חברינו, מזונותינו, אלוהינו

בטונדרה הסאב-ארקטית הצחיחה של לברדור מתנשא הר שהאינוּ – תושביה הילידים של קנדה הצפונית – מכנים בשם ״בית הקאריבו". הם  רואים בו הר חלול המשמש משכן קבע למנהיג איילי הצפון ועדרי איילים נודדים אליו ומוצאים בו מחסה במהלך חודשי הקיץ. לפני שנים רבות טבחו בני האינו בעדרי הקאריבו, הרגו חיות רבות מכפי שהיו צריכים ופיזרו עצמותיהם בחוסר כבוד משווע. איילי הצפון התכנסו בהר שלהם וסיפרו על מעשי בני האדם ויחסם המחפיר לשרידי בני מינם. מנהיג הקאריבו זעם והורה לאיילים להישאר בהר ולא לחזור אל שטחי המרעה שלהם. התוצאה הייתה הרסנית לבני האדם, שכלכלת הקיום שלהם התבססה על אותם בעלי חיים: הם גוועו ברעב, קפאו בקור. זה היה לקח מכאיב לילידים הצפוניים ומאז הם מקפידים בכבוד החיות הניצודות. חל איסור מוחלט על צייד בזבזני ועצמות בעלי החיים מטופלות ונקברות בדאגה יתרה. רק כך יובטח שובם החוזר ונשנה של עדרי קאריבו אל המרחבים המוכרים להם. אם בני האדם ישובו וינהגו בהם בחוסר כבוד, הם ייעלמו לנצח.

קאריבו. תצלום: רוקלין ליונס.

הציידים לקטים מקפידים בכבודם, ונדרשים לעורם ובשרם. הם מקיימים טקסי קבורה ופרידה לחיות וממשיכים לצוד אותן, לעיתים עד סף הכחדה

ה"סיפור" הזה, על מרכיביו האונטולוגיים, מייצג תפישת עולם שאינה מערבית, הרואה בבעלי החיים שותפים שווי חשיבות לבני האדם, בעלי רצונות, תשוקות וכוונות משלהם. בני האדם תלויים באותם שותפים שווי-מעמד ומצופים לנהוג בהם בכבוד ולשמור על מערכת יחסים טובה עם מרכיבי העולם הלא-אנושיים, אחרת אלה לא יעמדו יותר לרשותם. מודעות כזו מלווה תכופות בכללים ברורים שבני האדם כופים על עצמם, ואשר נועדו לרצות ישויות אחרות ולמנוע אסונות אקולוגיים בעתיד. יש פה תפישה שמציגה קשר מורכב בין בני אדם ובין יצורים חיים אחרים שעמם הם חולקים את הסביבה אשר בה תלוי קיומם. זהו קשר מורכב ורב פנים. בעלי חיים, בוודאי חלק מהיונקים הגדולים, הם משותפיהם החשובים ביותר של חברות ציידים-לקטים. כלכלתם מבוססת משחר ההיסטוריה על בעלי חיים, ובמקומות רבים היא נותרה כך גם היום. אלה המקורות העיקריים – ולעתים היחידים – לאנרגיה ולחומרי גלם שמהם מכינים כלים, מחסה, בגדים ועוד.

חברות ציידים לקטים בני זמננו, וככל הנראה גם בעבר הרחוק, מקיימות אם כך קשר דו ערכי עם שותפיהן לעולם: הציידים לקטים מקפידים בכבודם, ונדרשים לעורם ובשרם. הם מקיימים טקסי קבורה ופרידה לחיות וממשיכים לצוד אותן, לעיתים עד סף הכחדה. רבות נכתב ונאמר על השפעת בני אדם על היעלמות בעלי חיים. במאמר זה נציג מספר מן המקרים שחקרנו הבוחנים את צדה השני של המשוואה: כיצד משפיעה הצטמצמות/ היעלמות בעלי חיים גדולים על בני אדם, בעבר ובהווה.

ממותות בתקופת הפליסטוקן בצפון סיביר הארקטית

בשנת 2012, שרידי ממותה צמרירית נחפרו מתוך הקרקע הקפואה בחוף המזרחי של סיביר הארקטית. הם תוארכו כבני 40 אלף שנה בערך. הדו״ח הארכיאו-זואולוגי של אותה ממותה  מזכיר חקירה פלילית: נזק לעצם השכם השמאלית, חבלות בעצם הלחי, פצעים בצלע השנייה והחמישית ומה שנראה כמו ״מכת להב חזקה מספיק כדי לחדור אל אזור עצמות הלחיים״. ברור שבעל החיים מת מוות אלים מאוד, וכנראה מידי ציידים.

