חזון חדש של השואה

היסטוריונים רבים ניסו להפיק לקחים מהשואה לגבי העתיד, ונכשלו. האם טימותי סניידר יצליח?
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

ספרו של טימותי סניידר, “Black Earth: The Holocaust as History and Warning”, שונה מספרי היסטוריה קודמים העוסקים בשואה. כמו היסטוריונים רבים, סניידר פותח בניתוח מדוקדק של היטלר והאידיאולוגיה שלו. אך בסופו של דבר אין הוא מתעניין בהקשר הרחב וארוך הטווח של התרבות הגרמנית והאירופאית, או במסורת האנטישמית שסייעה לתפיסותיו של היטלר להתפשט. מבחינה גיאוגרפית הוא מתמקד, כמו בספרו הקודם "Bloodlands", במזרח אירופה, ולא בגרמניה. מבחינה פוליטית הוא מתמקד ראשית בדיפלומטיה המזרח-אירופית, ואז במדיניות הכיבוש והשמדת המדינות של הסובייטים והנאצים, ולא בתהליך קבלת ההחלטות של הנאצים ומדיניותם כלפי היהודים באופן ספציפי. לרוב, האנשים שבמרכז הסיפור שלו אינם הפושעים הגרמנים והקרבנות היהודים, אלא משתפי הפעולה ומצילי היהודים המזרח-אירופאים. וסניידר, יותר מכל היסטוריון אחר שעסק בנושא, מתעניין מפורשות בלקחי השואה ובאזהרות לעתיד.

סניידר פותח בתיאור "המערכת האקולוגית העולמית שהיטלר ראה בעיני רוחו". במסגרת המערכת הזו, הגזעים הם מוחשיים, שונים ובלתי שווים, והם מתחרים במשחק-סכום-אפס על המשאבים המוגבלים של כוכב הלכת (אדמות ומזון). כדי שהגרמנים יוכלו לחיות ואף לחיות היטב (שתי המשמעויות של המילה Lebensraum מבחינת סניידר), היה עליהם להביס ולעקור את הגזעים האחרים – ובכך התכוון היטלר בזמנו לסלאבים של מזרח אירופה.
היהודים, לעומתם, לא היו אחד הגזעים המתחרים באותו משחק-סכום-אפס על Lebensraum, משחק שהוא בגדר חוק טבע; הם היו מגפה תת-אנושית, או אל-גזע לא טבעי שמאיים על הטבע בכלל ועל הגרמנים בפרט על-ידי הפצת רעיונות המוסר, המצפון והאנושיות הבסיסית. הרעיונות האלה פגמו ביכולתם של כל הגזעים להשתתף במאבק הגזע הקשה והבלתי נמנע הנחוץ להישרדות. הקונספירציה הנצחית של היהודים להומניטריות ולמוסריות באה לידי ביטוי במגוון צורות זדוניות לאורך ההיסטוריה, כמו "ואהבת לרעך כמוך"  של הנצרות (ולכך יש להוסיף את "שוויון בפני החוק" הליברלי). מעל לכול, סניידר מתמקד באובססיה של היטלר (ושל רבים אחרים) ליודו-בולשביזם, קרי הצורה שבה הסכנה היהודית באה לידי ביטוי במאה ה-20.

בעיני סניידר, אם כן, המתקפה שהיטלר דימה לעצמו על ברית המועצות עמדה לשלב "בין מלחמה קולוניאלית מוצלחת נגד הסלאבים לבין מאבק אנטי-קולוניאלי מפואר נגד היהודים". וכך, "מתקפה יחידה על מדינה יחידה, ברית המועצות, תפתור את כל בעיותיהם של הגרמנים במכה ניצחת אחת", כיוון שגרמניה "תזכה באימפריה [ובה בעת] תציל את כוכב הלכת". כאן טוען סניידר – בצורה בלתי הגיונית ובלתי משכנעת, לטעמי – כי למלחמה נגד הסלאבים הייתה קדימות בתקופה ההיא. "לו היו הגרמנים מנצחים במלחמה [הקולוניאלית], הם היו יכולים להשמיד את היהודים במידת הצורך. אם הסלאבים הנחותים יהדפו את הגרמנים איכשהו, היהודים ישאו בתוצאות". אני אחזור בהמשך לפרשנות הזו למקורותיו המידיים של הפתרון הסופי, כתגובה (או כפרס ניחומים) על כישלון מבצע ברברוסה.

אבל הדרך שבה יישם היטלר בפועל את המתקפה על ברית המועצות לא הייתה התכנון המקורי שלו. גם פולין וגם גרמניה רצו להרחיב את הטריטוריות שלהן (פולין הצטרפה לגרמניה ב-1938 בדרישה לקבל את הסודטים וטשן). שתיהן היו אנטי-קומוניסטיות (פולין לחמה בהצלחה נגד ברית המועצות ב-1919 ו-1921, והשתלטה על טריטוריות צאריות לשעבר בעלות רוב אוקראיני ובלארוסי), ושתיהן רצו להיפטר מהאוכלוסיות היהודיות שלהן. המשטר הפולני שאחרי פילסודסקי (שמת ב-1935) הציב לעצמו כמטרה הגירה של 90 אחוז מהאוכלוסייה היהודית.

