חינוך ישיר

ילדים לומדים בצורה הטובה ביותר כשהם מעורבים בעולם הפיזי, במלוא גופם. לטובתם ולטובת כולנו, הגיע הזמן לסגת מהלימוד באמצעות הצג והמסך, הגיע הזמן להרים את המבט אל העולם
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

תרנגול קורא ומעיר את בני משפחתי בחווה שבה אנו מתארחים לסוף שבוע ארוך. האוויר טרי וצלול, הכוכבים נוצצים בשמיים בעוד השמש זורחת מעל לגבעה. אנחנו פוסעים לאסם, שם סוסים, פרות, תרנגולות, חזירים, כלבים וחתולים נאבקים על תשומת לבנו. אנחנו רוחצים וממלאים קערות מים, נושאים חציר לפרות ולסוסים. הילדים אוספים ביצים לארוחת הבוקר.

הרוח נושאת ניחוחות של החורף ההופך לאביב. בוץ עוטף את מגפינו בשעה שאנו דורכים בשלוליות. כשאנחנו נכנסים למכלאה, חזירים נתקלים בנו. כשאנו מביטים בכבשים, הן נרתעות ומתכווצות יחד בפינה. אנחנו לומדים על האקוויפר העירוני, אנחנו לומדים מנין באות ביצים ומנין בא בשר בקר, וכיצד בנו אסמים במאה ה-19 באמצעות כפיסי עץ במקום מסמרי מתכת. אנחנו חווים את ריח האסם, את החומר שממנו עשוי הסולם, את התחושה ביד האוחזת באת החפירה, את הרטט שנוצר באוויר בשעה שהחזירים נוחרים, אנחנו טועמים ביצים טריות, וחווים את תחושת השותפות עם האיכרים.

פשוט הביטו בילדים הצופים בפעילות על מסך, וצפו בהם כשהם עושים את הפעילות בעצמם

כהורה, ברור לי שילדים לומדים יותר כשהם מערבים את כל גופם בחוויה משמעותית, לעומת כשהם יושבים מול מחשב. כך שאם יש לכם ספק בכך, פשוט הביטו בילדים הצופים בפעילות על מסך, וצפו בהם כשהם עושים את הפעילות בעצמם. הם הרבה יותר מעורבים כשהם רוכבים על סוס מאשר כשהם צופים בווידאו העוסק בכך, כשהם משחקים משחק כדור באמצעות כל גופם מאשר כשהם משחקים סימולציה שלו במשחק מקוון.

כבשים, ניו זילנד, גז

לגעת בחיים עצמם. גז של כבשים בניו זילנד. תצלום: הרדיס הוטאף

אלא שכיום, רבים דוחפים את הילדים לבלות זמן רב יותר מול מסכי מחשב, לא פחות. פילנתרופים כמו ביל גייטס ומרק צוקרברג תרמו מיליוני דולרים ל"למידה אישית", מונח המתאר ילדים העובדים בכוחות עצמם באמצעות מחשבים, ולורין פאוול ג'ובס (Laurene Powell Jobs) מימנה את פרויקט XQ Super School שעניינו שימוש בטכנולוגיה כדי "לחצות את הגבולות של מתודולוגיות ההוראה המסורתיות". קובעי מדיניות כמו שרת החינוך של ארצות הברית, בטסי דבוס מכנים את הלמידה המותאמת אישית "אחת ההתפתחויות המבטיחות ביותר בחינוך הבית ספרי [בכל הגילים]", ורוד איילנד הכריזה על עידוד הלמידה המותאמת אישית ברחבי המדינה, עבור כל התלמידים בבתי הספר הציבוריים. קבוצות חשיבה כמו מכון ברוקינגס המליצו שמדינות אמריקה הלטינית יבנו "מרכזים גדולים ללימוד מקוון שיגיעו למיליונים". מנהלים של בתי ספר מעלים על נס את היתרונות במתן מחשב אישי לכל ילד, כולל לילדים בגן.

