חופשה באינפלציה דוהרת

נסיעה לאי קיש, אתר נופש איראני פטור ממס, שופכת אור על הלחצים, המגבלות וההשלכות הבלתי צפויות של סנקציות כלכליות
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

במשך שנים אני מייעץ לחבריי נטולי המזומנים: כדי למצוא חופשה סופר-זולה חפשו בגוגל ניוז את המילים "אינפלציה דוהרת". המקום המופיע בכותרותיהן של כתבות בנושא זה הוא היעד שאתם מחפשים. בדרך לשדה התעופה הקרוב לביתכם, בקרו בבנק ומשכו דולרים אמריקאיים בשטרות של מאה וחמישים. ביעדכם השרוי במצוקה, תגלו שערכו של המטבע המקומי נמס ומתנדף כמו איש שלג בחודש יולי.

הירוקים שלכם יעמדו איתנים. כולם ביעד החופשה שלכם – עובדי מלונות, צוותי מסעדות, מדריכי תיירים – יחמדו אותם ויסדרו לכם דילים. המותרות יעשו לפתע נגישים לכם. עד טיסתכם חזרה (בהנחה שתחזרו בשלום, בלי להישדד על-ידי אספסוף שייאושו הולך וגובר), תיהנו לכם מצדדיה העליזים ביותר של הכלכלה.

השם שהדביקו כלכלנים לאינפלציה הדוהרת במהירות גדולה באמת, הוא היפר-אינפלציה. התקף האינפלציה המסויט ביותר של אמריקה – בעבר הקרוב, בכל אופן – בא והלך בסופו של ממשל קרטר, כשהמחירים עלו בכ-14 אחוזים בשנת 1980, שנת השיא. היפר-אינפלציה, מנגד, היא סיוטית הרבה יותר: עלייה במחירים של 50 אחוזים לפחות תוך חודש, לפי ההגדרה המקובלת. למרבה המזל, היא נדירה. סטיב האנקי, כלכלן באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, תיעד 56 מקרים, מאז שנת 1795, החל מהתפרצות שפירה בת חודש בשנת 1947 בטייוואן (המחירים עלו במעט יותר מ-50 אחוזים במהלך אותו חודש, ואז העלייה האטה), ועד לשנה סוריאליסטית לחלוטין בהונגריה בשנים 1945-6, כשבשלב מסוים המחירים הכפילו את עצמם מדי 15 שעות. בשנת 1994, ביוגוסלביה שתחת שלטונו של סלובודן מילושביץ', נעצרה ההיפר-אינפלציה רק כשהמכבשים במִטְבָּעָה הלאומית בטופצ'ידר הגיעו לנקודת השבירה שלהם.

המקרה המפורסם ביותר של היפר-אינפלציה בשנים האחרונות התרחש בזימבבואה בשנים 2007-8, כשהמחירים, בשיאם, הכפילו את עצמם מדי 24 שעות.

המקרה המפורסם ביותר של היפר-אינפלציה בשנים האחרונות התרחש בזימבבואה בשנים 2007-8, כשהמחירים, בשיאם, הכפילו את עצמם מדי 24 שעות. "זה המקרה היחיד שבו האינפלציה הגיעה לסיומה באופן טבעי, והממשלה המשיכה להדפיס כסף עד שאנשים הפסיקו להשתמש בו," אומר ויליאם מאסטרס, כלכלן באוניברסיטת טאפטס. בסופו של דבר, לאחר ששיעור האינפלציה הגיע ל-80,000,000,000 אחוז בחודש, האנשים פשוט הפסיקו להגיע לבנק המרכזי כדי לאסוף דולרים מקומיים, והדולר האמריקאי והרנד הדרום-אפריקני הפכו באופן ספונטני למטבע הראשי של המדינה.

בשנת 2001 ביליתי כמה חודשים בזימבבואה, בדיוק בזמן מופע החימום של המדינה להיפר-אינפלציה. כבר היה אפשר להבחין באובדן ערך יומיומי של המטבע. המרתי את הדולרים האמריקניים שלי בכמויות קטנות ובזבזתי את הדולרים המקומיים שלי ברגע שרכשתי אותם. לראשונה בחיי, יכולתי להתאכסן בכל מלון שרק רציתי: אני זוכר שלקחתי חדר חמים באיסטרן היילנדס תמורת 1.50 דולר (אמריקאי) ללילה, כולל ארוחת בוקר אנגלית מלאה. תמורת פחות מ-7 דולרים, קניתי כרטיס לרכבת לילה ממוּטארֶה לבירה, הָרארֶה, במחלקה ראשונה, והתפעלתי מאיכות הסדינים, כלי האוכל היוקרתיים ולוגו ה-R הכפולה שהוטבע בחלונות, זכר לימים שבהם הרכבות נוהלו על-ידי חברת Rhodesia Railways. במסע החזור למוטארה, כמה שבועות אחר כך, נתלשו הווילונות והמוטות שעליהם הם נתלו, כמעט בוודאות על-ידי עובדי הרכבת עצמם. שכרם כבר לא כיסה את הוצאות המחייה, והם נדרשו להשלים אותו בגניבת חלקים מהרכבות.