בניגוד לרוב הספרים העוסקים בשואה, סניידר מקדיש עמודים רבים לפולין, לציונות ולארץ ישראל. הוא טוען שפולין רצתה לפתור את הבעיה היהודית שלה לא באמצעות ברית עם גרמניה הנאצית, אלא על-ידי קידום ציונות רביזיוניסטית

לכן היטלר הניח שיש בסיס למערכה משותפת של גרמניה ופולין נגד ברית המועצות. אבל היטלר לא הבין כי בעוד שלגרמניה יש אג'נדה "רה-קולוניאלית", פולין היא מדינה "דה-קולוניאלית" שחבה את קיומה לנפילתן של אימפריות ולהקמתן של מדינות לאום במזרח אירופה. פולין הבינה שהיא תשרוד כמדינת לאום עצמאית רק על-ידי שימור הסטטוס קוו, ולכן דחתה את הצעותיו של היטלר לברית, כיוון שאלה היו מורידות אותה למעמד של מדינת לוויין.
בניגוד לרוב הספרים העוסקים בשואה, סניידר מקדיש עמודים רבים לפולין, לציונות ולארץ ישראל. הוא טוען שפולין רצתה לפתור את הבעיה היהודית שלה לא באמצעות ברית עם גרמניה הנאצית, אלא על-ידי קידום ציונות רביזיוניסטית. המשטר הפולני מימן, הכשיר וחימש את תנועת בית"ר כדי לייצר מדיניות של התנגדות וטרור נגד המנדט הבריטי (בהתאם לעמדה הדה-קולוניאלית של פולין), וכך קיווה להביא להקמת מדינה יהודית שתפתח את ארץ ישראל להגירה נרחבת של יהודי פולין. את האצ"ל (בראשות מנחם בגין) והלח"י (בראשות אברהם שטרן ויצחק שמיר) – שמהם צמחה מפלגת הליכוד – אי אפשר להבין בלי מקורותיהם הפולניים, טוען סניידר.

טיעון חתרני יותר הוא ההקבלה שסניידר מייצר בין הלאומנים האוקראינים והלח"י. סניידר טוען כי בדומה ללאומני "שוליים" אוקראינים שקיוו להשיג עצמאות בעזרת קשרים עם גרמניה הנאצית, גם הלח"י התפתה בסופו של דבר לבחון את האפשרות לשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית על בסיס מטרתם המשותפת (הוצאת היהודים מאירופה) ותפיסות העולם ה"טוטליטריות" המשותפות להם. יש לציין כי בעוד שאין תיעוד לתשובה גרמנית רשמית לניסיון הגישוש האומלל וחסר היסוד הזה של הלח"י, הנאצים דווקא הצליחו לנצל בצורה מחרידה את תקוותיהם של האוקראינים לעצמאות.

סניידר טוען כי בדומה ללאומני "שוליים" אוקראינים שקיוו להשיג עצמאות בעזרת קשרים עם גרמניה הנאצית, גם הלח"י התפתה בסופו של דבר לבחון את האפשרות לשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית על בסיס מטרתם המשותפת

לאחר שהפולנים דחו את הצעותיו של היטלר לברית בינואר 1939, הוא החליט לתקוף את פולין. כדי לבודד אותה מבעוד מועד, ניצל היטלר את נאומו ברייכסטאג ב-30 בינואר כדי לאיים על מי שהיו בעיניו היהודים המושכים בחוטיהן של המעצמות הגדולות. הוא התריע כי (בניגוד לעימות מקומי בין גרמניה לפולין) מלחמת עולם חדשה תוביל להשמדת הגזע היהודי באירופה. מכיוון ש"מושכי החוטים" היהודים לא היו קיימים מחוץ למוחו הקודח של היטלר, איומיו לא הניבו תוצאות.

השמדת שארית המדינה הצ'כוסלובקית במרץ הובילה דווקא לתוצאה ההפוכה – ערובה צרפתית ובריטית להגן על פולין. היטלר נאלץ לאלתר את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב באוגוסט 1939 ולוותר (זמנית) על נתח רחב ממזרח אירופה לטובת סטלין, כדי ששתי הדיקטטורות יוכלו לתקוף יחד את פולין, לחלק אותה ולהרסה.

סניידר טוען כי "מיעוטים תלויים יותר מכל אחד אחר בהגנתה של המדינה ובשלטון החוק", ואכן, ספרו עוסק בעיקר בהשלכות הרות הגורל של הרס מדינות על יהודי אירופה. הרס אוסטריה בידי הנאצים ב-1938 רמז על העתיד. באוסטריה מצאו הנאצים אזרחים רבים המוכנים לבצע טקסי השפלה שאישרו את חוסר האונים החדש של היהודים ובישרו את הפקעת הזכויות המוחלטת והגירוש המואץ של יהודי אוסטריה.

