חובה הבוער של אמריקה

לפני קיוטו ופריז, הייתה שנטילי . בתחילת 1991 הגיעו דיפלומטים, מדענים וקובעי מדיניות מכל העולם למרכז כנסים במלון ליד שדה התעופה הבין לאומי דאלֶס בווירג'יניה, המפורסם בריחוקו מכל דבר אחר. משימתם של משתתפי הכנס הייתה ליצור את התשתית הבין לאומית הראשונה להתמודדות עם שינוי האקלים. אות מבשר רעות העיב על האירוע: וירג'יניה הייתה נתונה בגל חום שובר שיאים נכון לאותה תקופה, כולל יותר מעשרים מעלות צלזיוס בראשית פברואר.

הכנס כלל חמישה מושבים ונפרש לאורך חמישה עשר חודשים. המשתתפים בקושי דנו בו באחריותה של התעשיה מעשה ידי האדם להתחממות הגלובלית. כבר אז היו ראיות מרובות לכך, ומשימתם הייתה להבין מה אפשר לעשות בנידון. הנציגים האירופים רצו לקבוע מגבלות מחייבות לפליטות הפחמן של כל מדינה, והנציגים האמריקנים בלמו מיד את ההצעה (ארצות הברית הייתה אז פולטת הפחמן הגדולה ביותר בעולם). הכנס כמעט הסתיים ללא הסכמה בין לאומית, אבל אז הנציגים מיפן הגישו הצעה חלשה בלי יעדי פליטות פחמן מחייבים, וארה"ב קיבלה אותה.

השחקניות הגדולות הבהירו את עמדתן: הן לא יתחייבו למנוע את שינוי האקלים. אבל קבוצה של מדינות קטנות באה נחושה להטביע חותם

השחקניות הגדולות הבהירו את עמדתן: הן לא יתחייבו למנוע את שינוי האקלים. אבל קבוצה של מדינות קטנות באה נחושה להטביע חותם. ברית מדינות האיים הקטנות (AOSIS), המייצגת – לא תופתעו לשמוע – עשרות מדינות איים קטנות, דחפה שוב ושוב לקביעת מדיניות שאפתנית יותר. המדינות האלה, ובראשן ונואטו, מדינה קטנטנה מהאוקיינוס השקט, גם ניסחו תוכנית עבודה חדשנית שלפיה המדינות הסובלות יותר מכול משינוי האקלים יקבלו מימון וסיוע מהמחוללות העיקריות שלו. התוכנית שלהן מעולם לא קיבלה את ההסכמה הנדרשת. אך מחלוקות ההיסטוריה יכולות לשמש כמפת דרכים לעתיד.

עבור ונואטו ומדינות איים קטנות אחרות, משבר האקלים, שלא הן גרמו, הוא שאלה קיומית מובהקת. תצלום: yoppy

שלושים ושלוש שנה חלפו, וגם פליטות הפחמן וגם הטמפרטורות העולמיות עלו מהר מהצפוי. משברים שב־1991 היו בבחינת השערות ותו לא, נמצאים כעת בשיאם: אנחנו עדים לאירועי מזג אוויר קיצוניים, להחמצת האוקיינוסים, עלייה מדאיגה בגובה פני הים, בצורות ענק, שריפות ענק, וחום כבד בלתי נלאה. חברות AOSIS ומדינות מתפתחות אחרות סובלות מהבעיות האלה הרבה יותר מארה"ב ומכלכלות מרכזיות אחרות.

יש לומר שמאז 1991 התחולל שינוי משמעותי במדיניות האקלים, בארה"ב ובמדינות נוספות. ארה"ב עדיין מתנגדת ליעדי פליטות פחמן מחייבים, אבל פליטות הפחמן נמצאות בירידה מאז 2005, בעיקר הודות להתקדמות הדרגתית בחקיקה בנושא, לאנרגיה המתחדשת, ולאחרונה גם לאימוץ הנרחב של כלי רכב חשמליים והיברידיים. אחרי עשרות שנות לחץ מצד AOSIS ומדינות נוספות, בוועידה ה־27 של האו"ם לנושא שינוי האקלים ב־2022 (COP27), ארה"ב אפילו הצביעה בעד הקמת קרן שבאמצעותה יעזרו אומות עשירות לממן אומות המוגדרות "פגיעות" לשינוי האקלים.

