חופשי בין שמיים וארץ

אלו חייהם: הם מטפסים ללא חבלים, רתמות או אביזרי בטיחות. כיצד הם עושים זאת, ובעיקר: מדוע?
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

כל מי שפוגש את אלכס הוֹנוֹלְד שואל אותו שתי שאלות:
"אתה לא מפחד למות?"
"למה אתה עושה את זה?"

הכוונה ב"זה" היא לטיפוס בגובה מאות מטרים באוויר, לבד, בלי רתמה, חבל או כל סוג אחר של ציוד בטיחות. מעטים המטפסים המקצועיים שהסתכנו בטיפוס "סולו חופשי", כפי שנהוג לקרוא לכך בקהילת המטפסים. רבים מהם מתו במהלך הטיפוס. אבל הונולד מטפס במסלולים ארוכים וקשים במידה בלתי נתפסת – מסלולים בעלי שמות חייזריים כגון Cosmic Debris, Astroman ואף Heaven. הוא גם מטפס אותם בזמן שיא.

טיפוס בגובה מאות מטרים באוויר, לבד, בלי רתמה, חבל או כל סוג אחר של ציוד בטיחות.

 

"נמאס לי כבר לענות על השאלות האלה שוב ושוב", אומר הונולד. אבל אי אפשר להאשים את הסקרנים: מעריצים, חברים, אני, כל אדם רציונלי ושקול ללא נטיות אובדניות. אלה שאלות מתבקשות, השאלות הבסיסיות ביותר. הרי הוא אחד המטפסים הטובים בעולם – זה לא מספיק לו? למה לטפס בלי אמצעי בטיחות? זה כאילו שטום בּרֵיידי היה מסרב להשתמש במגני כתפיים או קסדה, או שסָרינה ויליאמס תשחק בטורניר גרנד סלאם שבו השופטים מאיימים לערוף את ראשה אם תפסיד ולו מערכה אחת.

בדרגות הגבוהות ביותר, טיפוס צוקים הוא פעילות מסוכנת להחריד ממילא. סלעים סוררים, חבלי אבטחה שחוקים, מפולות, טבעות חיבור ובולטים (זיזי תפיסה) שבורים – מגזין Rock and Ice מנהל רישום מעודכן של כל התאונות. בין הרשומות האחרונות: "בולט נשבר, מטפס נופל למותו"; "שופד על מכשיר עגינה"; רעידת אדמה, מפולת סלעים, 21 מתים באוורסט". טיפוסי הסולו של הונולד הניבו לו עושר ומוניטין בינלאומי, אבל נראה שהתגמולים האלה אינם המוטיבציות העיקריות שלו. הוא אסיר תודה על החסויות שהוא מקבל – The North Face, La Sportive, Goal Zero (חברת Clif Bar הפסיקה את החסות בשנה שעברה בכלל החשש שהוא "מביא את אלמנט הסיכון למחוזות שאנו כחברה איננו מוכנים להגיע אליהם") – אבל בעיקר מפני שהם מאפשרים לו לטפס על צוקים מאיימים מתמיד במקומות כמו צ'אד ופַּטגוניה. סגנון החיים של הונולד חסכני: מאז 2007 הוא מתגורר בוואן מדגם פורד אקוֹנוֹלַיין. ואף על פי שנדמה כי הוא נהנה מהתהילה – הוא טוען פה ושם שזה לא נכון – עד לאחרונה הוא ערך את רוב הטיפוסים הנועזים ביותר שלו בחשאי. גם חבריו למדו על הישגיו בדיעבד, ורק לאחר שהם הדליפו את החדשות לאתרי טיפוס, יצא שמו למרחוק.

