זרעי החילוניות

ספרי ההדרכה הראשונים חשפו את סודות העולם בפני הציבור הרחב, וכך סללו את הדרך למדע ולחילוניות
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

המרוץ לנשיאות ארצות הברית מביא עמו תמיד מועמדים המתהדרים באמונותיהם הדתיות. עודף חילוניות אינו נוסחה פוליטית מנצחת. למען האמת, ייתכן שברני סנדרס היה המועמד הבולט הראשון לנשיאות בתולדות ארצות הברית שהצהיר בגלוי על חילוניותו. אפילו תומס ג'פרסון, שלא היה נוצרי, היה דֶאיסט שהאמין בכל תוקף בקיומו של אל בורא. כשמנחה הטלוויזיה ג'ימי קימל לחץ על סנדרס, הוא אמר: "מה שאני מאמין בו, הבסיס הרוחני שלי, הוא שכולנו יחד בסיפור הזה". סנדרס הוא איקונוקלסט, זה חלק מקסמו, אבל סביר להניח שזו גם התכונה שהביאה למפלתו.

כיום, בתקופה שבה השמרנים מגַנים את החילוניות המתפשטת והולכת, והליברלים מזהירים מפני התקפות על הפרדת הכנסייה מהמדינה, נוצר הרושם שאמריקנים רבים מאמינים כי חילוניות היא תופעה חדשה למדי, תוצר של שקיעה מוסרית או זעזועים, שמקורם במהפכה התרבותית של שנות השישים. אבל שורשי החילוניות במערב עמוקים הרבה יותר, אפילו יותר מג'פרסון ומ"עידן התבונה". רוב ההיסטוריונים מסכימים שתהליך החילון החל להתרחש בתקופה הידועה בשם "העת החדשה המוקדמת" – העידן שבערך בין 1500 ל-1750, שבמהלכו חברו המדע, הקפיטליזם, ביקורת הדת וצמיחת המדינה הריכוזית, ועיצבו מחדש את התודעה המערבית.

טבע דומם הולנדי, גלובוסים, ספרים ומכשירים

טבע דומם מאת אדם ברנארט (1665). Walters Art Museum, תצלום: ויקיפדיה

תהליך החילון החל להתרחש בעת החדשה המוקדמת ובמהלכו חברו המדע, הקפיטליזם, ביקורת הדת וצמיחת המדינה הריכוזית עיצבו מחדש את התודעה המערבית.

יתר על כן, לעתים קרובות אנו מפרשים לא נכון את השלכות החילוניות על הדת. החילון לא הוביל לאובדן האמונה באל. רוב האירופאים בעת החדשה המוקדמת היו נוצרים אדוקים, אלא שהגבול בין הדתי לחילוני נעשה ברור יותר מבעבר. כפי שאמר סר תומס בראון, פילוסוף אנגלי בן המאה ה-17, בני האדם חיים "בעולמות נפרדים ונבדלים". ספֶרַת הדת הצטמקה, ולכן חלק גדול מהתקוות ומהפחדים שבני האדם נהגו להביע קודם לכן במונחים דתיים, הובעו כעת במונחים ארציים. לטוב או לרע, תהליך החילון נבע מההבנה שלשֵׂכֶל אין גישה לאמיתות נצחיות, ולכן רק התובנות המוגבלות שמעניקה לנו החוויה בעולם זה רלוונטיות לקריירה הארצית של המין האנושי.

תהליך החילון של החברה המערבית הביא עמו שינויים דרמטיים בחיים החומריים. הדבר ניכר היטב בשווקים. העולם החילוני המתפתח היה גדוש בדברים שונים ומשונים: תבלינים, טבק ושוקולד מהעולם החדש. משי ואבני טורקיז מטורקיה העות'מאנית. חרסינה ואריגים רקומים מהמזרח הרחוק. בליל של דברים מוזרים שנאספו והוצגו לראווה בבתי מרקחת או ב"חדרי פלאות" פרטיים של אנשים, כגון ארמדילים מפוחלצים, חפצים אינדיאנים מעוטרים בנוצות וקרנות של חד-קרן (שהיו למעשה חטים של נארוואל, או "חדשן חדקרן").

