אלכסון קלאסיק חומסקי טעה

במשך עשרות שנים שלטה תיאוריית האינסטינקט הלשוני בעולם הבלשנות. גוף עצום של ראיות מהשנים האחרונות מוכיח שיכולות הלמידה של ילדים מורכבות הרבה יותר משחשבנו
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

דמיינו שאתם מטיילים בארץ זרה. תושב המקום ניגש אליכם ומתחיל לברבר בשפה לא מוכרת. נראה שכוונתו טובה, והוא מצביע לכיוון כלשהו. אתם מנסים ומשתדלים, אבל לא מצליחים לפענח את המילים. זאת פחות או יותר העמדה שנמצאת בה ילדה קטנה שנתקלת לראשונה בשפה. למעשה, סביר להניח שהמצב שלה מאתגר אף יותר. לא זו בלבד שעולמה מלא בקשקושים חסרי פשר, אלא שבניגוד למטייל התיאורטי, היא אפילו לא מבינה שהאנשים האלה מנסים לתקשר. ובכל זאת, כל ילדה נורמלית (מבחינה קוגניטיבית) שמגיעה לגיל ארבע הופכת לגאון לשוני: זאת עוד לפני שהתחילה לרכוש השכלה רשמית, לפני שלמדה לרכוב על אופניים, לפני שהיא מסוגלת לקשור את שרוכי הנעליים בכוחות עצמה או לבצע פעולות פשוטות של חיבור וחיסור. זה נראה כמו נס. אפשר לטעון שהניסיון להסביר את הנס עומד במרכז המחקר המדעי של השפה כבר יותר מ-50 שנה.

נועם חומסקי בוונקובר שבקנדה, 2004. צילום: קורבט

נועם חומסקי בוונקובר שבקנדה, 2004. צילום: קורבט

בשנות ה-60 הציע נועם חומסקי, בלשן ופילוסוף אמריקאי, פתרון מבטיח לתעלומה. הוא טען שבעצם ילדים לא לומדים את שפת אמם – או לפחות, לא מרמת אבני הבניין הדקדוקיות (כל התהליך מהיר וקל מדי בשביל זה). הוא הסיק שהם נולדים עם ידע דקדוקי יסודי – "הדקדוק האוניברסלי" – שכתוב בתוך הדנ"א האנושי. עם הנטייה המולדת הזאת לשפה, קליטת ההבדלים השטחיים בין אנגלית לצרפתית, למשל, אינה אמורה להיות קשה. התהליך הזה עובד כי לתינוקות יש אינסטינקט לשפה: תיבת כלים דקדוקית שתואמת את כל שפות העולם. המכשיר הזה מבטל בבת אחת את הקושי שבלמידת שפת האם ומסביר איך ילד מסוגל לרכוש שפה ילידית בזמן קצר כל כך. זה מבריק. התיאוריה של חומסקי שלטה בבלשנות במשך ארבעה עשורים. אבל מסתבר שהיא אינה אלא מיתוס. מבול של ראיות חדשות שוטף אותנו בשנים האחרונות ומוכיח שחומסקי טועה, חד וחלק.

חומסקי טען שילדים לא לומדים את שפת אמם, אלא שהם נולדים עם ידע דקדוקי יסודי – "הדקדוק האוניברסלי" – שכתוב בתוך הדנ"א האנושי. עם הנטייה המולדת הזאת לשפה, קליטת ההבדלים השטחיים בין שפות אינה אמורה להיות קשה

אבל בואו נחזור קצת לאחור. יש דבר אחד שכולם מסכימים עליו: המין האנושי מפגין מוכנות ביולוגית ברורה לשפה. המוח שלנו הוא באמת "תואם-שפה" במובן הצר הבא: זיכרון העבודה שלו מתאים לעיבוד תחביר ברמת המשפט, ויש לו קורטקס פרה-פרונטלי גדול במיוחד שמעניק לנו את יכולת הלמידה האסוציאטיבית שבזכותה השימוש בסמלים אפשרי מלכתחילה. אבל יש לזכור שגם הגוף שלנו תואם-שפה: בית הקול שלנו ממוקם נמוך יחסית לזה של מינים הומינידיים אחרים ומאפשר לנו להוציא אוויר ולשלוט בזרימתו. ועצם הלשון הקטנטנה שבלסת מעניקה לנו שליטה שרירית מדויקת בפה ובלשון, שבזכותה אנו מסוגלים להפיק את 144 צלילי הדיבור השונים שאפשר לשמוע בשפות מסוימות. אף אחד לא מכחיש שהדברים האלה מולדים לגמרי, או שהם חשובים לשפה.

מה שכן שנוי במחלוקת הוא הטענה שהידע הלשוני עצמו – התוכנה הלשונית – הוא דבר שכל ילד אנושי נולד איתו. זה מה שחומסקי אומר: בדיוק כפי שאנחנו מגדלים איברים ייחודיים לאדם – לב, מוח, כליות וכבד – כך אנו מפתחים גם שפה במוחנו, שאותה מדמה חומסקי ל"איבר שפה". האיבר הזה מתחיל להופיע בתחילת הינקות. הוא מכיל תוכנית בסיסית לכל המערכים האפשריים של כללי הדקדוק בשפות העולם. ולכן רכישת כל שפה אנושית טבעית היא משחק ילדים. ילד שנולד בטוקיו לומד לדבר יפנית בעוד שילד לונדוני לומד אנגלית, ועל פני השטח השפות האלה נראות שונות מאוד. אבל בבסיסן הן בעצם אותו דבר – הן עובדות על אותה מערכת הפעלה דקדוקית. סטיבן פינקר, חוקר הקוגניציה הקנדי, כינה את היכולת הזאת בשם "האינסטינקט הלשוני".

מורים גרועים, תלמידים גרועים

יש שני טיעונים בסיסיים התומכים בקיומו של אינסטינקט לשוני. הראשון הוא בעיית המורים הגרועים. כפי שציין חומסקי ב-1965, נראה שילדים רוכשים את שפת אמם בלי יותר מדי הוראה מפורשת. כשהם אומרים: "אימא, אני רוצה חולצה אחרה", או, "אבא, לתרנגולת יש בֵּיצוֹת", ההורים שלהם לא מתקנים את הדקדוק המבולבל שלהם, אלא רק מתפעלים מכמה שהם חמודים. יתר על כן, שגיאות אלמנטריות-כביכול כגון אלה מבליעות הישג דקדוקי מדהים. איכשהו, הילד מבין שקיימת קטגוריה לקסיקלית – שמות עצם – שיכולה להופיע ביחיד או ברבים, וגם שההבדל הזה לא חל על קטגוריות לקסיקליות אחרות. זה אינו ידע שנלמד מפורשות; לרוב ההורים אין שום השכלה דקדוקית. וקשה לראות איך ילדים מצליחים לפענח את הכללים בכוחות עצמם רק על-ידי האזנה למבוגרים: נראה לנו שידיעת הכללים האלה הכרחית להבנת האופן שבו השפה פועלת. ההבנה שמדובר בשמות עצם שאפשר לרבות, שמות עצם שנבדלים מפעלים, למשל, היא היא מה שנותן תוקף אמיתי לתיאוריית האינסטינקט הלשוני. ילדים לא צריכים להבין את הכול מאפס: הם כבר קיבלו בחינם הבחנות בסיסיות מסוימות.

הטיעון השני של חומסקי מסיט את תשומת הלב ליכולות הילד. אפשר לקרוא לזה בעיית התלמידים הגרועים. אילו יכולות לימוד כלליות מביאים עמם הילדים לתהליך רכישת השפה? בתקופה שבה חומסקי ניסח את רעיונותיו, נראה היה כי התיאוריות המשפיעות ביותר בנושא למידה – למשל, הגישה הביהביוריסטית של הפסיכולוג האמריקאי ב' פ' סקינר – אינן
מסוגלות להתמודד עם האתגר שהשפה הציבה בפניהן.

בעיני הביהביוריסטים לא הייתה הלמידה לסוגיה אלא חיזוק של תגובה לגירוי; דומה במידה רבה לאופן שבו הכלב של פבלוב אומן לרייר בכל פעם שהוא שומע את צלצול פעמון ארוחת הערב. אבל כפי שציין חומסקי ב-1959 בביקורת קטלנית על טענותיו של סקינר, העובדה שילדים אינם נחשפים להוראה שיטתית של שפת אימם אומרת שהביהביוריזם לא מסוגל להסביר איך הם רוכשים את כשירותם הדקדוקית. לכן הסיק חומסקי שהילדים ניגשים לתהליך למידת השפה כשהם כבר מוכנים אליו בצורה כלשהי. אם לא מלמדים אותם במפורש איך דקדוק עובד, ואם יכולות הלמידה המולדות שלהם אינן מספיקות ללמידה מתוך התבוננות בלבד, אז יש להסיק בשיטת האלימינציה שפיקחותם הדקדוקית קיימת מלידה.
אלה, פחות או יותר, הטיעונים שעליהם נשען הפרויקט של חומסקי מאז ועד היום. הם נראים צנועים למדי, נכון? אבל מסתבר שהם מעמיסים מטען תיאורטי רב על הרעיון היסודי הזה. ובמהלך 20 השנה האחרונות מתקשה האינסטינקט הלשוני לשאת את המשקל העודף.

