זרים אינטימיים

הוא גדל בלי אביו, וכאדם מבוגר - בחר לפגוש אותו. בדרך, הוא למד שאין גורל אפל ואין גאולה זוהרת: החיים הם מה שקורה
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

״בעיניי, האנושות היא משפחה, שחבריה נפגשו לעתים רחוקות בלבד.״

(מתוך An Intimate History of Humanity מאת תיאודור זלדין, 1998)

לא עוד זרים

בשנת 1994 יצאתי למסע עם בני קרלו לסאו פאולו כדי לפגוש את אבי בפעם הראשונה. מלבד אבי, ג׳וזפה, פגשנו את אשתו הברזילאית, מירה, ואת ילדיהם ונכדיהם. אבי היה כל כך נרגש מביקורנו, שהוא התעקש לפגוש את שאר בני משפחתי, ותוך שבועיים, אמו של קרלו, ויקי, ובתנו נינה מארה, הצטרפו למפגש המשפחתי בברזיל.

כשחזרנו, כתבתי סיכום של המסע שלנו, במכתב לאבי שכותרתו ״לא עוד זרים״. נולדתי באיטליה וגדלתי בקנדה, אצל אמי נֶנָה ובני משפחתה, והפכתי לפסיכיאטר המתמחה בנושאי ילדים ומשפחה. סיפור משפחתי, שנכתב באנגלית, פורסם ראשית באיטליה ומאוחר יותר תורגם לספרדית ולפורטוגזית. למרבה ההפתעה, אלה השפות שדיבר אבי וזהו הסדר שבו הוא חי בהן את חייו – איטלקית, ספרדית ופורטוגזית.

בימים ההם של מפגשנו הראשון, אבי שאל אותי על אודות עבודתי. כשסיפרתי לו שאני פסיכיאטר לילדים, העובד עם ילדים ומשפחות מתרבויות שונות כמטפל משפחתי, הוא ציין ביובשנות: ״אז אתה עובד על המקרה האישי שלך!״ וזו אכן הייתה האמת. המפגש שחרר אותי והציף אותי באנרגיה לכתיבה. למעשה, הסיכום ההוא הפך לפרק הסיום בספרי ״זר במשפחה״ (משנת 1997), שתורגם למרבה השמחה לפורטוגזית (ב-1998), ומסתיים בלקח הזה:

״יש שיאמרו כי אינך יכול לחזור הביתה, אחרים יגידו שאתה יכול וצריך לחזור הביתה. אני אומר: לעולם איננו עוזבים את הבית, וכמו שבלול הכבול לקליפתו, אנו נושאים אותו עמנו באשר נלך״.

כובע, צללית

מי האיש? תצלום: רונלדו סנטוס

הגלויה

עשור קודם לכן, בשנת 1983, בדיוק כשעמדתי להינשא, ועדיין לא היה לי שום קשר לאבי, קיבלתי גלויה ממונטריאול, ממישהו שלא זיהיתי. היא הייתה חתומה באנגלית, ״לואיס אדוארדו, אחיך למחצה מברזיל״. אדגר אלן פו כתב פעם סיפור בלשי על מכתב שנגנב מן האדם שאליו נשלח, הוחבא במקום בולט לעין, אבל בסופו של דבר הושב לנמען. כפי שהפסיכואנליטיקן ז׳ק לקאן ציין בנוגע למכתב הספרותי הזה, ״מכתב תמיד מגיע ליעדו״, וכך הגלויה של לואיס אדוארדו אכן הגיעה בסופו של דבר ליעדה. ואף שהיא נותרה גלויה לעין, האדם שאליו היא נשלחה – אני – לא היה מוכן מיד לקבל את המסר שנשאה. היעד האמיתי שלה היה עדיין הרחק בעתיד.

הגלויה הזמינה אותי לקחת חלק במשפחה ברזילאית, שהייתה לי בה נוכחות אבל היא יצרה בחיי רק היעדר. מאחר שבדיוק אז התחלתי את הכשרתי כפסיכיאטר, ועמדתי להינשא, הנחתי את הגלויה – שצפנה מבול שלם של אפשרויות – בצד. הרגשתי שאני עומד בפני שבירת גבולות ופתיחת מרחב, אבל הייתי בדיוק על ספו של פתח אחר – חיי הנישואים והקריירה כפסיכיאטר – ולא הייתי מוכן. לא עניתי ללואיס אדוארדו.