מהפכה הקריאה של המאה ה-16 לוותה בשפע של מדריכים החושפים את סודותיהן של האומנויות, וגם בקרב הציבור הרחב נמצא להם קהל נלהב.

מלבד מגוון מדהים של פריטים אקזוטיים, טבעיים או מלאכותיים, הוצפו האירופאים גם בהמצאות חדשות ובאופנות חדשות, כולל תרופות שהוכנו בזיקוק אלכימי, בדי כותנה שנצבעו באדום בוהק באמצעות צבעהּ של כנימת הקוכיניאל המקסיקנית, תכשיטי יוקרה ותכשיטים פשוטים,שהוצגו כאבני חן יקרות, כגון אזמרגדים מקולומביה, ונשלחו לאירופה דרך נמל הוֹרְמוֹז המרוחק. לכל פריט אקזוטי היה סיפור, והיה קשה להפליא לדעת אילו סיפורים אמיתיים. הבנת העולם החומרי הפכה למשימה בעלת חשיבות מכרעת.

פריטים מוזרים, קרנות נרוואל, ממצאים ימיים

"כל הדברים המוזרים והיפהפיים", תצוגה במוזיאון הגאולוגי בקופנהגן. תצלום: ג'רמי א.א. נייט.

הצורך לדעת איך דברים עובדים קיבל מענה בדמות מבול של ספרי הדרכה להדיוטות, שהודפסו בעזרת מכבש הדפוס שהומצא זה לא כבר. במאה ה-15 החלו להופיע ספרים מאת תותחנים, אדריכלים, בעלי מלאכה ומהנדסים. החיבורים המוקדמים האלה, שרבים מהם לוו באיורים רבים, נכתבו על-ידי מומחים עבור אנשים מקצוע אחרים ולא נמכרו בתפוצה רחבה. אך בהסבירם בפרוטרוט את התהליכים המכניים – בניגוד מוחלט לרוח הסודיות הידועה של הגילדות המקצועיות – החלו הכותבים האלה להפוך את האומנויות המכניות מידע אישי לידע מדעי. כשלאונרדו דה וינצ'י התחיל לחשוב על מכונות, התמורה הזאת כבר הייתה בעיצומה.

מהפכה הקריאה של המאה ה-16 לוותה בשפע של מדריכים החושפים את סודותיהן של האומנויות, וגם בקרב הציבור הרחב נמצא להם קהל נלהב. הספרונים הפשוטים והפרקטיים האלה פוגגו את הסודיות שאפפה את המלאכות השונות. ומכיוון שהעניקו לציבור רחב מתמיד גישה לאמיתות ארציות, הם עודדו חילוניות. בעידן ספרי ההדרכה, עשייה הייתה הדרך לידיעה.

ב-1535 פרסם דפס מפרנקפורט בשם כריסטיאן אגנולף את החוברת Kunstbüchlein ("ספרון המיומנויות") ומכר אותה לראשונה ביריד הספרים של פרנקפורט. הפמפלט הזה, שהודפס בזול על גבי נייר גס רגע לפני היריד, לא נראה כמניפסט המסוגל להצית מהפכה. אך במובנים רבים, זה בדיוק מה שעשה: לא מהפכה מדעית – זו תתרחש בשלב מאוחר יותר – אלא מהפכה באופן שבו אנשים מתייחסים לְמדע, שבמשך זמן רב עורר את חשדם, ובצדק.

כיום, כאשר אנו חושבים על אלכימיה, אנו מדמיינים מעין חיפוש מיסטי כוזב אחר אבן החכמים, או תוכניות מפוקפקות להפיכת מתכות פשוטות לזהב. במובן מסוים, הסטריאוטיפים האלה מוצדקים. הונאה על סמך תרגילים אלכימיים הייתה תופעה נפוצה, ולכן אפשר להבין מדוע האפיפיור יוחנן ה-22 הנפיק ב-1317 צו המגנה את האלכימיה, שאילץ את האלכימאים לעסוק באומנותם בחשאי. אשפי האלכימיה נשבו בכשפיה והבטיחו יותר משיכלו לקיים. ב-1596, למשל, הבטיח גאורג הוֹנאוֶור למלא את קופתו של הדוכס התפרן מווירטמברג על-ידי הפיכת ברזל לזהב. למותר לציין שתוכניתו המטורפת נכשלה למרות תמיכתו של הדוכס, ששילם על כך ביוקר. הונאוור הורשע בהונאה ונתלה מעמוד בגובה תשעה מטרים, שנבנה מהברזל שהדוכס סיפק לאלכימאי עבור ניסוייו.