בראשית המאה ה-21 היה מעט מאוד מידע על ההתיישבות האנושית בחלק הארקטי של סיביר בתקופת הפליסטוקן המאוחר. ממותה זו הייתה עוד ראיה קפואה לפעילות אנושית מוקדמת באזור, שכעת מניחים כי התקיימה לפני 45-50 אלף שנה. הממותות הארקטיות לא סיפקו רק קלוריות אלא היו גם המקור היחיד לחומרי גלם (עצמות וחטים להכנת כלים, בניית בתים וקישוט; גידים וצמר לחבלים ורשתות דיג ועוד). במשפחת בעלי החדק, כל חלקי החיה שימושיים ובכלל זה תוצרי לוואי כמו גללים, ששימשו - לצד שומן ועצמות - כחומרי בערה בנופים חסרי צמחיה.

כלים מעצמות ושנהב הם סימנים אופייניים לתרבויות מהתקופה הפליאוליתית בצפון סיביר. כלי אותה תקופה היו כל כך ייחודיים ונפוצים, עד שהעידן כולו כונה ״תקופת העצם", בדומה ל"תקופת האבן" או "תקופת הברונזה". כלי העבודה של הציידים הארקטיים היו עשויים אך ורק משנהב ועצמות של ממותות. בנופים צחיחים , חט קשיח שימש כמעין בולבוס צור או גזע עץ ניידים, חיוניים ליצירת כלים. השנהב כחומר ליצירת כלי צייד היה חיוני ביותר להישרדותם של בני אדם באזורים אלה.

מזון ומיתולוגיה, וזיכרון עז: דגם של ממותה צמרית. Royal Victoria Museum, Victoria, British Columbia, Canada, 2018, תצלום: ויקיפדיה

הצמצום המתמשך באוכלוסיית הממותות באזור מעבר ברינג של היום, אשר החל  בסוף עידן הקרח האחרון, הוביל לשינוי טכנולוגי משמעותי: מעבר נרחב לייצור להבים זעירים מאבני צור שהובלו ממרחקים כתחליף לכלי צייד משנהב שכבר לא היו בנמצא. תהליך כפול בו מיני חיות התדלדלו וטכנולוגיה חדשה החלה לשגשג ולהתפשט. בני האדם הקדומים באזור הארקטי של סיביר אימצו את המסורת הטכנולוגית הזו לא בגלל שמרכיב חדש הופיע בסביבתם. להפך, זו הייתה תוצאה של היעלמותו של גורם מוכר ומהותי: הממותות. שלב ההכחדה הסופי של הממותות הצמריות התרחש לפני כ-15 אלף שנה, כאשר באזור התרחש שינוי קיצוני באקלים. הטמפרטורות עלו ומספר הממותות קטן במהירות. ציד ממותות המשיך כל עוד היו ממותות לצוד, ובני האדם, לדעת רוב החוקרים, ״תרמו תרומה אחרונה להכחדתן באותה עת״.

הם המשיכו לצוד, למרות התוצאות הטראגיות. רק עוד ממותה אחת, ואולי עוד אחת. ועוד אחת, אחרונה בהחלט - וזמן רב לאחר מכן הם המשיכו לצייר אותן

זוהי נקודה מעניינת לא רק בנוגע לשיח הפופולרי בשאלות של הכחדה ואחריותם של בני אדם, אלא גם להבנת האופן שבו בני האדם הקדמונים פעלו במצבים כאלה: הם המשיכו לצוד, למרות התוצאות הטראגיות. רק עוד ממותה אחת, ואולי עוד אחת. ועוד אחת, אחרונה בהחלט.

תושבי צפון סיביר הקדומים מצאו תחליף לבשר הממותות בעדרי הביזון שסיפקו להם מזון עשיר בקלוריות. אבל להבדיל מהממותות, לביזון לא היו חטים. לא היה ממה לייצר כלי צייד חדשים. ומכאן ניתן להסיק שיתכן ועצם הנדידה לאזורים שהם כיום קנדה ואלסקה, נבעה במידה מסוימת גם מ"משבר״ הממותות: בני האדם צעדו בעקבות עדרי הביזון אל אזורים בתוליים ולא מיושבים, וכך נגיע יום אחד עד ניו יורק ובואנוס איירס של ימינו. ספק אם זה היה קורה בלי הכחדת הממותות.