כליאת היהודים בגטאות אפשרה לגרמנים לגנוב את הרכוש היהודי שהם רצו, אך גם אותתה לפולנים המרוששים שהם יוכלו לגנוב את כל מה שנותר

עם חיסול המדינה הפולנית ב-1939 "החלה המהפכה הנאצית האמיתית". כליאת היהודים בגטאות אפשרה לגרמנים לגנוב את הרכוש היהודי שהם רצו, אך גם אותתה לפולנים המרוששים שהם יוכלו לגנוב את כל מה שנותר. הגרמנים יצרו מצב שסניידר מכנה "קיפוח יחסי", שבו "גניבת הרכוש היהודי על-ידי הפולנים לא הפכה את הפולנים לבעלי בריתם של הגרמנים, אך כן אילצה אותם לנסות להצדיק את מה שעשו ולתמוך בכל מדיניות שמנעה מהיהודים לקבל חזרה את מה שהיה שלהם". יתרה מזו, השרידים הנותרים של המדינה הפולנית – המשטרה והמנהל המקומיים – היו "כעת משוחררים מכבלי החוק והמסורת הקודמים", והפכו "אחראים ליישום מדיניות הגזע הגרמנית".

אם הכיבוש וההרס הגרמניים במערב פולין "פתחו עולם של התנסות" מבשרת רעות מבחינת היהודים, הרי ש"הכיבוש הכפול" ו"הרס המדינות הכפול" במזרח פולין, אסטוניה, לטביה, ליטא ובֵּ‏‏סָ‏רַ‏בְּ‏יָ‏ה  – תחילה על-ידי הסובייטים ב-1939-40 ולאחר מכן על-ידי הגרמנים ב-1941 – הביא להשלכות נוראות אף יותר. האזור הזה עמד במרכז הספר "ארצות דמים", ובו נערך עיקר ההרג ההמוני. בספרו החדש של סניידר זה האזור שבו החלה השואה, בעיקר מכיוון שהכיבוש הסטליניסטי הכשיר את הקרקע לניצול בידי הכיבוש הנאצי שבא אחריו. מבחינה פסיכולוגית, הכיבוש הסובייטי עורר תחושות של בושה וטינה בקרב תושבי מזרח אירופה. "היהודים מעולם לא היו רוב בקרב משתפי הפעולה המקומיים" עם הסובייטים. "מעולם לא היה להם כוח אמיתי" באזורים שכבשו הסובייטים, ובפועל הם "סבלו לא פחות מכל קבוצה אחרת תחת השלטון הסובייטי" מעיקולים וגירושים חסרי פרופורציות. אך היהודים תפסו את הסובייטים כ"רע במיעוטו" ולכן סבלו, כקבוצה, ממעשי נקמה.

מבחינה כלכלית, עיקולי הרכוש הסובייטיים הקלו על המקומיים לגזול את רכושם של היהודים כשהגרמנים הגיעו. מבחינה פוליטית, שיתוף הפעולה המקומי הנרחב עם הרשויות הסוביטיות היה יכול להימחק בזכות מהלך של "שיתוף פעולה כפול". כלומר, הגרמנים אמרו שהאוכלוסיות המקומיות יוכלו לטהר את עברן על-ידי טיהור קהילותיהן מהיהודים.

אם כן, סניידר כותב כי רצח היהודים היה "יצירה משותפת" של "הרע בעיקרו", שיסודותיה הונחו בשלושה שלבים. ראשית, טקסי ההשפלה והביזוי של היהודים בידי האוכלוסיות המקומיות היו "התפאורה הפוליטית ששימשה כרקע ליישום האידיאולוגיה הנאצית בידי האוכלוסייה המקומית"; הקומוניזם הוגדר בפומבי כתופעה יהודית, ועל-ידי כך טוהרו הקהילות המקומיות מהתנהגותן תחת הכיבוש הסובייטי. שנית, הפוגרומים, "שלא היו תגובה ספונטנית כלל וכלל", היו יוזמה של גרמניה בסיוע קומוניסטים-לשעבר מתושבי המקום ומשתפים פעולה סובייטים שהעניקו לעצמם "נתיב בריחה מושלם". כלומר, באמצעות רצח היהודים הם יכלו להסיר את כתם שיתוף הפעולה עם הסובייטים. שלישית, בעוד שהגרמנים "למדו שהפוגרומים אינם דרך יעילה להשמדת היהודים", הם כן היו "דרך הולמת לאיתור וגיוס רוצחים לפעולות מאורגנות". קומנדו ארייס בלטביה הפך ליחידה המקומית הידועה ביותר לשמצה במזרח אירופה; חבריו הרגו או סייעו בהרג 40,000 מתוך 66,000 יהודי המדינה.

שיעורי ההרג בליטא, לטביה ואסטוניה, שם לא הייתה מסורת אנטישמית חזקה, היו גבוהים לא פחות מאשר במזרח פולין או במערב אוקראינה, שם כן הייתה מסורת כזו

סניידר אמנם עומד על ההבדלים בין מזרח פולין, מערב ומזרח אוקראינה, בלארוס, ליטא, לטביה, אסטוניה והטריטוריות הרוסיות שתחת כיבוש גרמניה, אך הוא חוטא בכמה הכללות מהותיות. תחילה, הוא כותב כי לא היה מתאם בין עוצמת האנטישמיות המקומית לכמויות ההרג המקומיות. שיעורי ההרג בליטא, לטביה ואסטוניה, שם לא הייתה מסורת אנטישמית חזקה, היו גבוהים לא פחות מאשר במזרח פולין או במערב אוקראינה, שם כן הייתה מסורת כזו.