בני האדם לומדים באמצעות עיניהם, כמובן, אך הם לומדים גם באמצעות אוזניהם, פיותיהם, עורם, לבבותיהם, ידיהם ורגליהם

מבוגרים רבים מעריכים את כוחם של המחשבים ואת עוצמתה של רשת האינטרנט, וחושבים שילדים צריכים להיות מעורבים בהם מוקדם ככל האפשר. אלא שלימוד דרך מסך דוחק את רגליהן של דרכים אחרות, שמערבות יותר מגע, לגלות את העולם. בני האדם לומדים באמצעות עיניהם, כמובן, אך הם לומדים גם באמצעות אוזניהם, פיותיהם, עורם, לבבותיהם, ידיהם ורגליהם. ככל שילדים מבלים זמן רב יותר מול מחשבים, כך יש להם פחות זמן לצאת לסיורים בחוץ, לבנות דגמי מטוסים, לצאת להפסקות, להחזיק ספר בידיהם או לשוחח עם מורים וחברים. במאה ה-21, בתי ספר אינם צריכים להתאים את עצמם לזמנים, לכאורה, ולהושיב את הילדים מול מחשב למשך ימים רבים עוד יותר. במקום זאת, על בתי הספר לספק לילדים חוויות עשירות המערבות את כל הווייתם הגופנית.

כדי להיטיב להבין מדוע אנשים כה רבים מאמצים את הלימוד דרך מסך, אנחנו יכולים לפנות לספרו של הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו-פונטי "פנומנולוגיה של התפישה", משנת 1945.

על פי מרלו-פונטי, הפילוסופיה האירופית מעניקה עדיפות מזה זמן רב ל"ראייה" על פני "עשייה" כדרך להבנה. אפלטון, דקארט, ג'ון לוק, דייויד יוּם, עמנואל קאנט: כל אחד מהם, בדרכים שונות, מניח פער בין השכל והעולם, בין הסובייקט לאובייקט, בין העצמי החושב ובין הדברים הפיזיים. פילוסופים מקבלים כמובן מאליו את הטענה שהשכל רואה דברים ממרחק. כשדקארט הכריז "אני חושב משמע אני קיים", הוא הניח פער בסיסי בין העצמי החושב ובין הגוף הפיזי. למרות החידוש שיש במדיה הדיגיטלית, מרלו-פונטי היה טוען שהמחשבה המערבית מניחה מזה זמן שהשכל ולא הגוף הוא המקום שבו מתרחשות החשיבה והלמידה.

צפייה, מדוזות, אקווריום

צפייה היא ריחוק ושימוש בתיווך: מבט על אקווריום ובתוכו מדוזות כלואות בסביבה מלאכותית. תצלום: זאקרי ספירס.

אלא שעל פי מרלו-פונטי, "התודעה במקור אינה 'אני חושבת ש...' אלא 'אני יכולה...'". במלים אחרות, החשיבה האנושית עולה מתוך החוויה הממשית, ומה שאנו מסוגלים לעשות באמצעות גופנו מעצב באורח עמוק את מה שפילוסופים חושבים או מדענים מגלים. "כל יקום המדע בנוי על בסיס העולם הנחווה", הוא כתב. "פנומנולוגיה של התפישה" ביקש לסייע לקוראים להיטיב להעריך את הקשר בין העולם הנחווה ובין התודעה.

השכל אינו נמצא איכשהו מחוץ לזמן ולמרחב. הגוף חושב, מרגיש, משתוקק, כואב, יש לו היסטוריה, והוא מביט קדימה

פילוסופים רגילים לומר ש"יש לנו" גוף. אך כפי שמרלו-פונטי מציין: "איני נמצא מול גופי, אני בתוך גופי, ובעצם אני גופי". התיקון הפשוט הזה הוא בעל השלכות חשובות בכל הנוגע ללמידה. מה פירוש האמירה לפיה אני הגוף שלי?

השכל אינו נמצא איכשהו מחוץ לזמן ולמרחב. הגוף חושב, מרגיש, משתוקק, כואב, יש לו היסטוריה, והוא מביט קדימה. מרלו-פונטי המציא את המונח "קשת הכוונה" כדי לתאר כיצד התודעה מחברת "את העבר שלנו, את העתיד שלנו, את הסביבה האנושית שלנו, את המצב הפיזי שלנו, את המצב האידאולוגי שלנו, ואת המצב המוסרי שלנו". הוא גורם לקוראיו לשים לב לאינספור ההיבטים של העולם שספוגים בחשיבתנו.

