חיים, גזירה והדבקה

הסופר המבריק ו.ג. זבאלד בזז סיפורי חיים של יהודים כדי לכתוב את ספריו. מדוע הוא עשה זאת? מדוע שיקר על מקורותיו?
X זמן קריאה משוער: 21 דקות

הסופר הגרמני הגדול ו.ג. זבאלד נהרג בתאונת דרכים בשנת 2001, בגיל 57, 13 שנה אחרי שפרסם את יצירת הספרות הראשונה שלו וחמש שנים קצרות לאחר שהתרגום לאנגלית של ספר הסיפורים שלו הקנה לו פרסום בינלאומי (חודשים ספורים לפני מותו, נפוצה שמועה שהוא מועמד לפרס נובל). לכל אורך הקריירה שלו וגם לאחר מותו, מבקרים התקשו למצוא מילים לתיאור האיכות ההזייתית של תיאורי הפרוזה הצלולים שלו. זבאלד מספר מעשיות – זה קל לומר – סוג של סיפורי רוחות רפאים, אפלים ושקופים ממש כמו זכוכית מעושנת. יהודים עקורים אינם מרפים מחלק מן העלילות הללו; צילן של דמויות ספרותיות – קפקא, סטנדל, נבוקוב – מתגשם ביצירותיו האחרות. עם זאת, זבאלד כותב כמו אדם שמתעד רשמית מקרים, והוא מלווה את העלילות שלו באמצעי תיעוד – צילומים של בני אדם, חזיתות בתים, פתקים, מאמרים מעיתונים, כרטיסי רכבת. אלה מופיעים ללא כותרת, ולא תמיד מובן איך הם קשורים לטקסט. אבל מאחר שהתמונות מעידות על קיום שהיה פעם לדברים, הן מעניקות תחושת ממשות לסיפורים שהוא בדה ואולי לא בדה. סירובו של זבאלד לכבד את הגבול שבין עובדה לבדיון הפך למקובל בעיקר בקרב כותבים צעירים. אבל  החיבור המקצועי והלא-אמנותי שלו בין מעשייה, היסטוריה, צילום וחפצים הוא עדיין מטריד.

כל סופר גדול מיסד ז׳אנר חדש, הכריז ולטר בנימין. ״הכותב בן המאה העשרים שעובר בהצטיינות הרבה ביותר את המבחן המטורף הזה,״ כותבת אנג׳יר, ״הוא זבאלד״

חוקר כתבי זבאלד אוּבֶה שוּטֶה (Schütte) כינה את השיטה של זבאלד בשם בריקולאז׳, שם שמאגד את המשמעות של ״קולאז׳״ ושל ״תיקון קל״. המבקר ג׳יימס ווד מדבר על ״אמת בדיונית״ וגם מציע את הביטוי האפוף קינה, כראוי: ״רמצים מן העולם האמיתי״. המשורר מייקל המבורגר בחר בתיאור ״בדיון-למחצה בנוסח מסאי, שעושה שימוש בתצפיות ובדמיון״. בביוגרפיה החדשה, Speak, Silence: In Search of W. G. Sebald קרול אנג׳יר (Angier) אומרת כי כתבה את ״הסיכום המסודר ביותר״ של שיטת הכתיבה של זבאלד, ״שמישהו הצליח אי פעם לכתוב״. זבאלד עצמו השתמש בתואר ״פריסקופי״, ההולם את כתיבתו, כי הוא לוכד את הרוגע התת מימי של מילותיו ואת הזווית המבלבלת של מבטו. כל סופר גדול מיסד ז׳אנר חדש, הכריז ולטר בנימין. ״הכותב בן המאה העשרים שעובר בהצטיינות הרבה ביותר את המבחן המטורף הזה״, כותבת אנג׳יר, ״הוא זבאלד״.

זבאלד

ו.ג. זבאלד, תצלום: NC Mallory

בשנת 1996, אנג׳יר נתבקשה לכתוב ביקורת על ״המהגרים״, ספרו הראשון של זבאלד שתורגם לאנגלית, והיא קראה אותו במהלך לילה אחד. הספר מכיל ארבעה סיפורים על גברים שמתים כתוצאה מהשפעה מאוחרת של אסון כלשהו. שלושה מהם הם יהודים. חייהם של שניים הגיעו לסיומם בגלל הנאצים. האדם הרביעי הוא משרת גרמני, בן לוויה ומאהב של צאצאית למשפחת בנקאים יהודית מניו יורק. זבאלד כפר בתואר ״סופר שואה״, ואכן, השואה מהווה רק חלק אחד מהאופן שבו ראה את המודרניות כאסון מתמשך והתקדמות לעבר הרס מוחלט של הטבע. עם זאת, לשואה יש מעמד מרכזי בתפישת העולם של זבאלד. הוא אמר בראיונות כי היא ״מטילה צל כבד מאוד על חיי״, מאחר שהוא גדל באלפים של גרמניה, בחוסר מודעות משמח לעבר (הוא נולד בשנת 1944, ממש לפני סוף מלחמת העולם השנייה), ״ואני לא ממש יודע איך זכיתי בזה״.