בנוסף, אף על פי שההשתתפות ברצח ההמוני של היהודים התחילה באזור הכיבוש הכפול, היא לא הוגבלה לאוכלוסיות הספר שגרו שם. "הגרמנים קיבלו עזרה במסע הרצח מכל הלאומים הסובייטים שהם פגשו", כיוון שבכל מקום שאליו הגיעו נתקלו הגרמנים באזרחים מקומיים הרעבים לרכוש היהודי ומעל לכול – לטיהור העבר הסובייטי. "[הגרמנים] הצהירו על חיסול הקומוניזם היהודי, ובה בעת גייסו את הקומוניסטים להרוג יהודים". תופעת הכיבוש הכפול, אם כך, "הייתה הכלל, ולא היוצא מן הכלל". אם ב"ארצות דמים" האוכלוסיות המקומיות ברוב מזרח אירופה נראו כמו דמויות פסיביות הנאבקות לשרוד בין היטלר וסטלין, הרי שבספר החדש, הושבו להם כושר הפעולה והיוזמה.

לדעתי יש לסייג את התמונה הקודרת הזאת בכמה סייגים. ראשית, לא כל טקסי ההשפלה היו "תפאורה פוליטית" שהובילה ליישום האידיאולוגיה הנאצית. באזורים כפריים מסוימים בליטא, למשל, טקסי ההשפלה המקומיים נבעו ממוטיבים נוצריים אנטי-יהודיים ותיקים והעידו על מצב מורכב יותר - הגעתם של הסובייטים והנאצים בזה אחר זה העניקה למתחים ולמחלוקות הישנים גוון קטלני חדש, אך האוכלוסיות המקומיות לא איבדו את קולן לחלוטין.
שנית, אף על פי שההזדמנות למחוק את העבר הסובייטי הייתה היבט חשוב בתהליך הגיוס הנאצי (כפי שטוען ההיסטוריון והסוציולוג יאן גרוס), היא לא הייתה ההיבט היחיד. המגויסים הראשונים לקומנדו ארייס, לדוגמה, היו חבריו של ויקטור ארייס, חברי אחוות הסטודנטים שלו, וכן בני נוער ממשפחות שנפגעו מהגירושים הסובייטיים. לאחר מכן גייסה קבוצת ארייס מכל שכבות החברה. ובשני המשפטים של משתפי הפעולה האוקראינים, שבהם שימשתי כעד מומחה, אף אחד מהנאשמים לא שירת את הסובייטים לפני כן. כאן סניידר מבלבל בין הפרט לכלל.

בניגוד להיסטוריונים רבים, סניידר לא מקדיש תשומת לב רבה לתפניות בתהליך קבלת ההחלטות של הנאצים ובמדיניותם. הוא מציין, ובצדק, שבאביב 1942 הנאצים הרעיבו הרבה יותר סלאבים – בייחוד במחנות השבויים – מאשר ירו ביהודים

בניגוד להיסטוריונים רבים, סניידר לא מקדיש תשומת לב רבה לתפניות בתהליך קבלת ההחלטות של הנאצים ובמדיניותם. הוא מציין, ובצדק, שבאביב 1942 הנאצים הרעיבו הרבה יותר סלאבים – בייחוד במחנות השבויים – מאשר ירו ביהודים. אבל אני חושב שהוא טועה באומרו שהקמפיין הכושל בחזית המזרחית והמתקפה היפנית בפרל הרבור, שהאריכו את המלחמה, "אפשרו" להיטלר "לדלג" ממלחמה קולוניאלית למלחמה להשמדתם העולמית של היהודים. לפי תפיסה זו, שאחד מחסידיה הרהוטים ביותר הוא כריסטיאן גרלך, הפתרון הסופי נולד מתוך התסכול הצבאי של הנאצים, שהחל להצטבר בעקבות פרל הרבור ומתקפת הנגד של הצבא האדום בקרב על מוסקבה בדצמבר 1941. אני, לעומת זאת, טענתי שנקודת המפנה העיקרית התרחשה על רקע האופוריה המוקדמת של המנהיגים הנאציים לגבי ניצחונם הצפוי, עוד בספטמבר ואוקטובר שלפני כן.

במהלך אותם חודשיים גורליים, כשהגרמנים נחלו שורה של הצלחות צבאיות שהעידה כביכול על ניצחונם הממשמש ובא, התרחשה סדרה של התפתחויות מבשרות רעות. הנאצים התנסו בשלוש שיטות של השמדה המונית בגז (פחמן חד-חמצני במשאיות אטומות או בצריפים אטומים, וגז ההדברה ציקלון בי). הנאצים בחנו כמה אתרים לשימוש בגז רעיל, ובתחילה נבחרו שלושה: בבלז'ץ, חלמנו ומוהילב (תנורי המשרפות שהוזמנו בשביל המחנה הזה נשלחו בסופו של דבר לבירקנאו).