מי עושה מה למי

נתחיל בעניין בסיסי למדי. האם הגיוני לקרוא לבסיס הלשוני המולד שלנו, יהיה אשר יהיה, בשם "אינסטינקט"? כשחושבים על זה, לא ממש. אינסטינקט הוא נטייה מולדת להתנהגויות סתגלניות מסוימות. תנאי הכרחי הוא שההתנהגות תתקיים ללא למידה. עכביש טירון לא צריך לראות אמן דגול בפעולה כדי להבין איך טווים קורים: עכבישים פשוט טווים כשהם מוכנים לזה, בלי שום צורך בהכשרה. שפה היא סיפור שונה. התרבות הפופולרית אולי מוקירה דמויות כמו טרזן ומוגלי, בני אדם שגדלו בין חיות ולמדו לדבר בשפת האדם בבגרותם. אבל כיום יש לנו כמה מקרים מתועדים היטב של ילדים "פראיים" כביכול – ילדים שלא נחשפו לשפה, במקרה או בכוונה, כמו בסיפורה המזעזע של ג'יני, ילדה אמריקאית שאביה נעל אותה בחדר עד שהתגלתה ב-1970, בגיל 13. הלקח הכללי שאנו לומדים מהמקרים האלה הוא שילדים שאינם נחשפים לסביבה אנושית נורמלית פשוט לא לומדים לדבר. עכבישים לא צריכים להיחשף לקורים כדי להתחיל לטוות, אבל תינוקות אנושיים צריכים להיחשף לכמות נכבדת של דיבור לפני שהם יכולים להתחיל לדבר בעצמם. איך שלא מסתכלים על זה, השפה אינה אינסטינקט באותו אופן שטוויית קורים היא אינסטינקט.

אידאופון היא מילה אמיתית שמשלבת בין חוויות חושיות שונות המתעוררות תוך כדי אותה פעולה: לדוגמה, המילה ribuy-tibuy מהשפה הצפון-הודית מונדארי מתארת את המראה, התנועה והצליל של ישבנו של אדם שמן כשהוא הולך

אבל זה לא העיקר. הנה בעיה חשובה יותר: אם הידע שלנו לגבי יסודותיהן של כל שפות העולם (7,000, פחות או יותר) הוא מולד, אז ברמה כלשהי הן חייבות להיות זהות. צריך להתקיים מערך של "אוניברסלים" דקדוקיים אבסולוטיים שמופיע בכולן. אבל זה לא מה שגילינו. הנה טעימה מהגיוון שכן מצאנו. שפות מדוברות נבדלות משמעותית זו מזו במספר הצלילים השונים הקיימים בהן, מ-11 ועד ל-144 בשפות קְויסן מסוימות (Khoisan, השפות האפריקאיות שמשתמשות בעיצורי "קליקים"). הן נבדלות גם בסדר המילים הקיים בהן לנושא (S), פועל (V) ומושא (O). אנגלית משתמשת בדפוס שכיח למדי – נושא, פועל, מושא: " The dog (S) bit (V) the postman (O)". אבל שפות אחרות מתנהגות בצורה שונה מאוד. בג'יווארלי, שפה אוסטרלית ילידית, מרכיבי המשפט "האישה הזו נישקה את מנקה החלונות הקרח הזה" יופיעו בסדר הבא: "הזה הזו הקרח נישקה האישה החלונות מנקה".

שפות רבות משתמשות בסדר המילים כדי לסמן מי עושה מה למי. אחרות לא משתמשות בו בכלל: הן בונות "משפטים" על-ידי יצירת מילים עצומות מחלקי מילה קטנים יותר. בלשנים קוראים לחלקי המילה האלה "מורפמות". אפשר לשלב מורפמות כדי להרכיב מילים, כמו המילה האנגלית un-help-ful-ly. המילה tawakiqutiqarpiit  משפת האינוקטיטוט, המדוברת במזרח קנדה, שקולה פחות או יותר ל: "יש לך טבק למכירה?" סדר המילים חשוב פחות כשכל מילה היא משפט בפני עצמה.

המרכיבים הבסיסיים של השפה, לפחות מנקודת המבט של דוברי אנגלית, הם חלקי הדיבר: שמות עצם, פעלים, שמות תואר, תוארי פועל וכולי. אבל בשפות רבות אין תוארי פועל, ובחלקן, כמו בלאו (המדוברת בלאוס ובחלקים מתאילנד) אין שמות תואר. ויש הטוענים ש"סייליש" (Salish), משפחת שפות ילידיות המדוברת באזור קולומביה הבריטית, מסתדרת בלי שמות עצם ופעלים. יתרה מזו, שפות מסוימות כוללות קטגוריות דקדוקיות שנראות זרות לחלוטין מנקודת מבט אנגלו-צנטרית. החביבה עליי היא "אידאופון", קטגוריה דקדוקית שבה משתמשות חלק מהשפות כדי לתבל את הנרטיב. אידאופון היא מילה אמיתית שמשלבת בין חוויות חושיות שונות המתעוררות תוך כדי אותה פעולה: לדוגמה, המילה ribuy-tibuy מהשפה הצפון-הודית מונדארי מתארת את המראה, התנועה והצליל של ישבנו של אדם שמן כשהוא הולך.

ומובן ששפה לא חייבת להיות מדוברת: בעולם קיימות כ-130 שפות סימנים רשמיות, שמתפקדות ללא צליל בלי כל בעיה. מדהים שהעברתה של משמעות לשונית אפשרית בדרכים רבות: באמצעות דיבור, מחוות גוף, דף מודפס או צג מחשב. שפה לא תלויה במדיום מסוים להבעה. כמה מוזר: אם יש אלמנט משותף לכל השפות האנושיות, הרי שהוא מסתתר מתחת לשפע מדהים של הבדלים. וככל שהתגלו עוד ועוד ממצאים חסרי תועלת כאלה לאורך השנים, הלכה שדולת האינסטינקט הלשוני וצמצמה את גודלו של הרכיב האוניברסלי-לכאורה במוח האנושי. ב-2002 כבר טענו חומסקי ועמיתיו מהרווארד שאולי הדבר היחיד שייחודי ליכולת הלשונית של האדם הוא מיומנות חישובית כללית הידועה בשם "רקורסיה".

אין לנו איבר דקדוק

רקורסיה מאפשרת לנו לסדר מחדש את המילים ואת היחידות הדקדוקיות כדי ליצור משפטים שמורכבותם הפוטנציאליות היא אינסופית. למשל, אני יכול להטמיע באופן רקורסיבי משפטי זיקה – משפטים שמתחילים בדרך כלל ב"ש" או ב"אשר" – כדי ליצור משפטים שלא נגמרים לעולם: "החנות, שנמצאת בסמטה כך וכך, שיוצאת מרחוב כך וכך, אשר...". אבל אנחנו יודעים כיום שבני אדם אינם היחידים שמסוגלים לזהות רקורסיה. גם הזרזיר האירופאי מסוגל לכך. יכול להיות שהתכונה ה"ייחודית" הזו של הדקדוק האנושי אינה ייחודית כלל וכלל; ועדיין לא ברור אם היא אכן אוניברסלית ותקפה לכל שפות בני האדם. היו חוקרים שטענו שייתכן כי היא התפתחה בשלב מאוחר יחסית באבולוציה של מערכות הדקדוק האנושיות – תוצאה ולא סיבה; וב-2005 טען הבלשן והאנתרופולוג האמריקאי דניאל אוורט (Everett) שבפירהה (Pirahã), שפה ילידית מיערות הגשם של האמזונאס – לא קיימת רקורסיה כלל. מובן שמדובר בממצא מוזר מאוד, בהנחה שהדקדוק אכן מובנה לתוך המוח האנושי.

