זוללי העולם

התפתחנו כך שמזון זמין ושופע מפתה אותנו עד אובדן שיקול הדעת. האם נטרוף את עצמנו ואת העולם עד כלות?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

עשרת אלפים ירבועים, עשרת אלפים דגים, 14 אלף כבשים, אלף טלאים, אלף פרים שמנים ויצורים רבים נוספים נטבחו, בושלו והוגשו. כך נהג מלך אשור, אשורנצירפל השני (ששלט בשנים 883-859 לפני הספירה) לפנק כמעט 70 אלף אורחים במהלך עשרה ימים. חגיגות הכתרת הארכיבישוף מיורק בשנת 1466 הצריכו 104 פרים, 2000 אווזים, אלף תרנגולים, אלף כבשים, 4000 ברבורים, 12 פוקניים [לווייתנים זעירים] וכלבי ים, ומספר עצום של עופות ויונקים נוספים. במשתה שנערך בראוותנות מצועצעת, האופיינית לתקופת שלטונו כמלך צרפת, לואי ה-14 לא יכול היה לזוז ממקומו בחתונתו שלו, לאחר שאכל יותר מדי.

דבר אינו מגרה את הדמיון יותר מן ההפרזות – ארוחות שחיתות ואורגיות, קרבות אדירים, אסונות טבע איומים, ניצחונות אנושיים מהוללים

דבר אינו מגרה את הדמיון יותר מן ההפרזות – ארוחות שחיתות ואורגיות, קרבות אדירים, אסונות טבע איומים, ניצחונות אנושיים מהוללים. התיאבון הזולל-כל שלנו גורם לנו לעמוד מול סעודות ראוותניות במיוחד בהתפעלות, קנאה ולעתים גם בחוסר מנוחה.

בעברנו כציידים-לקטים, שנמשך לאורך 99 אחוז מתולדותינו כמין, היכולת הזו לאכול הכול שירתה אותנו היטב. נהגנו לאכול ככל יכולתנו מגוון רחב של מזונות מזינים, כדי שלא לסבול מתת תזונה או לגווע ברעב. לעתים קרובות קרה שבמשך ימים או שבועות לא היה לנו כלל מה לאכול. איכות המזון הייתה בלתי צפויה, ותלויה בגורמים אנושיים כמו נתיבי מסחר לא פחות מאשר בתהפוכות מזג האוויר והמחזוריות בטבע. כבר בשלב מוקדם מאוד, הסתגלנו למחסור הזמני, וניצלנו כל הזדמנות לטעון את גופנו בקלוריות ובחומרים מזינים שהגוף יכול היה לאגור – למשל, כשמצאנו שיח עמוס בתותים בשלים, או שלולית שצדפות נלכדו בה בעת השפל. מי שהיו פקחים מספיק כדי לזהות הזדמנויות כאלה, וגופם הצליח להמיר את הקלוריות העודפות לשומן, היו בעלי סיכוי גבוה יותר לשרוד את התקופות הארוכות שבין ארוחות, ולגדל צאצאים בריאים.

בשר, גריל, ברבקיו

שלא יחסר. היום זה קל מאוד. תצלום: ויקטוריה שס

ההתאמות הללו כבר הספיקו להתקבע כשהמין האנושי החל במהפכה הראשונה האדירה שלו, זו החקלאית, שאפשרה לו לאגור מזון. ככל שהתרבות האנושית התפתחה, מי שהפיקו את מרב התועלת מאסמי התבואה הגדושים ומן ההצלחה בגידול צאן ובקר – פרעונים, מלכים ושליטים אחרים – יכלו לערוך משתאות כדי לגמול למי שהעניקו להם כוח פוליטי, או להשתמש במאגרים כדי לסמל את כוחם לעומת ההמון דל המשאבים. המשתה המופלא הפך עבור האליטות, לחלק מן הפולקלור.