תוכניות קיימוּת מכל העולם, שבכל מובן אחר אפשר להגדירן כנועזות, בקושי מכירות בצורך לספק סיוע כלכלי ישיר וללא חוב למדינות הנמצאות בסכנה (רוב מימון האקלים ניתן כהלוואות שמעמיסות חובות נוספים על כלכלות חלשות שממילא שרויות במצוקה)

אבל עד כה, המימון שארה"ב הקצתה לתוכנית היה סמלי במקרה הטוב. תוכניות קיימוּת מכל העולם, שבכל מובן אחר אפשר להגדירן כנועזות, בקושי מכירות בצורך לספק סיוע כלכלי ישיר וללא חוב למדינות הנמצאות בסכנה (רוב מימון האקלים ניתן כהלוואות שמעמיסות חובות נוספים על כלכלות חלשות שממילא שרויות במצוקה). נראה שהמדינות העשירות רוצות להרגיש שהן מנקות את מצפונן בלי להתחייב באמת לסייע למדינות החשופות יותר מכול לאסון האקלים.

העולם עדיין מתקשה להרחיב את המאבק במשבר האקלים בקצב ההכרחי, ודווקא על רקע זה, מנהיגי המעצמות צריכים לחשוב מחדש על סדר העדיפויות שלהם. ההצעה של AOSIS ביטאה אורח מחשבה חדש ורדיקלי בנושא שינוי האקלים שבמרכזו עמד מושג האחריותיות, כלומר החובה של כל מדינה לתת דין וחשבון על מעשיה. קובעי המדיניות האמריקנים מתייחסים בעוינות לרעיון הזה, ולתנועת "שילומי אקלים" שהוא הוליד, והוא שנוי במחלוקת גם במחוזות נוספים. אבל לא זאת בלבד ששילומי אקלים הם הדרך ההוגנת ביותר לפצות מדינות קטנות כמו ונואטו, אלא שאולי הם הדרך היחידה שלנו להציל את עצמנו.

במסמך ונואטו מתבטאת יכולת מדהימה לראות את הנולד. ב־1991, שנים לפני שרוב האמריקנים בכלל האמינו ששינוי האקלים משפיע עליהם, נציגי AOSIS כתבו ש"עצם קיומן של מדינות חוף נמוכות ומדינות איים פגיעות נמצא בסכנה בשל השלכות שינוי האקלים".

בימים ההם, שוניות האלמוגים סביב איי סיישל טרם נהרסו. הוריקן מריה עדיין לא האפיל את פוארטו ריקו למשך שנה שלמה. מים מלוחים טרם החלו להציף את שדות החרדל של בנגלדש. אבל היו סימני אזהרה. דייגים קריביים דיווחו על שינויים אקלימיים קיצוניים בשטחי הדיג כבר ב־1987. ב־1989, הוריקן הוגו שיטח ערים ועקר אלפי אנשים מביתם בקריביים ובארה"ב. בשעתו, זה היה ההוריקן ההרסני ביותר בהיסטוריה – קדימון לסופות החזקות והפראיות יותר של ימינו. הסופרת אודרי לורד (Lorde), שיצאה לגמלאות בסנט קרואה, כתבה על התחושות שלה בעקבות הוגו: "הארץ אומרת לנו משהו על אורח חיינו, ועל האופן שבו אנו מנצלים לרעה את הברית שכרתנו עמה".

פליטות הפחמן המחוללות את שינוי האקלים היו בסך הכול עוד סוג של זיהום, כמו אפר פחם או ערפיח. מסמך ונואטו זיהה את האומות המתועשות, ואמריקה בראשן, כמזהמות העיקריות. נדמה שזו עובדה פשוטה, אך למרבה הצער, הדיון סביב שינוי האקלים נוטה לערפל את מקור הבעיה

מסמך ונואטו הוא עדיין אחת הגישות ההגיוניות ביותר לפוליטיקה של האקלים. מבחינת AOSIS, פליטות הפחמן המחוללות את שינוי האקלים היו בסך הכול עוד סוג של זיהום, כמו אפר פחם או ערפיח. והמסמך שלהן זיהה את האומות המתועשות, ואמריקה בראשן, כמזהמות העיקריות. נדמה שזו עובדה פשוטה, אך למרבה הצער, הדיון סביב שינוי האקלים נוטה לערפל את מקור הבעיה.

