חור בצורת אלוהים

ירידה באמונה הדתית לא מבשרת על ירידה בדתיות או בלהט. אך האם תיתכן גאולה באמצעות פוליטיקה?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

ארצות הברית הייתה במשך שנים החריגה שבין הדמוקרטיות המערביות, יוצאת דופן ואולי אפילו אדוקה באורח חשוד. משנת 1937 ועד 1998 שיעור המבקרים בקביעות בכנסיות נותר יציב יחסית, סביב 70 אחוז. ואז קרה משהו. בשני העשורים האחרונים, המספר צנח לפחות ב-50 אחוז, הירידה החדה ביותר שנרשמה בהיסטוריה האמריקנית. בה בעת, שיעור ה״לא מאמינים״ – אתאיסטים ואגנוסטים ומי שמגדירים את עצמם כחסרי דת – צמח במהירות, והם מהווים היום רבע מן האוכלוסייה.

האמונה האמריקנית, מתברר, קנאית כתמיד, אלא שמה שהיה פעם אמונה דתית, תועל לכדי אמונה פוליטית

אבל אם תומכי ההפרדה בין דת ומדינה קיוו שהירידה ברליגיוזיות תניב התנהלות פוליטית רציונלית יותר, נקייה מהתלהמויות של אמונה, הם כנראה התאכזבו. בעוד אחיזתה של הנצרות הולכת ונחלשת, העוצמה האידיאולוגית והפיצול התגברו ונפוצו. האמונה האמריקנית, מתברר, קנאית כתמיד, אלא שמה שהיה פעם אמונה דתית, תועל לכדי אמונה פוליטית. ויכוחים פוליטיים בשאלה מה אמורה להיות המשמעות של אמריקה קיבלו גוון של מחלוקות תאולוגיות. כך נראית דת ללא דת.

לפני זמן לא רב, יכולתי לנחם את הציבורים האמריקניים בהצגת ״הניגודים״: בעוד שבמזרח התיכון הפוליטיקה היא מלחמה הנערכת באמצעים אחרים – ולעתים מלחמה של ממש – הפוליטיקה באמריקה לא הייתה איום קיומי. במהלך האביב הערבי, במדינות כמו מצרים וטוניס, ויכוחים לא נסובו סביב נושאים כמו בריאות או מיסוי – הם נסובו, ולעתים בעוצמה מפחידה, סביב שאלות מהותיות: מה פירושו להיות אומה? מהי מטרת המדינה? מהו תפקיד הדת בחיים הציבוריים? הפוליטיקה האמריקנית בימי אובמה ידעה תסיסות – למשל: תנועת מסיבת התה, או החליפה הבהירה – אך נותרה משעממת יחסית.

אובמה, דאעש, חליפה בהירה

הנשיא אובמה לבש חליפה בהירה ב-28 באוגוסט 2014, והכריז על הגברת המאבק בדאע"ש. בעיני הימין הקיצוני, החליפה פגעה בקדושת הנשיאות. תצלום: הבית הלבן, ויקיפדיה

לא היה לנו מושג איזה מזל יש לנו. מסוף עידן אובמה, הוויכוחים על משמעות היותנו אמריקנים הפכו ספוגים בלהט שאי אפשר לדמיין כמותו בוויכוחים על, למשל, בלגיוּת או ״משמעותה״ של שוודיה. נדיר לשמוע מישהו מואשם שהוא בלתי-שוודי או בלתי-בריטי, אבל בלתי-אמריקני (un-American) הוא כינוי גנאי נפוץ, המוטח על ידי השמאל והימין הדדית. כשמכנים אותך ״בלתי-אמריקני״ זה כאילו קראו לך ״בלתי-נוצרי״ או ״בלתי-מוסלמי״, כאילו מאשימים אותך בכפירה.

לדת האזרחית האמריקנית ישנו מיתוס כינון משל עצמה, נביאים ומנהגים, וגם כתבי קודש – הצהרת העצמאות, החוקה ו״כתבי הפדרליסט״

זאת מאחר שאמריקה עצמה היא ״כמעט דת״, כפי שהפילוסוף הקתולי מייקל נובאק (Novak) ניסח זאת פעם, בעיקר עבור מהגרים שקיבלו את זהותם החדשה בהתלהבות המקובלת של מומרים. לדת האזרחית האמריקנית ישנו מיתוס כינון משל עצמה, נביאים ומנהגים, וגם כתבי קודש – הצהרת העצמאות, החוקה ו״כתבי הפדרליסט״. בנאומו המפורסם ״יש לי חלום״, מרטין לותר קינג ייחל כי ״יום אחד האומה הזו תקום ותגשים את המשמעות האמיתית של עיקרי אמונתה״. עצם הרעיון שלאומה יש עיקרי אמונה ("creed") – מונח שמקושר מעל לכול עם דת – מדגימה את ייחודה של הזהות האמריקנית וגם את מצבה.