מאוחר יותר, גיליתי שהוא כתב את הגלויה ברגע של משבר, שבו הוא חיפש נמל מבטחים בחייו. כשאמה של ארוסתו אסרה עליה להינשא לו, לואיס אדוארדו לא ידע לאן לפנות. ארוסתו, שהייתה הרה, בחרה באומץ ללדת, נישאה לגבר אחר וגידלה את בתם תאיס במשפחתה החדשה.

מאחר שהיא מעולם לא פגשה את אביה שלה, תאיס חשה אליי קרבה עקיפה, משום שגם אני הייתי בן משפחה מנוכר, כמוה וכמו אביה. וכמוני, היא הייתה זרה שחזרה הביתה

אחרי שפגשתי את אבי ואת מירה וגיליתי את צאצאיהם הברזילאים, זכיתי להפתעה אחרונה ומענגת כשאישה צעירה ומקסימה הופיעה פתאום בפתח בית אבי ובחנה אותי בתשומת לב. וכשאני, בתורי, בחנתי את פניו של אבי בחיפוש אחר הסבר למפגש הדומם בזה, הוא אמר בדרכו השקטה: ״זוהי תאיס, בתו של לואיס אדוארדו״. עיניה הגדולות והסקרניות חיפשו בפני את הדמיון לאביה, שכונה במשפחה דוּדוּ. מאחר שהיא מעולם לא פגשה את אביה שלה, תאיס חשה אליי קרבה עקיפה, משום שגם אני הייתי בן משפחה מנוכר, כמוה וכמו אביה. וכמוני, היא הייתה זרה שחזרה הביתה. אל אותו בית שבו אביה דודו כתב את הגלויה ששלח אלי. הגלויה הגיעה אלי וקישרה אותי אל אבי ואת תאיס אל אביה שלה. ואל משפחתו של אביה. אחרי המפגש הזה, תאיס עברה לגור אצל סבה.

כאשר אבי מת, ביוני 2013, טסתי ממונטריאול לז׳ונג׳יאי (Jundiaí) כדי להצטרף למשפחתי הברזילאית בלוויה. כבר הייתי גרוש מזה מספר שנים מוויקי ופיתחתי קריירה שנייה בברזיל, שם פגשתי פסיכולוגית מקסימה מן המדינה הדרומית ריו גרנדה דו סול. למעשה, לטיסיה עמדה לבוא למונטריאול כדי לפגוש את משפחתי שבקנדה בפעם הראשונה. התקשרתי שוב לתאיס והזמנתי אותה ללוויית סבה. היא התרגשה לשמוע את קולי אבל הבשורה העציבה אותה, והיא חשש שלא תתקבל בברכה משום ששוב חל נתק בינה ובין יתר בני המשפחה. משפחתי הברזילאית מעולם לא פגשה את בעלה ואת שני ילדיה. בביטחון מפתיע אמרתי לה, ״בואי, את תהיי בת לווייתי״.

תאיס השתתפה לצדי בלוויה – שני זרים בשני מובנים שונים, בתוך משפחתנו הברזילאית. בעצם המעשה, איחדנו מחדש את משפחת די ניקולה בברזיל. היא למדה מה עלה בגורלו של אביה, שעזב את ברזיל ועבר לאיטליה אחרי שכתב לי את הגלויה. דודו נישא והוליד בן, אבל כמו אבינו, הוא נעלם וניתק קשר עם משפחתו האיטלקית. היא שמחה לשמוע שיש לה אח-למחצה שחי באיטליה. היא לא זכרה בדיוק את השמות והמקומות ומעולם לא מצאה אותו, אבל באותו ערב, היא מצאה את סמואלֶה ברשת החברתית. חיבור נוסף חובר.