היטלר לא שינה את עמדתו ואישר את גירושם של היהודים מהרייך השלישי למזרח אירופה. הגירוש החל ב-15 באוקטובר. ב-23 אוקטובר נפגש אדולף אייכמן עם "מומחי היהודים" שלו בברלין, ואחד מהם הודיע מיד לחבר ש"בעתיד הקרוב רבים מהשרצים היהודיים יושמדו באמצעים מיוחדים". בקשה של ממשלת ספרד להעביר את יהודי ספרד מצרפת שתחת כיבוש גרמניה למרוקו הספרדית נדחתה בטענה ש"היהודים האלה יהיו רחוקים מדי מן האמצעים ליישום פתרון בסיסי לשאלה היהודית". ב-23 באוקטובר, 1941, נאסרה ההגירה היהודית בהחלטה שהפכה על פיה את המדיניות הקודמת (גירוש היהודים מהרייך השלישי בכל דרך אפשרית). ולרשויות הגרמניות המתוסכלות בסרביה הובטח כי הנשים והילדים היהודים שיוותרו לאחר שהצבא יירה בכל הגברים לא יהפכו לנטל קבוע, מכיוון ש:
"ברגע שתתממש האפשרות הטכנית במסגרת תשתית של פתרון סופי לשאלה היהודית, היהודים יגורשו... למחנות הקליטה במזרח".
היטלר עצמו היה גלוי מן הרגיל בהצהרותיו, ובשבוע השלישי של אוקטובר אמר לפריץ זאוקל ופריץ טודט, שניהם בכירים במשטר, כי האוכלוסיות המקומיות במזרח יקבלו יחס של "אינדיאנים" ו"יסוננו", בשעה ש"אנו נפטרים מהיהודים ההרסניים כליל". להימלר, שחזר לא מכבר לאחר שהכריז על התוכניות לבניית תאי הגז במוהילב, הוא אמר: "טוב שהאימה מפני השמדת היהודים הולכת לפנינו". בקיצור, אני טוען כי עד סוף אוקטובר 1941 כבר היה חזון ברור לגירוש כל יהודי אירופה (אפילו היהודים הספרדים בצרפת והנשים והילדים היהודים בבלגרד) למחנות במזרח ולהשמדתם "באמצעים מיוחדים" – קרי גז רעיל.

פרשנות זו מסתדרת בצורה טובה יותר עם הראיות ועם האופן שבו סניידר עצמו מציג את תפיסותיו של היטלר לגבי תפקיד היהודים בהיסטוריה. היא מסתדרת גם עם דפוס ההתנהגות הקודם, קרי הקצנת המדיניות הנאצית לגבי היהודים עם כל ניצחון וניצחון. בספטמבר 1939, ברגע שהיטלר היה בטוח שסטלין עומד בהתחייבותו ושהצרפתים נשארים מאחורי קו מאז'ינו, הוא הורה על עריכת שינויים דמוגרפיים קיצוניים בפולין, כולל טיהור אתני של יהודי פולין וגרמניה, שהיו אמורים להיות מגורשים ל"שמורת לובלין". בסוף מאי 1940, כשמיטב היחידות של בעלות הברית היו לכודות בחוף דנקרק, ונפילתה של צרפת הלכה והתקרבה, אישר היטלר את תוכנית מדגסקר לגירוש כל היהודים מאירופה. באמצע יולי 1941, כשקריסת ברית המועצות נראתה קרובה, תוגברו ה"איינזצגרופן" בתריסר גדודי משטרה ושתי בריגדות אס אס, ואושרה הקמתן של יחידות משטרתיות מקומיות. עד אוגוסט כבר פצחו הנאצים בשני מסעות הרג נרחבים והחלו לרצוח גם נשים וילדים יהודים.

הרצח השיטתי של היהדות הסובייטית בידי הנאצים יצא לדרך, ובאוקטובר 1941, לאחר שורת הצלחות צבאיות כגון הטלת המצור על לנינגרד, כיבוש קייב ופריצת הדרך בחזית המרכזית בוויאזמה ובריאנסק, הרחיב היטלר את הפתרון הסופי לשאר יהודי אירופה: הכוונה הייתה לגרש אותם מזרחה למחנות המצוידים בתאי גזים. האופוריה הצבאית המוטעית שוב הובילה להקצנה של מדיניות הנאצים כלפי היהודים.

בכל מה שלא קשור למזרח אירופה, דבריו של סניידר קצרים הרבה יותר ומתמקדים בשלוש נקודות. הראשונה היא "פרדוקס אושוויץ". אף על פי שאושוויץ הפף לסמל הבולט וה"נוח" ביותר של השואה, הרי שבאופן פרדוקסלי שרדו יותר ממחצית היהודים שהנאצים התכוונו להשמיד שם, מכיוון שהם מעולם לא עלו על הרכבת שתיקח אותם למחנה. השנייה היא שבניגוד למזרח אירופה, באזורים האלה הרס המדינות לא הושלם, ולכן הצליחו היהודים להתחמק מגירוש, כותב סניידר. הלווייניות (סלובקיה, קרואטיה), המדינות הכבושות (צרפת, הולנד, בלגיה, דנמרק, נורבגיה, יוגוסלביה ויוון) ובעלות בריתם של הנאצים (איטליה, הונגריה, בולגריה ורומניה) שמרו כולן על מידה של ריבונות אשר הגנה על היהודים באופן חלקי מפני הכוח הגרמני שלוח הרסן (אף על פי שהרומנים והקרואטים השמידו יהודים רבים בעצמם). השלישית עוסקת בשני היבטים ספציפיים בריבונות של מדינות אלה אשר הגנו על היהודים: יכולתן של המדינות לגבש מדיניות חוץ משלהן, ושימור מוסדות האזרחות והביורוקרטיה.

