם של האנטי-גזענות והפמיניזם הדכאניים, הירידה המזעזעת באיכות הספרות הצרפתית, היחלשות הנצרות ודלדולה של השפה הצרפתית. בעיניו, המצב רק הולך ומחמיר. איך צריך להגיב להשקפה ציינת כזו, שרבים חולקים כנראה בעידן זה של חוסר סיפוק?

בעוד חברות המדיה מתגמלות נרקיסיזם, שטחיות, מופעי ראווה חסרי תוכן, הסלמה והיעדר מחשבה, ומעניקות חשיפה גדולה לאין שיעור לדברים שמייצרים בקלות תשומת לב, ישנו עולם נוסף המתקיים במקביל, עולם אשר בו נוצרים בקצב חסר תקדים דברים מעוררי מחשבה, מורכבים ומרוממים

בימים שבהם אני חשה ייאוש בגלל אובייקטים תרבותיים שאני פוגשת, אני מנסה לזכור מספר דברים. ראשית, תרבות הפופ אינה כל התרבות. במחשבה מעמיקה יותר, אני מבינה שבעוד חברות המדיה מתגמלות נרקיסיזם, שטחיות, מופעי ראווה חסרי תוכן, הסלמה והיעדר מחשבה, ומעניקות חשיפה גדולה לאין שיעור לדברים שמייצרים בקלות תשומת לב, ישנו עולם נוסף המתקיים במקביל, עולם אשר בו נוצרים בקצב חסר תקדים דברים מעוררי מחשבה, מורכבים ומרוממים. ואכן, ישנם המוני אובייקטים יוצאי דופן שמדגימים ומהללים את המגוון המלא של כושר ההמצאה האנושי.  תרבות מצוינת – דברים שהיו מדהימים לגמרי את קדמונינו – עדיין קיימים בכל מקום, רק שקשה יותר למצוא אותם. העולמות האנלוגיים והדיגיטליים מפוטמים בתוצרי תרבות – רבים מהם מיוצרים לרוב על ידי חובבנים או חובבים – ואנו צריכים לברור בתוך ערימות גדולות יותר כדי למצוא את מה שמטעים לטעמנו ונראה לנו כמו סוג של התפתחות אסתטית על פי הסטנדרטים האישיים שלנו. צורות כאלה של אמנות, מוזיקה וספרות המשלבות יכולות טכניות ומקוריות ומבטאות את מה שאנו מכנים לעתים בשם גאונות, לא זוכות בהכרח לתגמול או להצגה בהקשר של סיפוק מידי וקליקבייט. יופי, אינטליגנציה ואמנותיות קיימים – פשוט צריך לחפור יותר עמוק כדי למצוא אותם.

אמנות, פוליטיקה, פורנוגרפיה ותקשורת: צ׳יצ׳ולינה (אילונה סטולר) בהפגנה פוליטית ברומא (1989), תצלום: indeciso42, ויקיפדיה

האם כל יצירה חייבת להיות יצירת מופת? ממש לא. כדאי להקיף את עצמנו באובייקטים תרבותיים שמידת המורכבות שלהם מגוונת וכך גם מטרתם

שנית, תוצרי התרבות הללו שנראים במבט ראשון בסיסיים מדי, חקייניים או לא מעניינים מכילים בוודאי שמץ של אמת שראוי להכיר בה: לעתים המוח האנושי זקוק למשהו שקל ללעוס ואתו, בעיקר בזמנים קשים. יש משהו מנחם ותרפויטי ברצף של מקצבים פשוטים, חזרה על נדושוּת נושנה, עלילה מוכרת וצורות וצבעים צנועים במערך שנראה לנו מוכר. מי שמייצרים סוגים כאלה של אובייקטים תרבותיים לוקחים חלק בפעילות האנושית, שתכליתה היא מתן משמעות לצורה שעשויה לנחם או לרצות את המתבונן. האם כל יצירה חייבת להיות יצירת מופת? ממש לא. כדאי להקיף את עצמנו באובייקטים תרבותיים שמידת המורכבות שלהם מגוונת וכך גם מטרתם. לעתים אנחנו צריכים אובייקטים שיאתגרו אותנו. ובפעמים אחרות, אנחנו צריכים אובייקטים שירשו לנו פשוט לצוף.

בנקסי: אמנות רחוב, הבעת דעה, פעולה בשטח. תצלום: כריסטיאן לברקה

לבסוף, ניתן להאמין בדמוקרטיה ועדיין להיות בעל סטנדרטים שמפרידים את המצוין מן הבינוני. יש משהו אנטי-דמוקרטי למדי בביטול כל ההבדלים בין תוצרי תרבות, התעלמות מן העבודה הנוספת והכישרון יוצא הדופן של חלק מתושביו היצירתיים ביותר של העולם, המביאים עונג ויופי למי שיודעים כיצד להבחין בהם. יש לספק את טעמיהם של כל בני האדם, אפילו התובעניים שבהם. בדמוקרטיה של ממש, ניתן לאהוב או לא לאהוב בחופשיות, כיחידים שיש להם מערך זהויות והזדהויות מורכב. כל אחד מאיתנו חופשי להיות סנוב או לאהוב את הכול ללא הבדל.