אבל האלכימיה שימשה גם למטרות שגרתיות ומעשיות יתר. נשים עסקו באלכימיה במטבח, כשבישלו או זיקקו תרופות ומוצרים קוסמטיים. מטלורגים עסקו באלכימיה כשעיבדו פלדה כדי לשפר את איכותה. כשה-Wasserbrennerinnin, או נשות האקוואוויט, זיקקו ברנדי במזקקות שבמטבחיהן הביתיים, גם הן עסקו באלכימיה. המהפכה שעליה בישר בשקט "ספרון המיומנויות" של אגנולף, הגדירה מחדש את תפקידה של האלכימיה והסיטה את המוקד מתוכניות גרנדיוזיות ומופרכות לעניינים יומיומיים מעשיים.

הספרון של אגנולף היה מכרה זהב של מידע שימושי. הוא הכיל מתכונים לצִבְענים (פיגמנטים) עבור אמנים, טכניקות להקשיית פלדה וברזל, הנחיות לצריבת מתכות וציפוין, והוראות לצביעת בדים ולהסרת כתמים מבגדים. בקיצור, זה היה מדריך מקיף ורב-תכליתי לטכנולוגיה הביתית והתעשייתית של ימי הביניים המאוחרים.

אליכמאי, דוד טניירס

"אלכימאי בסדנתו", ציור שמן מן המאה ה-17, לפי דויד טניירס הצעיר. תצלום: ויקיפדיה

כמדריך רב-תכליתי כלל הספרון פרק בשם Rechter Gebrauch d’Alchimei, או "שימוש הולם באלכימיה". אגנולף הסביר שהספרון חושף "אומנויות שימושיות ומספקות רבות, שבעבר היו נסתרות, ומטרתן אינה רק להסב הנאה לאלכימאים אלא לסייע לכל בעלי המלאכה המיומנים". אגנולף זנח את הגישה הקווזי-מיסטית של האלכימיה לחומר וחומרים, ופרסם הוראות פשוטות, בעיקר מתכונים, שכל אחד יכול להבין. כדי להמחיש את הניגוד בין "שימוש הולם באלכימיה" לבין שימוש בלתי הולם בה, חתם אגנולף את הספרון בשיר אזהרה קומי:

שמונה דברים אופפים את האלכימיה:
עשן, אפר, מילים רבות וכפירה,
אנחות עמוקות ועבודה מפרכת,
עוני מחפיר ודלות אמצעים.
אם מכל אלו ברצונכם להימנע,
התרחקו מן האלכימיה.

הספרון של אגנולף צבר פופולריות בקרב הציבור הרחב. הוא הודפס ותורגם שוב ושוב, ואת מתכוניו אפשר למצוא בספרים רבים מהמאה ה-16 בכל אירופה. הוא גם הוליד ספרי הדרכה נוספים ומגוונים. בעלי מלאכה מתחילים רכשו כישורים חדשים, וקוראים מן השורה למדו סודות מקצועיים שלא היו ידועים עד אז. כלומר הספרון, שתרגם סודות מקצועיים לכללים ולהוראות פשוטים, האיץ את שקיעת הכישרון והמיומנות של בעלי המלאכה והחלפתם בידע המעשי של הטכנולוגים.

מאות אלפי "ספרי סודות" הודפסו והופצו ברחבי אירופה במאות ה-16 וה-17. אלה היו ספרי הדרכה לכל אומנות ופעילות שניתן להעלות על הדעת – כל סוגי הידע החילוני – כולל סקס. היו מדריכים שהסבירו כיצד לבחור בת-זוג טובה, מדריכים למיילדות, שתיארו טכניקות יילוד נכונות, מדריכים שלימדו מיני תעלולים לבידור אורחים, ומדריכים שלימדו את ההורים כיצד לגדל את ילדיהם נכונה. מדריכים רפואיים הפכו לסוגה רבת נוכחות. היו, למשל, ספרים שהסבירו איך להקים מזקקה ולייצר שיקויים רפואיים, בשמים ומוצרי קוסמטיקה מעשבי גינה - ענף נוסף של "שימוש הולם באלכימיה".