המזון הפך למבדיל חברתי – סמל למעמד, אות לעמדה – ברגע רחוק ולא מתועד שבו חלק מבני האדם החלו לשלוט על יותר מקורות מזון מאחרים

וכך, למרבה הצער, אי השוויון הסוציו-אקונומי היה לעובדת חיים באירופה, אסיה ובחלקים נוספים רבים של העולם המתורבת. ״המזון הפך למבדיל חברתי – סמל למעמד, אות לעמדה – ברגע רחוק ולא מתועד שבו חלק מבני האדם החלו לשלוט על יותר מקורות מזון מאחרים״, מסביר ההיסטוריון של המזון פליפֶה פרננדס-ארמסטו (Felipe Fernández-Armesto) מאוניברסיטת נוטר-דאם בהודו.

חלק מסיפורי אוטופיית-המזון הראשונים צצו באירופה של ימי הביניים, בתקופה שהייתה משוקעת כולה באמונה דתית ופאודליזם, אך סבלה מרעב ומגיפות. החלום על גן עדן של מזון קל להשגה הפך לדרך בריחה אהודה על איכרים קשי יום.

גרסאות של אותו מקום אידיאלי כוללות את  Schlaraffenland (״הארץ העצלה״) הגרמנית, Luilekkerland (״ארץ עצלה ושופעת״) ההולנדית ואת המפורסמת מכולן, païs de cocaigne (״ארץ העוגות״) אשר הופיעה לראשונה בשנת 1250 בשיר בצרפת. כל השלוש היו אמורות להכיל כמויות עצומות של מזון, שפע זמן למנוחה, והתנהלו – בגלוי או במרומז – שלא על פי שיטת המעמדות הנהוגה באירופה.

ארצם של הבטלנים הסובאים הייתה סוריאליסטית כציור של הירונימוס בוש או ברויגל האב. עצים הכורעים מעומס המזון או בתים העשויים מאכלים. חיות משק שונות, מבושלות ולעתים קרובות, לשם הנוחות, כבר ננעצו בהן סכינים ומזלגות, התנהלו סביב כאילו הן עדיין חיות – כגרסה מעודנת של המתים -החיים. פשטידות צלופחים ובשר הומטרו מן הרקיע כמו גשם. בנהרות זרמו יין או חלב. המקום היה מלא בעלי חיים מוכנים לאכילה, אשר לעתים אפילו זינקו אל פיות הסועדים. העבודה המפרכת של גידול חיות משק ועופות, שחיטתם ובישולם, הייתה כלא הייתה.

פיטר ברויגל האב, גרגרנות, זלילה

אחרי הזלילה בארץ המיתית Cockaigne (1567), פיטר ברויגל האב. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה

בספרו Dreaming of Cockaigne (משנת 2001), הרמן פליי (Pleij), פרופסור אמריטוס לספרות הולנדית של ימי הביניים באוניברסיטת אמסטרדם, מתאר את הפחד שרווח באותה עת, שמא ״הקיום הארצי העלוב כל כך יהפוך פתאום לגרוע יותר״. כדי להילחם בחרדה, אוטופיות-מזון בדיוניות הוסיפו למאבק ההישרדות היומי ״הומור של הגזמה, כדי ליצור עולמות הפוכים ומצחיקים במיוחד״.  ״ארץ העוגות״ הייתה חזרה לגן העדן, גרסה ארצית של גן העדן השמימי, ששיפרה את הטבע וסילקה את הכאב, המצוקה והמחסור מכל הסוגים. באותה ארץ קסומה, מאבקם של בני האדם בשרשרת המזון הסתיים סוף סוף, ואנו היינו חופשיים – לא רק מהיותנו טרף, אלא גם מהיותנו טורפים. עבודת הפרך המייסרת הכרוכה בחקלאות לתועלת השליטים לא נדרשה שוב.

דבר אחד נותר ללא שינוי: הגרגרנות – בין אם היא מלווה בבושה או בגאווה – נמשכת, כזלילה מוגזמת באירועים חברתיים, תחרויות אכילה, מסעות רכש בחנויות ענק מוזלות

נכונותם של בעלי החיים לשמש מזון ב״ארץ העוגות״ דומה למה שנשמע בסיפוריהם של הילידים האמריקנים, שבהם הטרף כמו הצבי או הארנבות מציעים את עצמם לציידים שנוהגים בהם כראוי. עבור הילידים האמריקנים, ההסכם המבוסס על כבוד הדדי היה סוג של אנוכיות מוארת, שלפיה ציד בר קיימא יבטיח עתיד לדורות הבאים של בעלי החיים ושל הציידים הרוצים לאכול אותם. בניגוד לכך, בעלי החיים של ״ארץ העוגות״, שהיו ברובם מבויתים, נכונים להיאכל ללא כל קשר להתנהגות הסועדים. כמו בכל פנטזיה, חוקי הטבע אינם תקפים.