ממותות צמריריות (וכלבי ים) בתקופה הפליאוליתית המאוחרת במערב אירופה

ממותות מופיעות בציורי מערות רבים באירופה של ימי התקופה הפליאוליתית המאוחרת. סקר רחב היקף של ציורי מערות בצרפת ובספרד הראה כי מקרב 4000 ייצוגים אמנותיים של בעלי חיים, כ-350 הם של ממותות. בתרבות המגדלנית של התקופה הפליאוליתית המאוחרת (לפני 17-12 אלף שנה) הייצוגים האמנותיים של ממותות עלו על אלה של בעלי החיים האחרים, ובכלל זה סוסים וביזונים. הממותות היו נפוצות בעיקר בציורי מערות באזור פריגור, שם הן צוירו בקווי מתאר באדום או שחור, ובחלק מהמקרים פוסלו בחימר צהוב. לעומת זאת, מלבד חתיכות שנהב, שיניים ומספר עצמות בודדות, באתרים המיוחסים לתרבות המגדלנית לא נמצאו עדויות לנוכחות פיזית של אותן ממותות. סקרים ארכיאולוגיים שיטתיים מצביעים על כך שהממותה הצמרית כבר הוכחדה או לא שרדה באזור כשהייצוגים האמנותיים הללו היו נפוצים במיוחד. איך, אם כך, נוכל להסביר את התכיפות שבה מופיעות הממותות ביצירות האמנות ועל קירות אותה תקופה? מדוע ציירו את מה שכבר לא היה בסביבה?

ציור קיר של ממותה ואיבקס במערת רופיניאק בצרפת (התקופה הפליאוליתית). תצלום: ויקיפדיה

מקרה מעניין נוסף הוא אתר שהתגלה בכפר ליד גונרסדורף (Gönnersdorf) בלב עמק הריין בגרמניה. החפירות חשפו שם יותר מ-60 ציורי ממותות שזוהו על לוחות אבן. גם כאן, הממצא הארכיאו-זואולוגי אינו מעיד על נוכחות משמעותית של ממותות באותה תקופה והם כנראה נעלמו הרבה קודם. מסתורית עוד יותר מייצוגי הממותות שנכחדו היא הנוכחות החזותית של כלבי ים באותו אתר בעמק הריין. כלבי ים אינם בעלי חיים שכיחים בציורי סלע קדומים. פחות מעשרים ייצוגים של כלבי ים זוהו בכל האתרים המוכרים במערב אירופה. רובם בספרד וצרפת. והנה, דווקא בגונרסדורף, מאות קילומטרים מכל חוף קרוב, יש לא פחות מתשעה כלבי ים חקוקים בסלע. הדימויים ה"אמנותיים" עשויים במגוון סגנונות ורמות ביצוע. חלקם מדויקים, מפורטים, דומים מאוד לחיה עצמה. אחרים יותר סכמטיים וקשים לפענוח. המגוון הסגנוני מעיד כנראה על כך שיותר מאדם אחד ״צייר״ או ״חרט״ אותן. מספר אפשרויות הועלו – והופרכו – בניסיון להסביר את התמונות הללו: נדידה של כלבי ים במעלה הריין, אגמים קדומים שנלכדה בהם אוכלוסיית כלבי ים, שינוי קיצוני באקלים ועוד. אולם ההסבר ההגיוני ביותר שאותם ייצוגים של כלבי הים הם ביטוי לזיכרון ישן וגעגוע למה שאינו בנמצא. האמנים יושבי פנים היבשת נדדו וביקרו בחוף המרוחק, אולי אפילו הגיעו משם, ובוודאי הכירו היטב את בעלי החיים הללו. כך יכלו לצייר בביטחון ובדיוק את מי שכבר לא היו בסביבתם הקרובה.

כפי שאמנים מציירים מזיכרונם נופים נשכחים. החיות הנכחדות, הנעלמות, החסרות בנוף, נחרטו לא רק בקיר סלע אלא קודם כל בלב האדם

יתכן, אם כך, שכלבי הים של גונרסדורף והממותות של פריגור מייצגים זיכרון הכרוך בכמיהה וערגה, ממש כפי שסופרים כותבים בחיוּת מלאה על אירועים שהתרחשו לפני זמן רב, כפי שאמנים מציירים מזיכרונם נופים נשכחים. החיות הנכחדות, הנעלמות, החסרות בנוף, נחרטו לא רק בקיר סלע אלא קודם כל בלב האדם.

