חייבים לדבר על הדברים

לרובנו יש טלפון חכם. בקרוב תהיה לנו גם מכונית חכמה, מקרר חכם, מנעולים חכמים ואפילו מטריות חכמות. ומה ייעשה עם כל המידע שיאספו חפצינו? הנה בא הגל החדש והמטריד של האינטרנט
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

מדי יום אני מקבלת באימייל קטע קוד מאתר IFTTT. האותיות האלה הן ראשי תיבות לביטוי if this then that ("אם-אז"), והקוד מגיע בצורת "מתכון" המסוגל להפעיל אותו. לאחרונה, למשל, בחרתי ליצור מתכון IFTTT שאומר, "אם הטמפרטורה בביתי יורדת מתחת לשבע מעלות, אז שלח לי הודעה". זו פקודה פשוטה המבשרת את בואו של שינוי משמעותי בצורת החיים שלנו, שינוי שיתרחש כשרוב העולם החומרי יהיה מחובר – כמו התרמוסטט שלי – לאינטרנט.
כבר עכשיו אפשר לקנות נורות המופעלות על-ידי האינטרנט, שנדלקות כשהמכונית מאותתת לביתנו שאנחנו במרחק מסוים ממנו; מכונות קפה שמסונכרנות לשעון המעורר בסמארטפון שלנו; מכונות כביסה מחוברות לרשת אלחוטית, שיודעות שאנחנו בחו"ל ומדי פעם מרעננות את הבגדים כדי שיהיו מוכנים לחזרתנו, ועוד מגוון של מוצרים המחוברים לרשת, בהם סירים לבישול אטי, שואבי אבק ומקררים. "בדקו את מזג האוויר, חפשו מתכונים ברשת, גלשו ברשתות החברתיות והשאירו הודעות למשפחה – הכול מדלת המקרר", אומרת מודעה לאחד המוצרים האלה.

ברוכים הבאים לתחילתו של הגל הבא של האינטרנט; כך לפחות משווקים אותו טכנולוגים, בנקאי השקעות, ארגוני מחקר והחברות שעומדות לגרוף בזכותה כ-14.4 טריליון דולר עד 2022 – הם מכנים אותו "האינטרנט של הדברים".

"סיסקו מערכות", אחת מאותן חברות (היה זה המנכ"ל שלה שניפק את ההערכה הפיננסית האסטרונומית הנ"ל), הולכת אף רחוק יותר וקוראת לגל הזה "האינטרנט של הכול", שם שאפתני והרה משמעות. הסופר וההוגה החברתי ג'רמי ריפקין, שחברת הייעוץ שלו עובדת עם עסקים וממשלות על האצת הגל החדש הזה, מתאר אותו כך:

האינטרנט של הדברים יחבר את כולם עם הכול ברשת גלובלית אחת. אנשים, מכונות, אוצרות טבע, קווי ייצור, רשתות לוגיסטיות, הרגלי צריכה, תהליכי מחזור ובעצם כל היבט אחר של החיים הכלכליים והחברתיים יהיו מקושרים לפלטפורמת האינטרנט של הדברים באמצעות חיישנים ותוכנות, ויזינו ביג דאטה לכל הצמתים – משרדים, בתים, מכוניות – ללא הרף, בזמן אמת. הביג דאטה יעובד בעזרת כלי ניתוח מתקדמים ויומר לאלגוריתמים בעלי יכולת חיזוי שיוטמעו במערכות אוטומטיות. וזה ישפר את היעילות התרמודינמית, יגביר את הפרודוקטיביות באופן משמעותי ויפחית כמעט לאפס את העלות השולית של ייצור ואספקת מגוון גדול של סחורות ושירותים בכל תחומי הכלכלה.

להערכתו של ריפקין, כל הקישוריות הזאת תחולל "מהפכה תעשייתית שלישית", שלא רק שתגדיר מחדש את מערכת היחסים שלנו עם מכונות ואת יחסיהן זו עם זו, אלא גם תפיל את הקפיטליזם ברגע שיעילותו של האינטרנט של הדברים תערער את מערכת השוק ותוריד את עלות ייצור הסחורות, בעצם, לאפס. ספרו האחרון של ריפקין, The Zero Marginal Cost Society: The Internet of Things, the Collaborative Commons, and the Eclipse of Capitalism, אינו אלא שיר הלל לעידן שבפתח.

כמו טיעונים רבים העוסקים בניבוי העתיד, יש בהערכה זו מן המשאלה אף על פי שהיא מבוססת על עובדות - ועובדה שהאינטרנט של הדברים מתקדם, ומהר. ריפקין מציין שב-2007 היו עשרה מיליון חיישנים מסוגים שונים מקושרים לאינטרנט, ולטענתו נתון זה יגדל ל-100 טריליון עד 2030. רבים מהם שבבי RFID (תיוג באמצעות גלי רדיו) המחוברים לסחורות שנודדות ברחבי העולם, אבל יש גם חיישנים על מכונות חטיפים, משאיות משלוחים, על בקר ובהמות אחרות, על טלפונים ניידים, מכוניות, ציוד לניטור מזג אוויר, קסדות של שחקני פוטבול, מנועי סילון ונעלי ריצה, ועוד, והם מייצרים נתונים שאמורים להגביר את הפרודוקטיביות, לעתים דווקא על-ידי מניעת מעורבות אנושית.