דבר אחד נותר ללא שינוי: הגרגרנות – בין אם היא מלווה בבושה או בגאווה – נמשכת, כזלילה מוגזמת באירועים חברתיים, תחרויות אכילה, מסעות רכש בחנויות ענק מוזלות. אפשר לכנות אותה בכל שם שתרצו, אבל היא מוסיפה להזכיר את ההבדלים הקיצוניים הנובעים מן המעבר לחקלאות ואת עברנו הבלתי יציב.

פליי טוען כי לו אנשי ימי הביניים היו יכולים לראות אותנו כעת, ״אירופה של העת המודרנית [הייתה מייצגת] במובנים רבים את התגשמות ׳ארץ העוגיות׳: מזון מהיר זמין בכל שעות היום, וכך גם שליטה במזג האוויר, סקס חופשי, דמי אבטלה וניתוחים פלסטיים שלכאורה מאריכים את גיל הנעורים״. גם ללא הבנה עמוקה בהיסטוריה, המשווקים של היום מסוגלים לנצל את תאוות הצרכנים, מתוך היכרות עם טבע האדם. למעשה, יתכן כי זוהי אחת הדרכים הקלות ביותר לגרום ללקוחות להיפרד מכספם: בלבלו אותם בתיאורי מזון הראוי למשתה, והפכו את המזון הזה קל לרכישה ואכילה.

היכולת להגזים מסבירה אולי את התכיפות שבה בני האדם הביאו אוכלוסיות של בעלי חיים נחשקים אל סף ההכחדה, ולעתים להכחדה ממש. שלושה זנים כאלה בולטים בצפון אמריקה: היונה הנודדת, שאוכלוסייתה צללה ממיליארד לאפס בשנת 1914; הביזון האמריקני, שעדריו אשר היו נפוצים בכל רחבי אמריקה הכילו 30 מיליון פרטים ובאמצע המאה ה-19 נותרו בהם בקושי אלף, ואלה חיים כיום בזכות הפיקוח על העדרים; והבקלה האטלנטית, שגודלה ומספר הפרטים שלה כלכלו את מסחר הדגה הבינלאומי שהיה מן העשירים בהיסטוריה.

ביזון

מזון נדיר: פעם מילא את היבשת, היום חיה מוגנת בשמורות - הביזון הצפון אמריקני. תצלום: קרטיק סרידהרן

בכל המקרים, הציידים שגילו עושר בל יאמן, היו חסרים – ואולי איבדו במהירות – כל מחשבה על פעילות בת קיימא. יתכן שבעיניהם ציד של מספר קטן יותר של בעלי חיים נראה כמעט מגוחך ובוודאי לא ראוי לתגובת הנגד הפוליטית הכרוכה בהסדרה ממשלתית. ואכן, אדם שהכרתי ועבד בחברות Fisheries ו-Oceans Canada נהג להתלונן לעתים קרובות, בשנות השמונים, שהאזהרות החמורות של צוות המחקר שלו בנוגע לצמצום אוכלוסיית הבקלה, נפלו על אוזניים ערלות. התוצאה הייתה קריסה של אוכלוסיית הבקלה באזורים שמדרום מזרח לאי ניופאונדלנד, ומאז 1992 ועד היום, הפסקה מוחלטת של דיג בקלה באזור.

אין תירוץ להתעלמות מן הצרכים של הדורות הבאים לטובת שפע קצר מועד עכשווי

אף שאוכלוסיות פוריות הרבה פחות ניצודו, פוצצו או הועלו ברשת עד שנכחדו במהלך האלף האחרון, שלושת הזנים שהזכרתי התבלטו משום שבראשית הדרך הם היו בעלי אוכלוסיות גדולות במיוחד. יתכן אפילו שהם האיצו את קיצם משום שאנו הוקסמנו ממספריהם העצומים. קל להאשים בני אדם מתקופה אחרת ונסיבות אחרות בקוצר-רואי אקולוגי, אבל דמיינו את עצמכם עומדים בשדה בפנסילבניה, במאה ה-19, ומביטים במיליון יונים נודדות החולפות ממעל, ומאפילות את השמים במשך ימים רצופים. האם אתם הייתם עוצרים ושואלים את עצמכם האם כשאתם ממלאים את העגלה מדי שבוע ביונים שניצודו, יש לכך השלכות חמורות לעתיד?