המשבר הסביבתי גורם לכך שבבנגלדש ישנעו חול במעלה הנהר: עבודת פרך בתשלום זעום בניסיון נואש לתקן את הסביבה. תצלום: ג'רי פופלסטון

בשנים האחרונות מקובל לדבר על התקופה הגיאולוגית "אנתרופוקן", כפי שמדברים על "יורה תיכון" או כל עידן אחר – זוהי התקופה שבה ה"אנתרופוס", או האדם, הפך להיות הכוח המרכזי שמעצב את הטבע. אין ספק שלבני האדם יש השפעה עצומה על המערכות האקולוגיות של כדור הארץ ועל האקלים המשתנה בו. אבל ההתמקדות בתפקידה של האנושות ככלל מתעלמת מהעובדה שיש בני אדם הנושאים באחריות יותר מאחרים.

בהיסטוריה המתועדת של פליטות הפחמן מן התעשייה, עשרים תאגידים, כגון שברון ואקסון מוביל, וחברות אנרגיה ממשלתיות בסין ובערב הסעודית, אחראים במצטבר ליותר ממחצית פליטות הפחמן

בהיסטוריה המתועדת של פליטות הפחמן מן התעשייה, עשרים תאגידים, כגון שברון ואקסון מוביל, וחברות אנרגיה ממשלתיות בסין ובערב הסעודית, אחראים במצטבר ליותר ממחצית פליטות הפחמן. מאז 2016 עלה הנתון הזה ליותר מ־60 אחוז. מ־1990 עד 2020, פליטות הפחמן המצטברות של ארה"ב ושל מדינות האיחוד האירופי, שבהן חיים כעשרה אחוזים מאוכלוסיית העולם, היו גבוהות יותר מסך פליטות הפחמן המצטברות של הודו, רוסיה, ברזיל, אינדונזיה, יפן, איראן ודרום קוריאה, שבהן חיים כ־30 אחוזים מאוכלוסיית העולם (אפילו בתוך כל אחת מהמדינות שפולטות הכי הרבה פחמן, החלוקה אינה שווה – לפי מחקר מ־2020, העשירון העליון של ארה"ב אחראי ל־40 אחוז מפליטות הפחמן של המדינה). ראשי תעשיית הנפט והגז מבינים שבני האדם מחוללים את שינוי האקלים לפחות מאז 1982, כשהחוקרים של חברת אקסון מוביל עצמה עזרו לבסס את הקשר בין פליטות הפחמן לעלייה בטמפרטורות. כלומר, החברה קיבלה במודע החלטות שהובילו למשבר הזה (אקסון מוביל מכחישה שהמודלים שלה – שהתגלו כמדויקים להפליא – מעידים על ידע מוקדם בנוגע לשינוי האקלים). יהיה מדויק יותר לקרוא לתקופה הגיאולוגית הזאת אקסונוקן.

מדינות AOSIS הכירו במציאות הזו ולכן הצעתן דרשה מהמדינות התעשייתיות להטמיע אנרגיה ירוקה וטכנולוגיה רלוונטיות במדינות המתפתחות, וכן לייסד קרן "הפסדים ונזקים" שתפצה את המדינות האלה על עלויות עתידיות הנובעות משינוי האקלים, כולל הרס קבוע של קרקעות ובתי גידול, מוות של תושבים, ונזקים מסוימים שניתן לתקן.

תוכנית ההפסדים והנזקים הייתה צנועה בדרכה: דרישותיה פנו אך ורק אל העתיד. היא לא עסקה בזיהום הפחמן ההיסטורי שכבר החל לחמם את העולם עוד לפני 1991, או בהרס שנגרם למדינות האיים בגלל עליית פני הים, בירוא היערות, הפגיעה בשטחי הדיג ועליית הטמפרטורות.