נחקק בלב ובזיכרון: כלב ים טבעתי בים לפטב. תצלום: קיריל אויוטנוב, ויקיפדיה.

פילים, בני אדם ונתיבים בטבע

פילים – השורדים האחרונים ממשפחת בעלי החדק – תלויים באספקת מזון בלתי פוסקת. פיל אסיאתי בוגר, למשל, עשוי לבלות 18 שעות ביממה באכילה, ובמהלכן הוא צורך מזון במשקל של כ-150 קילו. כדי לספק את צרכיהם, הפילים נודדים למרחקים ארוכים ואוכלים מגוון גדול של צמחים. ביער, ההתנהגות הזו – המסומנת באמצעות שבילים שהם כובשים וסוגים רבים של עלים ופירות שהם זוללים – הופכת את הפיל למעין ״גנן-על״ המשפיע לאורך אלפי שנים לא רק על תפוצת הזרעים והעצים אלא גם על בני האדם. עדרי פילים תרמו מידע חיוני, העצימו את יכולת הליקוט של בני האדם וסייעו למסעות גילוי והתיישבות בתקופות קדומות בתולדות המין האנושי ואולי אף אפשרו אותם.

הציידים-לקטים הפרה-היסטוריים כנראה השתמשו בנתיבי הפילים, שסיפקו להם ״מפות״ קונקרטיות בצאתם לחקור אזורי בתוליים למגורים וטריטוריות חדשות

פילים מהלכים בנתיבים קבועים שנוצרו במהלך תנועתם החוזרת אל ומאת מקורות המזון המוכרים. הם מסוגלים לעבד מידע מרחב-זמן מורכב, והדבר מסייע להם למפות ולמצוא את דרכם באזורים שבהם הצמחייה צפופה. הם עוקבים וצופים את מיקומם של חברים אחרים בקבוצתם ומסוגלים לזכור היכן ניתן לאתר מקורות מים ומזון בתקופות של בצורת קשה, אפילו עשרות שנים לאחר שביקרו במקומות אלה. ממצאים ארכיאולוגיים רומזים לכך שהציידים-לקטים הפרה-היסטוריים כנראה השתמשו בנתיבי הפילים, שסיפקו להם ״מפות״ קונקרטיות בצאתם לחקור אזורי בתוליים למגורים וטריטוריות חדשות. נתיבים כאלה סיפקו להם כיוון וגם ודאות מסוימת כי ימצאו מקורות לצייד ומים. מחקרים רבים מראים שבצפון אמריקה באלף האחרון של תקופת הפליסטוקן, קבוצות של בני אדם הגדילו תוך זמן קצר מאוד את מרחב המחייה שלהם באמצעות נדידה ברשתות של שבילים שקישרו בין אזורי מחייה.

פילים יוצרים מסמנים שבילים בנוף ומתעדים אותם. תצלום: שרה קיליאן.

מסקנות דומות ניתן להסיק בנוגע לממותות והשפעתן על הנוף. ממותות דמו בגודלן לפילים האסיאתיים של ימינו. הן לא היו יצורים נדירים או מיוחדים בסביבה ובנוף הקרחוני השטוח ניתן היה להבחין בהן בקלות גם ממרחק רב. כמו פילים והאינטראקציות שלהם עם ציידים לקטים בני זמננו, סביר להניח שנתיבי הממותות היו שימושיים ויעילים במידה דומה בעבר הרחוק. הם היו סוג של ג'י פי אס או תוכנת ניווט שבלעדיה התנועה האנושית הייתה מוגבלת למדי.  אמנם על מגבלות אלה התגברנו בעזרת המצאות מתוחכמות ואפשר להגיע ממקום למקום גם בלי ממותה או פיל מוביל, ועדיין יערות העד הופכים לדלים יותר ויותר בלי גנני הענק הטבעיים שלהם.