שיחזור של שני ניאנדרטלים במוזיאון האדם הניאנדרטלי בדיסלדורף, גרמניה. מתברר שהם היו הרבה יותר מתוחכמים שהערכנו בעבר. צילום: UNiesert

שיחזור של שני ניאנדרטלים במוזיאון האדם הניאנדרטלי בדיסלדורף, גרמניה. מתברר שהם היו הרבה יותר מתוחכמים שהערכנו בעבר. צילום: UNiesert

עד כאן לגבי אוניברסלים. ייתכן שלאינסטינקט הלשוני יש בעיה רצינית יותר: התחזיות שלו לגבי האופן שבו אנו לומדים לדבר. הן נועדו להסביר את המהירות ואת האוטומטיות של תהליך רכישת השפה. אבל נראה שבפועל התהליך אינו מהיר ואוטומטי עד כדי כך. כשילדה המצוידת בדקדוק אוניברסלי מולד רוכשת את שפתה הראשונה ומזהה בה כלל דקדוקי, היא אמורה להחיל אותו באופן גורף על כל המצבים המקבילים. קחו לדוגמה את שם העצם האנגלי "cat", חתול. כשהיא שומעת את אחד ההורים מדבר על the cat – בעזרת תווית היידוע the – היא אמורה להבין שאת התווית הזאת אפשר להצמיד לכל שמות העצם. הדקדוק האוניברסלי חוזה את קיומם של שמות עצם, וגם את אפשרות קיומן של דרכים לאפיין אותם – ולכן הילדה מצפה להיתקל בקטגוריה הלקסיקלית הזו ומחפשת את הדרך שבה האנגלית מאפיינת שמות עצם; קרי מערכת של תוויות (article). לפי התיאוריה הזו, די בכך שהיא תשמע את התווית the ואחריה שם עצם כמה פעמים בודדות; כל תינוק שרוכש אנגלית אמור לתפוס את הכלל מיידית ולהחיל אותו בחופשיות על כל שמות העצם. בקיצור, אפשר לצפות להתקדמות המתאפיינת בקפיצות פתאומיות ברכישת שפה אצל ילדים - זינוקים במורכבות הדקדוקית עם כל כלל חדש שנקלט.

כדי שדקדוק אוניברסלי יהיה מוטמע בתוך מעגלי המוח האנושי, הוא צריך לעבור דרך הגנים. אבל מחקרים נוירוביולוגיים עדכניים מראים שלדנ"א האנושי פשוט אין כוח קידוד חזק מספיק לעשות זאת

זאת תחזית מרשימה. למרבה הצער, היא לא תואמת את הממצאים מתחום הפסיכו-בלשנות ההתפתחותית. נראה דווקא שילדים קולטים דקדוק באופן הדרגתי. אם נמשיך בדוגמה של מערכת התוויות האנגלית, במשך תקופה ארוכה יצמידו ילדים תווית יידוע מסוימת (כמו the) רק לשמות עצם שכבר שמעו בלוויית אותה תווית. רק בשלב מאוחר יותר ילדים מכלילים ממה ששמעו ומתחילים להחיל את תווית היידוע על כמות גדולה יותר של שמות עצם. נדמה שהממצא הזה תקף לכל הקטגוריות הדקדוקיות. "כללים" לא מוחלים בזינוקים אקראיים, כפי שאפשר היה לצפות אילו באמת הייתה לנו תוכנה דקדוקית מולדת. נראה שאנחנו בונים את היכולת הלשונית שלנו על-ידי זיהוי דפוסים בהתנהגות הלשונית שאנחנו נתקלים בה, ולא על-ידי החלת כללים מוכנים מראש. עם הזמן, ילדים מבינים אט אט איך ליישם את הקטגוריות השונות שהן נתקלים בהן. במילים אחרות, תהליך רכישת השפה אולי מהיר להפליא, אך הוא לא ממש אוטומטי: זהו תהליך קפדני של ניסוי וטעייה.

השפה היא בכל מקום

כיצד היה עשוי להיראות אינסטינקט לשוני? ובכן, אם מקור השפה הוא גֶן דקדוקי שמציב איבר שפה במוחנו בזמן ההתפתחות, רק טבעי להניח שהשפה אמורה להוות יחידה מובחנת בתוך המוח. צריך להיות אזור ספציפי במוח שהוא נחלתה הבלעדית, אזור המוקדש לשפה ותו לא. במילים אחרות, מעבד השפה של המוח אמור כביכול להיות סגור – חסין בפני השפעתם של תפקודי המוח האחרים. ובכן, מחקרי מוח קוגניטיביים מ-20 השנים האחרונות החלו לענות על השאלה "היכן השפה מעובדת במוח?". התשובה הקצרה היא "בכל מקום". בעבר האמינו ש"אזור ברוקה" הוא מרכז השפה של המוח. כעת אנחנו יודעים שהוא לא עוסק בלעדית בשפה – הוא מעורב גם בשפע של התנהגויות מוטוריות אחרות שאינן לשוניות. והיבטים אחרים של הידע והעיבוד הלשוני מתרחשים כמעט בכל מקום במוח. בעוד שיש במוח האנושי אזורים המתמחים בעיבוד סוגים שונים של מידע, כמו ראייה, נראה שאין אזור יחיד המתמחה רק בשפה.

אבל אולי ייחודיותה של השפה לא טמונה ב"איפה" אלא ב"איך". מה אם יש מין תהליך נוירולוגי ייחודי לשפה, ולא משנה איפה היא מעובדת במוח? זו התפיסה של מודולריות "תפקודית", במקום מודולריות "פיזית". דרך אחת להדגים זאת היא למצוא אנשים שיכולותיהם הלשוניות נשארו נורמליות בעוד שיכולותיהם השכליות הידרדרו ולהפך. זה יוכיח את מה שמדענים מכנים "דיסוציאציה כפולה" – הדגמה לאי-תלות ההדדית בין התקשורת המילולית והבלתי מילולית.
בספרו "האינסטינקט הלשוני" (1994) בוחן סטיבן פינקר כמה פתולוגיות לשוניות רלוונטיות כדי להוכיח את הדיסוציאציה הזו. למשל, יש ילדים שסובלים ממה שמכונה בשם "לקות שפה" (Specific Language Impairment – SLI) – מבחינה שכלית כללית הם נראים נורמליים אבל הם מתקשים עם משימות מילוליות מסוימות, כללים דקדוקיים מסוימים וכולי. זה היה עשוי להיות הוכחה חותכת לולא הסתבר שלקות שפה אינה אלא חוסר היכולת לעבד הבחנות שמיעתיות דקות. כלומר תופעה זו נובעת מלקות מוטורית ולא מלקות לשונית במובהק. סיפורים דומים אפשר לספר על כל אחת מהדיסוציאציות-כביכול שמציג פינקר: תמיד מתברר שהבעיות המילוליות נובעות מגורמים שאינם לשוניים.

כל הטיעונים שהובאו כאן רומזים לנו שאין איבר שפה ייעודי במוח. וראיות מסוג אחר מצביעות על מסקנה חריפה אף יותר: לא ייתכן שיש דבר כזה. כדי שדקדוק אוניברסלי יהיה מוטמע בתוך מעגלי המוח האנושי, הוא צריך לעבור דרך הגנים. אבל מחקרים נוירוביולוגיים עדכניים מראים שלדנ"א האנושי פשוט אין כוח קידוד חזק מספיק לעשות זאת. לגנום שלנו יש קיבולת מידע מוגבלת ביותר. חלק גדול מהקוד הגנטי שלנו מוקדש לבניית מערכת העצבים, עוד לפני שהוא ניגש למשימות אחרות. כדי לכתוב משהו מפורט וספציפי כמו דקדוק אוניברסלי-כביכול בתוך מוחו של תינוק אנושי, נדרשת כמות אדירה של משאבי מידע – משאבים שהדנ"א שלנו פשוט לא יכול להרשות לעצמו לבזבז. לכן ההנחה הבסיסית של האינסטינקט הלשוני – שאפשר להעביר דבר כזה בצורה גנטית – נראית בלתי סבירה.

הולך ומתברר שהניאנדרטלים כלל לא היו טיפשים כפי שמקובל להציגם; שהייתה להם תרבות חומרית מתוחכמת, כולל חריטות במערות וכלים מתוחכמים. קשה לראות כיצד הלמידה המורכבת היתה אפשרית ללא שפה

ישנה עוד בעיה גדולה אחת בתפיסת הדקדוק האוניברסלי, והיא השלכותיה המוזרות מבחינת האבולוציה האנושית. אם השפה מוטמעת בנו גנטית, אז מובן מאליו שהיא צריכה לצוץ בשלב מסוים בהיסטוריה האבולוציונית שלנו. ולמעשה, כשחומסקי פיתח את התיאוריה, היה מקובל לחשוב שהשפה לא נמצאת במינים אחרים המשתייכים לסוג הביולוגי שלנו, כמו האדם הניאנדרטלי. לכאורה, זה מצמצם את חלון ההזדמנויות שבמהלכו הייתה עשויה השפה להתפתח. בה בעת, נראה שהופעתה המאוחרת למדי של התרבות האנושית המתוחכמת, לפני כ-50,000 שנה (לדוגמה, כלים מורכבים, תכשיטים, אמנות מערות וכולי) מחייבת ומאששת גם יחד את התפתחותה המאוחרת של השפה. חומסקי טען שייתכן כי השפה הופיעה לפני 100,000 שנה בלבד, ושמקורה ככל הנראה במוטציה גנטית.