הרעיון שלפיו כל אמונה עמוקה היא סובלימציה לדת אינו חדש. אבּרהם קויפר, תאולוג ששימש ראש ממשלת הולנד בשחר המאה ה-20, כשהמדינה הייתה בשלבי החילון הראשונים שלה, טען כי כל האידיאולוגיות שיש להן מאמינים אדוקים מבוססות על אמונה, וכי בני אדם אינם מסוגלים לשרוד לאורך זמן בלי סוג של נאמנות מוחלטת. אם אותה נאמנות אינה נגזרת מדת מסורתית, היא תמצא את ביטויה באמצעות מחויבויות חילוניות, כמו לאומנות, סוציאליזם או ליברליזם. ההוגה הפוליטי סמואל גולדמן (Goldman) מכנה זאת ״חוק שימור הדת״: בכל חברה נתונה, ישנה מנה קבועה וסופית של אמונה דתית. ההבדל היחיד הוא באופן ובמקום הביטוי שלה.

הפרשנויות לאמונה האמריקנית כבר אינן נטועות במפורש בעליונות הלבנה הפרוטסטנטית, ולכן הן עשירות ומגוונות יותר – אבל גם יותר מפולגות. בעוד התורה מתפלגת, כל צד מנסה להשמיע טענות המייחדות אותו מן האחר. שמרנים מאמינים שהם נאמנים לרעיון האמריקני וכי הליברלים בגדו בו – אבל הליברלים בטוחים, באותה מידה של ודאות, שהם הנאמנים לרעיון האמריקני וכי השמרנים הם שבוגדים בו. ללא מכנה משותף שנובע מאויב חיצוני משותף, כפי שהיה לאמריקה במהלך המלחמה הקרה ולזמן קצר אחרי המתקפות ב-11 בספטמבר, צומח תיעוב הדדי, וכל צד הופך פחות מובן לאחר. לעתים תכופות מדי, השסעים המרים ביותר מתרחשים בתוך המשפחה.

בעוד שהדת רואה בארץ המובטחת מקום הנמצא למעלה, בממלכת האל, השמאל האוטופי רואה בה מקום שנמצא בהמשך הדרך, ביצירתה של חברה צודקת, כאן על פני האדמה

אין פלא שהאידיאולוגיות החדשות הצומחות באמריקה, לאחר שמילאו את החלל שהותירה הדת, הן מפלגות כל כך. הן אמורות להיות כאלה. משמאל, ה-Woke [מוּדעות ורגישות לנושאים של צדק חברתי] משתמש במושגים דתיים כמו החטא הקדמון, כפרה, פולחן ונידוי, ומנצל אותם למטרות חילוניות. חסידי ה״ווקיזם״ רואים בעצמם מי שמאתגרים את הנרטיב השליט הוותיק שהדגיש את הייחוד שעליו נוסדה המדינה. בעוד שהדת רואה בארץ המובטחת מקום הנמצא למעלה, בממלכת האל, השמאל האוטופי רואה בה מקום שנמצא בהמשך הדרך, ביצירתה של חברה צודקת, כאן על פני האדמה. אחרי מותה של שופטת בית המשפט העליון רות בדר גינסבורג בספטמבר 2020, המוני מתאבלים התאספו מחוץ לבית המשפט העליון – חלקם כרעו ברך, אחרים החזיקו בידיהם נרות – כאילו הגיעו לכותל המערבי.