אנשים רבים פספסו את עליית האינטרנט של הדברים, ולכן גם אינם מודעים לחשיבותו, והסיבה לכך היא שהמוצרים המייצגים אותו בפני הציבור נראים כמותרות בלתי רלוונטיים

נוסף לכך, מספר המכשירים האוטונומיים המחוברים לאינטרנט, כגון טלפונים ניידים – מכשירים שמתקשרים זה עם זה ישירות – גדל כעת פי שניים מדי חמש שנים, מ-12.5 מיליארד ב-2010 ל-25 מיליארד, לפי ההערכות, בשנה הבאה, ול-50 מיליארד ב-2020.

חבורה של טכנולוגים, ובראשם ריי קורצווייל - הסופר, הממציא וראש תחום ההנדסה בגוגל – מנבאת במשך שנים את היום שבו הבינה המלאכותית תעלה על הבינה האנושית ותתמזג איתה, וכך תיוולד ה"סינגולריות". אנחנו עדיין לא שם, אבל כבר עכשיו קיים סוג מסוים של סינגולריות כשאנו בולעים כדורים שבהם מוטמעים שבבים מיקרוסקופיים שמופעלים על-ידי חומצות הקיבה ומדווחים ישירות לתיק הרפואי שלנו אם אנחנו נשמעים להוראות הרופא (או לא). וישנה גם הסינגולריות המתרחשת כשאנחנו עוטים על גופנו "טכנולוגיה לבישה" ששולחת נתונים על הפעילות הגופנית, קצב הלב, הנשימה ודפוסי השינה שלנו לבסיס נתונים בענן, וגם לטלפונים הניידים ולמחשבים שלנו (ולפייסבוק, ולחברת הביטוח, ולמעסיק).

סיסקו מערכות, למשל, שכבר נכנסה עמוק לתחום הטכנולוגיה הלבישה, עובדת על פלטפורמה המכונה "האתלט המקושר", אשר "הופכת את גופו של האתלט למערכת מבוזרת של חיישנים ובינה רשתית. [וכך] הוא נעשה יותר מאשר מתחרה – הוא או היא הופכים לרשת תקשורת גופנית אלחוטית, או WBAN (Wireless Body Area Network)". הטכנולוגיה הלבישה, שהניבה 800 מיליון דולר ב-2013, צפויה להניב כמעט פי שניים השנה. המספרים האלה לא מייצגים רק מכירות, אלא מעידים גם כי הציבור מתרגל לרעיון שהוא יהיה אחד מאותם "דברים" המחוברים לרשת.
אנשים רבים פספסו את עליית האינטרנט של הדברים, ולכן גם אינם מודעים לחשיבותו, והסיבה לכך היא שהמוצרים המייצגים אותו בפני הציבור נראים כמותרות בלתי רלוונטיים. שעון מעורר שמפיץ ריח של בייקון, כדור זוהר שמאותת כשיש רוח חזקה מדי ואי אפשר לצאת לשיט, ו"מתזכר ביצים" שאומר לנו כמה ביצים יש לנו במקרר ולא משנה איפה אנחנו נמצאים באותו רגע בעולם (המרושת) – למרות מהפכנותם של המוצרים האלה, הם לא נראים כמבשריה של מהפכה; אופיים מערפל את החידוש הטמון בחובם.

ולעתים אף מתלווה אליהם תחושה מטרידה. בשבועות לפני שגוגל שחררה את "גוגל גלאס", מחשב-משקפיים שקוף בעלות של 1,500 דולר המאפשר לחובשו לתעד את מה שהוא רואה או שומע, דיווחה התקשורת על כמה תקריות שבהן חלוצי המשתמשים במוצר הותקפו פיזית על-ידי אנשים שנפגעו מחודרניותו. יש גבול לכל תעלול, אמרו מתנגדי גוגל גלאס. הסיבה שקבוצה קטנה של אנשים שנתקלו לראשונה בגוגל גלאס חשבו שמדובר במוצר מטריד, היא אותה סיבה שדיוויד רוז (Rose), מרצה ב-MIT ומייסד חברה שמטמיעה קישוריות לאינטרנט במכשירים יומיומיים כמו מטריות ובקבוקי תרופות, מהלל אותו ומדבר כמעט בפואטיות על הפוטנציאל הטמון ב"תצוגה עילית".

כפי שהוא כותב בספרו Enchanted Objects: Design, Human Desire, and the Internet of Things, למכשירים כאלה יש פוטנציאל לשנות באופן רדיקלי את המפגש האנושי. רוז מדמיין מסיבה שבה:

אתם חובשים את התצוגה [העילית] האופנתית שלכם ומורים למכשיר להציג מעל ראשי האנשים את שמותיהם ומידע ביוגרפי חשוב. בפגישת עסקים תעלו מידע על פגישות קודמות ואת הסוגיות שעומדות על הפרק. התצוגה העילית תיעזר באתרים יעילים, תשתמש ברשתות חברתיות ותחפור במקורות מידע אדירי ממדים... אתם תאמתו מידע לגבי חברים ועמיתים... וגם תתקשרו בזמן אמת באמצעות הודעות טקסט או שיחות וידיאו עם חברים או עמיתים שישתתפו, ידריכו, ייעצו או ימתינו ברקע.