חברות הנפט, כמו Exxon, יודעות בדיוק מה הן עושות: מהמדבר ועד למיכלית הנפט, הזיהום וההשפעה הסביבתית על האקלים. תצלום: אריזונה ג'ונס

בשנים שחלפו מאז הצעת AOSIS, הוגים אחרים אימצו את התשתית שיצרה ונואטו והציעו תוכניות פיצוי שאפתניות אף יותר. ב־2009, חוקרת המשפט מקסין בֶּרְקֶט (Burkett), המכהנת כיום כיועצת לענייני אקלים של הבית הלבן, הייתה בין הראשונות שדרשו מהמדינות המתועשות לפצות באורח מקיף את המדינות הפגיעות לשינוי האקלים. מבחינת ברקט, פגיעוּת לשינוי האקלים מוגדרת לא רק כפגיעוּת לסכנות כמו הוריקנים או עלייה בגובה פני הים, אלא גם כהיעדר המשאבים והחוסן הנדרשים להתמודדות עם האיומים האלה.

שינוי האקלים היה משפיע על האיטי כך או כך בגלל המיקום שלה, אבל פליטות הפחמן של ארה"ב וצרפת האיצו את ההשלכות האלה, ומכיוון שהן ניצלו את האיטי, נפגעה יכולתה של המדינה להגן על עצמה

בגלל הגיאוגרפיה של הקולוניאליזם, שני סוגי הפגיעות האלה נוטים להצטלב. בהאיטי, למשל, הקולוניאליסטים הצרפתים ייבאו עבדים אפריקנים כדי לכרות יערות עתיקים, ואז ניצלו בלי רחמים את המשאבים הטבעיים והאנושיים של הקולוניה דור אחרי דור. כשצאצאי העבדים האלה עלו לשלטון בסוף המאה ה-18 בעקבות מהפכת האיטי, צרפת הטילה קנסות כבדים על המדינה החדשה כפיצוי על המלחמה, ומאות שנות בידוד והתערבות של ארה"ב שחקו את המבנים החברתיים והכלכליים שלה. שינוי האקלים היה משפיע על האיטי כך או כך בגלל המיקום שלה, אבל פליטות הפחמן של ארה"ב וצרפת האיצו את ההשלכות האלה, ומכיוון שהן ניצלו את האיטי, נפגעה יכולתה של המדינה להגן על עצמה.

מבחינת ברקט, אין די בפיצוי על הפסדים ונזקים: כדי לתת מענה אמיתי לשינוי האקלים במקומות כאלה, יש לספק גם מימון להתמודדות עם שיבושי האקלים שכבר נגרמו, או במילים אחרות – שילומים אמיתיים. מפעלי שילומים כאלה יכולים ללבוש צורות שונות ולהתרחש בהיקפים שונים. האו"ם יוכל ליצור מנגנון שדרכו מדינות עשירות יקדישו אחוז מסוים מהתוצר המקומי הגולמי (התמ״ג) שלהן למדינות מתפתחות. או שמדינה נתונה תוכל להשית מס כבד על תעשיית הנפט והגז הפרטית שלה – אולי אפילו להלאים אותה – ולהתחייב להעביר חלק מרווחיה, ואולי את כל רווחיה, הן לאזרחיה הפגיעים לאקלים והן למדינות שכנות, שישתמשו בכספים האלה כדי לבצע פרויקטים של התאמה לשינוי האקלים. יש פרשנים הקוראים להתקנה ללא עלות של טכנולוגיות ותשתית של אנרגיה בת־קיימא מעבר לתשלום כספי ישיר. ב־2021 כתב דייוויד וואלס-וולס (Wallace-Wells) במגזין ניו יורק שאת השילומים יש להציג כהשקעת ענק של מדינות מתועשות בטכנולוגיות לכידת פחמן – במילים אחרות, לשלם על תיקון עוול הפליטות ההיסטורי שגרם נזקים רבים כל כך למדינות אחרות.