כעת, כבן הבכור במשפחה, הפכתי לפטריארך של משפחת די ניקולה בשלוש יבשות. לטיסיה הצטרפה אלי בנמל התעופה של סאו פאולו בגוארוליוס, שם פגשתי לראשונה את אבי יותר מעשרים שנה קודם לכן, וביחד טסנו למונטריאול.

הגלויה של לואיס אדוארדו הגיעה ליעדה, אבל אני – האדם שאליו היא נשלחה – הבנתי אותה רק שלושים שנה לאחר מכן. והמסר השקט שלה מהדהד בחזי עד שהוא תופח לכדי שאגה. כמו הקול המיסטי ברומן ״זיכרונות מאחוזת האוורד״ (משנת 1910), משמעות האמירה העמוקה של א.מ. פורסטר מטלטל אותי עד קצה גבול היכולת. ממש לפני השבירה, על סף טירוף מטהר, היא מנחמת אותי: ‘Only connect!’ (״רק לחבר!״).

גשר, מונטריאול

גשר ז'ק קרטייה במונטריאול: מאיפה, לאן, איפה? תצלום: אווה בלו

על הגדה השלישית של הנהר

בסופו של דבר, אני רואה את אבי באופן שאינו ניתן לפתרון. לא מוחי וגם לא ליבי אינם מסוגלים לתפוש לגמרי את חייו. רק דרך אחת הייתה פתוחה תמיד: פשוט לבלות זמן במחיצתו, להיות נוכח איתו, לחיות את הרגע. זה פירושו של להיות ילד. וכעת, אין יותר רגעים, ואבי נותר חידה. בגיל 60 הפכתי לגבר. הגיע הזמן, כפי שייעץ פאולוס, להניח למשובות הילדוּת. מילד לפטריארך. כל מה שנדרש לשם כך היה מוות והזדמנות. לאחר מות אבי ושובה של בתו של אדוארדו, תאיס, לחיק משפחת אביה, הייתי מוכן להיות גבר ולהינשא לכלתי הברזילאית, לטיסיה.

ברומן עז המבע שלו, ״שנת מותו של ריקרדו ריש״ (משנת 1984), ז׳וז׳ה סראמאגו שולח את ריקרדו ריש, שהוא הטרונים של המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה, אל מותו בלי להשלים את כתב היד של שיריו כדי ״לפטור את העולם מחידה נוספת״. להבדיל מסראמאגו – אותו אמן מבריק של השפה הפורטוגזית, שאני מכנה בשם o mago amargo  ("המכשף המר") – אני מסוגל לשאת תעלומות בחיי.

אחת התעלומות בסיפור משפחתי הייתה השאלה הקיומית, מדוע אבי נטש את אמי, ממש אחרי שהרתה עמי, וחזר לדרום אמריקה. הוא כאילו נעלם, והרשויות באיטליה וגם בקנדה לא הצליחו לאתר אותו

אחת התעלומות בסיפור משפחתי הייתה השאלה הקיומית, מדוע אבי נטש את אמי, ממש אחרי שהרתה עמי, וחזר לדרום אמריקה. הוא כאילו נעלם, והרשויות באיטליה וגם בקנדה לא הצליחו לאתר אותו. ההיעדר הזה היה לחידה, עד שאבי חשף את מקורה ממש חודשים ספורים לפני השבץ אשר בסופו של דבר גבה את חייו. בבהירות גדולה, כוונה ודחף לספר, הוא ישב וסיפר לי את החלק המשמעותי כל כך בסיפור חייו.

באיטליה, הוא היה פעיל באינטרנציונל הסוציאליסטי, ששלח אותו למשימה בדרום אמריקה בתקופה של דיקטטורות צבאיות והתקוממויות שמאלניות. הוא נשלח ראשית לוונצואלה. יום אחד, בגלל מחלה, הוא החמיץ פגישה עם עמיתיו בקראקס. הנפגשים נפלו קורבן למארב, כולם נעצרו ולאחר מכן הוצאו להורג. לאבי נמסר כי נשקפת סכנה לחייו, ולכן התגבשה תוכנית להבריח אותו מן המדינה. הפרטים היו עדיין חקוקים במוחו כמעט 60 שנה לאחר מכן, והוא שחזר איתי את בריחתו במכונית ובאוטובוס, כשהוא נמנע משדות תעופה, נמלים ותחנות רכבת. הוא ציין כבישים, אוטובוסים וזמנים, כאילו נסע בהם רק ימים ספורים קודם לכן. אף שלאבי היה מוח מבריק, אלה סימנים ברורים לזיכרון טראומטי.