מאסטרס תלה מטבעות ושטרות שונים מזימבבואה על קיר במשרדו, כקישוט, ובהם גם שטר תקני מחודש ינואר 2008 שעליו כתוב באותיות קטנות, "יש לשלם לנושא השטר, לפי דרישה, עשרה מיליון דולר ב-30 ביוני, 2008, או לפני כן". כשהאינפלציה נסקה, אנשים עברו לברטר של שמיכות ועיזים; כדי לשלם על נסיעות מיניבוס יומיומיות הם אלתרו שיטה חילופית, כדי למנוע מצב שבו כל מיניבוס נזקק למיניבוס נוסף אחריו רק כדי לשאת את תשלומיהם של הנוסעים. "היפר-אינפלציה שואבת את זמנם של אנשים רבים," אומר האנקי, "מכיוון שהם מבלים זמן רב בניסיון להבין איך להיפטר מהכסף הנמס בידיהם, במקום לעבוד."

אינפלציה מתרחשת מסיבות רבות, אבל תרחישי היפר-אינפלציה הם כמעט תמיד זהים: ממשלה לא מצליחה לקצור מספיק הכנסות לתשלום חובותיה – בדרך כלל מכיוון שמלחמה רוקנה את קופתה, או שמדיניות כספית עלובה חירבה את הכלכלה – ולכן היא מדפיסה כסף כדי לסגור את הפער. "הבנק המרכזי פשוט מייצר הרבה יותר כסף ממה שאנשים רוצים להחזיק," אומר האנקי. "הממשלה מבזבזת הרבה יותר כסף מאשר היא מרוויחה במיסים, והיא לא מסוגלת לקבל אשראי מהמגזר הפרטי. ואז מתחיל הבלגן." ההיצע הכספי עוקף את הביקוש, ובגלל חוסר האחריות הבוטה של הממשלה אנשים מפחדים לחסוך כסף. לחילופין, הם קונים כל מה שהם יכולים, מיד, והמחירים עולים בהתאם. כל מי שנשאר עם כסף ביד, מפסיד אותו.

וכל מי שיש לו מטבע קשה – כלומר מטבע שלא מתפוגג, וביוקר, כמו עשן העולה מסיגר קובני – מוצא את עצמו בעמדת יתרון.

אם אתם רוצים לחוות את התענוגות וההזדמנויות הטמונות באינפלציה דוהרת, עומדות בפניכם כיום שתי אפשרויות, לפחות בתיאוריה. הראשונה היא צפון קוריאה המסוגרת, שם יקבלו בברכה את הדולרים שלכם, אבל לא אתכם. אף אחד לא בטוח עד כמה מהר עולים המחירים בפיונגיאנג, מאחר שהחברה סגורה כמעט לגמרי לעולם החיצוני, ולשכת הסטטיסטיקה המרכזית של צפון קוריאה כוללת פחות או יותר בן אדם אחר העונד סיכה של קים איל סונג על דש בגדו ומרים את אגודליו לאות אישור. כמעט אף אחד לא נכנס למדינה או יוצא ממנה, אבל מומחים חיצוניים משערים שהמחירים עולים מהר מאוד.

לאחרונה, כאשר נעשו ארצות הברית והאיחוד האירופי רציניים הרבה יותר לגבי החלת סנקציות בתגובה למאמצים הגרעיניים של איראן, טיפסו שיעורי האינפלציה לרמות הרסניות – בדיוק כפי שקיוו תומכי גישת הסנקציות.