פיצוי הוא רק היבט אחד של שילומים. עצם ההכרה בחוב הוא נדבך חשוב בתהליך, הן למען המזהמות והן למען המזדהמות. ההכרה הזו מבהירה שהקהילה העולמית מעוניינת בהישרדותן של המדינות הפגיעות ביותר. במשחק דעת הקהל, אף מדינה אינה רוצה להפוך לנבל של שינוי האקלים

אבל פיצוי הוא רק היבט אחד של שילומים. ברקט טוענת שעצם ההכרה בחוב הוא נדבך חשוב בתהליך, הן למען המזהמות והן למען המזדהמות. ההכרה הזו מבהירה שהקהילה העולמית מעוניינת בהישרדותן של המדינות הפגיעות ביותר. אם ארה"ב תתייצב כך בחזית המוסרית של משבר האקלים, הצעד הזה יפעיל לחץ גם על סין והודו, שתי מעצמות פחמן חדשות יותר, להכיר בחלקן במשבר. במשחק דעת הקהל, אף מדינה אינה רוצה להפוך לנבל של שינוי האקלים.

בהאיטי הענייה, המוכה, הצחיחה מרוב ניצול, האו"ם מנסה לשקם יערות אורנים בכספי העולם השבע. מעט מדי ומאוחר מדי? האם זאת הדרך? תצלום: UN Photos

אחד הרכיבים החשובים ביותר בכל סוג של שילומים הוא התחייבות מצד המדינה הפוגעת להפסיק לפגוע. הטמעת שילומים תיתן למדינות העשירות תמריץ להציב יעדים קשוחים יותר בנוגע לפליטות הפחמן ולעמוד בהם. כלומר, תוכנית שילומים אמיתית לא תהיה קרן צדקה זניחה שנלווית לפתרונות אחרים, אלא מדיניות אקלים גורפת.

באביב השנה, שבועות ארוכים של ממטרים עזים ניתכו על ריו גראנדה דו סול, מדינה משגשגת בדרום ברזיל. השיטפונות שנוצרו היו מהחמורים בהיסטוריה המודרנית של המדינה, והציפו כמעט את כולה. אחרי שנשיא ברזיל לואיז אינסיו דה סילבה סקר את הנזק, ניכר שהוא מוטרד מאוד, והוא הצהיר הצהרה יוצאת דופן: "זה היה שיטפון השיא השלישי באותו אזור במדינה תוך פחות משנה", הוא אמר לוושינגטון פוסט. "אנחנו והעולם חייבים לשקוד מדי יום על תוכניות חדשות ולהכין משאבים חדשים כדי להתמודד עם אירועי אקלים קיצוניים". הוא אמר גם שהמדינות העשירות חייבות "חוב היסטורי" לנפגעות שינוי האקלים.

ברזיל עצמה היא מפולטות הפחמן המרכזיות בעולם, אבל היא גם אחד הכוחות העיקריים שדחפו לייסוד קרן ההפסדים והנזקים שנוסדה לבסוף ב־COP27. ארה"ב הפכה כבר מזמן למתנגדת העיקרית לכל תוכנית מסוג זה

ברזיל עצמה היא מפולטות הפחמן המרכזיות בעולם, אבל היא גם אחד הכוחות העיקריים שדחפו לייסוד קרן ההפסדים והנזקים שנוסדה לבסוף ב־COP27. ארה"ב הפכה כבר מזמן למתנגדת העיקרית לכל תוכנית מסוג זה, אבל סין וקבוצה של מדינות מתפתחות – כולל ברזיל – הצליחו לתמרן אותה בסופו של דבר להצביע בעד הקרן.

אלא שאפילו ההצבעה הזאת באה בלוויית תנאים. ארה"ב דרשה בהמשך שבארבע שנות קיומה הראשונות של הקרן היא תפעל בתוך הבנק העולמי, מוסד שבו יש לארה״ב זכות וטו בלעדית. היא גם דרשה שהתרומות יהיו וולונטריות. עמיתתי זואי שלאנגר (Schlanger) דיווחה ב־2023 שסוּ ביניאז (Biniaz), סגנית השליח המיוחד לענייני אקלים במחלקת המדינה, אמרה שהיא "מתנגדת בתקיפות" לטענה שלמדינות המפותחות יש מחויבות משפטית לשלם לקרן במסגרת התוכנית שקבע האו"ם. עד כה, ארה"ב התחמקה מאחריות בפועל: היא שילמה רק 17.5 מיליון דולר לקרן (גרמניה, לעומת זאת, הבטיחה 100 מיליון דולר).