בין שהתרחיש הזה מלהיב אתכם ובין שהוא מבחיל בעיניכם, הוא מייצג את חזונם של כמה וכמה מהשחקנים שמניעים אותנו בכיוון הקישוריות הנרחבת. החברה של רוז, Ambient Devices, נמצאת בחזית תחום שהוא מכנה "כישוף" חפצים – כלומר קישורם לאינטרנט והפיכתם ל"יוצאי דופן."

ולפי גלן לורי (Lurie), מנכ"ל ATT Mobility, זו בדיוק המשימה שצריך לעסוק בה. בין החפצים המכושפים האלה נמצא ה-Google Latitude Doorbell, פעמון דלת ש"מאפשר לכם לדעת איפה בני משפחתכם נמצאים ומתי הם מתקרבים הביתה", מטריה שנצבעת בכחול כשעומד לרדת גשם כדי שתוכלו לקחת אותה אתכם החוצה, ומעיל שמחבק אתכם בכל פעם שאתם מקבלים לייק לסטטוס בפייסבוק.
רוז חוזה "קיר מכושף במטבח שיציג, בעזרת פסי אור צבעוניים, את המגמות והדפוסים במצבי הרוח של יקיריכם", כי הוא יספק "הבנה טובה יותר של המחשבות והרגשות הנסתרים הרלוונטיים לנו..."

הקיץ נתנה בריטיש אירווייז לנוסעיה בטיסות מניו יורק לונדון שמיכות שמוטמעים בהן חיישנים עצביים המנטרים את תחושותיהם. לפי אחד הדיווחים: "כשהסיבים האופטיים נעשו אדומים, הדיילים ידעו שהנוסעים מרגישים לחץ או חרדה

אם התיאור של קיר מצבי הרוח נראה גחמני (ומטורף) מדי, יש לציין שהקיץ נתנה בריטיש אירווייז לנוסעיה בטיסות מניו יורק לונדון שמיכות שמוטמעים בהן חיישנים עצביים המנטרים את תחושותיהם. מסתבר שזה מדעי יותר מאשר לשאול אותם מה שלומם. לפי אחד הדיווחים: "כשהסיבים האופטיים השזורים בשמיכה נעשו אדומים, הדיילות ידעו שהנוסעים מרגישים לחץ או חרדה. שמיכות כחולות אותתו שהנוסעים רגועים ונינוחים." כך למדה חברת התעופה שהנוסעים שמחים במיוחד כשהם אוכלים או שותים, ורגועים במיוחד כשהם ישנים.

טלוויזיות מחוברות

מתוך תערוכה של דאגלס גורדון במכון מירו בברצלונה. צילום: פול סטיבנסון

אמנם אפשר לטעון שה"ממצא" הזה טריוויאלי לא פחות מאשר מטריה שנעשית כחולה כשעומד לרדת גשם, אבל אין שום דבר טריוויאלי באיסוף מידע אישי, גם אם המידע הזה בלתי מזיק כביכול. לא נדרש דמיון רב כדי להבין כיצד קיר מצבי הרוח שבמטבח יכול לייצר מצב שבו פרסומות לנוגדי דיכאון עוקבות אחריכם ברשת, או לשלוח התראה למעסיק שלכם, או להופיע בעמוד הפייסבוק שלכם כי, לפי רוברט סקובל ושֶׁל ישראל בספרם Age of Context: Mobile, Sensors, Data and the Future of Privacy, פייסבוק "רוצה לבנות מערכת שמנבאת את הצרכים שלכם".
ונדרש אף פחות דמיון כדי לחזות כיצד מידע על תנועותיכם שנאסף מפעמון הדלת של גוגל יוכל לשמש בבית המשפט. מכוניות מצוידות כיום בעשרות חיישנים, כולל חיישנים המותקנים במושבים וקובעים כמה נוסעים יש במכונית, ובכלי המכונה Event Data Recorder המתפקד למעשה כמו הקופסה השחורה שבמטוסים. כפי שסקובל וישראל מדווחים בספרם, "הקונצנזוס המשפטי הכללי אומר שהמשטרה תוכל להוציא צו לקבלת התיעוד מכלי הרכב, כפי שהיא מוציאה כיום צו לקבלת פלטי שיחות טלפון".

בה בעת, המכוניות עצמן הופכות למחשבים על גלגלים, עם עדכוני מערכות הפעלה שיורדים באופן אלחוטי מהאוויר, ועם יכולת הולכת וגוברת "להבין" את בעליהן. כפי שסקובל וישראל כותבים:

לא רק שהן מתאימות את תנוחת המושב והמראות באופן אוטומטי, אלא שהן מכירות גם את העדפותיכם במוזיקה, בתחנות דלק, במסעדות ובמלונות... הן יודעות מתי אתם בדרך הביתה, ובקרוב הן יוכלו גם להזכיר לכם לעצור בסופר כדי להביא קינוח לארוחת הערב.