התואר "סופר שואה" אינו מתאים לזבאלד, אך נראה שהוא הסופר הגרמני שלקח על עצמו יותר מכולם את עול האחריות לשואה, כלומר את אשמת הניצולים שכל הגרמנים אמורים לחוש

אנג׳יר מסכימה שהתואר ״סופר שואה״ אינו מתאים, אף שהיא מכנה אותו ״הסופר הגרמני שלקח על עצמו יותר מכולם את עול האחריות לשואה״ – ״אשמת ניצולים״ – אשר כבת להורים יהודים שניצלו בעור שיניהם מן הנאצים בווינה, היא חושבת ״שכל הגרמנים אמורים לחוש״. זמן קצר אחרי שקראה את ״המהגרים״, היא ניגשה למשרדו של זבאלד באוניברסיטה של איסט-אנגליה, בנוריץ׳, שם הוא לימד מדי פעם לאורך יותר מעשרים שנה, כדי לראיין אותו לכתב העת Jewish Quarterly. היו לה שאלות. האם ״המהגרים״ הוא סיפור אמיתי או בדוי? מי הוא הגרמני שכתב על הטרגדיה של היהודים?

רבע מאה לאחר מכן, אנג׳יר, שכתבה ביוגרפיות של ג׳ין ריס ושל פרימו לוי, כתבה ביוגרפיה יוצאת דופן, כראוי, של הסופר הייחודי הזה. זה היה הסיפור היחיד שהנסיבות אפשרו. אלמנתו של זבאלד סירבה להעמיד לרשותה חומרים הקשורים למשפחתו. ללא רשות מן העיזבון, אנג׳יר לא יכלה לצטט ישירות ממספר מקורות שנותרו בידיים פרטיות, גם לא ממכתבים שכן הייתה לה גישה אליהם, או לצטט באריכות מיצירותיו שפורסמו. הפתרון של אנג׳יר היה לנוע קדימה ואחורה בין תיאורים מקובלים של התפתחות האמן, שבהם היא לוכדת חלקים ממנו; הערכה מעמיקה וביקורתית של עבודתו; ודיווחים מפורטים של החיפוש שלה אחרי אנשים ומקומות שמופיעים בכתיבתו, אשר רבים מהם הוסוו קלות בלבד. האסטרטגיה הזו השתלמה: זהו ספר מלא תובנות שאי אפשר להפסיק לקרוא.

אף שהאמן היה מלנכולי מאוד, האיש ידע להשתעשע. עמיתיו של זבאלד זוכרים אותו כאיש חברה נעים ושנון. היה בקולו צחוק. הוא המציא אפוריזמים עוקצניים, הוא הקסים את תלמידיו. כשהיה בעצמו סטודנט נלהב, הוא כונה ״שחצן״. עם זאת, זבאלד פרסם גם שירה ופרוזה מוקדמת בעיתון סטודנטים. הוא טיפח את זעמו כלפי הוריו, ובעיקר כלפי אביו, ששירת כקצין תחבורה במהלך הפלישה הנאצית לפולין, רוסיה וצרפת – וסירב לדבר על כך. זבאלד שקע לעתים בדיכאון חמור. כשאנג׳יר פגשה אותו, הוא כבר איחה את הסתירות בתוכו לכדי אישיות שהייתה בו זמנית ״טובת לב, עגמומית ומצחיקה״.

סונטהופן

הערפילים היו שם תמיד, למרות הפסטורליות: סונטהופן, הכפר שבו גדל ו.ג. זבאלד. תצלום: jodage

אנג׳יר מתעניינת במיוחדת באופן שבו זבאלד השתמש בחייו, ובחייהם של אחרים, כאמנות. הסקרנות שלה חריפה במיוחד. אז, בשנת 1996, כשהיא שאלה אם הוא ביסס את הדמויות שלו על בני אדם אמיתיים, הוא אמר, ״בעיקרון, כן, עם מספר שינויים קטנים״ – אמירה שצוטטה לעתים קרובות כל כך במאמרים על אודותיו, עד שהיא קיבלה מעמד של עובדה. זבאלד סיפר לאנג׳יר על האיש שעליו הוא ביסס את דמותו של ד״ר הנרי סלווין, גיבור אחד מארבעת סיפורי ״המהגרים״. בסיפור, המספר ואשתו שוכרים חדרים באחוזה בריטית בבעלות הד״ר סלווין, מתבודד אצילי ואקסצנטרי, ורעייתו. הדוקטור והמספר מתיידדים, ובסופו של דבר סלווין חושף את סודו: הוא בעצם יהודי מכפר הסמוך לגרודנו, באזור שהיה חלק מהאימפריה הרוסית (כיום בלרוס), והוא הגיע לאנגליה כילד בשנת 1899. זמן קצר לאחר שסלווין מתוודה, המספר ואשתו לומדים על מותו העגום.