בואו נחשוב על זה לרגע: זה רעיון מוזר מאוד. דבר ראשון, חומסקי טוען ששפה נוצרה במקרו-מוטציה: קפיצה פתאומית. אבל תפיסה זו מתנגשת עם הסינתזה הניאו-דרוויניסטית המודרנית, שנחשבת לעובדה ולא מותירה מקום לזינוקים גדולים וחסרי תקדים שכאלה. אדפטציות כאלה פשוט לא מופיעות לפתע כשהן כבר מפותחות לחלוטין. יתרה מזו, השלכה מוזרה שנובעת מעמדתו של חומסקי היא שלא ייתכן כי השפה התפתחה למטרות תקשורת: ככלות הכול, גם אם הגן הדקדוקי היה יכול לצוץ לפתע פתאום באדם בר-מזל (מה שכבר נראה בלתי סביר לחלוטין), הסיכויים ששני אנשים יקבלו את אותה מוטציה מקרית באותו זמן, קטנים אף יותר. כלומר לפי תיאוריית האינסטינקט הלשוני, לאדם הראשון בהיסטוריה שצויד בשפה לא היה עם מי לדבר.

נראה שמשהו השתבש, איפשהו. כיום אנו מאמינים שכמה מהנחותיו האבולוציוניות של חומסקי שגויות. שחזורים עדכניים למערכת הקול הניאנדרטלית מראים שלאדם הניאנדרטלי כן הייתה יכולת דיבור כלשהי, אולי אפילו בעלת איכות מודרנית למדי. בנוסף, הולך ומתברר שהניאנדרטלים כלל לא היו בריונים טיפשים כפי שמקובל להציגם; שהייתה להם תרבות חומרית מתוחכמת – כולל חריטות במערות וכלי אבן מתוחכמים – שאינה שונה בתכלית מהיבטים מסוימים של המפץ התרבותי האנושי שהתרחש לפני 50,000 שנה. קשה לראות כיצד הלמידה המורכבת ושיתוף הפעולה הנדרשים לכך היו אפשריים ללא שפה. יתר על כן, ניתוח גנטי שנערך לאחרונה מראה שהמינים הזדווגו ביניהם – לרוב בני האדם המודרניים יש שאריות של דנ"א ניאנדרטלי במובהק. בניגוד לתפיסה שלפיה באו בני האדם המודרניים ומחקו את אנשי הקוף המסכנים, נראה כעת כי ה-Homo sapiens המוקדם וה-Homo Neanderthalensis חיו יחד והתרבו ביניהם. לא מופרך לשער שאולי הם גם תקשרו אלה עם אלה.

אז איך לומדים לדבר?

כל זה טוב ויפה, אך עדיין נותרו מספר שאלות פתוחות. מדוע כיום רק לבני האדם יש שפה, ההתנהגות המורכבת ביותר בין בעלי החיים? לבטח קרה משהו שהפריד בינינו לבין בני דודנו הקרובים ביותר. האתגר של המחנה המתנגד לאינסטינקט הלשוני הוא לגלות מה בדיוק קרה. ואחד ההסברים האפשריים טמון ב"אינטליגנציה השיתופית" שלנו ובאירועים שהולידו אותה לפני יותר משני מיליון שנה.

מוצאנו בסוג הביולוגי "אדם", Homo, שהופיע לפני כ-2.5 מיליון שנה. לפני כן, אבותינו הקרובים ביותר היו למעשה קופים זקופי קומה הידועים בשם Australopithecines, יצורים שהיו ככל הנראה חכמים פחות או יותר כמו שימפנזים. אבל נראה שבשלב מסוים השתנה משהו בנישה האקולוגית שלהם. יצורים טרום-אנושיים אלה עברו מתזונה מבוססת פירות – כמו רוב קופי האדם של ימינו – לבשר. התזונה החדשה דרשה סידורים חברתיים חדשניים וסוג חדש של אסטרטגיה קואופרטיבית (קשה לצוד חיות גדולות לבד). ושינוי זה הוביל בתורו לצורות חדשות של חשיבה קואופרטיבית כללית יותר: נוצרו סידורים חברתיים חדשים כדי להבטיח שציידים יקבלו נתח שווה מהשלל ושנשים וילדים, שלא יכלו להשתתף בציד באותה מידה, יקבלו גם הם חלק ממנו.

לפי מייקל טומסלו (Tomasello), פסיכולוג השוואתי אמריקאי, עד שהופיע אביהם המשותף של ה-Homo sapiens וה- Homo neanderthalensis לפני כ-300,000 שנה, בני האדם הקדומים כבר הספיקו לפתח אינטליגנציה שיתופית מתוחכמת למדי. הדבר ניכר בממצאים ארכיאולוגיים שמדגימים את מורכבות חיי החברה והאינטראקציות בין בני האדם הקדמונים. סביר להניח שהם השתמשו בסמלים – שקדמו לשפה – ושהייתה להם יכולת חשיבה רקורסיבית (אשר נוצרה, לפי חלק מהטיעונים, בזכות התפתחותו האטית של דקדוק-סמלים שהלך ונעשה מתוחכם יותר ויותר). המצב האקולוגי החדש שלהם הוביל ללא ספק לשינויים בהתנהגות האנושית. הם נדרשו להשתמש בכלים ולצוד במשותף, וכן ליצור סידורים חברתיים חדשים – כגון סידורים להבטחת זכויות זיווג מונוגמיות בזמן שהזכרים יצאו לציד.
הלחצים החברתיים החדשים חוללו ככל הנראה שינויים בארגון המוח. ועם הזמן תתפתח גם יכולת לשונית. השפה, ככלות הכול, היא דוגמה פרדיגמטית להתנהגות שיתופית: היא דורשת קונבנציות – נורמות מוסכמות בתוך הקהילה – ואפשר להשתמש בה לתיאום כל ההתנהגויות המורכבות הנוספות שהנישה החדשה חייבה.

לפי נקודת מבט זו אנו לא חייבים להניח את קיומו של אינסטינקט לשוני מיוחד; אנחנו צריכים רק להביט בכל השינויים שעשו אותנו למי שאנחנו, השינויים שסללו את הדרך לדיבור. זה מאפשר לנו לתאר את התפתחות השפה כתהליך הדרגתי שהוא תוצאה של נטיות חופפות רבות. לדוגמה, אולי היא התחילה כמערכת מחוות מתוחכמת, שרק לאחר מכן התפתחה וקיבלה ביטוי קולי. אבל אין ספק שהזרז המהותי ביותר בדרכנו לדיבור היה התפתחותו של אינסטינקט שיתוף הפעולה. ובכך אין בכוונתי לומר שאנחנו תמיד מסתדרים זה עם זה. אבל אנחנו כמעט תמיד מזהים בני אדם אחרים כיצורים בעלי תודעה, כמונו, עם מחשבות ורגשות שאפשר לנסות להשפיע עליהן.

אנחנו רואים את האינסטינקט הזה בפעולה בתינוקות אנושיים המנסים לרכוש את שפת אמם. יכולות הלמידה של ילדים מתוחכמות הרבה יותר משחזה חומסקי. הם מסוגלים להשתמש ביכולות זיהוי-כוונה מתוחכמות כבר מגיל צעיר, אולי אפילו תשעה חודשים, כדי להתחיל לפענח את הכוונות התקשורתיות של המבוגרים סביבם. וזה, בסופו של דבר, נובע ממוחותינו השיתופיים. זה אינו ניסיון להמעיט בערכה של השפה: מרגע התממשותה היא אפשרה לנו לעצב את העולם לפי רצוננו – לטוב ולרע. היא שחררה את כוחות ההמצאה והטרנספורמציה האדירים של האנושות. אבל היא לא הופיעה משום מקום, והיא לא נפרדת משאר החיים. סוף סוף, במאה ה-21, אנחנו מסוגלים לזנוח את מיתוס הדקדוק האוניברסלי ולהתחיל לראות את ההיבט האנושי הייחודי הזה כפי שהוא באמת.

ויוויאן אוונס הוא מרצה לבלשנות באוניברסיטת בנגור שבוויילס. ספרו האחרון הוא The Language Myth: Why Language Is Not an Instinct (2014).

AEON Magazine Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה חדשה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שתביא מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-14 בדצמבר 2014

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ויוויאן אוונס, Aeon.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

30 תגובות על חומסקי טעה

01
לשון קשורה

כיצד חומסקי היה מגיב לגישה זאת? נשמע שאלו טיעונים שהיו יכולים לעלות לפני זמן רב ללא ניסויים מרחיקי לכת. לא מבינה בזה מספיק...

02
ד.