RBG, רות בדר גינזבורג

פולחן RBG, רות בדר גינזבורג הגיע עד סן אנטוניו, טקסס. תצלום: No No Joe

האספות הרעשניות של דונלד טראמפ התמקדו יותר בדם ואדמה מאשר בבן האלוהים. טראמפ עצמו גילם את תפקיד המושיע והקדוש המעונה גם יחד, וקל להתפעל מהקסם שאדם כל כך לא מושלם הצליח להלך על חייליו

מימין, חסידי האתנו-לאומנות הטראמפית עדיין מתהדרים בסממנים של דת מאורגנת, אבל התוצאה היא תנועה שלעתים קרובות נראית כמו התקהלות באוהל התפילה, ללא איש כמורה. האספות הרעשניות של דונלד טראמפ התמקדו יותר בדם ואדמה מאשר בבן האלוהים. טראמפ עצמו גילם את תפקיד המושיע והקדוש המעונה גם יחד, וקל להתפעל מהקסם שאדם כל כך לא מושלם הצליח להלך על חייליו. רבים מאנשי הימין מתנחמים בכתות של מאמיני קונספירציות, כמו QAnon, שמספרות סיפור דתי על שחיתות ארצית שתיוושע הודות לכוח דמוי–אל. אף שארה״ב לא נוסדה כמדינה נוצרית, הנצרות הייתה תמיד שלובה בהגדרה העצמית האמריקנית. בלעדיה, אין לאמריקנים – שמרנים וליברלים כאחד – תרבות משותפת שעליה הם יכולים להישען.

לרוע המזל, המאמצים השונים של ה״ווקיזם״ משמאל והטראמפיזם מימין אינם יכולים למלא באמת את הריק הרוחני – אשר העיתונאי מורטזה חוסיין מכנה ״החור בצורת אלוהים״ שבאמריקה. הדת קשורה בחלקה בהתרחקות מן העולם הזמני, על כל הפגמים שבו. במיטבה, הדת מעניקה הקלה, משום שהיא דוחה את גזר הדין למועד מאוחר יותר – אולי לנצח. הדתות החילוניות החדשות מפגינות חוסר סיפוק לא כלפי האפשרויות של חסד אלוהי או צדק, אלא כלפי אזרחים אחרים, שהופכים להתגלמות החטא – ״ראויים לגנאי״ או ״אויבי המדינה״.

זו הסכנה הטמונה בהפיכת ויכוחים פוליטיים שגרתיים לשאלות מטפיזיות. שאלות פוליטיות אינן מטפיזיות: הן נוגעות בעולם הזה ובו בלבד. ״ישנם ימים שנועדו לטיפול במסמכי הביטוח או למלחמת בוץ עם יריביך הפוליטיים״, אמר לי לא מזמן הפילוסוף הפוליטי סמואל קימבריל (Kimbriel), ״אבל ישנם גם ימים שנועדו לטקסיות, צום, תפילה או משתה – דברים המזכירים לנו שהעולם גדול מאיתנו״.

ללא התעוררות דתית חדשה, מה נותר לנו? חלופה אחת לאינטנסיביות האמריקנית עשויה להיות ההשלמה האירופית המותשת. אלימות מצליחה לרסן תשוקות, לפחות כל עוד היא חיה בזיכרון. באירופה, אימי מלחמת העולם השנייה אינם רחוקים. אבל האמריקנים חייבם לחזור למלחמת האזרחים כדי למצוא אלימות באותה עוצמה – ועבור מרבית האמריקנים, האלימות של מלחמת האזרחים מחזקת, במקום לערער, את המיתוס הלאומי שלפיו הם נמצאים בהתקדמות בלתי פוסקת. המלחמה הביאה גאולה – היא הובילה למקום של הבטחה, מקום שבו ניתן היה לבטל את העבדות והאומה הייתה שוב שלמה. זהו לפחות הנרטיב שמאפשר את שימור המיתוס.

צרפת היא אולי המדינה היחידה מלבד ארה״ב שמאמינה שהיא מבוססת על אידיאולוגיה מאחדת שהיא גם ייחודית וגם אוניברסלית – וחילונית במופגן

לטוב ולרע, ארה״ב היא באמת כמעט יחידה בסוגה. צרפת היא אולי המדינה היחידה מלבד ארה״ב שמאמינה שהיא מבוססת על אידיאולוגיה מאחדת שהיא גם ייחודית וגם אוניברסלית – וחילונית במופגן. המושג הצרפתי laïcité [חילוניוּת] תובע משמרנים דתיים להעניק קדימות להיותם צרפתים על פני הנאמנויות הדתיות שלהם, במקרה של התנגשות. עם עליית הימין הקיצוני והמתחים הבלתי פוסקים בנוגע לנוכחות האסלאמית בחיים הציבוריים, משמעות ה-laïcité הפכה ליותר שנויה במחלוקת. אבל רוב הצרפתים עדיין דבקים באידיאולוגיה המכוננת של ארצם: מסקר שנערך לאחרונה עולה כי יותר מ-80 אחוז מעדיפים איסור על סממנים דתיים בפומבי.