לפי חשיפותיו האחרונות של העיתונאי גלן גרינוולד (Greenwald), מספר האמריקאים שהממשל עוקב אחריהם הוא 1.2 מיליון אנשים, נתון לא יאומן. עם כינונו של האינטרנט של הדברים, הנתון הזה עלול לצמוח בקלות ולכלול את כולם, כי מערכת שמזכירה לנו לעצור בסופר היא מערכת שיודעת מי אנחנו, איפה אנחנו, מה עשינו ועם מי התראינו. וזה מידע שאנחנו מחלקים בחופשיות, או ללא יודעין, ולרוב בלי שום שאלה או תלונה. אנחנו מחליפים אותו תמורת נוחות, או תמורת מה שנתפס כנוחות. במילים אחרות: ההתנהגות האנושית מנוטרת וממוסחרת בקנה מידה אדיר, והאינטרנט של הדברים יוצר את התנאים המושלמים להעצמת הפיקוח מצד המדינה והרחבתו.

בעולם האינטרנט של הדברים, המכונית שלכם, התנור שלכם, המקרר שלכם, אפליקציות הכושר, כרטיס האשראי, הטלוויזיה, התריסים, המשקל, התרופות, המצלמה, מד קצב הלב, מברשת השיניים החשמלית ומכונת הכביסה – קל וחומר הטלפון שלכם – מייצרים זרם שוטף של נתונים ששוכנים ברובם מחוץ להישג ידו של האינדיבידואל, אך לא מחוץ להישג ידו של מי שמוכן לשלם עליהם או להשתלט עליהם בצורות אחרות.

וזאת הנקודה: האינטרנט של הדברים עוסק בהפיכת הגוף שלנו, העצמי שלנו והסביבה שלנו לנתונים. כפי שנכתב בפוסט באתר הטכנולוגי Gigaom, "לאינטרנט של הדברים לא אכפת מדברים. אכפת לו מנתונים זולים". המון נתונים זולים.
"ככל שאתם מספרים לעולם עוד ועוד על עצמכם, כך יכול העולם לתת לכם עוד ממה שאתם רוצים", אומר סם לסין, ראש קבוצת מוצרי הזהות של פייסבוק. וגם סקובל וישראל מסכימים עם האמירה הזו:

ככל שהטכנולוגיה יודעת עליכם יותר, כך תגדל התועלת שתפיקו ממנה. וזה עלול לעורר בכם את התחושה המצמררת ש'ביג דאטה' צופה בכם. אנחנו מאמינים שברוב המכריע של המקרים התועלת הצפויה תהיה שווה את שקלול התמורות הזה.

גם ג'רמי ריפקין מסכים. הוא פוטר את הזיקה המשפטית, החברתית והתרבותית שלנו לפרטיות כיומרה בורגנית במהותה – שריד לחוקי הגידור שהולידו את הקפיטליזם:

אם נקשר כל אחד וכל דבר ברשת עצבית, נחלץ את המין האנושי מעידן הפרטיות, מאפיין מהותי של המודרניות, ונביא אותו לעידן השקיפות. בעוד שפרטיות נחשבת זה מכבר לזכות יסודית, היא מעולם לא הייתה זכות אינהרנטית. במשך כל ההיסטוריה האנושית, עד לעידן המודרני, התנהלו החיים האישיים פחות או יותר בפומבי. למעשה, בכל חברה טרום מודרנית שאנו מכירים אנשים רחצו יחד בפומבי, לעתים קרובות עשו צרכים בפומבי, אכלו בשולחנות משותפים, לרוב קיימו יחסי מין בפומבי וישנו מכונסים יחד. רק בראשית העידן הקפיטליסטי התחילו אנשים לפרוש אל מאחורי דלתיים סגורות.

כפי שיודע כל מי שבילה זמן בפייסבוק, השקיפות היא פיקציה – מילולית. הרשתות החברתיות מציגות את העצמי שליקטנו בעצמנו; זהו ערפול המעמיד פני שקיפות. במובן מסוים, הרשתות האלה עוסקות בשימור הפרטיות.
לכן כשריפקין טוען שמבחינת הצעירים, "הפרטיות איבדה את רוב כוח המשיכה שלה", הוא מבלבל בין שיתוף (למשל, שיתוף תמונות מחופשה בספרד) לבין פתיחות, או שאולי הוא מודה שהצעירים, יותר מכל מהשאר, השלימו עם שקלול התמורות שהם מבצעים כשהם משתמשים בשירותים כמו פייסבוק (אבל הם לא השלימו איתו לגמרי, כפי שמראה ג'ים דווייר בספרו המעמיק More Awesome Than Money, העוסק במרוץ הכושל לבניית אתר מדיה חברתית בלתי מסחרי בשם Diaspora ב-2010, וכפי שאפשר ללמוד מהתגובה המדהימה – כ-31,000 בקשות להזמנות מדי שעה – להכרזה על הקמת חלופה לפייסבוק בשם Ello, שלא אוספת נתונים מהמשתמשים ולא מוכרת אותם).