מרלו-פונטי מאתגר אותנו להפסיק להאמין שהשכל האנושי מגיע אל מעבר לשאר הטבע. בני האדם הם בעלי חיים חושבים שחשיבתם ספוגה תמיד בחייתיות שלנו. כפי שחוקר הקוגניציה אלן יסאנוף (Alan Jasanoff) מסביר במאמר שלו שהתפרסם לאחרונה ב-Aeon, זה אפילו מטעה לחשוב על המוח כעצמאי משאר האברים הפנימיים. תהליך הלמידה מתרחש כששכל הנתון בגוף "משתלב כמו גלגל שיניים" אל תוך העולם.

קחו לדוגמה את תופעת הריקוד. מנקודת מבט קרטזיאנית, השכל מניע את הגוף כמו מפעיל בובות המושך בחוטים כדי להניע את הבובה. בפרדיגמה הזאת, כדי ללמוד לרקוד, אדם צריך ללמוד בעל פה סדרה של צעדים. מבחינת מרלו-פונטי, לעומת זאת, הדרך ללמוד לרקוד היא להניע את הגוף שלנו בחלל: "כדי שהריקוד החדש ישלב אלמנטים ספציפיים מהמוטוריות הכללית, עליו להיות גוף שקיבל קודם לכן, אם לומר זאת כך, הקדשה מוטורית". השכל אינו חושב ומקבל החלטה מודעת לפני שהגוף נע, אלא שהגוף "תופס" את התנועה.

מזה דורות רבים פילוסופים ייחסו לשכל עמדה של צופה, וראו את הגוף כמשתתף בעולם. יש הסכמה רחבה לפיה "הראש הוא מקום מושבה של החשיבה", אך "החלקים הראשיים של גופי מוקדשים לפעולה", ו"חלקים של גופי משתתפים על פי ערכם". בני אדם לומדים, חושבים ומעריכים בכל חלקי גופם, וגופנו יודעים דברים שלעולם לא נוכל לבטא באורח מלא במלים.

ריקוד, ריחוף, ים, גבר צעיר

ריקוד: באוויר, בים, ביבשה, עם כל הגוף. תצלום: לורנצו די כריסטינה

לכך כל אחד היה יכול לענות שבוודאי, הדברים הללו עשויים להיות נכונים לפעילויות גופניות כמו ריקוד, אך הם אינם חלים על כל העיסוקים האינטלקטואליים. מרלו-פונטי ישיב לספקנים הללו: "הגוף הוא האמצעי הכללי שלנו לכך שיהיה לנו עולם". כל מה שאנו לומדים, חושבים או יודעים נובע מגופנו. בדיוק על ידי כך שאנו פוסעים באחו, מטיילים לאורך נהר או חותרים באגם, אנו מסוגלים להעריך את מדע הגאוגרפיה. ובדיוק על ידי שיחה עם בני אדם אחרים והתוודעות לסיפוריהם, אנו יכולים להעריך ספרות. רכישת מזון למשפחתנו מולידה בנו את ההבנה שעלינו ללמוד מתמטיקה. לא תמיד יש לנו היכולת לעקוב אחר כל הדרך מהחוויה ועד לידע, מפעילות בילדות ועד לתובנה לעת בגרות. אך אין לנו כל דרך לימוד שעוקפת את הגוף: "הגוף הוא העיגון שלנו בעולם".

מרלו-פונטי לא היה מופתע אילו הראו לו תלמידים הלומדים במסך. תלמידים יכולים להשליך את עצמם על העולם שהם רואים במסך, בדיוק כפי שרבים מסוגלים לחשוב באורח מופשט. כל עוד לילדים הייתה איזו חשיפה לעולם ולאנשים אחרים, הם אמורים להיות מסוגלים לפענח באורח הגיוני את מה שהם רואים במסכים.

נראה כי תומכי הלימוד באמצעות המסך שוכחים לעתים שילדים הם בעלי חיים צעירים שרוצים לנוע בעולם, לא להביט בו ממרחק

ובכל זאת, מרלו-פונטי נותן לנו סיבות להתנגד לנטייה הגוברת לחינוך המבוסס על מחשבים. תומכי הלימוד המותאם אישית מצביעים על היתרונות הגלומים בכך שהילדים משמשים במחשבים במשך בחלק גדול מיום הלימודים, ובהם העובדה שהילדים עובדים בקצב האישי שלהם כדי לעמוד במטרות הלימוד. יחד עם זאת, מנקודת מבט פנומנולוגית, אין זה ברור מדוע תלמידים ירצו לעשות זאת במשך זמן רב כשהחוויה כל כך רחוקה מחייהם כיצורים בשר ודם. מורים והורים היו אמורים להשתמש בפיתויים, באיומים ובתרופות כדי לגרום לילדים לשב מול מחשבים במשך פרקי זמן ארוכים, כשילדים רוצים לרוץ, לשחק, לצבוע, לאכול, לשיר, להתחרות ולצחוק. אם לומר זאת במלים ישירות: נראה כי תומכי הלימוד באמצעות המסך שוכחים לעתים שילדים הם בעלי חיים צעירים שרוצים לנוע בעולם, לא להביט בו ממרחק.