מצד אחר, כפי שהדגים הטיפול הכושל באוכלוסיות הבקלה האטלנטית בימים לא רחוקים כל כך, אין תירוץ להתעלמות מן הצרכים של הדורות הבאים לטובת שפע קצר מועד עכשווי. יתכן ששום מחקר או מגבלה מוסרית לא יוכלו לעצור את האופן שבו אנו מתנהגים בטבעיות. פרננדס-ארמסטו סבור כי הנטייה להרוג יותר מדי היא ״מאפיין אנושי״, ולכן אינה מוגבלת למקום או זמן בהיסטוריה (אף שמפתה להאשים בכל זה את הגברים האירופים). ״ניצול יתר הוא סכנה אופיינית של הציד, משום שתרבויות ציד נוטות להיות תחרותיות: אין טעם לחוס על בעל חיים רק כדי שהיריב יצוד אותו״, מסביר פרננדס-ארמסטו.

בקלה

מייבשים בקלה: פעם הדג בנה אימפריה עולמית, היום הוא נעשה נדיר. תצלום: ondasderuido

השילוב של שפע ויכולת מופיע בצורות נוספות. בצפון אמריקה ואירופה, שלטים מפרסמים מזללות עוף, בקר וחזיר באמצעות שימוש בתרנגולת או תרנגול, פר או חזיר, בהתאמה, המפתים בששון את הסועדים אל המסעדה, שבה במקרה נמכר בשרם של חבריהם. יתכן שמדובר בסוג של הומור שחור, המציג בעלי חיים הנכונים להיאכל. כפי שכתב התיירות האנגלי פיטר מייל מציין בספרו ״French Lessons״ (משנת 2001), הכוונה היא להשתעשע ולפתות:

״הצרפתים אינם בדרך כלל סנטימנטליים בנוגע למזון שלהם, אבל הם אוהבים שמה שהם עומדים לאכול יראה מאושר... ולכן באטליזים ובדוכנים בשוק, בכרזות ועל ניירות העטיפה, תראו... תרנגולות מחייכות, פרות צוחקות, חזירים קורנים משמחה, ארנבות קורצות, ודגים מגחכים. כולם כאילו נרגשים משום שהם עומדים לתרום תרומה חשובה לארוחה״.

הסופר האנגלי [המנוח] דגלאס אדמס התמודד עם המופרכות הזו בסצנה שנונה מתוך ״המסעדה שבקצה היקום״ (משנת 1980). ארתור דֶנט וחבריו מזמינים מזון. בעל חיים ניגש אל השולחן שלהם, ״מין חיה פרתית שמנה, בשרנית הולכת על ארבע, עם עיניים גדולות ומימיות״. היא פונה אל הקבוצה:

״׳ערב טוב׳, היא התיישבה על אחוריה בכבדות. ״אני המנה העיקרית של היום. אפשר לעניין אתכם בחלקים מגופי?״

ארתור נדהם בתחילה, ואז זועם כשנאמר לו שהוא אמור לבחור ולאכול חתיכה מבעל החיים החיה. כשחבריו החייזרים של ארתור מבולבלים מתגובתו, הוא מסביר שהוא מרגיש ״חסר לב״, ואז מזמין סלט.

אנחנו מבינים את המחיר, אבל הגרגרנות – שהיא חלק מן הביולוגיה שלנו – עדיין שולטת

ציד קל כל כך הוא עניין נחשק, אבל הוא עדיין מעורר בנו תחושה לא טובה. בדומה לתכונות אנושיות רבות אחרות, הניגודים הללו קיימים במלוא עוצמתם בתודעה הקולקטיבית. רגישות יתר בכל הנוגע למוות מתקיימת יד ביד עם ההבנה שכל ארוחה שאינה צמחונית עולה בחיים, שאולי אינם שונים לגמרי מאלה שלנו באנטומיה ובטווח הרגשות. אנחנו מבינים את המחיר, אבל הגרגרנות – שהיא חלק מן הביולוגיה שלנו – עדיין שולטת. הביולוגיה הזו אינה ממש יוצאת דופן, וכמוה גם לא העובדה שהתרבות פועלת בהתאם, ויוצרת מעין ״נושא וואריאציות״, אבל בהחלט יתכן שמספרן העצום של הוואריאציות הללו מייחד אותנו.