האפשרות השנייה היא הרפובליקה האסלאמית של איראן. בשנתיים האחרונות הגיעו שיעורי האינפלציה שלה למהירות דהירה. כבר זמן רב סובלת איראן משיעורי אינפלציה שאנחנו במערב לא נהיה מסוגלים לשאת. המצב היה קשה במיוחד בימי מלחמת איראן-עיראק, בשנות ה-80. אך לאחרונה, כאשר נעשו ארצות הברית והאיחוד האירופי רציניים הרבה יותר לגבי החלת סנקציות בתגובה למאמצים הגרעיניים של איראן, טיפסו שיעורי האינפלציה לרמות הרסניות – בדיוק כפי שקיוו תומכי גישת הסנקציות. מחיר מוצרי הייבוא הרקיע שחקים. יתרה מזאת, ההכנסות מנפט התרסקו. שני שלישים מההוצאות הממשלתיות של איראן מומנו בדרך כלל על-ידי הכנסות הנפט, אבל עם התהדקות הסנקציות, נאלצה איראן לאחסן נפט בים, במכליות מלאות שהושבתו בגלל המחסור בקונים, או לאמץ אף יותר את מכבשי ההטבעה, שכבר עבדו במלוא המרץ לפני כן.

במשך כמה שבועות בחודש אוקטובר, לפי חישוביו של האנקי, הגיע שיעור האינפלציה של איראן לרמה שלוּ הייתה נשמרת למשך חודש שלם, היה אפשר להחשיבה כהיפר-אינפלציה. מאז שָׁכְכָה האינפלציה. עכשיו היא בסך הכול בלתי נסבלת. אופן מדידתה של אינפלציה תלוי לחלוטין בסל הסחורות שבו אנו משתמשים כדי לנטר מחירים, ומכיוון שמחיריהם של סחורות מסוימות, כגון עוף ולחם, מסובסדים על-ידי הממשלה, הם נשארים נמוכים. אבל ג'וואד סאלֶהי-אספהאני, כלכלן איראני-אמריקני מאוניברסיטת וירג'יניה טק, אומר ששיעור האינפלציה הרגיל, של 15 אחוזים לשנה, הוכפל לכל הפחות, והאנקי חושב שהשיעור אף גבוה יותר – לפחות 110 אחוז בשנת 2012 – אבל מוצג באופן שיטתי כנמוך יותר בדיווחיה של הממשלה האיראנית. המטבע האיראני, הריאל, נסחר באופן פתוח למחצה, ובשעה שגיליון זה של האטלנטיק ירד לדפוס, ערכו ריחף מתחת ל-40,000 לדולר אמריקאי אחד. כלומר, ערכו ירד כמעט במחצית בהשוואה לשישה חודשים לפני כן. הרשויות ניסו לאסור סחר במטבעות במשך כמה שבועות באוקטובר, כששיעור האינפלציה הגיע לשיא, אבל הן נכשלו. בסופו של דבר הן רק ביקשו מהחלפנים לא להציג את השיעורים החדשים והמדכאים על אשנביהם.

המטבע האיראני, הריאל, נסחר באופן פתוח למחצה, ובשעה שגיליון זה של האטלנטיק ירד לדפוס, ערכו ריחף מתחת ל-40,000 לדולר אמריקאי אחד. וכאן בא לידי ביטוי החוק הראשון של ווד לנסיעות חסכוניות: היכן שקיימת אינפלציה דוהרת, קיימים גם דילים מעולים לתיירים עם מטבע קשה. ולכן בינואר עליתי על טיסה מדובאי לקיש, אתר נופש וקניות פטורות ממס במפרץ הפרסי. מדובר באי קטנטן – קטן מספיק עד שאפשר להקיפו במכונית בכחצי שעה. בניגוד לחלקים אחרים באיראן, בקיש לא נדרש אף אחד להציג אשרות, גם לא תייר אמריקאי. קיוויתי למצוא מקום שבו נפגשים מטבעות זרים ומקומיים, שם יוכלו תיירים איראניים לספר לי מה הם עדיין יכולים לקנות בריאלים שלהם. באופן היסטורי, נוסעים האיראנים לקיש כדי לקנות סחורות מחוץ לארץ ולהירגע בשמש. אבל התרסקות של מטבע אומרת שהסחורות מחוץ לארץ מתייקרות משמעותית, גם אם את אור השמש עדיין מקבלים בחינם.