רוב הטיעונים האלה עולים בקנה אחד עם הקונצנזוס הקיים בהיסטוריוגרפיה של השואה, ובייחוד עם הקונצנזוס הנוגע לכך ששיעורי תמותת היהודים תאמו את מידת הכוח והשליטה של גרמניה ומידת הציפייה לניצחון הגרמני, אך תאמו חלקית בלבד את מידת האנטישמיות בקרב האוכלוסיה המקומית. עם זאת, מכיוון שחוקרים שונים, מראול הילברג וה' ג' דלק ועד זיגמונט באומן, עסקו בביורוקרטיה הקטלנית של הנאצים, סניידר מציג עמדה הפוכה במודע: לא הביורוקרטיה הייתה קטלנית, אלא "הסרת הביורוקרטיה", או גירוש היהודים ל"אזורים נטולי הביורוקרטיה במזרח". הטיעון הזה נשמע לי כמו דיכוטומיה כוזבת, כיוון שהמדינה הנאצית, ששאבה את כוחה מן הביורוקרטיה, הרסה מדינות אחרות, גזלה מן היהודים את אזרחותם וזכויות נוספות, ארגנה את הגירושים ואיישה את האזורים שנותרו חסרי מדינה ואשר בהם התרחש הרצח.

טענתו המעניינת ביותר, לדעתי, היא שאי-הבנות חמורות "שוכנות בבסיס מיתוס השואה האמריקני", ומעל לכול ההנחה שהשואה הייתה תוצר של מדינה "גאוותנית" בעלת כוח מוחלט, ולכן "שקיעת כוחה של המדינה נראתה כמו תופעה חיובית"

אחד ההיבטים החריגים ביותר ב-“Black Earth” הוא שלושת הפרקים (כ-20 אחוז מהטקסט) המוקדשים להיבטים שונים של הצלה בימי השואה. לעתים קרובות, בעודו מתאר את מגוון האנשים והמוסדות שהיו מעורבים בהצלת חיים בימי השואה, סניידר לא מסתפק בהצגת סיפורים הגיוגרפיים מעוררי השראה על דמויות אלטרואיסטיות; תיאוריו משדרים מורכבות ודו-משמעות.

לפי סניידר, לדוגמה, צ'יאונה סוגיהארה, הקונסול היפני בקובנה שבליטא, עבד עם סוכנים פולנים על יצירת תוכנית של אשרות מעבר יפניות במטרה להציל פולנים שנמלטו לליטא. בפועל, שני שלישים מכל מי שהשתמש בתוכנית הזו היו יהודים פולנים, הודות לסוגיהארה, אם כי לא זאת הייתה המטרה המקורית של הפולנים שעזרו ליצור את התוכנית הזו.
במקרה נוסף, ישראל פינצ'וק הציל את עצמו כשהצטרף לפרטיזנים הסובייטים, אבל אז נאלץ לגייס אוקראינים מקומיים ששדדו והרגו יהודים בעבר. מטרת הפרטיזנים הסובייטים לא הייתה הצלת יהודים או נקמה על פשעי השואה, אלא ניצחון על הגרמנים. מבחינת סניידר, "ההצלה הייתה תחום אפור ברובו".

לאנשים רבים יש רקורד ידוע לשמצה של זיכרון ושכחה סלקטיביים ושל ניכוס ועיוות ההיסטוריה. הם משתמשים בהיסטוריה ומנצלים אותה לצורכיהם. כל ניסיון להפיק לקחים ולנפק "אזהרות" לפי אירועים היסטוריים הוא עניין מסוכן. לאור הרקורד הבעייתי הנ"ל, לקחים ואזהרות הנגזרים מן ההיסטוריה מעידים על הלך הרוח והאג'נדה של המזהיר יותר מאשר על השתקפות מפוכחת ואובייקטיבית של העבר. הפיתוי לנצל את הסמכות המוסרית של השואה או את היכולת להכפיש על-ידי השוואה לנאצים, עלול להוביל למוסרנות. בתרבות הפופולרית אף יש מונח – חוק גודווין – שאומר כי כל דיון מקוון יוביל, באופן כמעט בלתי נמנע, לשימוש באנלוגיות לנאצים או להיטלר. ומכיוון שקשה כל כך להפיק לקחים מן השואה ולספק אזהרות לפי הלקחים האלה, יש לשאול עד כמה סניידר מצליח בכך.

סניידר מציין כי בתקופת המהפכה הירוקה שלאחר המלחמה נהנה העולם מהפוגה קצרה ברעב הגובר ומעלייה ביציבותן של מדינות, אשר יכלו לספק לאזרחיהן את ההגנות הנדרשות להם. על רקע היסטורי זה, עולמו של היטלר עלול להיראות מרוחק ואף בלתי רלוונטי. אך לאור דעיכת המהפכה הירוקה והאיום הגובר של שינוי האקלים על המזון, המים והקרקעות הראויות להתיישבות, סניידר מציג כמה תרחישי אסון אפשריים שעלולים להעניק רלוונטיות מחודשת לתפיסת העולם של היטלר, קרי המאבק על הישרדות במערכת אקולוגית המתבססת על עיקרון של משחק-סכום-אפס.