שטף ספרי ההדרכה המודפסים פוגג את המסתורין האופף את הסודות המקצועיים. ספרי הסודות הוכיחו סופית שמתכון יעיל יכול לשמש תחליף לכישרונו של בעל המלאכה, ומה שנחשב בעבר לקסם נתפס כעת כהוקוס-פוקוס ותו לא. הספרים האלה, שנמכרו כמו לחמניות חמות, הולידו תרבות חדשה של ידע מעשי שחלחלה לחיי היומיום בעת החדשה המוקדמת באירופה.

אחד מספרי ההדרכה המפורסמים ביותר של תקופת הרנסנס, ספר ששינה את מהלך ההיסטוריה, הוא "הנסיך" לניקולו מקיאוולי (1532). זהו טקסט מעשי ביותר המסביר כיצד לצבור כוח ולשמר אותו. זהו אינו ספר מסורתי מסוגת "מראות הנסיכים", המתאר את התכונות הראויות לשליט אידיאלי ומשבח אותן. זהו מדריך ריאליסטי ביותר, המלמד את קוראיו כיצד לנווט ביעילות במים הפוליטיים הבוגדניים של עידן הרנסנס.

כפי ש"ספרון המיומנויות" של אגנולף פוגג את המסתורין האופף את האלכימיה, "הנסיך" של מקיאוולי חשף את סודות המדינאות והסביר, למשל, אם מוטב לנסיך שנתיניו יפחדו ממנו או יאהבו אותו (תשובתו, כפי שרבים מכם יודעים, היא שאמנם המצב האידיאלי הוא שני הדברים גם יחד, אך אם אין הדבר מתאפשר, עדיף לו לנסיך שהנתינים יפחדו ממנו). לאחר מקיאוולי, הסדר הפוליטי לא נתפש עוד כשיקוף ארצי של סדר קוסמי או אלוהי, אלא כתוצר אנושי שמטרתו לשרת את צורכיהם המידיים והמציאותיים של בני האדם.

בספרו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" (1905), כתב הסוציולוגי הגרמני מקס ובר על אודות "התפוגגות הקסם מן העולם" (disenchantment of the world) שהתרחשה בעת החדשה המוקדמת, שינוי תרבותי יסודי שאותו ראה כסימן ההיכר של המודרניות. ובר אמר שהשינוי הזה היה כרוך באמונה ש"אין [בטבע] כוחות מסתוריים שאי אפשר להבין". העולם הטבעי , לפחות ברמת העיקרון, ניתן לידיעה, צפוי וניתן להשפעה. בעולם נטול קסם אפשר להבין כל דבר ולשלוט בו, אפילו אם עדיין לא הבנו אותו או טרם השתלטנו עליו. בעוד שבסוף ימי הביניים שררה תפישת ה"גן הקסום הגדול" – מצב דמוי גן עדן המנוהל בכוח שמימי – ובר ראה את העולם של העת החדשה המוקדמת כעולם שבמרכזו ניצבים בני האדם, ואת היקום ראה כדבר מת ואימפרסונלי.

לתפישתו של ובר, הדרך לחילוניות החלה בתוך עולם הדת. הוא ייחס את התפוגגות הקסם לרפורמציה הפרוטסטנטית, שלטענתו שחקה את אמונתם של בני האדם בכוחה המוחלט של הקדושה. שרידים קדושים איבדו מיעילותם והטקסים הדתיים הפסיקו להקנות טובות שמימיות באופן אוטומטי. הדת, שהשתחררה כעת מטקסים קסומים בעלי אופי של אמונות תפלות, הפכה לעניין של אמונה פנימית. אבל הטענה הזו מוטלת בספק. האמת היא שהרפורמציה לא תרמה רבות להפרדת הקודש מהחול. הרפורמטורים מעולם לא דחו את ההנחה שהקדושה מסוגלת להתערב בעולם. להפך, היו רפורמטורים שהגנו נחרצות על יכולתו של אלוהים להעניש, לגנות ולתגמל פרטים וקהילות. הפרוטסטנטים לא הכחישו שהקדושה פלשה לעולם החילוני, אלא רק הודו שהיא לא עושה זאת לבקשתם של בני האדם.