מדובאי, טסתי עם החברה האיראנית "קיש אייר", במטוס סילון MD-82 עמוס בנופשים זרים. הגענו בשלום, אף על פי שבעת ההמראה מדובאי, תהיתי ביני לבין עצמי כיצד הצליחה מדינה שמנוּעה מלקנות חלפי מטוסים אמריקאיים לתחזק מטוס ישן מתוצרת אמריקה. הנוסעים האחרים היו רובם פיליפיניות בחופשה מעבודותיהן בדובאי. קיש, הן אמרו לי, הפך ליעד תיירותי מועדף לאלה שעניות מדי לנסוע עד הבית, לפיליפינים. לאחר טיסה קצרה הן יכולות לחיות כמו מלכות במשך שבוע, אחרי שעמלו כמשרתות שפלות במשך שנה או יותר בדובאי, ללא חופש. באי הן התאכסנו בדירות שכורות צנועות, לגמו מיץ על החוף ודיוושו באופניים בין הדקלים. במשרדי חברת התעופה שבכיכר פיש, מעגל תנועה בדובאי, שאלתי פיליפיניות שביקרו בקיש בעבר מה כדאי לי להביא לנסיעה. כולן אמרו דירהם – המטבע בר ההמרה של האמירויות הערביות המאוחדות, הצמוד לדולר האמריקני – ושום דבר אחר.

המזומנים שולטים בקיש: עם רק מעט מהם, תקבלו סוף שבוע חלומי במחיר זעום.
בשדה התעופה החד-מסלולי של קיש, תחת מבטו הינשופי של דיוקנו של האייתוללה עלי חאמֶנֶאי, הובלו הנשים הצידה לסל של צעיפים וטוניקות כחולות חסרות גזרה, כך שכל מי שהגיעה בלבוש נועז תוכל להתכסות לפני פגישתה עם קציני ההגירה.

כשהגעתי לקדמת התור, הדביק הקצין לדרכון שלי חותמת כניסה, רטובה וגדולה כמו נשיקה, ונופף לי להמשיך הלאה לאיסוף הכבודה כמעט ללא כל שאלה. יצאתי משדה התעופה לליל המפרץ החמים והמשכתי היישר למלון שלי, הפּארמיס.
הסימן הראשון למחירים העולים היה מחירון המלון. הסכמתי בטלפון לשלם 370 דירהם, כ-100 דולר, על לילה במלון חמישה כוכבים, כולל ארוחות בוקר וצהריים (במקור נאמר לי שאין חדרים פנויים במלון, אבל כששאלתי באנגלית, הופיע פתאום חדר בעקבות הרמיזה לתשלום במטבע זר). המחירים לאיראנים נרשמו בריאלים איראניים, ולי – לא הייתי באיראן מזה יותר משלוש שנים – הם נראו לא גבוהים אלא פשוט שגויים. אפס בכתיב פרסי מיוצג על-ידי נקודה, וכאן ראיתי את הנקודות ממשיכות בשורה ארוכה ימינה, כאילו מישהו השאיר מקום למלא את המחיר, ולא מחיר של ממש. המחיר האיראני היה 1.8 מיליון ריאל. שאלתי את פקיד הקבלה אם המחירים עלו, והוא חייך ואמר "למעלה, למעלה, למעלה!," וידו החוותה לעבר התקרה או לעבר אלוהים. "לא כל כך נורא," הוא הוסיף באופטימיות.

כמויות האנשים התגלו רק בשעות הארוחה, כשהמזנון של המלון התמלא עד אפס מקום בתיירים איראנים שדרסו זה את זה כדי להגיע לחתיכה אחרונה של צ'לו קבב.

 

לא מבחינתו, בכל אופן – הדעיכה של הריאל הקשתה על האיראנים לצאת לחופשה מחוץ לארצם, במקומות כמו דובאי או איסטנבול; רבים באו לקיש במקום, כדי להוריד את מחיר החופשה. כמויות האנשים התגלו רק בשעות הארוחה, כשהמזנון של המלון התמלא עד אפס מקום בתיירים איראנים שדרסו זה את זה כדי להגיע לחתיכה אחרונה של צ'לו קבב.

בבוקר הבא הסתובבתי ברחבי הקניונים כדי לראות מחירים. מכיוון שהסנקציות מגבילות את העסקאות הכספיות של איראן עם המערב, קשה למצוא סחורות זרות (לא תוכלו לפתוח "אפל סטור" בטהראן אם אינכם יכולים להעביר את הרווחים הביתה לקופרטינו. כל שיכולים הסוחרים האיראנים לעשות הוא לנסוע לדובאי עם מזוודות מלאות במזומנים במטרה לחזור הביתה עם מזוודות מלאות במכשירי אייפון –ובתקווה לא למשוך את תשומת לבם של קציני המכס). מעמדה הפטור ממס של קיש עושה את הקניונים שם מפתים מבחינתם של איראנים מהיבשת, כי לפחות שם הסחורות הזרות מעט זולות יותר ומעט קלות יותר להשגה (איראן מתייחסת לקיש כאל מדינה זרה למטרות מכס, ולכן אין באי קציני מכס טורדניים).