בלה פאס, השגריר האיטלקי בבוליביה אמר לו שהוא יהיה מוגן אצל חברים בסאו פאולו. אבל כשאבי הגיע לברזיל, הוא חש אי נוחות גדולה וביקורת נוקבת, ולכן עשה את דרכו לארגנטינה – אולם גם שם חש שאינו בטוח. קודם לכן, אבי סיפר לי על התקופה הקצרה שבילה בארגנטינה, שם הפורטניוס (ילידי בואנוס איירס) נוהגים לכנות את האיטלקים בשם הגנאי טאנוס (שנגזר מהשם ״נפוליטאנים״). בסופו של דבר הוא מצא את דרכו בחזרה לסאו פאולו, ושם בנה לעצמו חיים חדשים עם משפחתו הברזילאית.

לה פאס, בוליביה, מסכה

חתיכת חיים בלה פאס, בוליביה. תצלום: לוסיה ארמאיו

לא היה לי מספיק זמן בחברתו כדי להבין היכן בסיפור הזה משתלב מסעו בחזרה הביתה, לפגישה עם אמי. מתישהו בין מסעו ללה פאס והשתקעותו בסאו פאולו, הוא חזר לאיטליה אל כלתו שהמתינה לו. הוא תכנן שהם ישתקעו בסאו פאולו. מאחר שנוצרתי באיטליה, גורלי, שבו אבי האמין בכל ליבו, היה להיוולד בסאו פאולו. אולם משהו השתבש. אבי שהיה מבועת וחרד לחייו, ירד למחתרת, ובנה לעצמו חיים מקבילים בסאו פאולו, בעיר ומדינה שגודלן מאפשר ללכת בהן לאיבוד.

משום כך לא יכולנו לאתר אותו. שוב, משהו קרה. הגורל שבעזרתו אבי מצא מפלט, סדק בסופו של דבר את המסכה שמאחוריה הסתתר, ובנו הצעיר, דודו, כתב לי את אותה גלויה גורלית. ובאמצעות גלוייתו של דודו, מצאתי את אבינו. דודו כבר אבד אז, אבל 11 שנה לאחר מכן המסר שלו הגיע אלי, והחיבור חובר.

עוד אשף מילים בפורטוגזית, הדיפלומט והסופר הברזילאי ז'ואאו גימראס רוזה, כתב את הסיפור ״הגדה השלישית של הנהר״ (משנת 1962), שישמש לי כדי לומר מילה אחרונה על אבי. בסיפור הזה, הגדוש משחקי מילים יוצאי דופן וריאליזם קסום, אב שילדיו אינם מבינים אותו, מחליט לשבת באמצע נהר בקאנו. הוא חותר יום אחר יום, פשוט כדי להישאר במקום ולהימנע מלרדת אל אחת משתי גדות הנהר, אבל במאמציו אלה הוא יוצר גדה שלישית.

בהערת שוליים פילוסופית, גימראס רוזה מציין כי איננו מגיעים ליעדנו, אלא למקום אחר, ואומר: ״לחיות זה מסוכן מאוד, נכון?״

אני, במקרה, גר באי הקרוי מונטריאול, באמצעו של נהר הקרוי סנט לורנס. אנו מדברים כאן על הגדה הצפונית והגדה הדרומית. האי עצמו הוא עבורי הגדה השלישית של הנהר. במדינה הקרועה בין האומות הראשונות והגזעים המייסדים, בין קהילות של דוברי אנגלית ודוברי צרפתית שכל אחת מהווה רוב או מיעוט בתקופה אחרת, ובחיים המחולקים בין שורשי האירופים (בני, קרלו, עובד כעת כעורך דין ברומא) וצאצאיי הצפון אמריקנים (בתי, נינה מארה מתמחה ברפואה חירום במונטריאול), בין עבודתי כפסיכיאטר וחקירותיי הפילוסופיות, ישנה אפשרות שלישית: סירוב לבחירות בינאריות, וקבלה של דיאלקטיקה כדי ליצור סינתזה.