גם הכנסייה הקתולית בתקופת הקונטרה-רפורמציה לא ביצרה את הגבול בין קודש לחול. היא בסך הכול הציגה גרסאות ברוקיות משלה לקסם דתי, כגון פולחן הקדושים. אפשר לטעון כי העולם נותר, כדבריו של ההיסטוריון רוברט סְקריבְּנֶר (Scribner), "יקום מוסרני" המאוכלס במלאכים ושדים, עולם שבו לידה של ילד נכה או הופעת כוכב שביט עשויות להתפרש כאות המתריע על עונש משמיים.

נכון, העולם המוסרני של סוף ימי הביניים אכן שקע, אך לא בזכות מתקפת הרפורמציה הנוצרית, כפי שטוען ובר. הוא שקע בגלל העלייה ברמות האוריינות הטכנית בכל תחומי התרבות, כתוצאה מההתפשטות המהירה של טכנולוגיית הדפוס. תוך פחות ממאה שנה נפוצה המצאתו של יוהנס גוטנברג מלב אירופה למחוזותיה המרוחקים ביותר. בתחילת המאה ה-16 כבר היו בסלמנקה שבספרד 52 מכבשי דפוס ו-84 חנויות ספרים.

מכבש דפוס, גוטנברג

מכבש דפוס של גוטנברג. תצלום: brandbook.de

התפשטות הדפוס ותרבות ספרי ההדרכה מסבירה מדוע, במקביל ל"הפגת הקסם" מן העולם המערבי, התרחשה תחייה פרדוקסלית-לכאורה של קסם עתיק: אמנם האינטלקטואלים של הרנסנס אימצו את ההרמטיציזם, אך יש לשים לב שהם זנחו את שיר ההלל ההרמטי הקדום לקסמן של המכונות. אוטומטונים, מנופים וכלי מצור לא נתפשו עוד כמכשירים מופלאים הטומנים בחובם כוחות נסתרים. הם היו מתקנים מכניים ותו לא. שטף המדריכים הטכניים וספרי הסודות ניפץ את האשליה שהמכונות עצמן קסומות באופן כזה או אחר.

ההומניסטים של הרנסנס לא העריצו קסם מפני שהוא העניק למכונות כוחות מכושפים, אלא מכיוון שהקסם העצים את היכולות והאוטונומיה של בני האדם, שיכלו כעת לחלום להיות קוסמים.

אם כן, אוריינות טכנית הובילה היישר ל"התפוגגות הקסם" של ובר. הייתה זו תוצאה ישירה של ספרי ההדרכה, שתרגמו סודות מקצועיים מסתוריים לכללים פשוטים. גם אם הקוראים של ספרי הסודות לא הבינו למה חומרים מסוימים מקשים ברזל או מייצרים צבעים במהירות, הם הבינו טוב יותר איך לעשות זאת. עולם האוּמנויות – כמו עולם הפוליטיקה – איבד את קסמו. הוא ניתק את השלשלאות שכבלו אותו לשמימי.

הייתה סיבה לכך שהמדריכים הטכניים נקראו לעתים קרובות "ספרי סודות". לא זו בלבד שהם חשפו טכניקות מקצועיות בפני הציבור הרחב, הם גם הציגו עולם שבו אין עוד "סודות", במובן של כוחות טבע מסתוריים וחבויים. רוב ספרי ההדרכה היו ספרי מתכונים. תוקפו של המתכון נובע מתוך קונספט "התפוגגות הקסם" הוובריאני, שכן יעילותו של המתכון נשענת על ההנחה שהטבע ניתן לידיעה, צפוי וחזרתי.