ההבדל העיקרי בין ד״ר סלווין ובין הרופא שהיה בעל הבית של זבאלד במציאות, כך אמר זבאלד, הוא שהרופא האמיתי סיפר לו על גרודנו ״בשלב מוקדם יותר מכפי שתיארתי בסיפור״, ו״בשטחיות רבה״. זבאלד ממילא כבר נמלא חשדנות, כי במסיבת חג המולד של בעל הבית שלו הוא פגש ״גברת אחת מאוד לא מתאימה״, שאותה הציג בעל הבית כאחותו מתל אביב.

בשנת 2014, אנג׳יר הגיעה אל ״אבוטס-פורד״, הבית שבו גר האיש שעליו התבססה דמות ושל סלווין, ד״ר פיליפ רודס בקטון. שם היא שוחחה עם בני משפחתו וגילתה שזבאלד שיקר במצח נחושה. בקטון לא היה יהודי. הוא לא הגיע מגרודנו. לא הייתה לו אחות בתל אביב. הוא נולד בצ׳שייר, [אנגליה] ״ולא הייתה לו עצם יהודית אחת בגופו״, כותבת אנג׳יר.

כמובן, סופרים נוהגים לשפר את המציאות, ולעתים קרובות הם לא רוצים להודות מה היו המקורות שלהם. אבל ההקשר של מה שזבאלד שאל מן המציאות מעורר שאלות מוסריות מטרידות

זבאלד סיפר לאנג׳יר שהוא המציא פרטים שוליים ב״המהגרים״, אבל לא פרטים עיקריים. אלא שהפרטים הקטנים בסיפור – שהם גותיים ולא מתקבלים על הדעת – הם שמתגלים כאמתיים. המספר נתקל בסלווין לראשונה כשהוא שכוב על בטנו בחצר אחוזתו המתפוררת, וסופר גבעולי דשא. כן, בקטון שכב על הדשא כדי לבחון חרקים, צמחים ולפעמים אפילו גבעולי דשא. המספר השתמש בחדר שירותים חיצוני משונה הניצב על עמודים, שניתן היה להגיע אליו רק בחציית גשרון. חדר השירותים אכן היה שם, עד שנהרס. וישנו הסיפור על אודות המשרתת, שהשיער על עורפה גזוז, ״כמו אצל מאושפזים בבית חולים לחולי נפש״, והיא מקוננת כל הלילה. כלתו של זבאלד מאשרת שהמשרתת נראתה כך, ונהגה למלמל לעצמה, ואז היא מוסיפה, ״אבל הוא לא צריך היה לומר זאת״. הוא גם לא חייב היה לפרסם את פרטי הפרטים על מותו של בקטון, דבר שעורר את זעם המשפחה. לא אכפת להם, כך לפחות הם אומרים, שזבאלד הפך את אבי המשפחה ליהודי. ״יש לנו חברים קרובים רבים שהם יהודים״, אומרת הבת, אסתר.

אבל את אנג׳יר זה מטריד, או לפחות מבלבל. ״מה עשה זבאלד בראיונות שלו?״ לא יכול להיות שהוא שכח שבקטון אינו יהודי. כמובן, סופרים נוהגים לשפר את המציאות, ולעתים קרובות הם לא רוצים להודות מה היו המקורות שלהם. אבל ההקשר של מה שזבאלד שאל מן המציאות מעורר שאלות מוסריות מטרידות. כפי שבעלה של נכדתו של בקטון שאלה את אנג׳יר: האם האופן שבו זבאלד ייפה את המציאות והשימוש המבלבל שלו בתצלומים, כשכתב על השואה, אינם עלולים לעודד מכחישי-שואה?

זבאלד סיפר גם שקר פחות תמים. כשאנג׳יר שאלה כיצד התמודד עם האפשרות שהאנשים ששימשו לו השראה יתנגדו לכך, הוא אמר שהוא הראה להם את כתב ידו, ואם לא היו מרוצים, הוא לא פרסם. ״כל עניין הגזל של חיים של אחרים מטריד אותי״, הוא אמר לאנג׳יר בראיון בשנת 1996. ״אבל אם הם בחיים, אני שואל אותם״.

