חזון מעשי לחברה שוויונית יותר

תומאס פיקטי, הכלכלן הצרפתי שמתמחה באי-שוויון, קורא את ספרו החדש של הכלכלן הבריטי אנתוני אטקינסון ומסיים עם מסקנה אופטימית ואופרטיבית: אפשר לפעול ברמה הלאומית כדי להפחית את האי-שוויון
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

לאנתוני אטקינסון יש מעמד ייחודי בקרב כלכלנים. במהלך חמישים השנים האחרונות הוא הצליח, כנגד המגמות הרווחות, להציב את שאלת האי-שוויון במרכז עבודתו ולהראות שהכלכלה היא בראש ובראשונה מדע חברתי ומוסרי. בספרו החדש, “Inequality: What Can Be Done?” – ספר אישי יותר מספריו הקודמים המתמקד כל כולו בהצגת תוכנית פעולה – הוא מתווה בפנינו בצורה רחבה רפורמיזם רדיקלי חדש. משהו ברפורמיזם של אטקינסון מזכיר את הרפורמטור החברתי הבריטי ויליאם בוורידג', ואני משוכנע שהקוראים יהנו מהאופן שבו הוא מציג את רעיונותיו. החוקר האנגלי, הידוע בזהירותו, חושף בספר זה צד אנושי יותר, לא נמנע מסוגיות שנויות במחלוקת, ומציג סדרה של הצעות מבוססות, חדשניות ומשכנעות למדיניות כלכלית במטרה להוכיח לנו כי עדיין קיימות חלופות, שהמאבק על קדמה חברתית ושוויון חייב להשיב לעצמו את הלגיטימיות, כאן ועכשיו. הוא מציע הטבות משפחתיות אוניברסליות שימומנו על-ידי חזרה למיסוי פרוגרסיבי – מטרתן היא להפחית את האי-שוויון והעוני בבריטניה מרמות אמריקאיות לרמות אירופאיות.

הוא קורא גם להבטחת משרות ציבוריות בשכר מינימום למובטלים, ולדמוקרטיזציה של הגישה לבעלות על נכסים באמצעות מערכת חסכונות לאומית חדשה שמבטיחה תשואות למפקידים. בחזון שלו תהיה ירושה לכול – בגיל 18 תיפתח לכל האזרחים קרן שתמומן על-ידי מס ירושה כבד יותר; והוא רוצה לבטל לחלוטין את מס הגולגולת האנגלי – מס קבוע של הרשויות המקומיות – וכך לחסל בפועל את התאצ'ריזם. התוצאה מלהיבה. הספר שנון, אלגנטי ומעמיק, וחשוב לקרוא אותו: זוהי התערובת המשובחת ביותר של כלכלה פוליטית ופרוגרסיביזם בריטי שאפשר למצוא.

כדי להבין את עד כמה הספר חשוב, עלינו להתבונן בו בהקשר רחב יותר והוא גוף העבודות הזהירות והקפדניות להפליא של אטקינסון. בין 1966 ל-2015 הוא פרסם כ-50 ספרים ויותר מ-350 מאמרים אקדמיים. הם חוללו שינוי עמוק במחקר העולמי של חלוקת העושר, האי-שוויון והעוני. מאז שנות ה-70 הוא כותב גם מאמרים תיאורטיים חשובים המוקדשים בעיקר לתיאוריית המיסוי האופטימלי, והתרומות האלה לבדן מצדיקות כמה פרסי נובל. אבל עבודתו החשובה והמעמיקה ביותר של אטקינסון עוסקת בניתוח היסטורי ואמפירי של אי-שוויון, המתבסס על שימוש מופתי, זהיר ומוקפד במודלים תיאורטיים. בגישתו הייחודית, שהינה היסטורית, אמפירית ותיאורטית בעת ובעונה אחת; בדקדקנותו וביושרו הבלתי מעורער; באופן שבו הוא מיישב בין תפקידו כחוקר של מדעי החברה ומעמדו כאזרח של בריטניה, אירופה והעולם, משמש אטקינסון זה עשרות שנים דוגמה ומופת לדורות של סטודנטים וחוקרים צעירים.