 

קניון "פרדייס" באי קיש. צילום:  Ivan Mlinaric

קניון "פרדייס" באי קיש. צילום: Ivan Mlinaric

הקניונים היו מלאים בבגדים, טלפונים ניידים, מחשבים ושוקולד מחוץ לארץ. הסחורות האיראניות הבודדות שנמכרו היו זולות מאוד, למשלמים בדולרים. קניתי כוס עצומה של מיץ רימונים סחוט, המיוצר על-ידי חברה בשיראז, ב-60 סנט בערך (שירותים גם כן היו זמינים ברחבי האי בזיל הזול. הסתפרתי ב-4 דולרים במלון חמשת הכוכבים שלי). רבים מהפריטים המיובאים היו חיקויים סינים שממש זעקו "ייזהר הקונה", והיו זולים כל כך עד שהאינפלציה כלל לא שינתה: אפס כפול שתיים הוא עדיין אפס.

מעמדה הפטור ממכס של קיש עושה את הקניונים שם מפתים מבחינתם של איראנים מהיבשת, כי לפחות שם הסחורות הזרות מעט זולות יותר ומעט קלות יותר להשגה. אבל בכל הנוגע לסחורות מיובאות אחרות – או בכל מקרה אלה שהיה אפשר לצפות שיפעלו כראוי –המחירים בריאל היו גרוטסקיים. חנות שמכרה מוצרי חשמל למטבח של היצרנית האיטלקית De'Longhi הייתה מצוחצחת ובוהקת אבל ריקה לחלוטין מלקוחות. מחיריהם של מכשירים אלקטרוניים שאינם סינים, כגון מכשירי אייפד אמתיים – שלל מצדו השני של המפרץ הפרסי – היו גם הם בלתי אפשריים. באחד הקניונים עמדה חנות קובייתית שנקראה "האפל סטור של האי קיש". בתוכה עמד למכירה אייפד מהדור האחרון ב-27 מיליון ריאל. בשער החליפין הנוכחי, מדובר בכמעט 900 דולר, אבל כשהצעתי לשלם בדולרים אמריקניים, צנח המחיר באופן פלאי ל-200 דולר.

באותו אחר הצהריים, טיילתי בקצרה על החוף. שחייה וגלישת קיט לא נראו מפתות (בחופים האיראניים יש הפרדה בין המינים; כגבר סטרייט בחוף שכולו גברים, נזכרתי בפרק של "הסימפסונס" שבו נשבע הומר שלא ישתה עוד בירה, הולך למשחק בייסבול ולאחר שבוהה זמן מה כלא מאמין, אומר, "אף פעם לא הבנתי כמה המשחק הזה משעמם"), ולכן שכרתי סגוויי חסון מספיק לרכיבה על חול ובטון שבור בטיילת, ב-10,000 ריאל לדקה. התרוצצתי באי בחברתו של איראני צעיר – אקרא לו פרוויז –שלמרות הכשרתו כמהנדס הגיע לקיש כשנה לפני כן ועובד כמנהל עסק להשכרת סגוויי. היו לו כחצי תריסר מכשירי סגוויי קשורים בבקתתו על החוף.

"הבעלים קנה אותם לפני יותר משנה," הוא אמר לי והצביע על המכשירים שעליהם רכבנו, בשעה שגלשנו לאורך הכביש והתחמקנו מרוכבות אופניים פיליפיניות שרעלותיהן השאולות התנופפו מאחוריהן. "לו היה קונה אותם היום, הם היו עולים לו פי שלושה." הבוס של פרוויז השקיע ברגע הנכון: כשהוציא את כספו מבעוד מועד, הוא החליף מזומן בנכסים שכעת מרוויחים בשבילו ריאלים איראניים בשיעור שמכתיבה האינפלציה. ואם הוא נכנס לחובות כדי לממן את עסק הסגוויי שלו – לא שאלתי – אז החוב הצטמק, במונחים ריאליים, בערך בחצי.

איראנים שהיתה להם ראיית הנולד והיכולת ללוות, הרוויחו סכומים עצומים מהאינפלציה של השנה החולפת.

כמו בכל מקרי האינפלציה הדוהרת, אפשר למצוא מנצחים בין המפסידים. איראנים שהיתה להם ראיית הנולד והיכולת ללוות, הרוויחו סכומים עצומים מהאינפלציה של השנה החולפת. איראנים רבים מתלוננים, אמר לי אחר כך סאלהי-אספהאני מווירג'יניה טק, שרק האנשים המקושרים ביותר מבחינה פוליטית מקבלים הלוואות משמעותיות מהבנקים, כך שיש אי-צדק מובנה ביכולת להרוויח מאינפלציה חמורה. קל לראות מדוע האשראי באיראן קצוב: שיעור הריבית העומד בפני הלווים הוא שיעור קבוע של 21 אחוז, ולכן שיעור אינפלציה של כ-30 אחוז משמעותו שיעור תשואה ריאלי אוטומטי של כמעט 10 אחוזים, רק על כך שלוויתם כסף.