אפרוח

לא יגיע רחוק: טרף קל לאדם. תצלום: טוני קואנקה

בספר The Time Before History (משנת 1996), כתב המדע האנגלי קולין טדג׳ (Tudge) מציין כי אוכלי הכול האנושיים ושאינם אנושיים גם יחד נוטים לנהוג בבזבזנות – בטווח הקצר או הארוך:

״טורף שאינו מתמחה – כזה שיכול לאכול סוגים רבים של בעלי חיים, או כזה. האוכל בשר וגם צמחים – אינו תלוי במין טרף מסוים. כשהטרף המועדף מצטמצם, הוא פשוט משנה את תזונתו. אבל אם הטרף המועדף באמת מועדף אליו, אז הטורף עשוי לקטול אותו ללא מחשבה יתרה גם אם פרטיו הפכו לנדירים... בדרך כלל, בעלי חיים כמונו – הניזונים באורח אופורטוניסטי, ופשוט משנים את התזונה שלהם כשהטרף המועדף עליהם הופך לנדיר – מסוגלים להפר את החוק האקולוגי האומר כי מספר הטורפים אמור להיות קטן בהרבה מן הטרף״.

בשוק של מותרות, פתאום ישנו תמריץ מעוות לדוג עוד, משום שהערך הכספי של הדגים עולה ועולה

האקולוגית ג׳ניפר דאן (Dunne), מומחית לרשתות מזון ומרצה במכון סנטה פה בניו מקסיקו, מתארת כיצד המרת-טרף עשויה להמיט אסון, משום שהיא מביאה לכך שהסחורה הנדירה יותר נחשבת בעלת ערך גבוה יותר, בחלקה משום שהיא נדירה. בשוק הסושי העולמי קיימת דרישה רבה לטונה כחולת הסנפיר ולכן דגים אלה נלכדים בכמויות מסחריות. ככל שהם הופכים לנדירים יותר, ערכם עולה. ״מתקבלת דינמיקה אנטי-אקולוגית מעוותת״, מסבירה דאן. ״במערכת אקולוגית, כשמשהו הופך לנדיר יותר, ערכו האקולוגי יורד. משום כך הטורפים ממירים את הטרף שלהם: הם נאלצים לבזבז יותר מדי קלוריות בניסיון למצוא את הטרף הזה, או שלכידתו מסוכנת מדי. אבל בשוק של מותרות, פתאום ישנו תמריץ מעוות לדוג עוד, משום שהערך הכספי של הדגים עולה ועולה״.

טונה כחולת סנפיר, טוקיו

מה שנשאר: טונה כחולת סנפיר בשוק דגים בטוקיו. תצלום: ריצ'רד קאווד

ארץ השפע היא גם ארצם של העצלים. והעצלים נהנים מן המותרות של הכחשת האמת הלא נעימה שמאחורי ארוחותיהם

הביולוגיה אולי מעניקה לנו תיאבון ואת היכולת הגופנית המתאימה לו, אבל התרבות מקודדת אותו ומעניקה לו תירוצים ולעתים קרובות מדי, מקצינה אותו ויוצרת לולאת היזון חוזר משונה המנקה את מצפוננו. שבירת המעגל תדרוש ניהול ופיקוח ברמה דרקונית ממש, מאחר שהסתפקות בהסדרה ובקנסות נוזפניים בלבד פשוט יורידו את השוק למחתרת, לצד המסחר בשנהב ובקשקשים של פנגולינאים. שוב, הדמיון שלנו, בין שהוא הוגה משתאות מפוארים עד אימה, פנטזיות על מקום שבו המזון זמין ללא דאגות או טונה במחיר של 3 מיליון דולר – מחסל את מציאותם של בעלי החיים.