בחווה, הילדים שלי למדו תודות לכך שהם היו בקרבת בעלי חיים, עצים, מרחבי ירק, נחלים, כוכבים ועצמים פיזיים אחרים. הדברים נעשו ממשיים יותר, מיידיים יותר, מאשר אילו מסך תיווך אותם. יחד עם זאת, החוויה הייתה עמוקה כפי שהיא הייתה בזכות היחסים שיצרנו עם מארחינו. האיכרים אחזו בילדיי כשהם הושיבו אותם על סוסים. הם הביטו בעיניהם כשהם הסבירו להם כיצד להעביר כבשים ממכלאה למכלאה. הילדים שלנו נהנו בחברת ילדיהם במשחקים סמוך לנחל לפני ארוחת הערב. וכשנסענו משם, לאחר שעזבנו את החווה, לבני היו דמעות בעיניו: הוא לא רצה לעזוב את חבריו החדשים.

בעיני בעלי דעות כמו של דבוס, חינוך המבוסס על מחשבים מעצים את התלמידים לעבוד באורח עצמאי בקצב שלהם, ובכלל זה לעשות זאת בבית ולא רק במבנה פיזי בית ספר ציבורי. אך על בסיס הניסיון שלי בחווה, אני טוען שהדבר מדגיש את אחת הבעיות של המסך: המסך אינו מאפשר בקלות לילדים ליצור מערכות יחסים אנושיות, שהן כה חיוניות לקיומה של חוויה חינוכית מספקת.

נוכחות פיזית ביחד חיונית כדי ליצור אמון ואמפתיה בין בני אדם

בספרו החשוב "Face-to-face Diplomacy: Social Neuroscience and International Relations" משנת 2018, מרכוס הולמס (Marcus Holmes) מסביר את הממצאים המדעיים התומכים באינטואיציה הזאת. הוא מתבסס על מחקר בפילוסופיה של הדעת, הקוגניציה ומדעי המוח החברתיים, וטוען שנוכחות פיזית ביחד חיונית כדי ליצור אמון ואמפתיה בין בני אדם. על אף שהמחקר שלו מתייחס לשאלה מדוע דיפלומטים מתעקשים להיפגש פנים-אל-פנים לצורך דיונים חשובים, העבודה שלו גם מסבירה את המדע העומד מאחורי העובדה שבני אדם חשים סיפוק רב יותר כשהם פוגשים את זולתם באורח אישי מאשר כשהם מתקשרים איתו דרך מסכים.

קוביות, אור זוהר, מסכים

מלאכותי ומתווך בריבוע. תצלום: ליאן ג'ין

על פי הולמס, דיפלומטים מתעקשים לפגוש את עמיתיהם באורח אישי. נושאים ונותנים טובים ניחנו ב"תחושת משחק" שפועלת רק כשהם חולקים משקאות, הולכים ביחד ברגל, לוחצים ידיים או מנהלים שיחות פרטיות עם מקביליהם. דיפלומטים יודעים שהם חייבים לחבק זה את זה, לנשום את אותו האוויר, להביט זה בעיניו של זה, אם הם רוצים להגיע לתוצאות אופטימליות.

הולמס מתבסס על חקר המוח כדי להסביר מדוע ככלל פגישות פנים-אל-פנים משיגות תוצאות טובות יותר. חוקרים כמו חוקר המוח מרקו יקובוני (Marco Iacoboni) מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס יצרו תרשים של "מערכת השיקוף במראה" שמאפשרת לבני האדם להבין זה את כוונותיו של זה. במוח יש נוירוני מראה שמתעוררים כשאנו עושים פעולה מסוימת או כשאנחנו רואים אדם אחר עושה את הפעולה. הפסיכולוגיה העממית סבורה שכשאנחנו רואים אדם אחר, אנחנו חושבים לרגע לפני שאנחנו מחליטים כיצד להגיב. לפי "תורת הסימולציה" החדשה, אנו ממש מרגישים את מה שהאדם האחר מרגיש כשנוירוני מראה מעוררים בדיוק באותו האופן כאילו החוויה עוברת עלינו ממש. מערכת המראה "מאפשר סנכרון מתקדם ברמת הנוירונים בין בני אדם ספציפיים".