הדינמיקה הזו, שבה לווים חכמים זוכים בגדול בשעה שאנשים בעלי הכנסה קבועה, כמו הזקנים והגמלאים, מאבדים את חסכונותיהם, משחזרת בדיוק את מה שראינו במקרי אינפלציה קודמים במקומות אחרים. "היפר-אינפלציה" היא אחת מצורות ההפקעה הממשלתית האכזריות ביותר," אומר ויליאם מאסטרס. "אם הממשלה אומרת שהיא הולכת לקחת ממך את החווה שלך, לפחות יש פה מעין כנות גלויה." לו קניתם חווה גדולה בזימבבואה בשנת 2000 ולקחתם משכנתא קבועה ל-30 שנה, אז בשנת 2008 יכולתם לחסל את המשכנתא הזו עם השטר של 10 מיליון הדולר המקומיים הממוסגר במשרדו של מאסטרס, ועוד לקבל עודף. אבל לו הייתם במצב השכיח יותר שבו אתם חוסכים סכומים קטנים לאורך שנים רבות, הייתם מגלים שעבודתכם הקשה וראיית הנולד שלכם התאיינו, ושכרית החסכונות שעליה ישבתם נשלפה מתחתכם.

איראן אינה זימבבואה, כמובן – יידרשו הרבה יותר אפסים במחירוני המלונות כדי שהיא תגיע לשם – ובקיש ראיתי הרבה איראנים רגילים, אנשים שלא התמזל מזלם להיות בעליו של צי מכשירי סגוויי, שרוכבים בשלווה, נהנים מהחופשה ללא סימנים גלויים לעוני. כן, בקיש יש מלונות חמישה כוכבים, אבל האי דומה יותר לווגאס של איראן מאשר לננטקט של איראן: כולם, מלבד העניים, יכולים להרשות לעצמם לנסוע לשם לחופשה פעם בשנה או בשנתיים. צפיתי במופע אפי בן שבע שעות בפארק הדולפינים של קיש (עלות סופית: 16 דולר, כולל העמלה של השוער בפארמיס), וביליתי בנעימים לצדם של איראנים מטהראן, אספהאן, קאשאן, שיראז ומשהד. המופע היה מגוון להפליא – בנוסף לדולפינים, היו גם ליצנים, קוסמים, אנשים עם זוחלים, ואיש שכיבה נרות בהצלפת שוט. העמידה על סף היפר-אינפלציה אמנם גבתה מחיר מהאיראנים, אבל היא לא הכניסה אותם לסחרור של אומללות – או בכל מקרה עדיין לא, ולא כאן בקיש.

אך כמובן שהשנתיים האחרונות לא היו נטולות כאבים. במופע הדולפינים ישבתי לצד שתי אחיות, מינה ומונה, שתיהן טהראניות בתחילת שנות העשרים שלהן. צחקנו והתבדחנו והבטחנו לשלוח זה לזה תמונות דיגיטליות. אבל הן גם אמרו לי שהחסכונות שלהן התאדו, שהן לא יכולות להרשות לעצמן את החופשות שמהן נהנו בעבר, ושהן חוששות מהאסון הפיננסי הבא שיתרחש. מינה היא רואת חשבון במפעל צבע בטהראן. היא עוקבת אחר הכסף שלה מקרוב ויודעת שהשכר שלה לא מכסה את ההוצאות.

"החיים קשים לנו מאוד עכשיו," היא אמרה לי. "למה?" שאלתי. היא התקשתה במציאת המילה האנגלית המתאימה ובמקום הציעה מילה פרסית, תַחְרים, ואמרה לי לחפש מה המשמעות שלה. לא הייתי צריך. תחרים חולקת שורש עם המילה האנגלית harem (הרמון) – מקום נוסף שכמו איראן, גם הוא סגור ומנותק משאר העולם. משמעותה, בפשטות, היא "סנקציות".

יש סימנים לעלייה בשיעור האבטלה באיראן, ואי-הנוחות מתפשט בקרב מעמד הביניים האיראני עכשיו כשמותרות שהיו בעבר בנות-השגה, כמו נסיעות לטורקיה או מוצרים אלקטרוניים איכותיים, נעשו יקרות מדי.