לווייתנים באזור הארקטי, פילים במערב אפריקה, קאריבוּ בצפון לברדור, איילים קנדיים בסיביר

ציידים-לקטים בני ימינו רואים ביונקים גדולים – פילים, איילים, לווייתנים, קאריבוּ – לא רק ישויות בנות מעמד שווה להם עצמם, אלא חלק מהזהות שלהם

ציידים-לקטים בני ימינו רואים ביונקים גדולים – פילים, איילים, לווייתנים, קאריבוּ – לא רק ישויות בנות מעמד שווה להם עצמם, אלא חלק מהזהות שלהם. קבוצות ילידים רבות חולקות את התפישה לפיה קיים בין הפיל לאדם דמיון פיזיולוגי, חברתי וקוגניטיבי. אנשי הסמברו מקניה מזהים חדק פיל כמקביל לזרוע האנושית, שדי הפילות דומים לשדי אישה ועור הפיל דומה לעור האדם. הבאקה, פיגמים מאזור קמרון, מסבירים את הדמיון בין הפיל לאדם בעובדה ששניהם אוהבים לאכול שורשי יאם וחולקים את אותם אזורי יער. בני הבאקה מרבים לצעוד בשבילי היער הרחבים שכובשים הפילים. אנשי הנאייקה (Nayaka) מדרום הודו טוענים שהפילים הם ״קרובים״ עתיקים של בני האדם, והם סוג של ״אישיות-על״ המבינה את העולם באורח דומה לבני האדם. הנוטוקה (Notoka) והקוינאלוט (Quinalut), ציידים לקטים מהאזור הארקטי, מחקים את תנועותיו האיטיות המעודנות של הלווייתן כשהם שוחים או מתרחצים בנהר, ומתפללים לתנועות דומות שלו במהלך הצייד. בצפון מערב אלסקה, לווייתנים שניצודו זוכים עם הובלתם לחוף ללגימה מכוס מים מתוקים. בעבר נהוג היה גם להציע עבורם מיטה נקייה בבית אשת הצייד. לצערם (של הלווייתנים), נוהג זה כבר לא מקובל היום.

הראיות שנאספו בחפירות ארכיאולוגיות – בעיקר קמעות שנמצאו בהקשרים של קבורה וטיפול בשרידי חיות שניצודו – מחזקות את ההבנה שגם בתקופות פרה-היסטורית ראו בבעלי החיים ישויות פועלות, והחיות שניצודו נחשבו ל״אישיות שאינה אדם״ היכולה להחליט מתי, איפה וכיצד ליצור מגע עם בני האדם.

קבוצות ילידים רבות סבורות שצייד והרג בעלי חיים שלא לצורך הוא מעשה הרסני, אבל גם חלק מתהליך ההתחדשות. היעלמות בעלי החיים אינה נתפשת בהכרח כמצב סופני של הכחדה, אלא כשלב טבעי זמני במעגל הקוסמי המוקדש

בעיניי חלק מהילידים באזורים הארקטיים, לווייתנים אפילו מגדירים את בני האדם, מבחינה סמלית ומעשית. האנתרופולוגית שרלוט קוטֶה (Coté), בת לאנשי ה-Nuu-chah-nulth מצפון מערב קנדה, מסבירה כי ישנה תחושת קדושה הקשורה בנשמת החיה, משום שזו מעניקה את עצמה לציידים הלווייתנים, וכי ״בתוך מערכת היחסים הסמלית הזו קיימת ההבנה כי המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים״. התיעוד האנתרופולוגי שופע דוגמאות נוספות של חברות ציידים-לקטים המקיימות יחסים סינרגיים עם החיות שהן צדות ומותם של בעלי החיים נתפש בעיניהם כחלק מ״מעגל החיים״. קבוצות ילידים רבות סבורות שצייד והרג בעלי חיים שלא לצורך הוא מעשה הרסני, אבל גם חלק מתהליך ההתחדשות. היעלמות בעלי החיים אינה נתפשת בהכרח כמצב סופני של הכחדה, אלא כשלב טבעי זמני במעגל הקוסמי המוקדש. על פי תפישה זו, צייד ודייג אינם יכולים להוביל להיעלמות של מין בעלי חיים. להפך, מעשים אנושיים אלה מבטיחים את המשך קיומם של בעלי החיים.

"מתופפים לקראת ציד הלווייתנים" פסל מעצמות לווייתנים, Karoo Ashevak, פסל בן אינואיט, צפון קנדה. המוזיאון לאמנות במונטריאול. תצלום: קווין דומברובסקי.