אמנם בפייסבוק ובטוויטר אנחנו יכולים לערוך את העצמי שאנו משדרים לעולם, אבל האינטרנט של הדברים, שמכיר את הרגלי הצפייה, טקסי הטיפוח וההיסטוריה הרפואית שלנו, לא מאפשר התערבות מהסוג הזה

שקלולי התמורות האלה רק ילכו ויתרבו ככל שהיומיום ייעשה יותר ויותר דיגיטלי, ולנו יהיו פחות ופחות הזדמנויות להתחמק מהם. אמנם בפייסבוק ובטוויטר אנחנו יכולים לערוך את העצמי שאנו משדרים לעולם, אבל האינטרנט של הדברים, שמכיר את הרגלי הצפייה, טקסי הטיפוח וההיסטוריה הרפואית שלנו ויודע עוד דברים רבים אחרים, לא מאפשר התערבות מהסוג הזה – אלא אם ההתנהגויות, המוזרויות וההעדפות האידיוסינקרטיות שלנו יישארו בעצמן על רצפת חדר העריכה.

ובכל זאת, ולא משנה מה בדיוק אנחנו עושים, התפשטות האינטרנט של הדברים הופכת אותנו למטרות נוחות להאקרים, שיקבלו אינספור שערים לחיינו הדיגיטליים. בחורף האחרון, כשפושעי-סייבר פרצו ליותר מ-100,000 מכשירים מחוברים לרשת, כולל מקררים, ושלחו 750,000 הודעות "ספאם" למשתמשים, הם הוכיחו את פגיעותן הרבה של מכונות המחוברות לאינטרנט. זמן קצר לאחר מכן דיווח מגזין פורבס שחוקרי אבטחה המציאו כלי בעלות של 20 דולר המסוגל לשלוט מרחוק בהיגוי, בבלמים, בדוושת הגז, במנעולים ובפנסים של מכונית. זה היה ניסוי שמוכיח, שוב, כמה קל לתמרן את המכונות החכמות ביותר ולחבל בהן, אף על פי – אבל בעצם מפני – שמכוניות הפכו כיום, במילותיו של מנהל מחברת פורד, ל"מכשיר קוגניטיבי".

ולאחרונה ערכה חברת היולט-פקארד מחקר של עשרה מכשירים פופולריים המקושרים ל"אינטרנט של הדברים" וחשפה בהם 250 פגמי אבטחה. ג'רי מיקלסקי, אנליסט לשעבר בתעשיית הטכנולוגיה ומייסד טרסט המוחות REX, אמר לאחרונה במחקר של PEW: "רוב המכשירים החשופים באינטרנט יהיו פגיעים. הם יהיו מועדים גם לתופעות לוואי: הם יעשו דברים שאף אחד לא התכוון שיעשו, ורובם יהיו בלתי רצויים".

מובן שפריצה למערכת הביתית במטרה לגרום למקרר לשלוח הודעות ספאם שיציפו את האימייל, ופריצה למכונית כדי לגרום לתאונה, הן אפשרויות נוראות ואמיתיות. אך נוראות ככל שיהיו, הן בכל זאת מוגבלות בהיקפן. יחד עם זאת, עם אימוצה של טכנולוגיית האינטרנט של הדברים בייצור, בלוגיסטיקה ובהפקה והפצה של אנרגיה,  גם ללא עלייה בפגיעות, הנזק הפוטנציאלי מרקיע שחקים. במאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס בשנה שעברה כתב מתיו וולד (Wald):

אם אויב ינחית מהלומה קשה [על רשת אנרגיה], הוא יוכל להחשיך אזורים נרחבים מהיבשת למשך שבועות; לשבש את אספקת המים, הבנזין, הסולר והמזון הטרי; להשבית את התקשורת; וליצור שיבושים בקנה מידה שהוריקן סנדי והתקפות ה-11 בספטמבר רק רמזו עליו.

באותו מאמר וולד מציין כי אף על פי שפקידי ממשל, גורמים במשטרה, חברים במשמר הלאומי ועובדי השירות הציבורי קובצו יחד לתרגול התגובה לתרחיש אימים, עדיין נדמה לעתים שהם מדברים בשפות שונות, מה שבוודאי אינו תורם ליעילות התגובה שלהם למה שנתפס כאירוע כמעט בלתי נמנע (בשנה שעברה הגיבה המחלקה לביטחון המולדת של ארצות הברית ל-256 התקפות סייבר שכוונו לרשת החשמל. פי שניים מאשר ב-2012).