זבאלד, אוסטרליץ

כריכת הרומן "אוסטרליץ" מאת ו.ג. זבאלד: מי הילד בתמונה? של מי הסיפור? תצלום: Wolf Gang

שוב, לא נכון. זבאלד השתמש בחייהם של רבים, ולא תמיד ביקש רשות. דוגמה אחת מרבות קשורה לדמות ז׳אק אוסטרליץ, בספרו ״אוסטרליץ״ (משנת 2001), הרומן האחרון והמוכר ביותר של זבאלד. אוסטרליץ, היסטוריון של אדריכלות המועד להתמוטטויות עצבים, בטוח שהוא בנם של כומר וולשי קשוח ואשתו הצוננת. רק אחרי גיל חמישים, הוא מגלה כי הוא בעצם יהודי מפראג, שהובא ללונדון בגיל ארבע במסגרת הקינדר-טרנספורט, הרכבת שהובילה ילדים יהודיים ממזרח אירופה כדי להצילם מהנאצים. זבאלד ביסס את אוסטרליץ בחלקו על ילדה מבית יתומים ממינכן שאכן הייתה בקינדר-טרנספורט, סוזי בכהופר, שגם היא גודלה על ידי זוג מוויילס ורק בשלב מאוחר בחייה גילתה את זהותה האמיתית. היא פרסמה ממואר, וכש״אוסטרליץ״ ראה אור בגרמניה, המו״ל שלה אמר לה שהדמות הראשית ברומן דומה לה מאוד. היא כתבה לזבאלד. הוא אישר שב״אוסטרליץ״ הוא עשה שימוש בסיפור שלה, ולאחר מכן שלח לה עותק של הספר המתורגם. היא הייתה המומה. ״זה היה הסיפור שלה״, כותבת אנג׳יר. ״היו שם הבית שלה בוויילס, אביה הכומר, השנים שבילתה בפנימייה, השתיקה של הוריה. וגרוע מכל, היו שם הרגעים הכי טראומטיים של חייה״, אשר שוחזרו כמעט בדייקנות – הרגעים שבהם היא גילתה ״שהיא אינה מי שחשבה שהיא״. בכהופר פרסמה מאמר כעוס בסאנדיי טיימס, שכותרתו “Stripped of My Tragic Past by a Bestselling Author". היא התכוונה לבקש מזבאלד שיכיר בחובו לה, אבל הוא מת לפני שהספיקה. עורך הדין שלה ביקש זאת מהמו״ל של זבאלד, אבל כלום לא קרה.

העובדה שזבאלד שדד את חייה של בכהופר היא פוגענית פחות מהסיפורים הנקמניים שפיליפ רות כתב על נשותיו לשעבר. אפשר לסלוח לזבאלד בטענה שבכהופר עצמה פרסמה את חייה ברבים. אבל בסיפור אחר שלו ב״המהגרים״, הסיפור ״מקס פרבר״, זבאלד הפגין ניצול חמור יותר

האם הגניבה הזו מדאיגה? טכנית, זו אינה גניבה ספרותית, והעובדה שזבאלד שדד את חייה של בכהופר היא פוגענית פחות מהסיפורים הנקמניים שפיליפ רות כתב על נשותיו לשעבר. אפשר לסלוח לזבאלד בטענה שבכהופר עצמה פרסמה את חייה ברבים. אבל בסיפור אחר שלו ב״המהגרים״, הסיפור ״מקס פרבר״, זבאלד הפגין ניצול חמור יותר. פרבר, צייר של דיוקנאות מעורפלים המצוירים באמצעות מריחה ומחיקה חוזרת של פחם, הוא יהודי נוסף שהגיע ללונדון כילד שברח מן הנאצים. הוא זוכר רק חלקים בודדים מעברו. כאמן, פרבר חלק תכונות רבות עם הצייר פרנק אוורבך, שגם הוא פליט מגרמניה הנאצית וגם הוא זועם על גזל זהותו. אבל כמו בכהופר, אוורבך היה דמות ציבורית. כדי לתאר את הרקע של פרבר, זבאלד השתמש במקור נוסף, חברו הטוב, פטר ג׳ורדן, שהיה איש פרטי.

משפחתו של פרבר והפרטים על אודות בריחתו הם שחזור נאמן מחייו של ג׳ורדן. בשני המקרים ההורים גורשו ממינכן בשנת 1941; האבות של שניהם היו סוחרי אמנות שנכלאו בדכאו. הילדים ברחו ממינכן באותה דרך – הם טסו לבדם ללונדון – ולמדו באותן פנימיות. אך לא הדמיון הוא הבעיה. במקרה זה, זבאלד אכן הראה לג׳ורדן את העבודה בזמן הכתיבה. זבאלד אפילו ביקש ממנו תיקונים. אבל בזמן שג׳ורדן חלק את סיפורו עם זבאלד, הוא גם השאיל לו את הממוארים המשפחתיים שלו, ובכלל זה את מה שכתבה דודתו, תיאה גבהארדט (Gebhardt) על ילדותה לפני המלחמה. זבאלד, כך אומרת אנג׳יר, שדד את ״החלקים הכי טובים״, העצים פה, מחק שם, והוסיף שתי פסקאות רומנטיות. הוא ייחס את הפסקאות הללו לאמו של פרבר.