אני מתכחש למושג הגורל ומכיר באפשרות שיתרחשו בחיינו אירועים שכלל איננו יכולים לצפות. אין יד מכוונת, אין גורל אפל או יעד זוהר. דברים קורים. ומלבד מה שקורה, אנו בוחרים בחירות ומייחסים משמעויות

כאן במונטריאול, במקום שבו אנגלית וצרפתית חיות בעבר וטוענות לניצחונות, אני מבצע את הסינתזה שלי, חי בהווה, באיטלקית ופורטוגזית. כאן, בצפון, שירה וספרות בדיונית מאפשרות לי לתמרן בין פסיכיאטריה ופילוסופיה, בעוד משפחתי הברזילאית ההולכת וגדלה מייצגת את הדרום הגלובאלי. הסינתזה הזו היא לא פחות מאירוע בחיי, שפתח אפשרויות חדשות, קרא בו זמנית לשינוי ולנאמנות מוצקה, והכריע אותי באמת שלו. להבדיל מאבי, אני מתכחש למושג הגורל ומכיר באפשרות שיתרחשו בחיינו אירועים שכלל איננו יכולים לצפות. אין יד מכוונת, אין גורל אפל או יעד זוהר. דברים קורים. ומלבד מה שקורה, אנו בוחרים בחירות ומייחסים משמעויות.

הפסיכולוג היונגיאני המנוח גי קורנוּ (Corneau) כתב: ״אדם נולד שלוש פעמים בחייו״. אני נולדתי ראשית לאמי באיטליה, ואז לאבי בברזיל וכעת, לבסוף, מתוך עצמי, בביטחוני האישי. כאן, על הגדה השלישית של הנהר, כשאני חותר במרץ כדי שלא להתנגש בגדות הצפונית או הדרומית, אני מצטרף לאבי בזרם ההרקליטי, שבו הנהר משתנה ללא הרף – והשינוי הוא החיים עצמם.

אמזונס, נהר, סירה

לכל נהר שלוש גדות. תצלום: סבסטיאן גולדברג.

האירוע

לא בגלל הגורל, לא בכוונה אלא במקרה, גדלתי ללא אב, וטעמתי ממה שז׳אן פול סארטר תיאר בספרו ״המילים״ [Les Mots] (משנת 1963) – האוטוביוגרפיה של ילדותו ללא אב – את חוויית החיים ללא חיבור לכוח, וללא משמעות, בשל היעדרו של אב.

סקרנות גדולה מהחיים ותשוקה שאינה שלי הובילה אותי לפגוש זר שהיה אבי. לא מתוך מחויבות, אלא מבחירה, יצרתי איתו קשר אינטימי במהלך שני עשורים. המכתב הראשון שכתבתי לו, ״לא עוד זרים״ היה מלא תקווה יותר משהיה אמיתי. יכולתי לומר בכנות רבה יותר שאבי ואני הפכנו לזרים אינטימיים – מוכרים ולא מוכרים זה לזה.

הפגישה עם הזר האינטימי אפשרה לי לחקור את הסף שבין הזר והמוכר, צפון אמריקה ודרומה, ללמוד שפה חדשה ודרך קיום חדשה. לא בחייו אלא במותו הבנתי לעומק – בעת שהתאבלתי, אבל הייתי אסיר תודה – כי התרחש אירוע בחיי.

הוא נכנס לחיי ללא תרועות או הכנה מראש, אבל כשהרגע הגיע, זיהיתי אותו ותפסתי אותו, כשאני מסכן את הכול – יותר מכפי שאני מוכן להודות – ואף שהתמהמהתי לנקוב בשמו, אני עדיין נאמן לו, אני משלם את המחיר הגבוה ונהנה מהיתרונות – אולם כל אלא אינם דברים שאדם רוצה או מתכונן אליהם.