שינוי האקלים יפיל תחילה את המדינות החלשות, אבל קריסותיהן לא יהיו אירועים מבודדים. בסופו של דבר, גם הגן האמריקני השמור יקמול מהחום

באר נפט: לוקחים ולא מחזירים שום דבר. תצלום: זבינק בוריוואל

אם זה היקף הפיצויים שארה"ב מוכנה להתחייב לו כדי לפצות על אובדן ונזקים, קשה לדמיין מצב שבו המדינה תאמץ תוכנית שילומים אמיתית, במיוחד משום שהחקיקה שהיא תדרוש לא תעבור בקונגרס המקוטב שלנו. יתרה מזו, כל נשיא רפובליקני בעתיד יוכל להפוך את ההחלטה. אבל אם קובעי המדיניות האמריקנים יחזרו לעסוק במדיניות ולא בדברים אחרים, הם יגלו כי לא רק ששילומים אינם רעיון קיצוני, אלא שזהו רעיון בעל השלכות מעשיות מאוד. כבר עכשיו, שינוי האקלים דוחף מיליוני אנשים לחצות גבולות, מה שהוביל לעלייתם של מנהיגים אוטוקרטיים הנשבעים להרחיק ממדינותיהם את העקורים האלה. שינוי האקלים יפיל תחילה את המדינות החלשות, אבל קריסותיהן לא יהיו אירועים מבודדים. בסופו של דבר, גם הגן האמריקני השמור יקמול מהחום.

התחייבות אמריקנית לשילומים תוביל להתחייבות הדדית בין שני החצאים המנותקים של כדור הארץ ולשבירת קיפאון מדיניות האקלים במדינות העשירות. ואף שהתשלום על נזקי העבר והעתיד הוא גבוה, העלויות האלה נמוכות הרבה יותר ממחיר הכישלון

התחייבות אמריקנית לשילומים תוביל להתחייבות הדדית בין שני החצאים המנותקים של כדור הארץ ולשבירת קיפאון מדיניות האקלים במדינות העשירות. ואף שהתשלום על נזקי העבר והעתיד הוא גבוה, העלויות האלה נמוכות הרבה יותר ממחיר הכישלון. לפי מחקר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Nature, המדינות העשירות חייבות למדינות העניות חוב אקלים של כמעט 200 טריליון דולר. ב־2020 ו־2021, מדינות G20 לבדן הקצו יותר מ־14 טריליון דולר לתמריצים שנועדו לאזן את השלכותיה הכלכליות של מגפת הקורונה. התחייבות דומה בשילומי אקלים עד 2050 תפרע את חובות האקלים שלנו, תציל מיליוני נפשות בעולם המתפתח ותיתן למדינות רבות סיכוי להכין את עצמן לעתיד.

כאמריקנים, אנחנו חייבים לקבל החלטה: להמשיך בדרכנו הנוכחית, או לקבל אחריות על מעשינו. האמריקנים העשירים מוגנים ממרבית השפעותיו של משבר האקלים, אבל רק בעתיד הנראה לעין. בטווח הארוך, ההגנה הנעימה הזאת אינה אלא אשליה, וכדי לשרוד אנחנו נצטרך להתחיל לחשוב "כמו אבות לדורות הבאים", כפי שאומר הפילוסוף אוֹלוּפֶמי טאיוֹו (Táíwò). לאורך ההיסטוריה היה קשה לשכנע את האמריקנים לאמץ הלך מחשבה ארוך טווח כזה, אבל היו גם מקרים יוצאי דופן. מלחמת האזרחים הובילה לשינוי גורף בחוקה למען דורות העתיד. השפל הגדול הוביל ללידת רשת הביטחון החברתית המודרנית. המרוץ לחלל העניק לנו את הירח. ועכשיו, אם נבחר נכון, נעניק לילדינו את כדור הארץ.

ואן ר. ניוקירק השני (Newkirk) הוא עורך בכיר באטלנטיק ומגיש הפודקאסטים Floodlines ו־Holy Week.

Copyright 2024 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תרגם במיוחד ל"אלכסון": תומר בן אהרן

תמונה ראשית: נשר אמריקני. תצלום: תומאש קופצ'ני, אימגבנק/גטי ישראל