מה שמדהים הוא שאלה התיאורים המפורטים ביותר של חיים יהודיים בגרמניה בכל יצירתו של זבאלד. הדמויות היהודיות שלו אינן נוטות למצוא מפלט בעבר. הזיכרונות שלהן הן מה שההיסטוריה הדחיקה. אבל אמו של פרבר, באדיבות הממואר של גבהארדט, מתארת את חיי היומיום במשפחה בורגנית שחיה חיי נוחות, כמשפחה גרמנית ויהודית גם יחד. אנחנו רואים כורסאות מרופדות בקטיפה ירוקה, ברבור חרסינה, חנוכייה מכסף, עיתונים, את כתבי המשורר היהודי היינריך היינה ״כרוכים בהידור באדום, עם עיטורי קנוקנות מוזהבים״. הילדים הולכים לגן ילדים נוצרי, אם כי הם אינם לוקחים חלק בתפילות הבוקר. אמו של פרבר כותבת על טיולים רגליים אהובים של בני המשפחה בשבתות קיציות, או ״אם לא חם מדי״, על בילוי פשוט בחברת משפחות יהודיות אחרות. בצל עץ שקד, גברים שותים בירה, הילדים שותים לימונדה. ישנם ״כיכרות שבת״ (כנראה חלות), ובשר בקר מומלח (מטעמי כשרות, כנראה). לאחר מכן, הם הולכים לבית הכנסת.

חייל, יהודי, גרמני, אושוויץ, מלחמת העולם הראשונה, שואה

כמו דמות של זבאלד: וילי ארמן, חייל יהודי בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, נרצח באושוויץ. תצלום: ויקיפדיה

בשמונה השנים הראשונות לחייו, בכפר וורטאך, ובמשך שנים ספורות נוספות בעיירה הקטנה סונטהופן, הוא לא ידע דבר על אודות הזוועות שהתרחשו. ועם זאת, זבאלד כתב, שכבר בהיותו ילד הוא חש ״סוג של ריקנות כלשהי״

איפה מצא זבאלד חומר עשיר כל כך אם לא בזיכרונות של דודתו של ג׳ורדן? הוא גדל בעולם שלא היו בו יהודים. איש לא דיבר עליהם ״בבית או בבית הספר״, כותבת אנג׳יר. ״מעולם אפילו לא ידעתי מהו יהודי״, מספרת לאנג׳יר אחותו גרטרוד. בילדותו של זבאלד, הגרמנים שתקו בקשר לזוועות הגדולות של המלחמה: רצח העם של היהודים, והחורבן המוחלט של ערי גרמניה. השתיקה הייתה ״כל כך מוחלטת, שבשמונה השנים הראשונות לחייו, בכפר וורטאך, ובמשך שנים ספורות נוספות בעיירה הקטנה סונטהופן, הוא לא ידע דבר על אודות הזוועות שהתרחשו. ועם זאת, זבאלד כתב, שכבר בהיותו ילד הוא חש ״סוג של ריקנות כלשהי״. אנג׳יר אומרת שג׳ורדן, שאותו הוא פגש בגיל 22, היה הפליט היהודי הראשון שהוא הכיר, ושהחברות הזו הייתה עבור זבאלד נקודת מפנה, ״הרגע שבו הוא ראה אירועים היסטוריים שקרו לא למספרים או אפילו שמות, אלא לאנשים שגרו בחדר ממול״.

ג׳ורדן לא שיער שזבאלד יציג את הממואר של גבהארדט כאילו הוא כתב אותו, בלי להזכיר את מקורו. זה הכעיס אותו. זבאלד ״לא צריך היה להשתמש בו בצורה מדויקת כל כך בלי לציין מי כתבה את זה״, הוא אומר לאנג׳יר. אנג׳יר שוקלת את הראיות ומחליטה שמרבית ההיסטוריות הגנובות של זבאלד אינן יותר מהשאלות שגרתיות של סופרים, אבל במקרים קיצוניים כמו זה של בכהופר, היא תוהה: ״האם ניתן לומר כאן משהו להגנתו של זבאלד, עם האמפתיה המיוחדת שלו כלפי קורבנות יהודים, והמודעות המיוחדת שלו לסכנות המוסריות בכתיבה הגרמנית על אודותיהם?״ התשובה שלה היא לא. היא חושבת שהוא צריך היה לציין את מקורותיו בתחילת הספר או בסופו. ״זה לא היה הורס את השפעת הסיפור אילו היה אומר שאכן מדובר בבדיון, אבל מאחוריו ישנם אנשים אמיתיים״, היא כותב. ״הוא כבר אינו כאן כדי לקבל החלטה כזו. אבל המו״ל שלו עדיין יכול״.

אני לא בטוחה איזו החלטה דרושה כאן. השפעת הסיפורים של זבאלד קשורה לגמרי לשילוב המושלם בין המצאות לדמיון. פרימה של המקורות מתוך המוצר המוגמר היא משימתו של הביוגרף, לא של הקורא.