עזבתי את קיש למחרת וחזרתי לדובאי, ארץ של מחירים גבוהים אך צפויים. לכל הפחות, היה לי ברור שהאיראנים סובלים, אף על פי שקשה לאמוד בדיוק עד כמה הזיקו הסנקציות לכלכלה. יש סימנים לעלייה בשיעור האבטלה באיראן, ואי-הנוחות מתפשט בקרב מעמד הביניים האיראני עכשיו כשמותרות שהיו בעבר בנות-השגה, כמו נסיעות לטורקיה או מוצרים אלקטרוניים איכותיים, נעשו יקרות מדי. לדבריהם של כמה מתבוננים, מעמד הביניים והמעמד הנמוך התחילו לאגור אף פריטי משק בית בסיסיים מתוך פחד שגם המחירים שלהם יעלו בקרוב. לא ידוע עד כמה התחושות האינפלציוניות הרעות האלה ישפיעו על מדיניותה של איראן. ביום שבו עזבתי את קיש, מפקד בכיר במשמרות המהפכה, נאסר שעבאני, הצהיר כי צרותיה הכלכליות של איראן מהוות איום אזורי לביטחון הלאומי.

זו בהחלט אינה הפעם הראשונה שהלוחמה הכלכלית של ארצות הברית גורמת, או מיועדת לגרום, לקפיצות מחירים שיערערו שלטונות מקומיים. ההסגר בן עשרות השנים על קובה הביא, כמובן, לאינפלציה במחירים שם, אף על פי שהם מעולם לא הגיעו לרמות של היפר-אינפלציה (בנוסף, ההסגר לא הניב הישגים פוליטיים). ארצות הברית אף השתמשה בצורות ישירות יותר של מתקפת אינפלציה: במלחמת העולם השנייה, פקד הגנרל דאגלס מקארתור לשלוח כסף מזויף אל הפיליפינים, שהיו בשליטת יפן, כדי לדלל את ערך שטרות הכסף של מדינות הציר (המאמצים האלה לא תרמו רבות, אם בכלל, לתבוסת האויב). בווייטנאם, הפיץ ה-CIA כסף מזויף כדי לערער את הממשלה הקומוניסטית. כמובן, המטרה הסופית של הסנקציות נגד איראן אינה רק להעלות את המחירים: הן אמורות להביך, לבודד ולהכניע את ההנהגה האיראנית. אבל אינפלציה גבוהה היא ביטוי מרכזי למצוקה שמעוררות הסנקציות, ואפשר לצפות שהיא תקדם את אותן מטרות רחבות יותר.

ואולי בעצם לא. מדינות אחרות עם אינפלציה חמורה הגיעו לרמות מדכאות של המשכיות פוליטית. רוברט מוגאבה, למשל, חגג 33 שנות שלטון בזימבבואה השנה. ברשימת 56 תקופות ההיפר-אינפלציה שהרכיב סטיב האנקי, נמצאות מדינות רבות שחוו שינוי דרמטי זמן קצר אחר כך – רפובליקת ויימאר, למשל – אבל ממשלות מעטות, אם בכלל, התמוטטו ישירות בגלל היפר-אינפלציה. טלוויזיות שטוחות במחירים גבוהים מעולם לא גרמו למהפכה. בסופו של דבר, מטבע יציב, כמו הדולר האמריקאי, זורם פנימה ומחליף את המטבע המקומי חסר הערך (כלכלנים קוראים לתופעה הזו "חוק תייר": כסף טוב דוחק החוצה כסף רע), ולרוב, היפר-אינפלציה מסתיימת כשהממשלה נאלצת, בפועל, לאמץ מטבע אחר – נאמר, על-ידי הצמדת המטבע הכושל שלה למטבע יציב. פעולה זו לא מתקנת את המצב מן היסוד, כמובן. במקרה של זימבבואה, המשטר של מוגאבה המשיך לגנוב כסף בדרכים אחרות, כמו השתלטות על מכרות. הממשלה נחלשה – בחודש ינואר אמר שר האוצר, טנדאי ביטי, לכתבים שבקופת המדינה יש בדיוק 217 דולר אמריקאיים לאחר משכורות – אבל היא עדיין בשלטון.