אפל בונה עולם שבו יש מחשב בכל פעולה שתבצעו, בערות ובשינה. מחשב בכיס שלכם. מחשב על הגוף שלכם. מחשב שמשלם על כל הרכישות שלכם. מחשב שפותח לכם את דלת חדר המלון. מחשב שמנטר את תנועותיכם כשאתם מסתובבים בקניון

בעיית "מגדל בבל" רודפת את פרויקט האינטרנט של הדברים. אחרי שה"דברים" יקושרו לאינטרנט, הם צריכים לתקשר זה עם זה: הטלוויזיה החכמה עם הנורות החכמות עם המנעולים החכמים עם הגרביים החכמות (כן, כן, גם הן כבר קיימות). ואם אין שפה משותפת – ונכון לעכשיו אין – אז כשהטלוויזיה תפסיק לעבוד או תתיישן (כי בקרוב תהיה טלוויזיה חכמה יותר), הבחירות שלכם יוגבלו על-ידי השפה שמקשרת בין כל הדברים שלכם. אמנם ישנן קבוצות תעשייה שמנסות לאחד את הפלטפורמה, אבל בספטמבר סיפקה לנו אפל הצצה לאופן שבו האינטרנט של הדברים עשוי לפעול באמת, כשהיא הוסיפה שעון חכם חדש, מערכת תשלומים סלולארית, אפליקציות בריאות ותוספות אחרות, אקראיות כביכול, לקו המוצרים שלה. מאט הונאן (Honan) הקים קול צעקה וירטואלי ב-Wired:

אפל בונה עולם שבו יש מחשב בכל פעולה שתבצעו, בין אם אתם ערים או ישנים. מחשב בכיס שלכם. מחשב על הגוף שלכם. מחשב שמשלם על כל הרכישות שלכם. מחשב שפותח לכם את דלת חדר המלון. מחשב שמנטר את תנועותיכם כשאתם מסתובבים בקניון. מחשב שצופה בכם ישנים. מחשב ששולט במכשירים שיש לכם בבית. מחשב שאומר לכם איפה אתם חונים. מחשב שמודד לכם דופק, שאומר לכם כמה צעדים צעדתם, כמה גבוה טיפסתם וכמה קלוריות שרפתם – ומשתף את הכול עם החברים שלכם... זאת המערכת האקולוגית החדשה של אפל. אפל הפכה את העולם שלנו למחשב גדול שנמצא בכל מקום.

אמנם המערכת האקולוגית הזאת שופעת אפשרויות, אבל היא תהיה גם מוגבלת בהכרח בגלל האופן שבו תוכננה. נקרא לה האינטרנט של הדברים הקנייניים.
לרובנו קשה לדמיין איך שעונים חכמים ונורות שמחוברות לרשת אלחוטית יובילו לסדר עולמי חדש, בין שהסדר הזה יהיה מדינת האח הגדול שיודעת עלינו יותר משאנחנו יודעים על עצמנו, ובין שהוא יהיה האוטופיה הטכנולוגית שחוזה ג'רמי ריפקין, שבה אנשים יכולים לייצר את רוב הדברים הנדרשים להם בעזרת מדפסות תלת-ממד שעובדות על פאנלים סולאריים ויצירתיות אנושית ללא גבולות. מכיוון שאוטומציה ביתית תהיה ככל הנראה סיפור יקר – צריך הרבה ביצים לפני ש"מתזכר הביצים" מחזיר את ההשקעה – לא סביר שהשעונים והנורות אלה יהיו הכוח המניע העיקרי של האינטרנט של הדברים, אף על פי שהם ימחישו את הפוטנציאל הטמון בו.
במקום זאת, סביר להניח שהגל השלישי של האינטרנט יתבסס על עסקים שיצליחו להתייעל על-ידי החלפת אנשים במכונות, שימוש בחיישנים לפישוט דפוסי הפצה וצמצום המלאי, שימוש באלגוריתמים שמונעים טעויות אנוש ועוד.

ההתייעלות העסקית הזו חיונית לחזון המהפכה התעשייתית השלישית של ריפקין, לא רק משום שהיא יכולה להוריד את מחיר מוצרי הצריכה, אלא מפני שבפעם הראשונה תקרוס אחת מתפיסות היסוד של הקפיטליזם – זו שאומרת כי כדי להגדיל את הפרודוקטיביות יש להגדיל את כוח העבודה האנושי. ולטענתו, ברגע שהפרודוקטיביות לא תהיה תלויה עוד בכוח העבודה, הקפיטליזם לא יוכל לתמוך בעצמו, אידיאולוגית או מעשית.

ולפי ריפקין, במקום הקפיטליזם יקומו "קהילות שיתופיות" שחולקות סחורות ורכוש, ואז תיעלם ההבחנה בין הבעלים של אמצעי הייצור לבין האנשים הכפופים לבעלים של אמצעי הייצור. "הפרדיגמה הישנה של בעלים ועובדים, ושל מוכרים וצרכנים, מתחילה להתפרק", הוא כותב. "הצרכנים הופכים ליצרנים בעצמם ומעלימים את ההבחנה. אותם צרכנים-יצרנים יוכלו יותר ויותר לייצר, לצרוך ולשתף את הסחורות שלהם... האוטומציה של העבודה מתחילה כבר עכשיו לשחרר את כוח העבודה האנושי ולאפשר לו לעבור לכלכלה חברתית מתפתחת... האינטרנט של הדברים מחלץ את בני האדם מכלכלת השוק, והם יכולים לעסוק בתחומי עניין משותפים בלתי חומריים במסגרת הקהילות השיתופיות."