האם זבאלד ביצע את מה שהיום מכנים ניכוס תרבותי? כן, אבל גינוי שלו יחמיץ של שכבות המשמעות שהופכות את השיפוט המוסרי למורכב. זבאלד, בכתיבתו על יהודים, לא כתב רק על יהודים. הוא כתב גם על היעדרם – מגרמניה של אחרי המלחמה, וגם, עבור היהודים ששרדו את השואה, מהקיום הקודם שלהם. גרמניה הנאצית גירשה או רצחה חצי מיליון יהודים גרמנים ומיליוני יהודים ממקומות אחרים. היא גזלה ושרפה מאות שנים של תרבות יהודית באירופה. והיא ניתקה את השורדים מ... ובכן, מהכול.

אנג׳יר מציינת כי הדברים החשובים ביותר בכתיבה של זבאלד ״כמעט תמיד בלתי נראים, כמעט בלתי קיימים״. נראה המרכיב ״הבלתי נראה וכמעט בלתי קיים״ המשמעותי ביותר בכתיבתו היא ה״יהודיוּת״ (Jewishness), שאבדה לדמויות שלו, שיהדותן הופשטה מהן. לתיאוריו את האמנזיה, השכחה, היהודית, בלי לבגוד בייחודה של דרך הייסורים שעברו היהודים, יש לכאורה שורש משותף עם האמנזיה הגרמנית. מצב הידיעה-אך-אי-ידיעה שהוא מייחס למספר דמויות יהודיות מזכיר מאוד את מצב הערפול הלאומי שכיסה על ילדותו, במידה כזו שאסור לנו להתעלם מן ההשוואה, בין אם זבאלד היה מודע לה או לא.

היעדר אינו רק הנושא המרכזי בכתיבה של זבאלד. זוהי מהות הסגנון שלו. ההיעדר מורגש בכתיבה החלולה המרהיבה של זבאלד, העשירה יותר באזכורים ספרותיים מאשר בדברים הלקוחים מן העולם הזה. הריקנות והשתיקה בילדותו משתכפלות בנופים הריקים מאדם שבהם תועים גיבוריו. ההווה הוא ריק, כלי עבור העבר, והמתים הם ממשייים יותר מן החיים

היעדר אינו רק הנושא המרכזי בכתיבה של זבאלד. זוהי מהות הסגנון שלו. ההיעדר מורגש בכתיבה החלולה המרהיבה של זבאלד, העשירה יותר באזכורים ספרותיים מאשר בדברים הלקוחים מן העולם הזה. הריקנות והשתיקה בילדותו משתכפלות בנופים הריקים מאדם שבהם תועים גיבוריו. ההווה הוא ריק, כלי עבור העבר, והמתים הם ממשייים יותר מן החיים. ב״טבעות שבתאי״ (משנת 1995), יוזף קוז'ניובסקי (שהפך מאוחר יותר לג׳וזף קונראד) רואה ב״מבנים הבומבסטיים״ של הבירה הבלגית לא יותר מאשר ״מזבח של גופות שחורות״ – כלומר, של מיליוני תושבי קונגו שמתו תחת השלטון הקולוניאלי הבלגי. ובאשר לאוסטרליץ, בבוקר יום ראשון אחד הוא נכנס בעקבות סבל אל קרביה של תחנת רחוב ליברפול בלונדון, ללא כל סיבה, ונתקל בחדר נטוש, חדר המתנה של נשים, אותו חדר עצמו שבו לפני עידנים הוא עצמו ישב וחיכה שיאמצו אותו. באור האפור המאובק בחדר הנטוש, הוא רואה את עצמו, ילד קטן האוחז בכוח בתרמיל, ואת הזוג הקודר, האומלל, שבא לקחת אותו ולנתק אותו מעברו היהודי. הם מתו מזמן, אך אז היו לבושים בסגנון שנות השלושים, ״אישה במעיל גברדין בהיר, עם כובע המונח בזווית על ראשה, וגבר רזה לצדה לבוש בחליפה כהה וצווארון כמורה״. לאחר מכן הוא אומר שזהו זמן בחיים שבו ״המתים חוזרים מגלותם וממלאים את הדמדומים שסביבי בלהגם ובמעשיהם שעליהם הם חוזרים באיטיות משונה״.

איסט אנגליה, חוף, סערה

ניסיון להכיל את הסערה: החוף באיסט אנגליה, שם בילה זבאלד את מיטב שנותיו הבוגרות. תצלום: קולין