מכיוון שתהליך החילון חתר תחת תפישת הסדר הקוסמי והמטאפיזי, הופעת ספרי ההדרכה הכשירה את הקרקע לתפישה פתוחה וסובלנית יותר של האנושות. ההבדלים המהותיים בין אנשים שונים ותרבויות שונות, שניכרו היטב במפגשיהם של האירופאים עם אמריקה, עודדו אותם לנסות להבין את אופיים ומנהגיהם של הילידים. מיליוני לא-אירופאים, שעצם קיומם כלל לא היה ידוע לפני דור , פלשו לפתע לתודעה האירופאית.

גילוי העולם החדש יצר צורך בהול להבין מה משמעותו של מגוון אתני. הצורך הזה כיווץ אף יותר את סמכותה של הדת, ובטווח הארוך מאוד אף הוליד את מדע האתנולוגיה ההשוואתית. כשברני סנדרס אמר: "כולנו יחד בסיפור הזה", הוא פרט על מיתר שצליליו נשמעו לראשונה בתחילת תהליך החילון.

בחינה תולדות "התפוגגות הקסם מן העולם" מעלה, באופן טבעי, את שאלת הקביעוּת: האם העולם יכול להתקסם מחדש? ישנם סימנים מטרידים לכך שהתשובה חיובית, לפחות בזירה הפוליטית. גם בעניין זה הייתה לוובר תובנה חשובה. הוא ציין כי ביורוקרטיות טובות באכיפת חוקים אך אינן בהכרח טובות בהגדרת התכליות שביסוד החוקים הללו. כאן נוצר מרחב להופעתם של מנהיגים כריזמטיים, שמגדירים מחדש את התכליות האלה ותוך כדי כך עשויים לחולל שינוי מהותי במערכת הפוליטית. כריזמה היא קסם בהתגלמותו. כוחה מטיל עלינו כישוף אירציונלי.

האבות המייסדים של ארצות הברית הקפידו לעצב מערכת פוליטית ברוח התפוגגות הקסם, כזו שתימנע מדמגוגים לצבור כוח בזכות הכריזמה שלהם. תיאטרליות תמיד הייתה חלק מהפוליטיקה האמריקנית, והדבר ניכר בעצרות הפוליטיות ובוועידות המפלגתיות. אך בקמפיין הנשיאותי הנוכחי ישנם סימנים לכך שהכריזמה חזרה לפוליטיקה בתנופה גדולה, אולי גדולה מאי פעם.

דונלד טראמפ בפני קהל

דונלד טראמפ בפני קהל. תצלום: אוון גסט

הפרשנים הפוליטיים נראים המומים מהצלחתו של דונלד טראמפ, שמנפץ את הנורמות הפוליטיות המקובלות וסוחף אחריו מעריצים שאינם נשמעים לטיעוני המדיניות המוכרים. קונספט המנהיגות הכריזמטית של ובר מציע מספר תובנות בעניין זה. הכריזמה מעוגנת בתפישות. היא מופיעה במצבי משבר. ואף אחד לא מבין טוב יותר מדונלד טראמפ שאפשר לייצר תפישה של משבר על-ידי תמרוּן יצירתי של כלי התקשורת.

שורשיה העמוקים של החילוניות בתרבות המערבית, עשויים להעניק מעט נחמה לכל מי שחושש מפני הסכנות האורבות באקלים הפוליטי הלוהט של ימינו. אף על פי שהרטוריקה הימנית מגנה את החילוניות דרך קבע, הרי שהחילוניות הפכה את התרבות שלנו לדוגמטית פחות ולאנושית יותר. תרבות ספרי ההדרכה אחראית לחלק גדול מהכלכלה הטכנולוגית המודרנית, המעמידה במרכזה את התפוקה, שאותה אין כמעט איש שרוצה לסכן. ייתכן כי מנה הגונה של חילוניות, מתובלת בספקנוּת ובתבונה הרציונלית, היא בדיוק מה שנדרש כדי לשכך את הרוחות הסוערות המשתוללות כיום.