החיים הם מסוכנים ומלאי סיכונים. והפילוסופיה – שהיא אמנות החיים – היא בעצמה מלאכת סיכונים. ובשל הנכונות שלנו להסתכן, אנו מוצאים את עצמנו במקום אחר, שכלל אינו המקום שציפינו להיות בו.

החיים הם מסוכנים ומלאי סיכונים. והפילוסופיה – שהיא אמנות החיים – היא בעצמה מלאכת סיכונים, כפי שמודה המנטור שלי, הפילוסוף הצרפתי אלן באדיו. ובשל הנכונות שלנו להסתכן, אנו מוצאים את עצמנו במקום אחר, שכלל אינו המקום שציפינו להיות בו. עם זאת, כשמתרחש בחיינו אירוע אותנטי, הוא מאיר ומשנה את הכול. ואירוע כזה טוען במשמעות את כל מה שמתרחש אחריו. אנו חיים את הכול, לכל יש משמעות, כשמביטים מבעד לעדשת האירוע.

נאמנותי לאירוע הזה, בעודו נפרש במהלך חיי, מאפשרת לי גם לעבוד בצורה כזו עם משפחות: להמתין, בתקווה, לאירוע שאינו צפוי שאולי ישנה את הכול. כמטפל, לא רק אבי הפך להיות זר אינטימי, אלא גם המשפחות שמגיעות אליי כזרות וחושפות את המצבים האינטימיים ביותר שלהן במהלך חיפושיהן אחר הבנה ומשמעות.

כעת אני רואה לא רק את אבי אלא את האנושות כולה כמשפחה, שפגשתי לעתים רחוקות בלבד.

רומא, רכבת תחתית, קולוסיאום

כמו תמיד ברומא: מחכים לגורל בקולוסיאום. תצלום: מאוריסיו ארטיידה

קודָה – מחשבה איטית: לקראת טיפול אירועי

כמו סיפורה של משפחתי, הקריירה שלי המטפל מחולקת לשניים: על הסף – ההמתנה למשהו שיקרה, והאירוע – החיים לאחר ההתרחשות. לאחר שעבדתי על ה״מגבלה״ המקצועית שלי במהלך הכשרתי כמטפל משפחתי ברומא, הייתי על הסף, אולם חיכיתי שבע שנים עד שפגשתי את אבי בברזיל. הרגע הנכון חייב היה להגיע, ואותו רגע הגיע בדמות משבר בחיי שלא יכולתי עוד לדחוק הצידה. בממואר שכתבתי על אודות אבי, הרהרתי במה שלמדתי כמטפל מן המפגש הראשון איתו. וזה עיקר הלקח: קחו את הזמן. החיים מעודדים סבלנות.

כעת, לאחר אותה פגישה וכעשרים שנה של מפגשים נוספים, מה למדתי כמטפל? האם חוכמת האיטיות היא תרופה לדיכאון וייאוש, או מאמץ בלתי אפשרי, אשלייתי, למצוא את מה שאיבדנו או שמעולם לא היה לנו? כתבתי את ״מניפסט המחשבה האיטית" שלי (בשנת 2018) בעקבות התעוררותה של תנועת ההאטה, שראשיתה במחאה של קרלו פטריני ברומא בשנת 2004. מחשבה איטית היא סוג של טיפול עצמי והכנה לטיפול המבוסס על אירוע.

הפילוסוף האיטלקי ג׳ורג׳ו אגמבן כתב בצורה יפה כל כך על הפילוסופיה של הילדוּת. הוא מבצע ״ארכאולוגיה פילוסופית״, כרייה זהירה של משאבים מן המסורת הלטינית שלנו:

״בלטינית היה ביטוי יחידני vivere vitam, שעשה דרכו אל השפות הרומאניות המודרניות כ-vivre sa vie, vivere la propria vita [לחיות את חייך]. יש להחיות כאן את מלוא כוחו הטרנזיטיבי של הפועל vivere – כוח שאינו מופעל על אובייקט (זהו פרדוקס!) אלא, לכאורה, אין לו אובייקט אלא החיים עצמם. החיים במובן של אפשרות, פוטנציאל שלעולם אינו ממוצה בעבודות ביוגרפיות ואירועים, משום שאין לו אובייקט מלבד החיים עצמם״.