החזון של ריפקין, שבמסגרתו אנשים יכולים לעסוק בפעילויות מספקות יותר כמו הלחנה וכתיבה כי המכונות עובדות במקומם, מוגש לנו בתקופה שבה מתפשט בעולם סוג חדש של אבטלה מבנית שמקורו ברובוטיקה, ביג דאטה ובינה מלאכותית, וצורות הפרנסה המסורתיות נעלמות. יכול להיות שיש נחמה בטענותיו של ריפקין, אבל הן מטעות ומתעתעות (וכבר שמענו אותן בעבר, ב-1845, כשמרקס כתב בספר "האידאולוגיה הגרמנית" שתחת הקומוניזם יהיו האנשים "חופשיים לצוד בבוקר, לדוג אחרי הצהריים, לגדל בקר בערב [ו]להעביר ביקורת אחרי הארוחה").

ריפקין מצביע על Etsy, השוק המקוון שבו אלפי "צרכנים-יצרנים" מוכרים סחורה בייצור אישי, בתור דוגמה למודל למה שהוא מכנה הכלכלה היצירתית החדשה. "נכון לעכשיו, 900,000 יצרני סחורות זעירים מפרסמים ללא עלות באתר Etsy", הוא כותב. "קרוב ל-60 מיליון צרכנים מרחבי העולם גולשים באתר מדי חודש, ולרוב עומדים בקשר אישי עם הספקים... מבנה שיווקי רוחבי זה מעניק לבעלי העסקים הקטנים הזדמנות שווה ומאפשר להם להגיע לשוק משתמשים עולמי בעלות קטנה הרבה יותר".

כל זה טוב ויפה, אך גם לא רלוונטי אם המטרה של אותם 900,000 יצרנים זעירים היא להתפרנס. כפי שכתבה אמנדה הס (Hess) בשנה שעברה ב-Slate:

אתר Etsy אומר שהאומנים שלו "חושבים ופועלים כמו יזמים", אבל הם לא חושבים או פועלים כמו יזמים יעילים במיוחד. 74 אחוז מהמוכרים באתר תופסים את החנות שלהם כ"עסק", כולל 65 אחוז מהמוכרים שהרוויחו פחות מ-100 דולר בשנה שעברה.

אמנם נכון שתת-תרבות ה"עשה-זאת-בעצמך" פורחת, ושיתוף של מכוניות, כלים, בתים ורכוש מסוגים אחרים הופך לדבר נפוץ יותר ויותר, אבל נכון גם שחלק גדול מהפעילות הזאת מתרחשת מתוך אילוץ מכיוון שהתעסוקה הקבועה הולכת ונעלמת. כפי שהבהיר מאמר בניו יורק טיימס בקיץ, התעסוקה בכלכלת השיתוף, הידועה גם בשם "gig economy", שבה אנשים מלקטים להם פרנסה על-ידי נהיגה ב-Uber וביצוע משלוחים ב-Instacart, לא מותירה להם זמן רב לצוד ולדוג, אלא אם הם צדים כמקצוע ודגים מטבעות שהתגלגלו מתחת לספה שהם חולקים עם מישהו אחר.

נכון שתת-תרבות ה"עשה-זאת-בעצמך" פורחת, ושיתוף של מכוניות, כלים, בתים ורכוש מסוגים אחרים הופך לדבר נפוץ יותר ויותר, אבל נכון גם שחלק גדול מהפעילות הזאת מתרחשת מתוך אילוץ מכיוון שהתעסוקה הקבועה הולכת ונעלמת

אז הנה בא הגל השלישי של האינטרנט. הוא יעלים משרות, העבודה תשנה את צורתה, והרבה כסף ייגרף על-ידי החברות, היועצים ובנקי ההשקעות שחזו את בואו. גם הפרטיות תיעלם, המרחבים האינטימיים שלנו יהפכו לפלטפורמות פרסומיות – בדצמבר שעבר שלחה גוגל מכתב לוועדה לניירות ערך ולבורסות בארצות הברית שבו הסבירה איך היא עשויה להריץ מודעות פרסומת על מכשירים ביתיים – וייתכן שאנחנו לא נבחין בכך כי נהיה עסוקים מדי בניסיון לגרום לטוסטר שלנו לדבר עם המשקל באמבטיה. הטכנולוגיה, שמאפשרת לנו להעצים ולהרחיב את יכולותינו הטבעיות, נוטה להתפתח באופן לא שיטתי, והעתיד שאנו חוזים לה – טוב או רע - הוא כמעט תמיד היסטורי, כלומר נאיבי.