יחד עם סיימון קוזנץ, אטקינסון פחות או יותר יצר דיסציפלינה חדשה בתוך מדעי החברה והכלכלה הפוליטית: חקר המגמות ההיסטוריות בחלוקת ההכנסה והרכוש. מובן ששאלת החלוקה והמגמות ארוכות הטווח כבר עמדה במרכז הכלכלה הפוליטית של המאה ה-19, ובייחוד בעבודתם של תומאס מלתוס, דייוויד ריקרדו וקרל מרקס. אבל לחוקרים האלה היו נתונים מעטים בלבד, ולעתים קרובות הם נאלצו להגביל את עצמם להשערות תיאורטיות לחלוטין.

ההורדה האדירה של שיעור מס ההכנסה המירבי תרמה משמעותית לעלייה ברמות האי-שוויון מאז שנות ה-80, מבלי להיטיב עם החברה במידה מספקת כדי להצדיק אותה

רק בחצי השני של המאה ה-20, במחקריהם של קוזנץ ואטקינסון, היה ניתן סוף סוף לבסס את ניתוח חלוקת ההכנסה והרכוש על מקורות היסטוריים. ביצירת המופת שלו משנת 1953, "Shares of Upper Income Groups in Income and Savings", לקח קוזנץ את הרשומות הלאומיות השיטתיות הראשונות של ההכנסה והרכוש בארצות הברית (רשומות שהוא עצמו עזר ליצור), שילב אותן עם נתוני מס ההכנסה הפדרלי (שנוסד ב-1913 לאחר מאבק פוליטי מתמשך), ויצר לראשונה אי פעם סקירה היסטורית של חלוקת ההכנסה לפי שנים. על הדרך הוא סיפק לנו גם מעט חדשות טובות: שהיום האי-שוויון קטן יותר מבעבר. ב-1978, בספרו החשוב והיסודי "Distribution of Personal Wealth in Britain", אטקינסון הותיר את קוזנץ מאחור: על-ידי שימוש שיטתי ברשומות אישורי הצוואה של בריטניה משנות העשרה של המאה ה-20 ועד שנות ה-70, הוא הראה בצורה משכנעת כיצד כוחות כלכליים, חברתיים ופוליטיים שונים עוזרים לנו להבין את ההתפתחויות בחלוקת הכנסה - תחום שזכה לתשומת לב רבה במיוחד באותה תקופה סוערת.

כל העבודות שנעשו מאז בנושא מגמות היסטוריות של אי-שוויון בהכנסה וברכוש מתבססות במידת מה על מחקריהם של קוזנץ ואטקינסון. גם אם נתעלם לרגע מכתביו ההיסטוריים והחלוציים, כבר עשרות שנים שאטקינסון הוא אחד המומחים הבינלאומיים המובילים בכל הנוגע למחקר השוואתי של מדידת אי-שוויון ועוני בחברה העכשווית. הוא גם עסק ללא הרף בתכנון של פרויקטים לשיתוף פעולה בינלאומי בנושאים אלה.

אז מה עושים עכשיו?

כעת, אטקינסון יוצא מתחומי המרחב האקדמי ועובר אל ממלכת הפעולה וההתערבות הציבורית. בכך הוא חוזר לתפקיד האינטלקטואל הציבורי, שאותו בעצם מעולם לא זנח מאז תחילת הקריירה שלו. אצל אטקינסון, הגבולות המפרידים בין היסטוריה, כלכלה ופוליטיקה מעולם לא היו נוקשים: הוא תמיד ניסה לשלב בין החוקר לאזרח, לעתים קרובות במרומז, אך לעתים גם בצורה בוטה יותר. ובכל זאת, בספרו החדש יש תעוזה רבה יותר מבכל עבודה אחרת פרי עטו. אטקינסון נוטל סיכונים ומציג תוכנית פעולה אמיתית. הוא מבצע הבחנות ונוקט עמדות בצורה קיצונית הרבה יותר שסותרת את זהירותו הניטרלית הטבעית. אמנם הספר לא אמור להיות מצחיק, אבל אנו מוצאים בו את האירוניה החריפה שתלמידיו ועמיתיו מכירים היטב, אירוניה שלא תמיד מתגלה בצורה ברורה כל כך בפרסומיו האקדמיים יותר.