ויליאם אֵימון (William Eamon) הוא היסטוריון מאוניברסיטת ניו מקסיקו סטייט. ספרו האחרון הוא The Professor of Secrets: Mystery, Medicine and Alchemy in Renaissance Italy (משנת 2010).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תצלום ראשי: מתוך "Vanitas", טבע דומם מאת אוורט קולייר (1663, Evert Collier), המוזיאון הלאומי לאמנות מערבית, טוקיו. תצלום: Google Art Project

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ויליאם אֵימוֹן, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על זרעי החילוניות

01
שמעון גרובר

הדרך לחילוניות נמצאת בנתיב מנוגד ב-180 מעלות לדרך לאלוהות. כול כך למה? כי בראשית ברא האדם הראשון, שהיה אכול פחדים מאיתני הטבע, מחיות טרף ומהצל של עצמו, את אלוהיו, בהנחה שיגנו עליו. ברבות השנים, כשהאדם נהיה משכיל ומתוחכם יותר, הוא נוכח לדעת כי הוא מסוגל להתגבר על גורמי הפחד של אבותיו, ולכן הוא לא זקוק יותר לאלוהיהם.

04
שי

יומרני משהו. מספרי הדרכה לניצני החילוניות. מהחילוניות חזרה אל הקסם הדתי בדמות כריזמה ומשם לפתרון המחלות של הפוליטיקה האמריקאית דרך חיזוק החילוניות. אני מין הסתם בעד חילון וסולד מטראמפ אך הקישורים לדעתי תא מבוססים מספיק

05
רונה לין

המאמר מגדיר את החילוניות בצורה רחבה בהרבה מהמקובל בשיח הציבורי.
אם ההגדרה הרגילה לחילוניות היא אי-דתיות או לכל היותר אתאיזם הרי שהמאמר מרחיב אותה כך שתכלול מודרניזציה, התרחקות מאמונות טפלות, מטראיליזם.
'זרעי המטריאליזם' היה עשוי להיות שם הולם יותר

    06
    יורם

    תודה על התגובה, רונה. ההגדרה המקובלת בכל הנוגע לשיח במערב, בהקשר של תולדות הרעיונות וכו' היא ההגדרה הכוללת את התהליכים שהביאו למודרניזציה, לתפיסה אחרת של מקום האדם בעולם וביקום וכו'. היא אינה רק אי-דתיות או אתאיזם (שתיהן מונחים העומדים על שלילת מונחים אחרים). ואני לא בטוח בכלל שחילוניות שקולה למטריאליזם.

07
דני

ואי אפשר בלי פוליטיקה מקומית. אני בטוח שנתניהו קרא את מקיאוולי ופיצח דרכו כמה סודות לשלטון. לא פוחדים ממנו אולי וגם לא אוהבים, אבל הוא מנגן על מיתרים מנצחים בנפש בוחריו. קריאת חסידיו בעצרות הבחירות "הוא קוסם", והרושם שהוא מותיר אפילו על אנשי תקשורת ציניים וידענים (ראו הפוסט של שי גולדין לאחר מפגש עמו) מחזירים את מימד הכישוף, יש שיקראו לזה כריזמה, לישראל של היום.

08
שמוליק כרמון

אם בכלל מתעוררת שאלה, לרבים לגמרי ברור שהרחבת תפוצת ידע ומידע מביאה למהפיכה במציאות החברתית , או לפחות לפוטנציאל גבוה להתרחשות מסוג כזה.
מצד שני זרם רעיוני מסוג זה, עלול לייצר אשליות, כאילו המדע כבר מחזיק במירב התשובות, או אפילו כי הכלים המצויים בידיו כיום
יכולים למצוא את התשובות לשאלות הבלתי פתורות של המציאות הפיסית והאנושית.
בכלים הקיימים המדע עוד לא למד לגשר בהסבריו בין רצון סובייקטיבי לפעולה הכי פשוטה כהנעת זרוע. או מה שליבוביץ' ניסח כבעיה הפסיכופיסית.
המדע גם רחוק לטעמי ממתן הסבר מספק על מקור תופעת החיים ומורכבותה המופלאה על הפלנטה שלנו ובכלל. חסידי תיאוריית האבולוציה, מתעקשים שהא נותנת מענה סיבתי, בעוד שאין בה שום בר כזה. אין שום הוכחה למציאות של מקרו אבולוציה ביולוגית.
לי ברור שאבולוציה מסוגים שונים מתרחשת, ובתקופתנו אפילו מואצת. אולם הסיבות והכוחות שמניעים אותה בעולם הביולוגי והחברתי פחות ברורים.