מזנוני האכול-ככל-יכולתך ומזללות המזון המהיר הנפוצות  הם ארץ העוגות האמיתית של ימינו: קלה, זולה ולא מסובכת. תמונת החזיר הצלוי המתרוצץ לו כשסכין נעוצה בגבו מפוגגת את המתח הכרוך בהריגה, משום שהיא נמנעת מן ההריגה עצמה. עצם הכמות, שלא לדבר על הנגישות, עושה משהו ליחסינו עם החיים או עם המזון שהיה פעם בחיים. המומים מן השפע (בתוספת מעט פנטזיה), אנו מסוגלים להימנע מהתמודדות עם מחשבות לא נעימות, ובראשון הכאב והמצוקה שחווה בעל החיים כשאנו צדים (או כולאים) ואז שוחטים אותו. כמו במקרה של הטונה ההולכת ונעלמת, אפילו המודעות למחסור אינה מספיקה כדי לעצור את הדחף להשיג את המזון היוקרתי שעליו אנו מפנטזים. ערכו הסמלי (בנוסף לטעמו הנחשק) כמעט מעלים את העובדה שהוא קשור ביצור חי ומרגיש, שבנוסף יש לו גם תפקיד מהותי במערכת האקולוגית.

כאלה אנחנו: גרגרנים, רעבתנים, עצלנים וקצרי רואי. כדי לנהוג אחרת, השכל שלנו חייב להשתמש בטיעונים מורכבים מתחומי הפילוסופיה והמדע כדי להדחיק את ההסתגלות שארכה אלפי שנים. זה קשה. הרעב מקובע בזיכרון התאי שלנו. השומן והחלבונים שבבשר מספקים לנו את תעודת הביטוח הטובה ביותר כנגדו, ולכן הביולוגיה זועקת ״אכלו את זה!״ והתרבות מוסיפה כי הבשר חייב להיות קל למציאה ולהשגה. לכן ארץ השפע היא גם ארצם של העצלים. והעצלים נהנים מן המותרות של הכחשת האמת הלא נעימה שמאחורי ארוחותיהם.

 

לואיז פביאני (Fabiani) היא סופרת, משוררת וחוקרת עצמאית המתגוררת במונטריאול. מסות ומאמרים פרי עטה, העוסקים על פי רוב בתחומי המדע והתרבות, התפרסמו בכתב עת שונים ובהם: Science, New Scientist, Earth Island Journal, TLS  והוושינגטון פוסט.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: המבורגר: הכול יש בו. תצלום: פבלו מרצ'אן מונטס, unsplash.com

Photo by Pablo Merchán Montes on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי לואיז פביאני, AEON.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על זוללי העולם

01
רותם פוקס

לצד הטיעונים המשכנעים. כותב המאמר אינו עוסק בהגדרת המושג גרגרנות ומתי התנהגות אנושית לא נחשבת גרגרנות.
הדוגמאות שניתנות כגון המשתה המלכותי וקטיף שיח התותים נכתבות באופן שמניח כי ברור מאליו כי כל דוגמא מייצגת את שתי קצוות הסקאלה. האם קטיף שיח תותים יכול להיות גם גרגרנות?
התוצר של הקושי להגיר את קו הגבול הוא אשמה כללית אל מול כמעט כל פעולה אנושית הצורכת ומשתמשת. בעלי מוסר מסויים ירגישו אשמים מאכילת המנה השלישית של גלידה אחרי ארוחת בשרים דשנה. ואחרים יחושו זו כשיגישו קונפליט ואשמה על הגשת מנת עוף ביום שישי בערב לאחר שבוע של אכילה צמחונית.
נקודה נוספת שלא נלקחת בחשבון היא שהתופעה כחברה מאוד בולטת אך ישנם פרטים שחיים חיים פוריטנית וצנועים אך עבודתם קשורה למכונות הענק המשומנות אשר משתמשות בציד רחב מימדים.
אם ניקח את הדייג קשה היום שיוצא למסע של חודשים בכדי לקיים את צרכיו ולשלוח למשפחתו כסף שיספק למחייה וחינוך בסיסיים. האם העובדה כי הוא דג מאות אלפי דגים בשנה הופכת אותו לגרגרן?