באחד המקרים האלה הוא מזכיר את האירועים ההיסטוריים של 1988, כשנייג'ל לוסון, שר האוצר של מרגרט תאצ'ר, הוביל את הפרלמנט הבריטי בהצבעה בעד הפחתת שיעור המס השולי המירבי ל-40 אחוז (היא עמדה על 83 אחוז כשאשת הברזל עלתה לשלטון ב-1979). אחד מחברי הפרלמנט השמרנים נסחף כל כך עד שאמר, לכאורה, ש"לא היו לו מספיק אפסים במחשבון" למדוד את קיצוץ המס שהוא בדיוק סידר לעצמו. זה היה רגע עגום, ואטקינסון שולף בצדק את טפריו.

מהלך זה, שבלם חצי מאה של מדיניות מיסוי פרוגרסיבית בבריטניה, היה ההישג הבולט ביותר של התאצ'ריזם (בדיוק כפי שחוק רפורמת המס של 1986, שהוריד את שיעור מס ההכנסה המירבי בארצות הברית ל-28 אחוז, היה ההישג הבולט של הרייגניזם). מפלגת הלייבור מעולם לא ערערה על ההישג הזה במהלך כהונתו של טוני בלייר (שאותו אטקינסון לא מחבב במיוחד אגב), כפי שהדמוקרטים, תחת קלינטון או אובמה, לא קראו תיגר על קיצוצי המס של רייגן. וכמובן שאי אפשר לצפות מהמפלגה השמרנית החדשה בבריטניה להתנגד ברצינות לשיעורי המיסוי.

סיפור נוסף שעשוי להפתיע רבים מתלמידיו ועמיתיו: בזמן ההצבעה ההיסטורית ההיא ב-1988 נכח אטקינסון עצמו בבית הנבחרים; הוא ישב בחדר "קבינט הצללים" ועבד במרץ על המחשב האישי שלו ועל המיקרו-סימולטור שבו השתמש לניתוח סוגיות מיסוי. בעזרת עמיתתו הולי סאתרלנד הוא הצליח לסיים לחשב את התקציב המוצע לפני ששר האוצר השלים את נאומו – עדות אירונית לכך שמחקר מדעי ותוכנות מחשב יכולים לייצר צורות חדשות של דמוקרטיה השתתפותית.

הקרב על פרוגרסיביות פיסקלית וביטוח לאומי

החזרה למבנה מס פרוגרסיבי יותר היא נדבך מרכזי בתוכנית הפעולה של אטקינסון. הכלכלן הבריטי לא מותיר מקום לספק: ההורדה האדירה של שיעור מס ההכנסה המירבי תרמה משמעותית לעלייה ברמות האי-שוויון מאז שנות ה-80, מבלי להיטיב עם החברה במידה מספקת כדי להצדיק אותה. לכן אסור לנו לבזבז זמן – עלינו להיפטר מהטאבו שאומר כי אסור לאחוז המס השולי לעלות מעל ל-50 אחוז. אטקינסון מציע שינוי מרחיק לכת של מס ההכנסה הבריטי, עם שיעור מס מירבי של 55 אחוז להכנסה שנתית מעל 100,000 פאונד ו-65 אחוז להכנסה שנתית מעל 200,000 פאונד, וכן העלאה של שיעור התשלומים המירבי לביטוח הלאומי.

כל השינויים האלה יאפשרו לממן הרחבה של הביטוח הלאומי הבריטי ושל מערכת לחלוקה מחודשת של ההכנסה, עם דגש על עלייה חדה בהטבות המשפחתיות (הן יוגדלו פי שניים, ואף פי ארבעה, באחת הגרסאות המוצעות), ועל עלייה בתשלומי הפנסיה והאבטלה לאנשים בעלי משאבים מעטים. אטקינסון מציג כמה גרסאות לרפורמה וקורא לשימוש באמצעים שיאפשרו חזרה למדיניות של רשתות בטחון חברתיות אוניברסליות (כלומר, זמינות לכול), בניגוד להעברות משאבים התלויות בתנאים שונים.

אם הממשלה תאמץ את ההצעות האלה, המגובות בראיות סטטיסטיות וממומנות במלואן על-ידי מסים, תתרחש ירידה אדירה ברמות האי-שוויון והעוני בבריטניה. לפי סימולציות שביצעו אטקינסון וסאתרלנד, רמות אלה ירדו מתחת לרמה הנוכחית, הדומה לזו של ארה"ב, לנקודה שבה הן יהיו קרובות לממוצעים של אירופה וה-OECD. זוהי המטרה המרכזית של אטקינסון בסדרת ההצעות הראשונה שלו: אי אפשר לצפות שחלוקה מחדש של כספים תפתור את כל הבעיות, ובכל זאת, זה המקום שבו צריך להתחיל.