לנרטיב הלא-מציאותי של זבאלד תורם האופן שבו הדמויות הללו מרחפות מחוץ לזמן. הן אינן יכולות לאחוז בקרעים המגדירים את חייהן. ״תמיד התנגדתי לכוחו של הזמן, מתוך כפייה פנימית שבעצמי מעולם לא הבנתי״, אומר אוסטרליץ. תחושת האל-זמניות הזו עשויה לנבוע מטראומה. אנג׳יר מספרת לנו שזבאלד דיבר תכופות על אירוע בילדותו, שהוא לא היה מסוגל לעכל בזמן שהתרחש – טראומה, בקיצור. זה היה הרגע שבו נודע לו גורלם של היהודים. אנג׳יר מדווחת על המקרה בקצרה, אבל כדאי לקרוא את מילותיו של זבאלד עצמו, כי הן מנוכרות באורח מוזר. בראיון משנת 2001 (לא לאנג׳יר), זבאלד תיאר כיצד בתי ספר גרמנים התמודדו עם השואה בשנות השישים: תלמידי תיכון צפו בסרטי תעודה שבהם נראה שחרור מחנות הריכוז. ללא הכנה מוקדמת או דיון בעקבות הצפייה, בני הנוער ראו ערימות של גופות מרוטשות שהועמסו על ידי בולדוזרים והושלכו לקברים המוניים, ועוד זוועות בלתי נתפשות. ״אז אתם מבינים, זה היה אחר צהריים שמשי ביוני״, נזכר זבאלד, ״והלכנו לשחק כדורגל, כי לא ממש ידענו מה לעשות עם זה״.

הדרך היחידה לייצג את הבלתי יאמן הייתה לכבד את היותו בלתי יאמן, להגביל את חוויית הקהל לאמת של אי-חוויה. כל דבר אחר הוא מפלצתי

אני חייבת להוסיף כאן הערת שוליים. אנג׳יר מגיעה למסקנה כי ״כמעט בטוח״ שהסרט היה ״טחנות המוות״, אבל היא אינה מזכירה את העובדה המדהימה מכול בקשר לסרט התיעודי הזה. הוא לא מזכיר אפילו במילה אחת את היהודים. הקריינות מתייחסת באופן מעורפל לקרבנות ״מכל מדינות אירופה, מכל הדתות, מכל הזרמים הפוליטיים שהיטלר גינה משום שהתנגדו לנאציזם״. זבאלד אולי לא זכר שהסרט היה חלק ממחיקה נוספת של היהודים. אבל ״החוויות הללו יוצרות בך משקע שממשיך להתפתח, דוחף את עצמו הלאה, כמו מורנה [גושי אדמה סחופים] מול קרחון״, הוא אמר למראיינת נוספת. וחייבים לתהות אם השתיקה הזו שעטפה את השתיקה הפכה את מה שלא ניתן להיאמר לעוצמתי עוד יותר, והקשתה עוד יותר על הדיבור. כמו הקולנוען הצרפתי קלוד לנצמן, שנקט את אותה גישה בסרטו ״שואה״ (משנת 1985), זבאלד לא ניסה לתאר את זוועות החיים אחרי הגירוש, מלבד פעם אחת. ב״אוסטרליץ״ הוא מתאר כיצד נאצי הכריח את האסירים בטרזינשטט, מחנה המעבר, להסוות את המקום כאילו הוא מחנה נופש ליהודים נכבדים כדי לרמות את המבקרים מהצלב האדום. אני רואה בהכללת הפארסה הגרוטסקית הזו מתקפה ארסית על הניסיונות לשחזר את היקום של מחנות הריכוז. הדרך היחידה לייצג את הבלתי יאמן הייתה לכבד את היותו בלתי יאמן, להגביל את חוויית הקהל לאמת של אי-חוויה. כל דבר אחר הוא מפלצתי.

ועם זאת, הסופר המצפוני הזה בכל זאת גנב את תולדות חייהם של יהודים אמיתיים. למה? אנג׳יר לא ממש מסבירה את הצורך של זבאלד לשמור על חשאיות, אולי בגלל שהוא אינו ניתן להסבר. אבל במידה שבה זבאלד ביצע ניכוס תרבותי (אם כך אתם רוצים לקרוא לזה), אני בטוחה שבעיניו, הבנת החיפוש היהודי אחר העבר שהושמד לא ניתן היה להפרדה מעבודת החשיפה הנדרשת כדי לשקם את ההווה הגרמני. ספרות היא פרזיטית, לעתים באופנים מטרידים, וזה מקור כוחה.

אני אכן מרגישה שקיימת חרדה מאחורי הדחף הבלתי נשלט של זבאלד לשמור על ערפול בכתיבתו, רושם שהתגבר כשנתקלתי בהפך במאמרו Air War and Literature שנכלל בקובץ שכותרתו On the Natural History of Destruction אשר ראה אור באנגלית בשנת 2003. המאמר, שחלקו תחקיר וחלקו גינוי של הפצצות בעלות הברית על ערי גרמניה, הוא היצירה הכי שנויה במחלוקת של זבאלד, והוא מתמקד בתיאורים מפורשים של שרידי אדם, מזעזעים יותר מכל דבר אחר שכתב. אנחנו קוראים על גוויות, ״שנצלו עד גוון חום או סגול והצטמקו לשליש מגודלן המקורי״; ״על שרידי משפחה״ אשר ״ניתן לשאת את כולם בסל כביסה אחד״; על אימהות שסחבו איתן את ילדיהם המתים במזוודות; על הצחנה, החולדות, התולעים והזבובים, ״ענקיים, בצבע ירוק זרחני״, שניזונו מבשר נרקב.