חיג'אב

סממן דתי פומבי בצרפת. תצלום: נאדא חניפה

בדמוקרטיות שאין להן הטיה אידיאולוגית בולטת – כלומר, ברוב הדמוקרטיות – ההזדהות עם המדינה נאלצת להישען על תחושה משותפת של ייחוד כעם, שנוצקה עם לאורך מאות שנים

בדמוקרטיות שאין להן הטיה אידיאולוגית בולטת – כלומר, ברוב הדמוקרטיות – ההזדהות עם המדינה נאלצת להישען על תחושה משותפת של ייחוד כעם, שנוצקה עם לאורך מאות שנים. לזרים ומהגרים עשוי להיות קשה לקבל את הזהות הלאומית הספוגה באתניות והיסטוריה, שמעולם לא היו שלהם.

קחו למשל את גרמניה של אחרי המלחמה. הגרמניוּת נחשבת לעובדה בלבד – אקראיות של לידה ולא שאיפה. ומאחר שבושה על רקע השואה נחשבת למעלה לאומית, יש למדינה זהות לאומית שהיא גם חזקה וגם חלשה. היא מתגאה בכך שהיא אינה גאה. אז מה, למשל, עבור מהגרים מוסלמים, פירושה של אהבת השפה הגרמנית והתרבות הקשורה בהיסטוריה שאינה שלהם – ועוד היסטוריה שגרמנים רבים מקווים להותיר מאחור?

אמריקני שעובר להתגורר בגרמניה, חי שם במשך שנים ולומד את השפה, נותר אמריקני. אם אמריקה היא דת אזרחית, הגיוני שהיא תישאר איתך, אלא אם תוותר עליה. כפי שג׳ף גדמין (Gedmin), לשעבר ראש מוסד ״אספן״ בברלין, תיאר זאת באוזניי: ״אתה יכול לאכול שטרודל, לדבר גרמנית שוטפת, לאמץ את התרבות המקומית, אבל רבים עדיין יגידו עליך Er hat einen deutschen Pass – ׳יש לו דרכון גרמני׳. איש לא יתחיל לכנות אותך ׳גרמני׳״. רבים מילידי אמריקה אולי מתגוררים פרקי זמן בחו״ל, אבל מעטים מהגרים הגירת קבע. מהגרים לאמריקה נוטים להפוך לאמריקנים; מי שמהגרים מאמריקה למדינה אחרת נוטים להישאר אמריקנים. בפעם האחרונה שחזרתי לארה״ב אחרי שהות בחו״ל, איש ביקורת הגבולות בשדה התעופה דאלס בווירג׳יניה הציץ בדרכון שלי, הביט בי ואמר, ״ברוך הבא הביתה״. היה לו ברור שארה״ב היא הבית שלי.

ברומן In the Light of What We Know, של הסופר הבריטי-בנגלדשי זיה היידר רהמן, הגיבור, אזרח בריטי אניגמטי ומודאג בשם זפאר, מקנא במספר, שהוא אמריקני. ״אם בקר הגבולות בהית׳רו היה אומר לי אי פעם ׳ברוך הבא הביתה׳,״ אומר זפאר, ״הייתי מוכן להקריב את חיי למען אנגליה, למען ארצי, מיד הייתי מוכן להרוג למען אנגליה כזו״. המספר חושב, לאחר מכן, שזו הייתה ״תחינה מרירה״:

״בהערותיו הייתה טמונה כמיהה להיות חלק ממשהו. הכוח של הצהרתו נבע מהניגוד בין שני מצבי קיצון: מה שזפאר היה מוכן להקריב, מצד אחד, ומנגד, מה שלמענו היה מוכן להקריב זאת – הערת אגב של איש משטרת הגבולות״.

בחור, בנגלדשי, אופנוע

ארוכה הדרך: האם אי-פעם יאמרו לו "ברוך הבא הביתה" באנגליה? תצלום: טריקול ראנה.