תקשורת אישית מאפשרת לבני אדם "לקלוט שינויים זעירים בהבעות הפנים" ולזהות את הכנות של אחרים. מדעי המוח מראים לנו שבני אדם טובים בקריאת מחשבותיהם של אחרים. בני אדם מרמים זה את זה לעתים קרובות, אך פגישה פנים-אל-פנים מסייעת באיתור התרמית. במשחקים, אנשים נוטים יותר לסמוך זה על זה כשהם משחקים באופן אישי מאשר כשהם משחקים במשחק מקוון. באורח דומה, יש קשר וקרבה רבים יותר ו"צימוד" רב יותר כשאנשים נפגשים אלה עם אלה, בשר ודם: "במלים פשוטות, אינטראקציה פנים-אל-פנים היא מנגנון שאין לו אח ורע לצורך הבנת כוונות".

תקשורת דרך דואר אלקטרוני או אינטרנט בכלל מקשה על קריאת שפת הגוף של בן השיח או על תפישה של מה שמתרחש ברקע בשעה שהאדם האחר מדבר אל מצלמת המחשב

באיזו מידה יכולה הטכנולוגיה החדשה לתפוס את מקומן של אינטראקציות פנים-אל-פנים? הולמס מודה שכתיבה, שיחה קולית בטלפון או צ'ט בווידאו לא פעם מתאימים היטב לצורות רבות של תקשורת, אך הוא עומד על כך שבני אדם חייבים להיפגש באורח ממשי אם ברצונם להגיע לרמה גבוהה של אמון או לחיבור חברתי מובהק. הולמס מצטט את הסוציולוג רנדל קולינס (Randall Collins) מאוניברסיטת פנסילבניה כשהוא מסביר שבני אדם רוצים להיות בחברתם הפיזית של בני אדם אחרים כדי לייצר אנרגיה רגשית, "תחושה של ביטחון עצמי, התעלות נפש, כוח, התלהבות ויוזמה בנקיטת פעולה". תקשורת דרך דואר אלקטרוני או אינטרנט בכלל מקשה על קריאת שפת הגוף של בן השיח או על תפישה של מה שמתרחש ברקע בשעה שהאדם האחר מדבר אל מצלמת המחשב. תקשורת מרחוק אינה "מספקת את אותו קשר פיזי ורגשי" כמו השתתפות הדדית בגוף ממש.

אנטואן דה פבריי, שגריר צרפתי, עות'מאני

דיפלומטיה כאמנות ההתקרבות האישית: "שגריר צרפתי בחצר הסולטאן העות'מאני" (1766), אנטואן דה פבריי, מוזיאון Pera, איסטנבול. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

לימוד באמצעות מסך יוצר פחות אנרגיה רגשית מאשר שהות משותפת בחלל פיזי יחד עם מורים ותלמידים אחרים

אנו יכולים להעביר תובנות ביחס למדעי המוח החברתיים מתורת היחסים הבינלאומיים ועד לתורת החינוך. הצבת ילדים מול מסכים מאפשרת להם לגשת למידע, לפגוש אנשים מכל העולם, לשחק במשחקים, לקרוא דברים, לרכוש דבקים וכן הלאה – כל זה לא היה נגיש אלמלא המסכים. אך כ"ריטואל של אינטראקציה", לימוד באמצעות מסך יוצר פחות אנרגיה רגשית מאשר שהות משותפת בחלל פיזי יחד עם מורים ותלמידים אחרים. תלמידים הצופים במסך לא יתנו אמון במוריהם או בתלמידיהם ולא יהיה להם אכפת מהם, באותה המידה. בני אדם עשויים לומר ביתר חופשיות את שהם חושבים כשאין בסביבתם אותם הרמזים החזותיים האומרים להם להיזהר בלשונם, אבל משמעות הדבר היא גם שסביר יותר שבני אדם יהיו חסרי עכבות ונוטים לעימות. בני אדם לא יהיו מושקעים באותה המידה בקהילה חינוכית מקוונת.