רפורמיזם רדיקלי: פילוסופיה חדשה של זכויות

אבל אטקינסון לא מסתפק בזה. בלב תוכניתו נמצאת סדרת הצעות שמטרתה לחולל שינוי באופן פעולתם של שווקי העבודה וההון על-ידי הענקת זכויות חדשות לבעלי הזכויות המעטות ביותר. הצעותיו כוללות הבטחת עבודות ציבוריות בשכר מינימום למובטלים, זכויות חדשות לאיגודים מקצועיים, רגולציה ציבורית על שינוי טכנולוגי ודמוקרטיזציה של הגישה להון. אלה רק כמה דוגמאות מתוך הרפורמות הרבות שהוא ממליץ עליהן.

במקום לפרט ולהרחיב על ההצעות האלה, אני מעוניין להתמקד בסוגיית הרחבת הגישה להון ולבעלות על נכסים. בנושא זה אטקינסון מציג שתי הצעות חדשניות במיוחד. מחד גיסא, הוא קורא להקמת תוכנית חסכונות לאומית שתאפשר לכל המפקידים לקבל תשואה מובטחת על הונם (מתחת לסף מסוים של הון אישי). בהתחשב באי-שוויון הדרסטי בגישה לתשואות פיננסיות, בייחוד כתוצאה מגודל ההשקעה ההתחלתי (מצב שהוחרף ללא ספק על-ידי הדה-רגולציה הפיננסית של העשורים האחרונים), הצעה זו נשמעת לי מוצלחת במיוחד. לדעתו של אטקינסון, סוגייה זו קשורה קשר הדוק לנושא רחב יותר – גישה חדשה לנושא הרכוש ציבורי ופיתוח אפשרי של קרן עושר מסוג חדש שתנוהל על-ידי המדינה. המדינה לא יכולה להסתפק בצבירת חובות והפרטה אינסופית של כל דבר בבעלותה.

מאידך גיסא, לצד תוכנית החסכונות הלאומית הזו, אטקינסון מציע להקים תוכנית "ירושה לכול". במסגרתה תוקצה קרן כספית לכל האזרחים הצעירים עם הגיעם לגיל 18. כל הכספים שיוקצו כך ימומנו על-ידי מסי עיזבון ומבנה מס פרוגרסיבי יותר. אטקינסון מעריך, לפי התשואות הנוכחיות ממס העיזבון הבריטי, שיהיה אפשר לממן מעט יותר מ-5,000 פאונד לכל צעירה וצעיר. הוא קורא לרפורמה מרחיקת לכת במערכת המיסוי על הירושה, ובייחוד לפרוגרסיביות רבה יותר בכל הקשור לעזבונות גדולים (הוא מציע שיעור מס מירבי של 65 אחוז, כמו במס ההכנסה). הרפורמות האלה יאפשרו לממשלה לממן הקצאות הון בסדר גודל של 10,000 פאונד לכל אדם.

יצירת קשר ישיר בין מס העיזבון לזכויות שיובטחו על-ידי מס כזה, נראית לי כמו רעיון ישים ורלוונטי. היתרון העצום בהצעה זו של אטקינסון הוא האפשרות להצהיר במפורש שמטרתו של מס העיזבון היא להבטיח "ירושה לכול"

באופן אישי, עליי לומר שתמיד היו לי הסתייגויות מסוימות מהקצאות הון אישיות. אני מעדיף, באופן כללי, להתמקד בהבטחת נגישותן של סחורות יסודיות מסוימות – השכלה, בריאות ותרבות, בין היתר. ובכל זאת, תהיה אשר תהיה הגישה המועדפת עליכם, יצירת קשר ישיר בין מס העיזבון לזכויות שיובטחו על-ידי מס כזה, נראית לי כמו רעיון ישים ורלוונטי. היתרון העצום בהצעה זו של אטקינסון הוא האפשרות להצהיר במפורש שמטרתו של מס העיזבון היא להבטיח "ירושה לכול". ייתכן שקישור ישיר בין גובה הסכום שניתן לכל אדם לבין שיעורי מס העיזבון, יאפשר לנו לשנות את אופיו של הדיון הדמוקרטי בנושא זה.