עבודתנו כמטפלים, כמו החיים, היא אפשרות שלעולם אינה מתמצה. אגמבן מזכיר לנו לחיות את חיינו שלנו. אם הציפייה לפגוש את אבי לימדה אותי להתאזר בסבלנות, מפגשיי איתו לימדו אותי שלחיים אין כל מטרה מלבד עצמם. כמו החיים, טיפול באירועים מפעיל את הכוח הטרנזיטיבי שאין לו אובייקט: הוא פשוט מציג את עצמו.

אירוע נובע מתוך שבר בחיינו-בעולמנו או מתוך מצב שאני מכנה בשם ״מצב מצוקה״. תוצאותיו של שבר כזה יוצרות את התנאים לשינוי: או שאנו נאטמים (טראומה) או שאנו נפתחים ומשהו חדש נכנס לחיינו (אירוע)

אירוע נובע מתוך שבר בחיינו-בעולמנו או מתוך מצב שאני מכנה בשם ״מצב מצוקה״. תוצאותיו של שבר כזה יוצרות את התנאים לשינוי: או שאנו נאטמים (טראומה) או שאנו נפתחים ומשהו חדש נכנס לחיינו (אירוע). לכן, מתוך השבר והמצוקה, מתרחשים שני דברים קיצוניים – טראומה ואירוע. ״טיפול סף״, כפי שניתן לתאר את עבודתי בטיפול משפחתי תלוי תרבות בשלושים השנה האחרונות – עוסק במשפחות המעבר, על הסף, משפחות העוברות שינוי תרבותי מהיר.

טיפול באירועים מוביל אנשים לצאת ממצבים של שבר, כשאפשר הוא מרפא טראומה או מתמודד איתה באופן הטוב ביותר האפשרי, ומכין לאפשרות של אירוע בחייהם. כשאירוע מתרחש, הטיפול מסייע להם ללמוד לחיות עם השלכותיו. אירוע הוא אקראי, כלומר הוא אינו צפוי. כפי שאמרתי, אין יעוד או גורל, ולכן אנו חייבים לוותר על מושגים עממיים בדבר דברים שנועדו לקרות. הדבר הופך את החיים – ואת הטיפול – למסוכן ומבלבל. הוא מחייב ויתור על האשליה של שליטה ותוצאות ודאיות, אבל מעניק לנו אפשרות לשינוי של ממש.

המחבר ואביו.

״יצירת משבר״ למטרות תרפויטיות (כנהוג בשיטת הטיפול המשפחתי המבני של סלבדור מינושין) או התערבות בגורמי הטיפול על ידי ״בחירת מיקוד״ או ״האצת הקצב״ (על פי שיטת הטיפול הקצר של דייוויד מלאן), ובוודאי ״תיקון עיוותים קוגניטיביים״ (על פי גישת הטיפול הקוגניטיבי של אארון בק) – הם אמצעים טכנוקרטיים למטרות אינסטרומנטליות. משום שהם נכפים מבחוץ ונבחרים באורח מלאכותי, השינויים שטיפולים כאלה אמורים ״לעורר״ הם נקודתיים וזמניים. שיטות אלה, והתערבויות פסיכותרפיות רבות אחרות, מנסות ליצור שבר או שינוי של אתר האירוע (אם להשתמש בלשונו הפילוסופית של באדיו) או של מצב המצוקה (במונחיי שלי).