לא רק חומסקי טעה.
גם פרויד טעה, ודארווין טעה, וניוטון. גם אנחנו טועים. הטעות היא אבן-בניין בהתקדמות המדע, ואין צורך להתרגש מכך. המדע המתקדם ביותר שאנו יכולים להעמיד כיום ייחשב בעוד חמש מאות שנה ילדותי ותמוה. איך יכלו אנשים נבונים לחשוב כך? הרי כל ילד כיום (שבעוד 500 שנה) יודע טוב יותר. אבל בלי ניוטון שלא ידע כלום על היחסות - לא היה איינשטיין, ובלי דארווין שלא ידע דבר על הגנטיקה - לא היתה גנטיקה.
גם התיאוריה הלינגוויסטית שתצוץ בסופו של דבר מתוך עיי החרבות של תיאוריית חומסקי תהיה חייבת לו רבות.
טעותו הממשית היחידה של חומסקי היא שהוא חי מספיק שנים כדי לשמוע במו אוזניו שהוא דינוזאור מיושן.

    03
    שם

    לדעת משהו זו רק חוליה אחד בשרשרת ארוכה של טעויות. האדם לעולם לא יידע באמת איזה דבר. האפשרות הזאת ניטלה ממנו קרוב מאד לרגע היבראו. אה, כן, הוא נברא, וההכרה בכך פוטרת את רוב בעיות העיכול של האבולוציה, הסובלת מנפיחות זמן רב מדי, ומעמיד את האדם במקומו הראוי. התגובה שלך ד. היא לא רק נכונה היא גם מלאת חן. יישר כוח.

04
דרור ק

הבעיה המרכזית במאמר הזה היא שאין בו שום דבר חדש. כמעט כל הטענות המועלות בו נגד התאוריה של חומסקי כבר הועלו בעבר (הייתי אומר כולן, אבל יש לי רק תואר ראשון בבלשנות, אז אני לא רוצה להתחייב). חומסקי ותומכיו השיבו על כל הטענות האלה לפני שנים רבות. יש רבים שאינם מקבלים את התשובות. יש כאלה שדוחים את התאוריה של חומסקי לגמרי, יש כאלה שמקבלים אותה, ויש כאלה שמציעים "תאוריות ביניים", שמבוססות על הרעיונות של חומסקי אבל מציעות מנגנונים קצת שונים להתפתחות השפה - למשל אבולוציה תרבותית ולא אבולוציה גנטית (כלומר, שהשפה המדוברת התפתחה לפני עשרות אלפי-שנים באופן דומה להתפתחות הכתב לפני כמה אלפי שנים - הנטייה הגנטית התחזקה ככל שהמיומנות הזאת נעשתה חיונית, אבל ההתפתחות לא נעשתה באופן מלא בקוד הגנטי).
כך או אחרת, לא למדתי מהמאמר הזה שום דבר שלא ידעתי כבר. זה ויכוח שכבר התנהל לפני עשרות שנים והוא נלמד בחוגים לבלשנות. בזכות הוויכוח הזה נערכו מחקרים והצטבר הרבה מידע שעוד לא הכריע את הוויכוח אבל כבר מצביע על כיוונים מעניינים להמשך המחקר. קיוויתי לקרוא משהו חדש על המחקרים האלה, ולא מצאתי זאת במאמר.

    תומך בדבריך.

    אני עוקב אחרי עבודתו (הבלשנית) של חומסקי מאז שנות ה-60. לדעתי הויכוח כאן הוא עמוק יותר ממה שמתגלה על פני השטח (חחחח). לקרוא למנגנון שהציע חומסקי "אינסטיקנט" זאת טעות, כי אינסטינקנט הוא, בדרך כלל, תבנית התנהגות כמעט קבועה. למידת הלשון איננה התנהגות ולכן איננה קבועה.

    הטיעון האמפירי העיקרי של חומסקי היה שכל העדויות בדבר תרומת הסביבה ללמידת השפה של נולדים אינן מכילות את הנתונים המספיקים כדי שתחביר של שפה יתפתח מהם. לעומת זאת, הנולדים, בהתנהגותם מגלים, לפי עדויות מפורטות של חומסקי ואחרים, סימנים של התנהגות חוקרים המונחים על-ידי שילוב התנאים הלשוניים הנוכחיים (שזיהויים בסביבה ה"טבעית" הרועשת הוא נס גדול) עם כללי יסוד של תחביר-על אוניברסלי. הרקורסיה המדוברת של תחביר העל הזה, איננה מתוארת נכון בכתבה הפולמוסית ההיא, מכיון שניתן ליצור משפטים ארוכים לאינסוף גם על-ידי איטרציה שאיננה רקורסיבית. והיעדר גילויים של רקורסיה בשפת השטח איננה מעידה כלל, על היעדר תחביר רקורסיבי ב"מערכת ההפעלה".

    ולקרוא לתיאוריה שנמצאת מופרכת, "מיתוס". זו התנהגות לא מדעית. האם הפיסיקה של ניוטון ושל מכסוול הם מיתוסים? התיאוריה של חומסקי הפריעה רגשית לכל אלה המאמינים בבסיס של האמונה של סקינר ושל דומיו.

    מה שהפריע לי מאד, הוא שחומסקי נסוג ונרתע מעמדתו הקרטזית אותה הביע בגלוי בסוף שנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 בהרצאות (אחת מהן שמעתי באוניברסיטת מישיגן) ובספרו על הרוח האנושית. מכל מקום אם מה שהכותבת כתבה היה אמין היינו צריכים לשמוע גם את חומסקי בוויכוח הנמשך הזה, אבל הוא שקוע בפוליטיקה מאז מלחמת ששת הימים...

    06
    דסי אשר

    דרור, רק רציתי לומר שלא כולנו בעלי תואר בבלשנות.
    אני נחשפתי לתאוריה של חומסקי בלימודי תעודה אודות התפתחות הילד הנורמאלי בגיל הרך.כלומר היום נחשפתי למשהו שהוא חדש עבורי.
    בהרות הכתיבה היא שהקלה עלי להבין את החידושים ותודה על כך

07
מור

בעניין ההבדלים בין השפות-
התיאוריה הבלשנית החומסיקאנית כן נותנת מענה לאסטרגטגיות תחביריות שונות כמו word order או הטיות מורפולוגיות. ההבדלים האלו בין השפות הם הבדלים שטחיים בלבד- התפקידים התחביריים (הנושא, הנשוא, המושא) נמצאים בכל השפות האלו. שפות סימנים נחשבות לשפות אנושיות טבעיות לכל דבר. אני חושבת שמה שיפה ואלגנטי בתיאוריה של חומסקי הוא ההתייחסות להבדלים האלו כאל הבדלים קוסמטיים ומציאת המנגנון המשותף. לא הוצג כאן שום טיעון טוב נגד המנגנון המשותף, חוץ מהצגת ההבדלים המוכרים והידועים בין השפות. לא השתכנעתי.

בעניין האינסטינקט הלשוני-
אין ספק שכדי לרכוש שפה צריך קלט.
אבל זה נכון עבור כל יכולת סנסורית-מוטורית שהיא.
כדי שאדם יראה הוא חייב קלט ויזואלי, אחרת האזורים במוחו יתנוונו והוא יהיה עיוור (הניסוי של האבל עם החתולים מראה את זה).
אז ראייה זה לא אינסטיקנט?

בעניין שפה ומוח-
אין ספק שעיבוד שפתי- על כל מורכבותו- דורש פעילות של רשת נוירונלית נרחבת. העובדה שהרבה אזורים פעילים בזמן עיבוד שפה לא מבטלת את הספציפיות של הרשת. להתייחס לשפה כאיבר, זו לא תפיסה רלוונטית למי שיש קצת מושג איך המוח עובד. המוח הוא רשת גדולה וסבוכה והתפקוד נקבע על פי האזורים הפעילים ברשת הזו.
זה נכון עבור כל תפקוד סנסורי-מוטורי או קוגנטיבי שהוא.
וזה נכון גם עבור שפה.

מאמר שקורה לעצמו "חומסקי טעה" ולא מספק ראיות אמיתיות אלא רק פיסות מידע שאפשר לפרש אותן לכאן ולשם הוא מאמר שקשה לי לקחת ברצינות. ואני במקרה לומדת בלשנות ומדעי המוח.

08
אלי ליבמן

מישהו במקרה מכיר את המאמרים שמתייחסים אליהם בציטוט: "כדי שדקדוק אוניברסלי יהיה מוטמע בתוך מעגלי המוח האנושי, הוא צריך לעבור דרך הגנים. אבל מחקרים נוירוביולוגיים עדכניים מראים שלדנ"א האנושי פשוט אין כוח קידוד חזק מספיק לעשות זאת"?