כשאחד מבני הפיגמים באגן קונגו חרג ממכסות הצייד והרג מספר גדול של פילים הוא הוזהר על ידי נשות השבט לחדול ממעשיו. כיוון שלא שעה לאזהרות והמשיך בצייד שלא לצורך, סרבו הנשים לבשל את הבשר שהביא עימו ובסופו של דבר הצייד החריג נאלץ לעזוב את הקבוצה ולחיות לבדו ביער

אין זאת אומרת שקהילות ציידים-לקטים לא היו מודעות לתרומתן בכל הקשור להצטמצמות אוכלוסיות בעלי חיים מסוימות. הכחדת עדרי הקאריבו באזור לברדור בראשית המאה ה-20, כפי שניתן ללמוד מה"סיפור" בו פתחנו, שימשה לקח חשוב לאנשי הקרי שחיים שם. ה"טבח הבזבזני", כהגדרתם, מועבר כאות אזהרה מזקני השבט לכל צייד צעיר. מגבלות זמניות על הצייד הן נוהל מקובל מאוד בקרב קהילות ילידיות באזורים רבים בעולם. מגבלות אלה, באמצעות הטלת טאבו או איסורים אחרים, הן כלים חברתיים משמעותיים במנגנון ניהול המשאבים השבט. כשאחד מבני הפיגמים באגן קונגו חרג ממכסות הצייד והרג מספר גדול של פילים הוא הוזהר על ידי נשות השבט לחדול ממעשיו. כיוון שלא שעה לאזהרות והמשיך בצייד שלא לצורך, סרבו הנשים לבשל את הבשר שהביא עימו ובסופו של דבר הצייד החריג נאלץ לעזוב את הקבוצה ולחיות לבדו ביער.

***

קשה לדעת מה הרגיש הצייד הקדמון כשראה את הפיל או הממותה האחרונה שהיו פה. אבל אין ספק שעבור בני אדם שחווים ומקבלים את העולם בגישה הוליסטית ומנהלים עצמם כחלק משלם ולא כמרכזו, היעלמות בעל חיים משמעותי היא חוויה מטלטלת. שפתם של הילידים בניו זילנד מלאה ביטויים ייחודיים הקושרים בין הכחדת המואה – עוף ענק שנעלם מהנוף – לבין החשש מהיעלמותם שלהם עם הופעת האדם הלבן. שפע ציורי סלע פוליכרומיים באזורים ההררים בדרום מזרח אפריקה מבטאים כנראה את חרדת בני הסאן מכניסת גורמים זרים לתחומם ופגיעה בעדרי האלנד, חיית הבר איתה הם מזדהים. למרות דלות המידע הארכיאולוגי, ברור שלהיעלמות בעלי חיים גדולים הייתה השפעה עצומה על בני אדם קדומים. היא הובילה לשינויים חומריים, התאמות טכנולוגיות, שינוי דפוסים חברתיים עם טכניקות ציד אחרות, נדידה לאזורי מחייה חלופיים ומבניים התיישבותיים חלופיים. כל זה, בעבר.

נתוני ההווה מראים שהאנושות הכחידה 60 אחוז מן היונקים, הציפורים, הדגים והזוחלים מאז 1970, וכתוצאה מכך המומחים המובילים בעולם מזהירים כי מצבן של חיות הבר הוא כעת מצב חירום שמאיים על הציוויליזציה, ואחרים סבורים כי אפילו אם ההכחדה תיפסק כעת, יידרשו מיליוני שנים כדי שהטבע ישתקם. מה שהייתה לו בעבר השפעה מקומית על קבוצת ציידים-לקטים הוא כעת בעיה הנוגעת לאנושות כולה. דגלס אדאמס ומארק קרווארדין, שיצאו למסע בעקבות חיות בסכנת הכחדה, חותמים את ספרם בפסקה הבאה: "״איש אינו יודע עד כמה קרוב הגבול. וככל שמתקרבת החשכה, כן אנחנו נעים מהר יותר... זו בוודאי הסיבה לכך שרבים הקדישו את חייהם כדי להגן על חיי הקרנפים, התוכים, הקקפו, הדולפינים ודומיהם. פשוט, בלעדיהם העולם יהיה מקום דל יותר, קודר יותר, בודד יותר" ("הזדמנות אחרונה לראות", ספרי עליית הגג - ידיעות אחרונות, תרגום: ירון בן עמי).

איל חלפון הוא במאי, תסריטאי ובעל תואר שני בארכיאולוגיה. רן ברקאי הוא פרופסור לארכיאולוגיה פרהיסטורית באוניברסיטת תל אביב.  ספרם המשותף – "היו פה לפנינו" – עומד להתפרסם בהוצאת כנרת- זמורה- ביתן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: פיל דוהר. תצלום: ג'ון לונד, אימג'בנק / גטי ישראל