טיפול אינו יכול להאיץ או לגרום להתרחשותו של אירוע, הוא יכול רק להכין אותנו לזהות את האמת של אירוע ולשלב אותה בחיינו

הרשו לי לכנס את כל הנאמר כאן באמצעות חזרה לסיפורי שלי. אף ששנים קודם החלטתי, בכנות גמורה, לפגוש את אבי, רק במצב מצוקה, בעת שבר בחיי, נפתחה האפשרות לעשות זאת בפועל. הפתח הזה היה אירוע, לא בחירה. והיה בו סיכון. אבי יכול היה לסרב או להפוך את המפגש למכאיב. המפגש עלול היה להיות טראומתי. אבל אני חשתי שהמצוקה והסיכון מציעים לי אפשרות אחרת. רק כשערכתי את המסע כדי לפגוש אותו, כשהענקתי למפגש שם ותיעדתי אותו פומבית בדיווח כתוב ולבסוף באמצעות נאמנותי לאירוע, הפכתי למה שבאדיו מכנה בשם סובייקט. הדרך הטובה ביותר להבין זאת היא לומר שנחשפתי לאמת של אותו אירוע.

פירוש הדבר הוא שהאירוע מקדים את הסובייקט. לכן, הפגישה עם אבי ועם משפחתי הברזילאית הייתה אירוע שחשף אותי לאמת. הדבר תואם את תורת המערכות ואת הגישה ההתייחסותית בפסיכולוגיה, הגורסת כי היחיד צומח מתוך המשפחה ומתוך אינטראקציות חברתיות, ולא להפך. אלה, אם כך, הם שלושת התנאים לאירוע ולהפיכה לסובייקט של ממש: לחיות את האירוע, להעניק לו שם ועדות, ולהיות נאמן לאמת שבו.

בחברה בלתי מתפקדת המאופיינת במהירות ובפוזיטיביזם – מזון מהיר ופתרונות מהירים, תגמולים ברורים ותוצאות מדידות – אירועים של ממש הם נדירים בדיוק כמו סובייקטים של ממש. הטיפול אינו יכול להאיץ או לגרום להתרחשותו של אירוע, הוא יכול רק להכין אותנו לזהות את האמת של אירוע ולשלב אותה בחיינו, כסובייקטים נאמנים. אם להשתמש במטפורה דתית, טיפול באירועים לא יביא את המשיח, אבל הוא עשוי לבשר על בואו, כמו יוחנן המטביל, או להעיד על נוכחותו כמו שאול התרסי, שחייהם ועולמם השתנו לעד בזכותו של אירוע.

וינצ׳נזו די ניקולה (Vincenzo Di Nicola) מלמד פסיכיאטריה באוניברסיטת מונטריאול ובאוניברסיטת ג׳ורג׳ וושינגטון. הוא המייסד והנשיא של האגודה הקנדית לפסיכיאטריה חברתית, והנשיא הנבחר של האיגוד העולמי לפסיכיאטריה חברתית. הוא מחברם של הספרים A Stranger in the Family (משנת 1997) ו- Letters to a Young Therapist (משנת 2011). הספר Psychiatry in Crisis שאותו ערך (ביחד עם ד.ס. סטויאנוב) יראה אור השנה (2020).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: שניים. דומים ושונים, ביחד ולחוד. תצלום: אדם נג'אח, unsplash.com

Photo by Adam Najah on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי וינצ׳נזו די ניקולה, AEON.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על זרים אינטימיים

01
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

ילדים הם לרוב כפויי טובה ונוצר אצלם רעב עצום וכמיהה אל האבא הלא מוסרי ולא אחראי שנטש אותם. עד כדי כך הכמיהה החייתית הזאת תמוהה שהם הופכים להיות כפויי טובה אל האמא ששרדה בכוחותיה האחרונים כדי לגדל היטב את עצמה ואת הילד שננטש על ידי הגבר החצוף ו....הרע. מסקנה עצובה? אין צדק. ברבות הימים מי שנטש וחי חיים קלים ונטולי דאגות זוכה בתהילה ובכמיהה הרבה יותר ממי שעמל ולקח אחריות בוגרת ואוהבת... וגם הסיפור פה למעלה מוכיח למעלה מכל ספק את האמת העצובה הזאת.

      03
      שחק

      מסכים עם אורנית ומחזק את דעתה. אני גדלתי עם אב שנטש והדינאמיקה המתוארת על ידי ד״ר בקנשטיין לא תקפה לגבי. מניח שהכאב המתואר בסיפורה קשור לחייה.
      סיפור חיים מעניין ומסקנות נוטפות אמת.