שובו של מס הגולגולת ושאלת מס העושר

אחד החלקים המעניינים ביותר בספר מתמקד בדיון הבריטי על אודות מס הגולגולת. זהו מס אחיד – קרי העשירים והעניים משלמים אותו סכום. הוא הוחל על-ידי מרגרט תאצ'ר ב-1989-90 והחליף את המס היחסי שהיה נהוג קודם לכן, שבמסגרתו נגבה יותר כסף מהאזרח ככל שערך ביתו גבוה יותר. לכן, מס הגולגולת הוביל לעליית מיסוי חדה עבור משלמי המסים העניים ביותר, ולצניחה חדה עבור העשירים ביותר. הרפורמה הזאת לא הייתה פופולרית בלשון המעטה: היא הובילה למהומות עירוניות ולהתקוממות פרלמנטרית, אבל אשת הברזל דבקה בעמדתה בעקשנות עד שלבסוף הודחה בהצבעה על-ידי חברי הפרלמנט השמרנים בנובמבר 1990 והוחלפה במהירות על-ידי ג'ון מייג'ור, שחיסל מיד את מס הגולגולת. היה ברור לחלוטין שמדובר ברפורמה בלתי מתקבלת על הדעת.

מה שפחות ידוע הוא ש"מס המועצות" המקומי, שהחליף את מס הגולגולת ב-1993 וקיים עד היום, רגרסיבי לא פחות מאשר מס הגולגולת. הנתונים שאטקינסון אסף בנושא זה מדהימים. אנשים בעלי אחזקות נדל"ן בשווי של כ-100,000 ליש״ט, משלמים בממוצע מס מועצה של 1,000 ליש״ט, בעוד שאנשים בעלי נכסים בשווי של כמיליון ליש״ט משלמים 2,500-2,000 ליש״ט. אמנם ברור שזו מערכת רגרסיבית פחות מזו שתאצ'ר העלתה בדעתה, אך היא עדיין רגרסיבית ביותר. למעשה, שיעור המס צונח מאחוז אחד למשלמי המסים העניים ביותר, ל-0.25-0.2 אחוז לעשירים ביותר, עם שיעור מס ממוצע של 0.54 אחוז בבריטניה כולה ב-2014-15. ברוב הארצות האירופיות, וכן בארצות הברית, המסים המקומיים הם בדרך כלל יחסיים לערך הנכס.

כדאי לציין שתקנת חמשת האחוזים, שהוחלה על-ידי ממשלת לייבור, ספגה בתחילה ביקורת עזה מהשמרנים. אבל ברגע שהם עלו לשלטון, הם עצמם הוסיפו את תקנת שבעת האחוזים. מכך אפשר ללמוד שבהקשר לאומי רחב של אי-שוויון הולך וגובר, ובייחוד לאור ריכוז העושר בשכבות העליונות והקשיים העומדים כיום בפני צעירים המעוניינים לרכוש נכס, הצורך במערכת פרוגרסיבית יותר למיסוי העושר חוצה גבולות פוליטיים ומפלגתיים. וכל זה, אומר אטקינסון, מצביע על הצורך לתכנן מחדש את מערכת מסי הרכוש בצורה קוהרנטית: קשה להבין מדוע המס על עסקאות הנדל"ן הוא פרוגרסיבי כל כך, בעוד שמס הרכוש השנתי הוא רגרסיבי.

ארצות הברית, אירופה והעולם

הביקורת היחידה שאפשר להעביר על תוכנית הפעולה של אטקינסון, היא ההתמקדות המופרזת שלו בבריטניה. כל הצעותיו החברתיות, הפיסקליות והתקציביות מותאמות לממשלה הבריטית, והמרחב המוקדש לסוגיות בינלאומיות מוגבל יחסית. הוא מזכיר בקצרה את האפשרות להחיל מס מינימום על תאגידים רב-לאומיים גדולים, אבל מסווג את ההצעה הזו תחת "רעיונות שיש לבחון", ולא כהצעה קונקרטית. לאור התפקיד המרכזי של בריטניה בתחרות המס האירופאית ובמפה העולמית של מקלטי המס, היה אפשר לצפות לטיפול מהותי יותר בהצעות ליצירת מיסוי גורף על רווחים, או על הקמת מרשם עולמי – או לפחות אירופאי-אמריקאי – של ניירות ערך. אטקינסון רומז בבירור על האפשרויות האלה, וכן על יצירת "רשות מס עולמית" ועל העלאה אפשרית של שיעור הסיוע הבינלאומי לאחוז אחד מהתמ"ג. אבל כל הסוגיות האלה מקבלות תשומת לב מעטה יותר מאשר ההצעות העוסקות בבריטניה.