09
נירה

לאחר שביליתי 4 חדשים באולפן ללימוד סינית ועוד שנתיים חייתי בין סינים, אני רוצה לטעון שאין שום מכנה משותף בין סינית לשפה מערבית כלשהי. שום דמיון בהגיון. אני דוברת מספר שפות מערביות. בשיעורים הראשונים מתחילים בכמה מקרים פרטיים שאפשר לזהות שם דימיון, ככל שמעמיקים - הכל מתפוגג. לכן אני נוטה להסכים עם הכתוב.
בנוסף. רציתי לדעת אם ההחלטה לנקוט בלשון נקבה "תינוקת" וכו' היא של המתרגמת? האם הכותבת התכוונה לנקוט שלשון םמיניסטית?

11
דרור ק

נירה - כשבני-אדם מערבים ראו בפעם הראשונה אבוריג'ינים אוסטרלים או אנשים ילידים בדרום-מערב אפריקה היה להם קושי להאמין שאלה בני-אדם, וגם אחרי שהשתכנעו שמדובר בבני-אדם, הם סברו שמדובר בזן שונה לחלוטין שקשה להשוותו לאדם המערבי. היום אנחנו יודעים שההבדלים שהם ראו היו משמעותיים אבל גם מאוד שטחיים. היום אנחנו יודעים שהדמיון הביולוגי, וגם התרבותי, בין בני-אדם הוא עצום בהשוואה להבדלים. ואף על-פי כן, כשאדם מערבי מנסה להתאקלם בסין הוא יתקשה מאוד, כי להבדלים האלה השטחיים האלה יש משמעות מבחינתו בחיי היומיום שלו.
דוגמה קטנה להמחשה - ההבדלים בין התזונה במזרח אסיה ובמערב אירופה נראים זניחים כשסוקרים אותם בלי להיכנס לפרטי פרטים, אבל לאחד ההבדלים הקטנים האלה יש משמעות עצומה כשסיני ששסובל מרגישות לגלוטן מנסה להתאקלם בגרמניה.
זאת הטענה המרכזית בתאוריה של חומסקי. ההבדלים האלה בין שפות, שבחיי היומיום נראים לנו כל-כך משמעותיים, הם כמו ההבדל בין תזונה מבוססת על אורז לבין תזונה מבוססת על חיטה או כמו ההבדל בין הנטייה של אפריקאים לרוץ מהר יותר לעומת הנטייה של אירופים לשחות מהר יותר.
כשחוקרים שפות לעומק מוצאים דמיון גדול מאוד ביניהן. למרבה הצער, הדמיון הזה לא תמיד יכול לעזור כשמנסים ללמוד שפה חדשה, אבל הדמיון עולה הרבה על השוני. יש כל מיני ממצאים חדשים מעניינים מאוד שמעידים על שוני מהותי של שפות מסוימות. למשל, קראתי לאחרונה מאמר על שפת הסימנים של שבט א-סייד בנגב שמצביע לכאורה על שוני עקרוני מהותי בין האופן שבו יוצרים מילים בשפת הסימנים של א-סייד לבין האופן שבו יוצרים מילים בשפות מדוברות או בשפות סימנים אחרות. האם הבדל כזה מפריך את התאוריה של חומסקי? קשה לדעת. זה עניין של פרשנות, ובניגוד לדעה הרווחת, נתון סותר אחד לא מפיל תאוריה. אבל קושי של אדם מערבי משכיל ללמוד סינית עדיין אינו מעיד על הבדל מהותי בין השפות האירופיות לסינית.

ישנן מספר טענות תמוהות במאמר הזה, וכמו שדרור כתב, אלו אינן טענות חדשות כלל ולכולן יש מענה. אני אתייחס רק לנושא האבולוציוני. הטענה שלגנים יש יכולת קידוד מוגבלת היא טענה משונה. איך החוקר מסביר את המגוון האדיר של תכונות אנושיות שבהכרח צריך להיות להן ביטוי בגנים? איפה מסתתר איזור האהבה בגנים או במוח? היכולת ללמוד? אינטליגנציה? כולן בעלות בסיס אבולוציוני מוצק אבל בלי איזור ספציפי במוח שאחראי להן. אין סיבה לחשוב ששפה שונה מהן.

גם הטענה כאילו נדרשת מקרו מוטציה כדי ליצור שפה היא שקרית וחומסקי מעולם לא טען אותה. המחבר גם סותר את עצמו ויוצר אנשי קש בתאור האבולוציה של השפה. הרבה מאוד מוטאציות עושות בתחילה דבר מסוים אבל בהמשך משנות את הייעוד שלהן. לכן אין צורך בשתי מוטאציות אצל שני אנשים בו זמנית. יותר מכך, מספיק שאדם מסוים יהנה ממוטאציה לשפה והוא יוריש אותה לילדיו כך שיהיו יותר מאדם אחד שיהנה ממנה. ואם לנאנדרטלים הייתה דווקא שפה זה דווקא מחזק את העובדה שיש לזה בסיס אבולוציוני ושההתקדמות שלה הייתה איטית למדי. הרי בני אדם נפרדו מנאנדרטלים לפני חצי מיליון שנה ואם הם חולקים גנים משותפים כולל זה לשפה אז יש זמן די והותר להתפתחותה מבחינה אבולוציונית.

מעניין גם שבעוד מחבר המאמר תוקף את הדיקדוק האוניברסלי שאין לה בסיס, חלק מהטענות שלו הן חסרות תמיכה במציאות. למשל הטענה של אברט על חברה חסרת רקורסיה שנויה מאוד במחלוקת ואף חוקר לא הצליח לאשש אותה מכיוון שאברט מונע מחוקרים אחרים גישה לאותה חברה ולא חולק את הממצאים שלו עם אחרים. גם כל הטענות על שיתוף הפעולה כביכול כבסיס לשפה הן ספקולציה בלבד בלי שום ראייה שתומכת בהן.

חשוב גם לציין שחומסקי מעולם לא דיבר על אינסטינקט השפה אלא זו טענה של פינקר כך שיש כאן חוסר יושר אינטלקטואלי לייחס אותה לחומסקי שיצא דווקא נגד פינקר והטענות שלו בנושא (בלי להכנס לויכוח מי צודק).

16
אורה

מאמר מעצבן. רובו מוקדש להפלת חומסקי ומיעוטו הדל מציע לכאורה הסבר חדש. והחידוש לכאורה לא משכנע, רדוד , כהסבר ללמידת דיבור של תינוק.
אפשר רק להסכים להבנה הכללית שיכולת הלמידה של התינוקות מורכבת בהרבה ממה שאנחנו תופסים.

17
דוד

א. המאמר ממש מעניין. אם הוא מיועד להדיוטות, שאינם מקצוענים - או סמי-מקצוענים בבלשנות/פסיכולוגיה קוגניטיבית, אזי הוא פורש היטב את הדילמה סביב גישת חומסקי (למרות שעלי להודות, שאינו מציג כלל את התשובות החומסקיאניות לטענות השונות המועלות בו).

ב. אולי יותר מעניינות הן תגובות הקוראים. הן מראות עובדה, הברורה לכל מי שמצוי בתחום, שהיחס אל הגישה של חומסקי הוא כמעט יחס דתי. הבראנג'ה נמצאת בתוך פרדיגמה (במובן של Kuhn), ומתקשה להחלץ...

18
לנה

כמשהי שאינה מגיעה מתחום הבלשנות, אם היו שואלים אותי איך תינוק לומד לדבר, הייתי מנחשת שזה שילוב של שתי יכולות אנושיות מפותחות מאד: חיקוי וזיהוי תבניות. כולנו, ובמיוחד ילדים, לומדים בתחילת דרכם ע"י חיקוי הסביבה, אז גם הגיוני שהתחלת לימוד שפה מתחילה מחיקוי ההורים. שנית, זיהוי תבניות היא יכולת שהמוח האנושי מצטיין בה. נוכל להשתמש בה כדי לזהות חזרות על זוגות מילים, ניתוח מבנה משפט, שילוב בין מילים ומשפטים להתנהגות, וכ'ו.
אם יש משהו שמשותף בין כל השפות, זה שהן בעלות חוקיות. אז מדוע שלא נוכל להכליל את הכשרון האנושי של לימוד ע"י חיקוי וזיהוי חוקיות של תחומים מריקוד ועד תפירה, גם על שפה?