בכל רגע נתון, אמנים, סופרים והוגים מייצרים אובייקטים בסיסיים ואובייקטים מורכבים, תוצרי אמנות שאין צורך במחשבה או יכולות מיוחדות כדי לייצרם ותוצרים אחרים התובעים התמחות ושנים של תרגול, הרהור והכנה

בוא נחזור לשאלה המקורית שממנה נולד המאמר הזה: האם התרבות יכולה להתנוון? כפי שציינתי בתחילה, התנוונות היא מטפורה, ולכן במובן זה, תרבות אינה יכולה להתנוון ממש. אבל אם נתרגם את הרגש המובע בשפה הפיגורטיבית הזו למשהו מילולי יותר – האם תרבות יכולה להפוך לגרועה יותר? – נגלה מספר שאלות נוספות. באיזו מידה של ביטחון אנו יכולים לדבר על תרבות כעל דבר מה אחיד? בעודי מקלידה, מתרחשות מיליון מיקרו-תופעות שניתן לסווג כתרבות. האם יכול להיות שכל אלה ימצאו את עצמן בו זמנית במצב של התנוונות בהשוואה למי שקדמו להן? לא. בכל רגע נתון, על פני הכדור רחב הידיים שעליו אנו חיים, אמנים, סופרים והוגים מייצרים אובייקטים בסיסיים ואובייקטים מורכבים, תוצרי אמנות שאין צורך במחשבה או יכולות מיוחדות כדי לייצרם ותוצרים אחרים התובעים התמחות ושנים של תרגול, הרהור והכנה. עבור כל מצב, ישנם אובייקטים ורעיונות מתאימים. והם נמצאים ממש מתחת לאפנו.

אפריקה משפיעה, אפריקה מושפעת: מסיכה של בני ה-We, אמצע המאה ה-20, מוזיאון ברוקלין. תצלום: ויקיפדיה

הטוענים כי התרבות מתנוונת מוכיחים דבר אחד בלבד: שהם לא טרחו לחפש את האובייקטים ה[מת]חדשים שממתינים להתגלות, או שאינם יודעים בדיוק כיצד למצוא משמעות באילו שאינם מספקים אותם

ניתן לטעון כי הגלובליזציה יצרה את התנאים לסוג עשיר ורחב יותר של יצירה תרבותית. ככל שהתרבויות מתערבבות, ככל שהסוּגות והמגדרים משנים צורה וזהויות הופכות למורכבות יותר, כך התוצאות של התהליך הקומבינטורי הזה עשויות להיות מעניינות יותר. איני מסכימה עם הטענה של גומבינו, אשר לפיה הכלאה פירושה מוות. להפך, הכלאות פירושן יצירתיות. אנחנו יודעים שאזורי סְפר הם האזורים העשירים ביותר מבחינה תרבותית, בגלל שהם מייצרים מגע פורה בין שתי תרבויות, ומאפשרים חלחול של רעיונות וצורות מצד אחד של הגבול לצדו האחר. העולם כולו הפך לאזור סְפר, ועתה מתאפשרים דברים שלא היו אפשריים בעבר. התנאים הללו יכולים להוביל לשגשוג של כל מיני סוגי אובייקטים תרבותיים, עבור כל הטעמים, מן הפשוט ביותר ועד לאנין ביותר.

הטוענים כי התרבות מתנוונת מוכיחים דבר אחד בלבד: שהם לא טרחו לחפש את האובייקטים ה[מת]חדשים שממתינים להתגלות, או שאינם יודעים בדיוק כיצד למצוא משמעות באילו שאינם מספקים אותם. יש לנו בחירה: לשפוט את העולם כמבקרים מרירים שממעטים למצוא יופי בדברים חדשים, או לחוש ברטט של התעלות למראה האלתורים התרבותיים הכמעט אינסופיים שבני האדם ממשיכים לטוות כמו משי. האפשרות האחרונה נראית לי מפתה יותר.

כריסטי וומפול (Wampole) היא מסאית ומרצה באוניברסיטת פרינסטון. היא מחברת הספרים Rootedness: The Ramifications of a Metaphor (משנת 2016) ו- Degenerative Realism (משנת 2020).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: דימויים, מותגים, נוכחות ציבורות והשפעות: ריהאנה ו-A$AP באירוע הגאלה של המטרופוליטן, ספטמבר 2021. תצלום: ג׳ף קרביץ, אימגבנק / גטי ישראל