כל אימת שהוא נשאל בפומבי על הסיכון שייפול למותו, הוא עונה בקצרה: "אלה יהיו ארבע השניות הגרועות בחיי"

 

כל אימת שהוא נשאל בפומבי על הסיכון שייפול למותו, הוא עונה בקצרה: "אלה יהיו ארבע השניות הגרועות בחיי" (לא מדויק. אם הוא יחליק קרוב לפסגה של אחד הצוקים שעליהם טיפס לאחרונה, הוא יפול במשך 14 שניות לפני שיפגע בקרקע). נדמה שספר אוטוביוגרפי מעניק את ההזדמנות המושלמת לתת תשובה מעמיקה, משכנעת ואינטימית לשאלה הזו. הונולד מבין זאת. הוא מעלה את שאלת המוטיבציה לעתים תכופות בספרו Alone on the Wall. אבל הוא לעולם אינו עונה עליה בצורה ברורה. ליתר דיוק, הוא עונה עליה בדרכים רבות, ואף אחת מהן אינה משכנעת. עם זאת, כאשר מאגדים את כל תשובותיו המתחמקות, הן מתקרבות יחד לתשובה משביעת רצון.

רוצה לומר: תשובה כנה.

טיפוס חופשי על סלעים בנורבגיה

"זה מדמם עד שאני חופשי". תצלום: הנריק יוהנסון, נורבגיה

כמו ספורטאים רבים, גם הונולד כתב את זיכרונותיו בעזרת סופר שותף, אם כי במקרה הזה הונולד ושותפו לכתיבה – דיוויד רוֹבֶּרטס, מטפס מנוסה בזכות עצמו – כתבו חלקים שונים לסירוגין. באופן כללי, לשותפי הכתיבה של הספורטאים יש שתי משימות עיקריות. עליהם להפוך את התשובות שנותנים הספורטאים בריאיון לפרוזה קריאה, וכן לספק הקשר ותובנות במקומות שבהם הספורטאים אינם יכולים לעשות זאת בעצמם. נדיר שספורטאים מצטיינים, ובייחוד אלה הנמצאים בשיאם, מסוגלים להסביר לאנשים מן השורה איך זה להיות אדם בעל יכולת על-טבעית. הרי הספורטאים האלה מעולם לא היו אנשים מן השורה בעצמם. זאת הסיבה שאוטוביוגרפיות רבות הנכתבות בשלב מאוחר יותר בחיים מעניקות לקוראים סיפוק רב יותר, או משוות לספורטאי הילה אנושית יותר כיוון שהוא עבר את השיא וכעת מסוגל סוף סוף להעריך את נפלאות כישרונו.

ספורטאים מצטיינית נוטים גם להתנגד להרהורים עמוקים בכל הקשור אליהם עצמם. אילו היו מתעסקים באובססיביות בלחצים הפועלים עליהם, הם מעולם לא היו מצליחים מלכתחילה.

ספורטאים מצטיינית נוטים גם להתנגד להרהורים עמוקים בכל הקשור אליהם עצמם. אילו היו מתעסקים באובססיביות בלחצים הפועלים עליהם, הם מעולם לא היו מצליחים מלכתחילה. כפי שכתב דייוויד פוסטר וואלאס על שחקנית הטניס טְרֵייסי אוסטין, "רוב הספורטאים הדגולים מתגלים כאנשים עילגים להפליא דווקא כשהם נדרשים להסביר את התכונות והחוויות שמהוות את סוד קסמם". הונולד אומר שבמהלך טיפוסי הסולו ראשו "ריק" ושהוא "לא באמת חושב". את זה אפשר להבין. רוב הסיכויים ששחקן כדורסל אשר חושב יותר מדי יחטיא את זריקת העונשין המכריעה בסוף המשחק: מטפס שחושב יותר מדי עלול לצלול למותו.

ספרם של הונולד ורוברטס הוא חגיגה של אי-חשיבה. בעת סקירת ההישגים הגדולים של הקריירה שלו, הונולד מתאר את טיפוסיו בצורה טכנית מפורטת: "קטע הטיפוס השני (של הזיגזגים) חלף במהירות אדירה עם רצף מסחרר של ג'אמים וליי-באקים. הוא מדבר על האפשרות ש"יצלול אל התהום", אך אינו טורח לתאר את התהום הזאת, או מה תהיה התחושה כשיצלול לתוכה. גם כשהוא מאלץ את עצמו לדמיין את הנפילה אל המוות הוא שומר על נימה עניינית, אדישה: "דמיינתי את עצמי מתרסק על שפת הסלע שתחתיי, מידרדר עד לקרקע ושובר את רוב העצמות בעודי מתגלגל כבובת סמרטוטים במורד ההר. סביר להניח שאדמם למוות למרגלות ההר".