    19
    דרור ק

    לנה - כשאנחנו מדברים על "חיקוי" אנחנו מדברים על אוסף גדול של יכולות. חיקוי של תנועה לא דומה לחיקוי של דיבור, והאופן שבו כלב מחקה תנועה שונה מהאופן שבו ילד מחקה תנועה. אנחנו באופן כללי מתייחסים לכל התופעות האלה כאל "חיקוי", אבל כשבודקים אותן מקרוב מתברר שמדובר בכמה מנגנונים שונים.
    לדוגמה, כשילד שומע את העיצורים "ג" או "ק" אין לו שום דרך לדעת מה בדיוק קורה בחלק האחורי של הפה, ואיפה בדיוק אמו, אביו או אחיו מניחים את הלשון כדי להפיק את הצליל. בנוסף, הוא שומע מהם את הצליל משולב בצלילים אחרים. בכל זאת, הוא מצליח אחרי כמה ניסיונות להפיק את הצליל על-פי שמיעה בלבד. יש איזה מנגנון שמאפשר לו, מתוך שמיעת הצליל בחברת צלילים אחרים, לבודד אותו ולהסיק באיזו תנוחה הלשון צריכה להיות ביחס ל"חך הרך", איך בדיוק צריך לשחרר את האוויר וכו'. הוא גם מצליח לזהות ביעילות אילו צלילים בשפה נחשבים הגה אחד (סוגים שונים של "ג") ואילו לא ("ר" איננה "ג", למרות שרוב הישראלים הדוברים עברית הוגים את את שני ההגאים האלה באופן דומה, ולמרות שיש שפות שבהן שני הצלילים נחשבים הגה אחד).
    ובנוסף לכל זה, יש עדויות לכך שילדים לא בדיוק מחקים את הוריהם או את מי שמטפל בהם. יש עדויות על ילדים חירשים שנולדו להורים שומעים והצליחו לרכוש את שפת הסימנים ביעילות, אף על-פי שהוריהם הראו להם שפת-סימנים עילגת. ההורים, שהם שומעים, למדו את שפת-הסימנים רק לאחר הולדת הילד החירש, ולפיכך הם השתמשו בה בשגיאות רבות מבחינת התחביר או אופן הצגת הסימנים. הילדים הצליחו "להשתלט" על השפה, אף על-פי שהם ראו הצגת-תכלית גרועה למדי. כלומר, לא היה מדובר רק בחיקוי, אלא גם על הסדרה של המערכת לפי כללים עלומים.

20
ראובן

אין במאמר הזה שום טענה רצינית שסותרת את מה שאני יודע על טענותיהם של המצדדים ב"איבר שפה" אוניברסלי.
אין הסבר למשל ליצירה הספונטנית של שפות עם דקדוק מושלם כמו למשל שפת הסימנים לחרשים שנוצרה בקרב ילדים בניקראגווה או המעבר תוך דור אחד משפות פיג'ין לא דקדוקיות בקרב קהילות המורכבות מדוברי שפות שונות לבין יצירת שפות קריאוליות שלמות מבחינה דקדוקית דור אחד בלבד אחריהן - ללא כל התניה.

אין הסבר לעובדה שהדקדוק הוא גנרטיבי - באמצעות חוקי השפה שאינם נלמדים אלא מובנים מאליהם יכול כל ילד קטן ליצור אינסוף מילים נכונות מבלי להזדקק לשמוע אותן לפני זה.

הטיעון על מילים מורכבות שכביכול סותר את העובדה שלכל מילה יש תפקיד אינו נכון כי הבעיה היא רק הגדרה של "מילה".

העובדה שאנשים שאינם נחשפים לחברה אנושית לא מפתחים שפה אינה טיעון רציני. אין להם צורך בכך ואין להם עם מי לבנות את השפה, ולכן המכניזם נשאר רדום.

הטענה המרכזית של הגישה האוניברסלית היא שיש מכניזם אבסטרקטי שמוכן לקלוט תוכן ספציפי. זה לא כמו הליכה אלא כמו, נניח, יכולת ניווט והתמצאות בשטח. היכולת קיימת ואוניברסלית, התוכן הוא ספציפי.

22
אמיר

יכולת הקידוד המוגבלת בדנ"א לא אומרת כלום על מורכבות המערכות שנוצרות על פי הקוד הגנטי (בהוראות פשוטות יחסית אפשר ליצור מערכות מורכבות עם תכונות שונות) כך שהטענה הזאת מעידה על חוסר הבנה.

הטיעון על המוטציות לא ברור לחלוטין ובכל אופן אין שום בעיה עם מוטציות שמערבות שינויים כרומוזומליים משמעותיים ("מאקרו מוטציה"), או יותר נכון - ברור ששינויים כאלו משחקים תפקיד באבולוציה של בני האדם ואורגניזמים אחרים. ישנם אפילו אירועי הכפלת גנום באבולוציה של מינים מסויימים (בעיקר צמחים ומיקרואורגניזמים ככל הידוע לי).

23
Aetzbar

חומסקי לא טעה, והאדם נולד עם יכולת טבעית של יצירת שפה.
ואולם , חומסקי לא מסביר שהשפה של בני האדם,
היא "שפת שמות של ידיעות טבעיות"
ידיעה טבעית של האדם "באה בעקבות מעשה" ומה שנשאר זה רק
לתת שם לידיעה טבעית זו.
זה כל הסיפור ....
האדם מסוגל בקלות ליצור שפת שמות של ידיעות טבעיות.
כל מה שצריך בכדי ליצור שפת שמות...הוא לעשות...ולדעת.
הנוגע בדופן תנור יודע, ולידיעה טבעית זו צריך לתת שם.

יש לו לאדם 3 שפות
שפה כללית שהיא שפת שמות של ידיעות טבעיות.
השפה הכללית מתאימה לכולם ולעולם החיצוני שאנו חיים בו.
השפה הכללית מוצלחת ומקשרת היטב בין בני אדם.

שפה פרטית לכל אדם שאמורה להביע את עולמו הפנימי.
הקשר בין שפות פרטיות לפעמים מצליח ולפעמים לא.

השפה השלישית היא המוצלחת ביותר, והיא שפת הכמתנות.
המלים של שפת הכמתנות הם מספרים.

ההרחבה של נושא זה מופיעה בספר באמזון.

Aetzbar

24
דנה

כמי שאין לה שום רקע אקדמי בתחום, תמיד עניינה אותי שאלת הביצה והתרנגולת בעניין השפה.
כדי לחשוב אפילו באופן מאוד בסיסי יש צורך בשפה כלשהי. לכן המקרים של אנשי פרא מאוד רלוונטים בעיני.
ברור שיש להם פיגור התפתחותי אדיר אבל האם נבדק כיצד הם ממשיגים מחשבות?
נקודה נוספת, כשתינוק נולד קיים לו אינסטינקט הבכי וכל אמא יודעת שיש בכי שונה לרעב ואחר לעייפות וכו׳ זוהי הצורה הכי בסיסית של תקשורת ידוע גם שתינוק שלא מקבל מענה על בכי בסוף לא יטרח לבכות (דוגמאות מבתי יתומים)
אולי התכונה המולדת היא לא השפה אלא תכונה מולדת לחפש קשר ולהמשיג דברים גם אם לא בשפה לשונית אז בשפה מחשבתית.

26
א.עצבר

סוד השפה האנושית.

כדי לפצח את סוד השפה האנושית, צריך לשתוק.
ומדוע לשתוק ?
כי השפה האנושית עוד לא הומצאה,
ואם השפה האנושית עוד לא הומצאה , באיזו שפה נתאר את המצאתה ?
התשובה באה מאליה........כמובן, בשפת המעשים.

כאן מתבקש הקורא לשכוח את מה שהוא קרא, כיוון שהשפה עוד לא הומצאה.
מכאן ואילך מתבקש הקורא לדמיין את המעשים המתוארים באמצעות מלים, כאילו מציגים אותם שחקנים על הבמה ...ללא מלים.

ראובן: אני נוגע בדופן פנימית של מקרר....וידיעה פלאית באה אלי
לוי: מה אתה יודע ?
ראובן ידיעה פלאית באה אלי בעקבות מגע בדופן פנימית של מקרר.
לוי: תנסה לתאר לי את הידיעה הפלאית הזו.
ראובן: אני לא יכול לתאר את הידיעה הזו, כיוון שהשפה עוד לא הומצאה.

לוי: גם אני רוצה שידיעה פלאית כזו תבוא אלי.
ראובן: תנגע בדופן פנימית של מקרר, וידיעה זו תבוא אליך.

לוי: נגעתי, נכון , וידיעה פלאית הגיעה אלי.
גם אני לא יכול לתאר את הידיעה הזו, כיוון שהשפה עוד לא הומצאה.

ראובן: אולי נעניק שם לידיעה פלאית זו ? וכך נתחיל ליצור שפה.
לוי: מה זה שם ?
ראובן: צירוף של אותיות ( בעל צליל ייחודי, וצורה חיצונית ייחודית)
צירוף האותיות ל ו י הוא השם שלך, וצירוף האותיות ר א ו ב ן הוא השם שלי.

לוי: ואתה רוצה לבחור צירוף אותיות, שיהיה השם של הידיעה הפלאית שבאה אלינו, בעקבות מגע בדופן פנימית של מקרר ?
ראובן: כן, זה ממש מתבקש לבחור שם לידיעה המופלאה שבאה אלינו, בעקבות מעשה
פשוט, של מגע בדופן פנימית של מקרר.