טענתו המעניינת ביותר, לדעתי, היא שאי-הבנות חמורות "שוכנות בבסיס מיתוס השואה האמריקני", ומעל לכול ההנחה שהשואה הייתה תוצר של מדינה "גאוותנית" בעלת כוח מוחלט, ולכן "שקיעת כוחה של המדינה נראתה כמו תופעה חיובית". סניידר פוטר בביטול את הגרסה השמאלנית של המיתוס הזה מחד גיסא (המדינה הגאוותנית כביטוי לחברה המודרנית, להיבריס של הנאורות ולשאיפה למיומנות ולמומחיות) ואת הגרסה הימנית מאידך (מדינת הרווחה הרגולטורית כמוסד רודני במהותו). מצדו, הוא טוען כי "מטרת המדינה היא הכרה בזכויות והגנה עליהן", וכי השואה התאפשרה בגלל הרס של מדינות. הוא קורא לחברה ליברלית, פלורליסטית, וכן למדע המשוחרר מכבלי הפוליטיזציה וההכחשה, שיאפשר לנו למצוא פתרון לשינוי האקלים – ועם קריאותיו אלה אני מסכים ברצון.

אבל אני חושב שאת תפיסת המדינה שלו יש לסייג. אמנם יש צורך במדינה יעילה כדי לשמר את זכויות האזרחים, אך מדינות לא תמיד מגנות על זכויות אזרחיהן. אין זה מיתוס שמדינה "גאוותנית", קרי גרמניה הנאצית, הייתה אחראית להרס מדינות והפקעת זכויות באירופה, וכן להרג יהודי אירופה. אך הכתרת מדינה זו כ"מוטציה", כפי שעושה סניידר, היא התחמקות סמנטית. הנקודה המהותית היא שיש לשמר מדינות המתבססות על זכויות אדם, על תהליכים פוליטיים דמוקרטיים ועל מגבלות חוקתיות, ולא לשמר מדינות רק מתוקף היותן מדינות. זוהי עמדה נבונה שהושמעה כבר זמן רב לפני השואה.

כריסטופר בראונינג הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'אפל היל. ספרו האחרון הוא “Remembering Survival: Inside a Nazi Slave-Labor Camp”.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי כריסטופר בראונינג, New York Review of Books .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על חזון חדש של השואה

01
פלברות

חשבתי על ספרו הקודם של סניידר בעקבות הטענות של נתניהו על הקשר של המופתי לפתרון הסופי, מכיוון שכמו נתניהו שתולה את הטריגר הרעיוני להשמדת היהודים במופתי, סניידר תולה את הטריגר הרעיוני בסובייטים ובמזרח אירופאים. שניהם - סניידר ונתניהו - טוענים שעד תחילת 1942 הגרמנים התכוונו לגרש את היהודים ולא להשמיד אותם (בראונינג מזכיר בהקשר זה גם את גרלך שתולה את הטריגר בתבוסה של הגרמנים בברברוסה).
___
בהקשר זה, המאמר של בראונינג מפתיע ביותר כי גם הוא מתיישב - מבחינת התיארוך הכרונולוגי - עם הטענה שההחלטה על הפתרון הסופי לא התקבלה לפני שהמופתי מגיע לברלין. המופתי מגיע לברלין התחילת נובמבר ונפגש עם בכירים נאצים בהמהלך כל חודש נובמבר ועם היטלר בסופו (28 בנובמבר). למרות שבראונינג (כמו סניידר) מתעלם לחלוטין מהשפעת המופתי הוא טוען שהתקופה שבה המופתי מגיע הייתה קרובה מאוד להחלטה הקריטית של ההנהגה הנאצית על הפתרון הסופי. אז אולי בכל זאת התזה של נתניהו לא כל כך מופרכת?

    בראונינג כותב כאן:
    "היטלר לא שינה את עמדתו ואישר את גירושם של היהודים מהרייך השלישי למזרח אירופה. הגירוש החל ב-15 באוקטובר. ב-23 אוקטובר נפגש אדולף אייכמן עם "מומחי היהודים" שלו בברלין, ואחד מהם הודיע מיד לחבר ש"בעתיד הקרוב רבים מהשרצים היהודיים יושמדו באמצעים מיוחדים". בקשה של ממשלת ספרד להעביר את יהודי ספרד מצרפת שתחת כיבוש גרמניה למרוקו הספרדית נדחתה בטענה ש"היהודים האלה יהיו רחוקים מדי מן האמצעים ליישום פתרון בסיסי לשאלה היהודית". ב-23 באוקטובר, 1941, נאסרה ההגירה היהודית בהחלטה שהפכה על פיה את המדיניות הקודמת (גירוש היהודים מהרייך השלישי בכל דרך אפשרית). ולרשויות הגרמניות המתוסכלות בסרביה הובטח כי הנשים והילדים היהודים שיוותרו לאחר שהצבא יירה בכל הגברים לא יהפכו לנטל קבוע, מכיוון ש:
    "ברגע שתתממש האפשרות הטכנית במסגרת תשתית של פתרון סופי לשאלה היהודית, היהודים יגורשו... למחנות הקליטה במזרח".
    היטלר עצמו היה גלוי מן הרגיל בהצהרותיו, ובשבוע השלישי של אוקטובר אמר לפריץ זאוקל ופריץ טודט, שניהם בכירים במשטר, כי האוכלוסיות המקומיות במזרח יקבלו יחס של "אינדיאנים" ו"יסוננו", בשעה ש"אנו נפטרים מהיהודים ההרסניים כליל". להימלר, שחזר לא מכבר לאחר שהכריז על התוכניות לבניית תאי הגז במוהילב, הוא אמר: "טוב שהאימה מפני השמדת היהודים הולכת לפנינו". בקיצור, אני טוען כי עד סוף אוקטובר 1941 כבר היה חזון ברור לגירוש כל יהודי אירופה (אפילו היהודים הספרדים בצרפת והנשים והילדים היהודים בבלגרד) למחנות במזרח ולהשמדתם "באמצעים מיוחדים" – קרי גז רעיל."
    כל זה עד אוקטובר. המופתי נפגש עם היטלר בסוף נובמבר. ועידת ואנזה נקבעה עוד לפני כן (היא נקבעה לתחילת דצמבר אבל נדחתה בגלל הפלישה היפנית לפרל הרבור) וגם בניית מחנה ההשמדה חלמנו החלה קודם.
    בקיצור, נתניהו צריך לחזור על החומר.