מסך אינו יכול לספק את אותו הד רגשי כמו שהות בחווה, השתתפות בקצב החיים שלה ויצירת קשרים אמיצים עם אנשים אחרים. על מחנכים לחשוב כיצד לספק הזדמנויות כאלו לתלמידים רבים יותר, ובכלל זה לתלמידים שלהוריהם אין הזמן והאמצעים כדי לתכנן נסיעות כפי שעשינו אנו, במשפחה.

עבור צעירים רבים, המדיה הדיגיטלית, אפילו כשעושים בה שימוש נכון, עלולה לגרום לחינוך וגם לחיי הקהילה להיות גרועים יותר. במקרה הטוב, המדיה הדיגיטלית היא ברכה שקללה בצדה, וצעירים רבים היו מעדיפים לבלות פחות זמן מול מסכים. ברמה מסוימת, רובנו כבר יודעים זאת. כשבתי ספר פרטיים מפרסמים מודעות, התמונות הן לא פעם של ילדים העוסקים בפעילות גופנית או מבלים עם קבוצת חברים. אלו הטוענים שעל ילדים לבלות זמן רב יותר מול מסכים, פועלים נגד השכל הישר, הפילוסופיה והמדע.

תשובה סבירה לכך תהיה שצעירים רבים נהנים להיות מול מסכים, וששימוש באינטרנט מגדיל את יעילותם. זוהי הטענה המצויה בדו"ח "Children’s Rights in the Digital Age" משנת 2014, שהוכן על ידי קבוצה של חוקרים אוסטרליים בשותפות עם קרן האומות המאוחדות למען הילדים (ארגון יוניצ"ף, UNICEF). החוקרים ראיינו ילדים ברחבי העולם והשתמשו בדבריהם ובדוגמאות כדי להגיע למסקנה הבאה: "הקשבה לדעותיהם של ילדים בשמונה שפות שונות מסייעת לאמת אחת להישמע בקול רם וברור: עלינו לנקוט את הצעדים הדרושים כדי להבטיח שכל הילדים יוכלו ליהנות מן ההזדמנויות הגלומות בנגישות דיגיטלית".

הדו"ח מתאר את התועלת הממשית שילדים מפיקים מבילוי זמן במדיה דיגיטלית. ילדים זוכים בגישה למידע, זוכים לקבלת שירותים במהירות רבה יותר, מבטאים את עצמם באורח אמנותי ופוליטי, נהנים, ויוצרים וגם מטפחים חברויות עם אחרים ברחבי העולם. הדו"ח מכיר בסכנות שבמדיה הדיגיטלית, כולל חשיפה לתמונות אלימות ופורנוגרפיות, שימוש מופרז, ודאגות הקשורות לפרטיות המידע. אך הוא טוען ש"נרטיב הסיכון" מופרז. אם הילדים והאחראים עליהם יגלו אחריות, כך סבור הדו"ח, הרי שסביר שהם יפיקו את התועלת מגישה מקוונת.

גורות, אריה, לביאות

כשאין מסכים ומוותרים על הפעלות. תצלום: שאנון ליט

ילדה באוסטרליה אמרה שאם המדיה הדיגיטלית תיעלם הדבר יגרום לאנשים אחרים להיות יותר בטוחים בעצמם כך שהם יהיו מסוגלים לדבר עם אנשים אחרים פנים-אל-פנים ולא דרך האינטרנט

אך באחרית דבר יוצאת דופן, הדו"ח מצטט צעירים מרחבי העולם שהשיבו על השאלה מה יקרה אם המדיה הדיגיטלית תיעלם כליל. הנה אחדות מהתשובות שהתקבלו ממתבגרים בארצות שונות: "אבלה זמן רב יותר בפעילויות בחוץ, ולא בצפייה בטלוויזיה או בתוך הטלפון שלי או משוה כזה, אמצא דברים מועילים יותר לעשות" (אוסטרליה); "אם לא תהיה לי מדיה דיגיטלית, אקרא יותר ספרי סיפורים" (תאילנד); "זה לא יזיק בכלל. בסופו של דבר אנחנו לא מחווטים למדיה דיגיטלית, והיא לא שולטת בנו" (תורכיה); "דבר כזה יגרום לאנשים אחרים להיות יותר בטוחים בעצמם כך שהם יהיו מסוגלים לדבר עם אנשים אחרים פנים-אל-פנים ולא דרך האינטרנט, כך שהם ממש יוכלו לנהל איתם שיחות" (אוסטרליה); "אנשים ילמדו לחיות עם דברים אחרים, ישתמשו בדרכים אחרות" (ברזיל); "בהתחלה יהיה קשה מאוד להתרגל לזה, אבל כיוון שזה לא יהיה עוד לאף אחד, כולם יתגברו. זה גם יהיה יותר טוב כי כולם יוכלו לדבר יותר, לעבוד קשה יותר כדי לטפח ידידות" (אוסטרליה).