לוי: אתה צודק, יש שמות של בני אדם, יש שמות "לדברים" שבן אדם לובש, יש שמות "לדברים" שבן אדם אוכל, ויש שמות "לדברים" שבן אדם משתמש בהם, וככה אני יכול להמשיך ולהציג עוד שמות, ועוד שמות, וכל שם זה רק צירוף אותיות ייחודי.

ראובן: השם החשוב ביותר, הוא שם של ידיעה טבעית, שבאה אל האדם בעקבות מעשה שהוא עושה. יש הרבה ידיעות טבעיות שבאות אל האדם העקבות מעשים שהוא עושה,
ואנו דנים בידיעה טבעית מסוימת, שבאה אל האדם בעקבות מגע בדופן פנימית של מקרר.

לוי: אתה מסכים שצירוף האותיות ק ר מ י ר יהיה השם שלה ?
ראובן: לכל צירוף אותיות שתציע אני מסכים, וכמובן גם לצירוף האותיות ק ר מ י ר
לוי: עכשיו המצאנו את המלה הראשונה של השפה האנושית.(צירוף האותיות ק ר מ י ר )

ראובן: מה בסך הכל המצאנו ? בחרנו צירוף אותיות באופן שרירותי, והחלטנו שצירוף אותיות זה , יהיה שם של ידיעה מסוימת, שבאה בעקבות מעשה מסוים.

לוי: עכשיו כל אדם יכול לעשות את המעשה המסוים הזה – ולדעת.
לחברת בני האדם שעשו את המעשה המסוים וידעו, יש התחלה של שפה אנושית.
המלה הראשונה של שפה זו, היא צירוף האותיות ק ר מ י ר

שמעון שפתאום הגיע שואל : מה זה ק ר מ י ר ?
לוי: זה צירוף אותיות, שהתפקיד שלו הוא שם.
שמעון: שם של מה ? שם של מי ?

לוי: צירוף האותיות ק ר מ י ר הוא שם מוסכם של ידיעה טבעית, שבאה בעקבות מעשה
של מגע בדופן פנימית של מקרר.
שמעון: אתה יכול לתאר לי את הידיעה הזו ?
לוי: עם מה ? עם צירופי אותיות אחרים ? הרי זה בלתי אפשרי.( כל צירוף הוא רק שם)

שמעון: ואיך תבוא אלי הידיעה הזו ?
לוי: עליך לעשות מעשה , ולנגוע בדופן פנימית של מקרר.

שמעון: טוב, הנה עשיתי את המעשה.....ואני מסכים שידיעה מופלאה הגיעה אלי.
לוי: עכשיו עליך להסכים, כי צירוף האותיות ק ר מ י ר יהיה השם המוסכם של ידיעה זו.

שמעון: אני מסכים, אבל אולי כדאי לקצר את השם שבחרתם.
לוי: אפשר במקום צירוף האותיות ק ר מ י ר להסתפק בצירוף האותיות ק ר מ י
ראובן : ואולי מספיק להשתמש בצירוף האותיות קרמ
לוי : זה גם שם יפה......קרמ
שמעון : אני הייתי מסתפק בצירוף האותיות ק ר מה דעתכם ?

ראובן: עם צירוף האותיות ק ר (שתפקידו הוא שם ) התחלנו ליצור שפה אנושית ?
לוי : כן, השפה האנושית היא פשוטה מאוד, וזוהי שפה של שמות.
שמעון: קשה להתרגל לרעיון הזה , האם באמת כל צירוף אותיות הוא רק שם ?

לוי: השפה האנושית מבוססת קודם כל על מעשים, המביאים לידיעה.
האדם עושה ויודע, ורק אחר כך הוא מתחיל ליצור שפה של שמות.
שמעון: נכון - המעשה והידיעה הם העיקר - והשם המוסכם בא אחרי העיקר.

לוי: השם המוסכם נדרש לחברה של אנשים , בתנאי שהם קודם כל ...יעשו וידעו
פתאום הופיע אשר ומצטרף אל החבורה המנסה ליצור שפה אנושית.
אשר: מה זה צירוף האותיות ק ר ?
לוי: כל צירוף אותיות...הוא רק שם.
אשר: שם של מה ? של מי ?
לוי: זה שם של ידיעה טבעית שבאה אל האדם, בעקבות מעשה של מגע בגוש שלג.
אשר: נכון, כאשר נגעתי בגוש שלג, הגיעה אלי ידיעה מופלאה.
לוי: השם המוסכם של ידיעה מופלאה זו ( בחברת האנשים שלנו) הוא צירוף האותיות קר
אשר: עשיתי ( נגעתי בגוש שלג) וידעתי, ועכשיו יש לי שפה משותפת אתכם.

שמעון: - המעשה והידיעה הם העיקר - והשם המוסכם ( צירוף אותיות )בא אחרי העיקר.
אשר: כדי ליצור שפה אנושית של שמות, צריך כמות עצומה של צירופי אותיות.
ראובן: יש צירופי אותיות ללא הגבלה , ולכל צירוף יש צליל ייחודי וצורה ייחודית.

אשר: יש המון "דברים" בעולם שהאדם מבחין בהם באופן מעשי, ולכל דבר מאלה יש לבחור צירוף אותיות שימלא תפקיד של שם.
יש המון פעולות מעשיות שהאדם מסוגל לעשות, ולכל פעולה צריך לבחור צירוף
אותיות שימלא תפקיד של שם.
יש המון ידיעות טבעיות שבאות אל האדם בעקבות מעשים שהוא עושה, ולכל ידיעה כזו יש לבחור צירוף אותיות, שימלא תפקיד של שם.

שמעון: אני כבר התרגלתי לרעיון הזה , שכל צירוף אותיות הוא רק שם ?
אשר : מה זה צירוף האותיות הזה ק ר ע י ל ך ד ר ?
שמעון: צריך לשאול ....שם של מה ? הוא צירוף האותיות ק ר ע י ל ך ד ר
שם של דבר ממשי ? , של דבר לא ממשי ? של פעולה ממשית ? של פעולה לא ממשית ?
של ידיעה שבאה בעקבות מעשה ?
ראובן: הצירוף הזה פנוי , והוא יכול למלא תפקיד של שם, ......למה שנרצה.

אשר: נראה לי שהשפה האנושית היא שפה פשוטה מאוד.
שפה זו מבוססת על מעשים המביאים ידיעות, וזה העיקר.
האדם עושה ויודע.....וזה העיקר.
רק אחרי זה מופיע השימוש בצירופי אותיות הממלאים תפקיד של שמות לידיעות.

לוי: לא פלא שיש אלפי שפות אנושיות בעולם, הרי כל אדם עושה ויודע.
לא פלא שילדים רוכשים שפה בקלות ובמהירות, מכיוון שהם כל הזמן עושים מעשים,
( משחקים ) ורוכשים ידיעות הבאות אליהם ללא מאמץ.
המבוגרים, רק מלמדים את הילדים, את השמות המוסכמים של הידיעות.

יש אומרים שתמונה אחת שווה 1000 מלים
עתה נגיד, כי מעשה אחד = 1000000 מלים.

א.עצבר
7/2016

27
איש חופשי

קצת גיוון לא יזיק.
תתעדכנו מה קורה במדעי המחשב היום ותראו איך כל התיאוריה עולה באש.
לוקחים רשת נויירונים, שהיא חיקוי די פרימיטיבי ומאוד קטן של מה שקורה במוח ונותנים לה לרוץ על מילים ורואים איך היא לומדת....

    28
    גרוס

    לא ממש. מושג המלה לא מוגדר. מושג הלמידה של רשתות נוירונים נגזר מחומסקי, לא מממצאים עצמאיים. ואין לנו דרך טובה לדעת שזה מה שקורה אצל ילד, או שזה ממצה את תהליך הלמידה של הלשון.

29
דני

ממליץ על ספר שיצא לאחרונה של החוקר דניאל אוורט המוזכר במאמר, ומציג תאוריה חלופית לזו של חומסקי, How Language Began: The Story of Humanity's Greatest Invention . וגם על ספר חדש של חומסקי יחד עם חוקר נוסף שמציג את תפיסתו העכשוויתWhy Only Us: Language and Evolution . שניהם מתאימים לללא מומחים, אם יש להם ידע כללי בנושא וענין בו. מומלצים.

30
יורם גרשמן

אמנם אינני בלשן אבל המאמר סובל מכמה שגיאות גסות. לדוגמא ״כדי שדקדוק אוניברסלי יהיה מוטמע בתוך מעגלי המוח האנושי, הוא צריך לעבור דרך הגנים. אבל מחקרים נוירוביולוגיים עדכניים מראים שלדנ"א האנושי פשוט אין כוח קידוד חזק מספיק לעשות זאת״. והיכן בדנ״א מקודד הבוהן?