ייתכן שהסיבה לזה היא שהאזרחים בעלי היכולת לעורר מהפכה, הם אלה שהשפעת האינפלציה עליהם היא המועטה ביותר. "אנשים מקושרים פוליטית [בזימבבואה] הסתדרו היטב," אומר ויליאם מאסטרס, בין השאר כי הם השיגו רישיונות ייבוא שאפשרו להם למכור במחירי אינפלציה סחורות שהם קנו במחירים נמוכים מלאכותיים בחוץ לארץ. "הם התנהגו כמו שודדים, כי הם באמת שודדים." האנקי אומר שהוא יודע שיש חברים במועדון הגולף המלכותי של הרארה שמזמינים את הבירות שלהם לפני שמתחיל סיבוב, למקרה שהמחירים יעלו בזמן שהם על המסלול. אבל הם בכל זאת חברים במועדון גולף, ולכן ברור שההיפר-אינפלציה לא הרסה את כולם.

ישנם מנהיגי דת באיראן שאנשים רבים מאמינים כי הם עשירים כקורח. האנשים המקושרים פוליטית באיראן כמעט תמיד ישרדו וישגשגו, אף על פי שהכבוד העצמי של הרפובליקה האסלאמית יספוג מהלומה אם המדינה תאלץ לזנוח את המטבע שלה ולאמץ, נאמר, את הלירה הטורקית או האירו.

עדיין לא ברור את מי יאשים מעמד הפועלים האיראני בהרס חסכונות הפרישה שלו. במהלך הטיול שלי, אף אחד לא הזכיר שנאה לאמריקה – אני קנדי, אז הם היו יכולים לגלות לי בלי לחשוש –או האשים אותה בבעיותיה של איראן. לא בלתי אפשרי שהאיראנים יאשימו את הממשלה שלהם בסבלם. "כולם יודעים שיש שחיתות, ושהכלכלה היא בלתי יעילה ואינה מנוהלת כראוי," אומר מוחסן מילאני, מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת סאות' פלורידה. "השאלה הגדולה היא האם [הסנקציות] ישפיעו על הסוגיה הגרעינית. ואני מאמין שכן. הבחירות מבוקרות ומתומרנות, אבל המועמד שיבטיח לשים סוף לסנקציות הוא זה שככל הנראה ינצח."

"אנשים מסתגלים להכנסות ריאליות נמוכות יותר," אמר סאלהי-אספהאני, כלכלן מוורג'יניה טק. "אבל אני בספק שהם יסתגלו לחוסר התקווה. הממשלה לא יכולה לתת להם תקווה רק בעזרת מחירי עוף זולים."

 

סאלהי-אספהאני, הכלכלן מווירג'יניה טק, מציין שברוב המקרים המשכורות הוגבהו כדי לעמוד בקצב עליית המחירים – אף על פי שמשכורותיהם של עובדי ממשלה גבהו רק בחצי מהשיעור הנדרש, והמצב הכלכלי שחק את האופטימיות. "אנשים מסתגלים להכנסות ריאליות נמוכות יותר," אמר לי סאלהי-אספהאני. "אבל אני בספק שהם הסתגלו לחוסר התקווה. הממשלה לא יכולה לתת להם תקווה רק בעזרת מחירי עוף זולים."

בכל מקרה, קצב עליית המשכורות לא יוכל לעמוד בקצב עלייתה של אינפלציה חמורה מהסוג שעשויות לעורר שוב הסנקציות. הסברה היא שמאגרי מטבע החוץ של איראן מדלדלים. בהעדר מקור כספי חדש, נהיה עדים, כנראה, להמשך הבריחה מהריאל האיראני, עלייה נוספת במחירים ובסופו של דבר, כניעה לפיתוי שעמד בפני ממשלות תחת לחץ לפחות 56 פעמים בעבר: הפיתוי להדפיס הרבה יותר כסף כדי לשלם את החשבונות.

נקודה גורלית בכל תרחיש היפר-אינפלציה היא רגע של התפכחות מוסרית של הממשלה, שבו היא מבינה שהיא מוכנה – תחת לחץ שהיא עצמה מייצרת או כזה שמיוצר על-ידי כוחות חיצוניים – לממן את עצמה על חשבונם של אזרחיה הפגיעים ביותר. כדי להבין מה הכיוון שאיראן הולכת בו, כדאי לנו לנטר לא רק את ייבוא האורניום, אלא גם את ייבוא הדיו למדפסות.

גרהאם ווד הוא חבר מערכת בכתב העת Atlantic.
Published in Hebrew by Alaxson by special permission. (c)2013 The Atlantic, as first published in The Atlantic Magazine March 2013. Distributed by Tribune Media Services, inc. כל הזכויות שמורות לאלכסון.
מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי גרהאם ווד, Atlantic .


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על חופשה באינפלציה דוהרת