אך המחשבות האלה אינן מובילות אותו לתוך מעמקי הייאוש. במהלך הטיפוס עצמו, בעודו מצוי בין שמיים לארץ, לעתים תלוי על קצה אצבע יחידה, הוא אינו חש אפילו שמץ של פחד. רגעי השפל אינם עמוקים במיוחד, ורגעי ההתלהבות אינם מלהיבים במיוחד. תגובתו של הונולד לטיפוס הסולו שערך ב-Moonlight Buttress, צוק אבן חול אנכי כמעט לגמרי בפארק הלאומי ציוֹן (Zion) בגובה של יותר מ-360 מטר (הטיפוס שהביא לו תשומת לב בקנה מידה לאומי): "הייתי בטירוף". על הטיפוסים ב-Half Dome וב-Nose, בפארק הלאומי יוסמיטי, שנעשו שניהם כמעט בלי שימוש בחבלים תוך מעט יותר מ-11 שעות (זמן שיא הקצר בחצי מהשיא הקודם): "הייתי ממש בטירוף". על הטיפוס ב-Yosemite Triple, שלושה מסלולים תלולים שאותם השלים תוך פחות מיום בלי ליפול: "הייתי די מרוצה".

קור הרוח שמפגין הונולד לנוכח האבַדון הוא מה שמבדיל בינו לבין מטפסים בולטים אחרים. מטפס הסולו המהולל ביותר לפניו היה אחד מגיבוריו, דִין פּוֹטֶר. פוטר – שהיה אדם טרוד, מהורהר, נועז ובעל נטייה לפקפק בעצמו – היה בודלר של עולם הטיפוס. זיכרונו המוקדם ביותר היה חלום ילדות שבו עף ונפל. "לאחר שהתבגרתי תמיד תהיתי אם זו הייתה למעשה נבואה", אמר פוטר. "התחלתי לעשות טיפוסי סולו חופשיים במסלולים קשים יותר ויותר, בעצם כדי להוכיח לעצמי שאני יכול לשלוט... בפחד הגדול ביותר שלי: שאפול למותי". פוטר נפל למותו במאי השנה לאחר שקפץ מצוק בפארק יוסמיטי בחליפת כנפיים.

הונולד, לעומתו, משדר משהו "חנוני ומגושם", אומר אחד מחבריו – אם פוטר היה האנדרה אגאסי של עולם הטיפוס, הרי שהונולד הוא פיט סאמפרס. הוא אינו מוכן לבצע קפיצות בסיס, סוג הקפיצה שהרג את פוטר ("הרבה יותר מדי מסוכן"), אבל להדיוטות קשה להבין את ההבדל ברמות הסכנה. לפני שניסה לראשונה לבצע טיפוס סולו ב-Moonlight Buttress, הונולד התאמן שוב ושוב עם חבל על הקטע הקשה ביותר עד שהוא שינן בעל פה את כל המהלכים. אך תוך זמן קצר הוא מאס בגישה הזאת והתלונן שהיא "מקטינה את האתגר שבטיפוס". הוא עשה חצי מ-Half Dome בטיפוס סולו חופשי בלי שיהיה בטוח מה המסלול הנכון; לאחר מכן הוא טיפס את Rainbow Wall שברֵד רוֹק קֶניון בנבאדה – "14 קטעים של טיפוס ממושך במעלה הצוק המסיבי והקעור שמזכיר בצורתו אמפיתיאטרון ולרוב אורכו צריך להשתמש באחיזות זעירות" –וזה בלי לסרוק את השטח מבעוד מועד, לאחר שטיפס עליו פעם אחת בלבד, שנים לפני כן, בסיוע אמצעי בטיחות. "יש אנשים שחושבים שזה טירוף. אני חושב שזה אדיר. אין ספק שאני נלהב לצאת להרפתקה".