1945, דרזדן, הפצצות, עירייה

מראה דרזדן ממגדל בית העירייה לאחר ההפצצות של בעלות הברית, 1945. תצלום: Deutsche Fotothek, ויקיפדיה

״בשביל מה צריך ספרות?״ שואל זבאלד בהרצאה שלו ועונה: ״אולי רק כדי לעזור לנו לזכור, וללמד אותנו להבין שחיבורים מוזרים מסוימים לא ניתן להסביר בהיגיון סיבתי״. הוא ממשיך, ״ישנן צורות רבות של כתיבה, אבל רק בספרות יכול להיות ניסיון לפיצוי מעל ומעבר לתיאור העובדות״

יכול להיות שזבאלד יכול היה לשקוע בפרטים כאלה בגלל שהוא חש חיבור ישיר לטרגדיה הגרמנית הקולקטיבית, אחרי שחווה את התופת בעצמו, אם כי מעמדה יוצאת דופן מאוד – כלומר מתוך הרחם. בזמן שהייתה בהיריון איתו, אמו צפתה, מכפר סמוך, בעיר נירנברג עולה בלהבות, סצנה שהותירה בו חותם עז כפי שתיאר בשירו ״אחרי הטבע״. והוא ראה בעצמו את התוצאות: ״בתים בין הרים של הריסות״, הוא כתב פעם, כשתיאר טיול שערך בילדותו ברחובות מינכן. זבאלד אמנם נסמך במאמר על דיווחים של מי שהיו שם, אבל הוא לא גזל אותם. הוא לא צריך היה דימויים פריסקופיים, כי אי אפשר היה להאשים אותו שהוא מרוויח מכאבם של אחרים, מהאחר בעולמו שעדיין נושא את הטאבו הגדול ביותר. ההפצצות היו האסון שלו.

זמן קצר לפני מותו, זבאלד נשא דברים בפעם האחרונה בהרצאה An Attempt at Restitution, שיטוט זבאלדי אופייני בין מקומות ואירועים היסטוריים. לקראת סוף המאמר, הוא מתאר את קורותיו של המשורר הנודד פרידריך הלדרלין, שנולד בשלהי המאה ה-18, בתקופה שבה ״התקווה שהמין האנושי יוכל להשתפר וללמוד תוארה במכתבים מנוסחים היטב ברקיע הפילוסופי שלנו״. עם זאת, הלדרלין חש מנוכר ממולדתו, ״כאילו הוא ניחש את המפנה האפל״ בתולדותיה. זבאלד מציין כי בשלב מסוים המשורר חלף במקרה בעיירה צרפתית אשר בה, כמאה שנים אחרי מותו, דיביזיה של אס אס אספה את התושבים ושלחה אותם למחנות כפייה, ותלתה מן המרפסות ועמודי התאורה 99 גברים.

״בשביל מה צריך ספרות?״ שואל זבאלד בהרצאה שלו ועונה: ״אולי רק כדי לעזור לנו לזכור, וללמד אותנו להבין שחיבורים מוזרים מסוימים לא ניתן להסביר בהיגיון סיבתי״. הוא ממשיך, ״ישנן צורות רבות של כתיבה, אבל רק בספרות יכול להיות ניסיון לפיצוי מעל ומעבר לתיאור העובדות״. בספרו On the Natural History of Destruction, זבאלד מתאר את העובדות; בספריו, הוא ניסה לחבר ״חיבורים מוזרים״ שהופכים את העובדות למשהו שניתן יותר לזכירה. אם זבאלד האדם בזז חיים בלי חשבון, זבאלד האמן עשה זאת בטקט ספרותי מושלם. הוא הציל את החיים ואת המתים כאחד מתהום השכחה של המוות הפיזי, ונתן להם חיים שלאחר החיים – כאלה שיש לקוות שלא ירפו מאיתנו לנצח.

ג׳ודית שולביץ (Shulevitz) היא עיתונאית, עורכת ומבקרת תרבות. טוריה התפרסמו בכתבי עת ובהם ניו ריפבליק וסלייט. היא כותבת מאמרי דעה בניו יורק טיימס.

כל הזכויות שמורות לאלכסון

Copyright 2021 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך: "Das Unbild" (קולאז' מ-1919), קורט שוויטרס, מרכז פומפידו. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג׳ודית שולביץ, Atlantic.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על חיים, גזירה והדבקה

02
תמר

האם יש כתיבה ספרותית שאיננה "גונבת" מציאות חיים? שמעתי סופר או סופרת (וסליחה שאינני זוכרת מיהו) שאמר.ה שהוא אוהב לנסוע בתחבורה ציבורית ולשבוע את השיחות מסביבו שנותנות לו השראה לסיפוריו.
החשוב הוא הקורא, ועד כמה הוא נשאב לתוך הסיפור ומפנים אותו.