אם המגמה של מעבר ללימוד דיגיטלי תימשך, ילדים יבלו זמן רב, אם לא את רוב השעות שבהן הם ערים, מול מסכים. הם ישתמשו באפליקציות לפני שהם ילכו לבית הספר, יבלו את ימיהם מול מחשבים, יכינו את השיעורים שלהם באורח מקוון וישעשעו את עצמם במדיה דיגיטלית. ילדים מאבדים הזדמנויות לחוות את העולם על כל העושר שבו. החוויה הכוללת של החווה הוא הרבה יותר ממה שפיקסלים ורמקולים מסוגלים להעביר. מסכים מרוקנים את החיוניות מחוויות חינוכיות רבות שיכלו להיעשות טוב יותר בהשתתפות פיזית ובנוכחות בשר ודם. הסחף לעבר לימוד באמצעות מסכים הוא בלתי נמנע רק אם בני האדם יגלו כלפיו אדישות.

אז בואו נפסיק את זה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ניקולס טמפיו (Nicholas Tampio) הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת פורדהם (Fordham) בניו יורק. הוא מחברם של הספרים "Kantian Courage" (משנת 2012), "Deleuze's Political Vision" (משנת 2015) וב-2018 ראה אור ספרו Common Core: National Education Standards and the Threat to Democracy.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: ילדה על סוסת קליידסדייל ענקית. תצלום: דייויד טרוד, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ניקולס טמפיו, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על חינוך ישיר

02
סמדר זאבי

בס"ד
אולי כפרופ' למדעי המדינה ראיית העולם שלו מכוונת ללימוד אחר, לא שאתנגד לכך אלא זמן לימוד חייב להיות משולב גם חזותי וגם לימוד נורמטיבי.
אקוויפר עליון ואקוויפר תחתון לא לומדים רק באמצעות חזותיות, אלא בשילוב עיוני ומעשי.
אגב, גם אלכסון הוא מדייה, וגם למבוגרים כמונו מתאפשר לימוד עצמי באמצעים אלו ולאו דווקא באמצעים פירוטכניים.

03
נדב

מאמר נהדר וחשוב, תודה לאלכסון! במדינה אידיאלית שר החינוך היה מדפיס את המאמר ושולח באיגרת אישית לכל מורה. למידה פעלתנית כוללת למידה עיונית, כפי שאנו יודעים ממי שקידם יותר מכל את הכיוון המתואר בכתבה, הפילוסוף הפרגמטיסט ג'ון דיואי בספרו 'דמוקרטיה וחינוך'.

05
ליאור

יפה כתב המחבר שאינטראקציה עם העולם האמיתי מאיצה לימוד. רק נזכיר שזה לא מחייב עשייה גופנית.
אותו אדם בציריך בזמנו, שדימיין מעלית ובה פנס המאיר מקיר אחד לקיר הנגדי כדי להראות שתאוצה וגרביטציה שוות ערך, לא היה חייב להיכנס למעלית ולהחזיק בפנס. למרות זאת יש להניח שבמוח שלו אירעה אינטראקציה עם העולם האמיתי, והיא סייעה לו ללמוד משהו על העולם. אבל כעקרון המחבר צודק.
אגב יש משהו באופן הכתיבה של המחבר, שמחזק את הנקודה שהוא עצמו מעלה, וזו הרדידות. המשפט המסיים, ״אז בואו נפסיק עם זה״ מראה הבנה רדודה של עומק הבעיה. אני לא בטוח שבמאמר שאין בו פידבקים מיידיים, היה מופיע משפט כזה. הקיצר המחבר צודק יותר ממה שהוא חושב :-)