הונולד מציג כמה הסברים שאינם משכנעים לסיכונים שהוא נוטל. יש שם הכחשה שגובלת בניתוק מהמציאות: "אני לא מסתכן"; הוא מדבר על האושר שבכיבוש אתגר שכפית על עצמך: "אני עושה את זה כי זה כיף גדול... זה בסך הכול משחק"; הוא מספר על הריגוש הטמון במצבים של סכנת חיים: "המון רגשות מתערבבים זה בזה, אבל דבר אחד אני יכול לומר בוודאות: אני מרגיש חי"; הוא אומר כי הוא חווה אופוריה כאשר הוא מגיע לרמת ריכוז עמוקה כל כך ש"הכאב נעלם כלא היה"; הוא דוחה את הטענה שהוא מכור לאדרנלין: "אין פה עניין של אדרנלין", הוא אמר ללָארה לוֹגֶאן מהתוכנית 60 דקות. "ואם אני כן מרגיש פרץ של אדרנלין, זה כנראה אומר שמשהו נורא קרה... כי כל העסק צריך להיות אטי ומבוקר מאוד". אבל אף אחד מההסברים האלה אינו אמין, כי כולם נכונים גם לטיפוס בחבלים.

טיפוס סלעים, אדרנלין

אדרנלין. תצלום: ג'וזף אילינגוורת'

אף על פי שטיפוסי הסולו של הונולד – והסרטונים המפחידים והמלהיבים שבהם אפשר לראות כיצד הוא נאחז בחריץ בלתי נראה במרכז קיר אנכי לגמרי – הם מקור תהילתו (והסיבה לכתיבת ספרו), הוא מבהיר שהוא מבלה את עיקר זמנו בטיפוסים שגרתיים יותר. רוב הספר עוסק בהישגיו בטיפוסים מסוג זה, וגם הם רבים. לדוגמה, בשנה שעברה הונולד וטומי קלדוול, מטפס עילית נוסף, היו הראשונים להשלים את Fitz Traverse, סדרה של שבעה צריחי גרניט מכוסי-קרח בדרום פָּטגוניה. הונולד שבר כמה וכמה שיאי מהירות, גילה מסלולים חדשים והפגין שוב ושוב סיבולת פיזית מדהימה. בראיונות שערך לאחרונה הוא האשים את התקשורת בכך שהיא מציגה אותו כמטפס "אקסטרים" ונראה כמי שמצר על המוניטין שהקנו לו מעלליו. אף שטיפוסי הסולו שלו היו ברמת קושי טכנית מבהילה, נראה שהוא החל לסלוד מהם – כאילו מדובר בפעלולים שפגעו במעמדו המקצועי. האם הונולד, שנכנס לעשור הרביעי לחייו, מתחיל להבין סוף סוף שגם הוא בן תמותה? הוא עצמו מעולם לא אמר זאת.

אפילו חבריו המטפסים, שמכנים אותו אלכס "לא ביג דיל" הונולד, נדהמים מכך שהוא אינו מקדיש ולו רגע אחד להתבוננות פנימית. "הוא מעולם לא דיבר על מוות, אהבה, או אפילו יופי פנימי", כתב טומי קֹלדְוול במאמר שכתב עבור מגזין Alpinist בנושא הטיפוס ב-Fitz Traverse. "נראה כאילו הוא חושב שדברים יכולים להיות רק אדירים או משעממים... וזה כנראה חלק מהסיבה שהוא טוב כל כך במה שהוא עושה". קלדוול כמעט צודק. יכולתו של הונולד להתעלם משאלות ברומו של עולם – להתעלם מהמוות – אינה חלק מהסיבה להצלחתו. היא הסיבה כולה. היא גם סוד קסמו. יש לי תחושה שרוב הצופים בסרטונים של הונולד אינם מקנאים במיוחד ביכולת הטיפוס שלו. אנחנו מקנאים ביכולתו לשכוח את המוות.

נתניאל ריץ' הוא סופר. ספרו האחרון הוא Odds Against Tomorrow (ראה אור בשנת 2014).

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2015 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי נתניאל ריץ', Atlantic.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על חופשי בין שמיים וארץ