״אני אוהב את אמריקה יותר מכל מדינה אחרת בעולם, ובדיוק משום כך, אני מתעקש על זכותי לבקר אותה שוב ושוב״ - ג'יימס בולדווין

כשאמריקנים מביעים שאט נפש מארצם, הם נוטים למצב אותה כמילוי של חובה פטריוטית, ולא כשלילת ארצם. כפי שג׳יימס בולדווין, אחד מאותם מתי מעט אמריקנים שעזבו ללא שוב, אמר: ״אני אוהב את אמריקה יותר מכל מדינה אחרת בעולם, ובדיוק משום כך, אני מתעקש על זכותי לבקר אותה שוב ושוב״. אמריקנים שאינם אוהבים את אמריקה אוהבים כנראה עוד פחות לעזוב אותה (ראו את כל אותם ליברלים שאינם עוזבים את המדינה בכל פעם שרפובליקני מתמנה לנשיא, על אף ההבטחה שיעשו זאת). ואמריקנים שאכן עוזבים עושים זאת עד שימצאו, כמו בולדווין, דרך לאהוב אותה. אלה הבשורות הטובות בנוגע לטבע האמוני של אמריקה, והן אולי מספקות תקווה כלשהי לעתיד. אבל האם אהבה מספיקה?

נרטיבים מתנגשים נוטים להתקיים בצוותא בקלות רבה יותר מאשר להיפתר; איום ההתפוררות תמיד יחכה ברקע.

ב-6 בינואר, האיום הפך למוחשי ביותר בהתקוממות האלימה בקפיטול. מה שהיה מוגבל פעם לתחומה של פוליטיקה של הזיות (dreampolitik) קיבל כעת כוח פיזי. איזו משמעות יכולה להיות אחרי אירוע כזה למונח ״אחדוּת״?

MAGA, כובע, טראמפ

סממן דתי פומבי בארצות הברית. תצלום: אוברי היקס.

האם ניתן להפוך את הרגש הדתי לאמונה פוליטית בלי המבנים הדתיים שנועדו להתערב ולדחות את יום הדין? עד כה, נדמה שלא. אם נושאים של טוב ורע לא ייפתרו בעתיד על ידי אל כל יכול, האמריקנים ישפטו וישיתו את העונש כעת. אנחנו אומה של מאמינים. אילו רק יכלו האמריקנים להתחיל להאמין בפוליטיקה פחות בלהט, ולהבין במקום זאת שהחיים נמצאים במקום אחר. אבל יהיה לזה מחיר – מאחר שלהאמין בפוליטיקה פירושו גם להאמין שאנחנו מסוגלים, וכנראה צריכים, להיות טובים יותר.

״אמריקה, כנראה היחידה מבין התרבויות בנות זמננו, רואה את המציאות כאויבת שיש להביסה״ - ברונו מסאש

בספר History Has Begun, המחבר ברונו מסאש (Maçães) – לשעבר השר של פורטוגל לענייני אירופה – מתפעל מכך ש״אמריקה, כנראה היחידה מבין התרבויות בנות זמננו, רואה את המציאות כאויבת שיש להביסה״. יתכן, כמובן, שזהו דבר גרוע (חשבו על המלחמה הבלתי יעילה שלנו בנגיף הקורונה), אבל הוא עשוי להיות גם מנוע להתחדשות ויצירתיות; ולא תמיד כדאי לקבל את העולם כמות שהוא. פנטזיה, כמו אמונה, היא משהו שבני האדם כמהים וזקוקים לו. זו המצאה אמריקנית ייחודית להתעקש להאמין גם אם הפנטזיות והחלומות שלנו אינם בהישג יד.

יתכן שמשמעות הדבר היא שארה״ב תיוותר יוצאת דופן, קרועה בין העולם הזה והעולמות החלופיים שאמריקנים דתיים וחילוניים כאחד כנראה כמהים אליהם. אם אמריקה היא תורה, אז כל עוד מספיק אזרחים אומרים שהם מאמינים בה, התורה האזרחית עשויה לשרוד. כמו כל התורות האחרות, אמריקה תמשיך להתפצל ולהתחלק. למרות זאת, התורה האמריקנית נותרת ראויה להאמין בה, ואולי די בזה. אם לא, אז יתכן שאין לנו ברירה אלא לכרוע ברך ולהתפלל.

שאדי חמיד (Shadi Hamid) הוא אחד מבעלי הטורים ב-The Atlantic. הוא חבר בכיר במכון ברוקינגס, והעורך המייסד של Wisdom of Crowds. הוא מחבר הספרים Islamic Exceptionalism: How the Struggle Over Islam Is Reshaping the World ו- Temptations of Power.

Copyright 2020 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מבקרים באנדרטת וושיגנטון בעיר הבירה האמריקנית. תצלום: ג'ון סונדרמן

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שאדי חמיד, Atlantic.

תגובות פייסבוק