לאור התפקיד המרכזי של בריטניה בתחרות המס האירופאית ובמפה העולמית של מקלטי המס, היה אפשר לצפות לטיפול מהותי יותר בהצעות ליצירת מיסוי גורף על רווחים, או על הקמת מרשם עולמי – או לפחות אירופאי-אמריקאי – של ניירות ערך

אבל אותה חולשה היא גם נקודת החוזק העיקרית של הספר. אטקינסון אומר לנו, בעצם, שלממשלות הססניות אין תירוץ אמיתי לחוסר פעולה, כי עדיין אפשר לפעול ברמה הלאומית. את עיקרי תוכנית הפעולה שלו אפשר להחיל בבריטניה בלי לטרוח לחכות להזדמנויות חמקמקות לשיתוף פעולה בינלאומי. את המסקנה הזאת אפשר ליישם גם במדינות אחרות.
כשקוראים בין השורות, אפשר ללא ספק לזהות אצל אטקינסון מידה מסוימת של התפכחות מהאיחוד האירופי, אף על פי שהוא מזכיר לנו שהוא תומך בארגון זה זמן רב, ותמך בו עוד כשבריטניה הצטרפה ב-1973. בתקופה ההיא, הוא מזכיר לנו, חלק גדול מהמדינות החברות לא התלהבו מכך שמדינת הרווחה הבריטית (ובייחוד שירות הבריאות הלאומי) ממומנת על-ידי מסים. גישה זו נתפסה כצורה לא הוגנת של הִתְחרות במדינות האחרות, שבהן מערכת הרווחה מומנה על-ידי המעסיקים.

בזמנו, אחוז ניכר מהשמאל הבריטי תפס את אירופה, ואת האובססיה שלה לתחרות "טהורה ומושלמת", ככוח עוין לצדק חברתי ולפוליטיקה של השוויון. "בימים ההם, החשדות האלה לא היו מוצדקים", אומר לנו אטקינסון. נראה כי ברצונו לומר שכיום הם מוצדקים יותר, אבל הוא לא מרחיק לכת עד כדי כך כי הוא רוצה לשמר את להבת התקווה של האיחוד האירופי. זהו ספר שנכתב על-ידי אופטימיסט, אזרח של בריטניה, אירופה והעולם: הוא מעביר תחושה כללית של כלכלה צודקת יותר, וזו אחת ממעלותיו הרבות. הוא ישמש לנו כמודל לחיקוי, יהיו אשר יהיו תוצאותיה של מערכת בחירות כזו או אחרת.

הטקסט מתפרסם באלכסון באישור של פרופסור תומאס פיקטי. המאמר פורסם באנגלית ב-New York Review of Books.  

© 2015 The New York Review of Books.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי תומאס פיקטי.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על חזון מעשי לחברה שוויונית יותר

01
חיים לוטנר

באופן כללי, מאד מעניין. תודה.
חשוב מאד בדיון הציבורי להעמיק את הידע האנטי קפיטליסטי. להון יש יתרון על הגישות החברתיות, בכך שהוא בעל השפעה גדולה על אמצעי התקשורת (ולעתים קרובות הוא בכלל הבעלים של אמצעי התקשורת), ועל הפוליטיקאים והמערכת הציבורית בכלל. מאמר כזה מחזק את הידיים ונותן תחמושת אשר בתפוצה מתאימה ברשתות (כמו זאת!) מנטרל במידה רבה את שטיפת המוח שההון עושה לנו.

מעניין באופן מיוחד, ואקטואלי, סיום המאמר, המזכיר את האיחוד האירופי.
בימים אלה מתרחש תהליך שבפרספקטיבה של שנת 2050 ייתכן שיצויין כנקודת מפנה. יוון.
דריסה של יוון, משמעותה תהיה תאצ'ריזם ברמה הבין מדינתית. הגלובלית.
הסדר סביר ומכבד - אור בקצה המנהרה.