03
סמדר זאבי

בס"ד
המאמר מציג שתי דעות של היסטוריונים ועל זה נאמר: "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות", ואין כאן שום דבר חדש תחת השמש.
חשוב לציין, כי היסטוריונים (אז והיום)אינם מגידי עתידות ואינם מתיימרים להיות כאלו.
דיון בהשמדת יהודים בשואה יהיה תמיד משמעותי, ועוד יותר רלוונטי נושא הרציפות האנטישמית כלפינו מאז ועד היום(כרבע מאוכלוסיית העולם בעלת דעות אנטישמיות כלפי יהודים).
הזליגה של המגיבים לפוליטיקה מיותרת.

04
noach

גם היום יש נאצים

Magnus Olsson: Living with a brain implant (lecture part 2)

https://youtu.be/Tq9nBhYHO3s

Mind reading, Neural Decoding, Synthetic Telepathy, Targeted Individuals Europe

https://youtu.be/VBSyj-J1SaQ

Targeted Individuals Europe - extended version

https://youtu.be/5y7Nq9Uu0GA

Domestic Terrorism Silent Rape

https://youtu.be/S9FtckQocTw

ICAACT Phase III Ms Melanie Vritschan

https://youtu.be/cOls_jdh7wQ

ICAACT Phase III Scanning of Mr. Magnus Olsson

https://youtu.be/GZoHeBu8po4

ICAACT Phase III Ms Carmen Lupan

https://youtu.be/JjbLrFWqbYc

Mind Control Documentary: The Golden Dream of the World's Masters (Daniel Estulin & Magnus Olsson)

https://youtu.be/TvOR0F1c8Vk

STOPEG.COM - STOP ELECTRONIC WEAPONS AND GANG STALKING (STOPEG Foundation)

http://www.stopeg.com/

נשק קרינה השואה השקטה, GENOCIDE באמצעות נשק קרינה RADIATION WEAPON

http://terrorkrrina.blogspot.co.il/

mind control

http://terrorkrrinna.blogspot.co.il/2015/10/hello-i-am-from-israel.html

Posts about John Ginter on Targeted Individuals Canada
targetedindividualscanada.com

http://hrvcanada.blogspot.co.il/2012/12/john-ginter.html

Mind Justice - MIND Evidence

http://mindjustice.org/mind.htm

Artificial Telepathy: Hearing Voices: Schizophrenia or Artificial Telepathy?

http://artificialtelepathy.blogspot.co.il/2007/01/hearing-voices-schizophrenia-or.html

David Fratus

http://www.netti.fi/~makako/mind/d_fratus.htm

Artificial intelligence - Wikipedia, the free encyclopedia

https://en.wikipedia.org/wiki/Artificial_intelligence#Philosophy_and_ethics

Modern Human Experimentation / Torture (Article, David Bader) - JeffPolachek.com

http://www.jeffpolachek.com/mind-control/mc-research-docs/229-modern-human-experimentation-torture-article-david-bader

ORIGINAL URL: http://www.saunalahti.fi/~makako/mind/d_bader.htm

05
אליהו מץ שמי האינדיאני הספר היושב

לימוד ומחקר השואה במסגרת ההיסטוריה העולמית מסתרבל ככל שמתרבים החוקרים והעיוותים נסחפים אל אין סוף חסר הגיונות כך עם מר שניידר מאוניברסיטת ייל לדעתי לא חכם גדול אבל הוא לגמרי במקרה נגע בשתי נקודות חשובות הראשונה היא לבנסראום מרחב מחייה משהו דומה לגוש אמונים בגדה למה גרמניה צריכה להתרחב כדי שיהו לה שטחים לגדל תפוחי אדמה והנקודה השנייה היא התחיה הישראלית דרך פולין האנטישמית והרבזיוניזם הזבוטינסקאי אלא מה הוא לא מבין היסטוריה גדול ולכן הערכתו והניתוח של הרוויזיוניזם עקום ומטעה כולם שמעו בודאי על האצל ארגון צבאי לאומי ומה הלאום רבותי עד היום לא פתרנו זאת ומר בגין הנהיג את האצל לא את הרויזיוניזם האם האצל הוא רויזיוניסטי על כך ועוד כדי לנסות להבין את השואה עלינו לזוז לוואשינגטון על כך כתבתי 1943 אושויץ על הפוטומק והקמת הלאום הישראלי לכאורה נראה שאין קשר בין הדברים אבל רבותי יש קשר רב ויסודי עד כאן