ספרה האחרון של סו הלפרן הוא A Dog Walks into a Nursing Home.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סוּ הלפרן, New York Review of Books .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על חייבים לדבר על הדברים

01
בר חיון

כיום הדיון ברעיון האינטרנט של הדברים מתמקד בכל אותם יישומים שירוצו ברקע ללא התערבותנו, אינטרנט מקביל של מכונות שידברו זו עם זו וינהלו היבטים שונים בחיינו. מהדיון הזה תמיד עולה גם ביקורת אוטומטית על אובדן הפרטיות לאור מניעים מסחריים של חברות מצד אחד, ומניעים של מעקב ושליטה על ידי מדינות מצד שני. זו ביקורת חשובה אך דומה שכבר די מוצתה. סוגיה אחרת שפחות נידונה, היא איזו מן אינטראקציה ננהל אנחנו עם כל המידע החדש שייווצר? כיצד מרחב פיסי המושטח לכדי מרחב וירטואלי ישפיע על התפיסה המרחבית שלנו? וכיצד הגישה התכליתית של היישומים שישתמשו באינטרנט של הדברים תשפיע על הסקרנות האנושית, על היכולת לגלות דברים במקרה?
מאמר שכתבתי לאלכסון מנסה לענות על שאלות אלה ואחרות:
https://alaxon.co.il/article/%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A8-%D7%94%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%99%D7%94-%D7%9E%D7%9F-%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%9F/

05
נ.

Rubbish.
אני מאמינה שיוכל להיות לנו תרמוסטט חכם או מכונית חכמה, אבל הסקירה בכתבה - גם אם היא מאוד מקיפה, יסודית ועשירה בדוגמאות אינה מתארת את העתיד 1:1 - קודם כל, כי יש הבדל בין צורך אנושי לבין מה שניתן ליצור או לפתח. שנית, כפי שאומרים בכתבה, רוב הנתונים שאפשר לאסוף יהיו חסרי ערך. כשמודדים דבר אחד בלבד (טמפרטורה נניח), קל לנו יותר להיות מדוייקים ולקבל תוצאות נכונות, אולם שפע כזה של נתונים שתלוי בסדר שלהם ובנמען שלהם - טוב, אני לא מאמינה ביכולת האנושית ליצור משהו קוהרנטי ונכון בעשורים הקרובים לפחות.
זה שאפשר לכסות במחשב כל דבר קיים לא אומר שיש בזה צורך, או כיצד הנתונים יתפרשו. עד היום מחקרים סוציולוגיים לא יכולים למדוד אושר, אלא שואלים אנשים ״כמה אתה מאושר?״ (ואז, מה זה אומר ״7״?). ויש את הפירוש הסובייקטיבי של רגשות שלנו - אדם לא יחשוב שהוא לחוץ ואנשים בסביבה שלו יחשבו שכן. אז מה, אם הוא לא מרגיש לחוץ אז כולם יגידו לו איך הוא מרגיש?!

קיימת גם ההנחה הנוחה של מי שמפתח דברים כאלה, שהוא לרוב זה שאומר ״הפרטיות מתה״ ומסביר שהיא פיקציה שלא היתה קיימת עד העידן המודרני. ראשית, קשה לי להאמין שזה נכון בכלל. שנית, גם אם לא היינו חולקים על ההנחה המגוכחת הנגועה באינטרס, עדיין מתברר שברגע שהיתה לאנשים היכולת, הם ״הסתגרו מאחורי דלתות״. גם למפתחים עצמם יש את הצורך הזה לפרטיות, הם פשוט עסוקים בליצור דברים שאף אחד לא צריך.

    06
    יוסי שטרסלר

    טוב, זה כבר די ברור שהפיתוחים הטכנולוגיים לא הוסיפו לנו זמן פנוי אלא הרבו ברעש רקע. הפיתוחים הללו נובעים מהאפשרות לעשות אותם ולא מחשיבה מערכתית עמוקה על הצורך בהם וכן על השפעותיהם השוליות המועילות או המזיקות.

    זה דומה לתהליך אבולוציוני שמשנה את האוכלוסיה וממש לא ברור האם השינוי לטוב או לרע. יש שינויים שבטווח הארוך יתבררו כקטלניים לאוכלוסיה אבל במבט מקומי הם יוצרים יתרון ולכן יאומצו...

07
יותם יזרעאלי

משעשע איך קוראים שונים מזהים אימפליקציות שונות של המפנה הטכנולוגי הזה. בנוסף למה שאמרת בר, אני גם תוהה מה תהיינה ההשלכות התיאולוגיות של אינטיליגנציה מלאכותית, ואיך יתמודדו פילוסופים ואבולוציוניסטיים למיניהם עם הרעיון של אינטיליגנציה מלאכותית, על מגוון מופעיה, בהקשר של מיתוס הבריאה על פיו האדם הוא תוצר של בריאת הגוף מעפר (חומר, חומרה) והחייאתו בנפש (אינטיליגנציה, חופש בחירה, תודעה עצמאית, וכולי).

08
ד.

עד כה היו יחסי עם מקררים די קרירים, ואני מעדיף זאת כך.
גם את הכף שלי אני מעדיף בוחשת בצלחת מבלי לטעום מהמרק ולחוות דעתה עליו, וגם חיבוק אני רוצה לבחור ממי אקבל, ולא כל מי שילחץ לי "לייק" נמצא ברשימה מצומצמת זו.
מי הם ה"דברים" האלה, הרוצים לתת לנו מה שאנו רוצים, אם נרצה ואם לא נרצה זאת?