חכמים ביער

עצים הם לא סתם תפאורה בחיינו: הם מגלמים את תולדות החיים על פני האדמה, וגם מזכירים לנו את מקומנו בעולם
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

דמיינו את עצמכם בחוף המערבי של האי הדרומי של ניו זילנד, ליד קרחון פרנץ יוזף. באופן רשמי, היער הזה הוא יער גשם ממוזג ובו הן עצים מחטניים והן עצים רחבי-עלים, אבל המילים היבשות האלה אינן משקפות את מגוון החיים הצמחי העשיר שקיים בו, והמכיל כל גוון אפשרי של ירוק, חום ואפור. הן גם אינן עושת צדק עם התחושה שממלאת אתכם כשאתם עומדים מגומדים מול הגזעים הנישאים של עצי רימוּ עתיקים מכוסים טחב, שענפיהם המכוסים מחטים זעירות ירוקות-כהות רוכנים מטה כמו מיליון מפלים ירוקים. ואז דמיינו את עצמכם עומדים ביער הזה בזמן סופות הגשם הנפוצות מדי, המשתלחות מיָם טסמן הסמוך. המפל שנופל מהשמיים משקף את המפל הצמחי, וכל חושיכם מוצפים על-ידי עוצמתם של המים ושל הצומח. לעמוד ביער הזה פירושו להבין את אחת העובדות הבסיסיות ביותר באשר לחיים בעולמנו: עצים הם בלי ספק הבריות החשובות ביותר על פני כוכב הלכת.

כל ילד לומד בבית ספר אחדות מהעובדות הפשוטות האלה – עצים מזינים אותנו, מאפשרים את הישרדותנו. בלעדיהם, לא היינו יכולים לחיות בכדור הארץ – ולאור העלייה בשיעור מותם והיכחדותם, יכול להיות שבקרוב אכן כבר לא יהיה אפשר לחיות כאן

כל ילד לומד בבית ספר אחדות מהעובדות הפשוטות האלה – עצים מזינים אותנו, והפוטוסינתזה שהם מבצעים, יחד עם הפוטוסינתזה שמבצעים הפיטופלנקטונים, מייצרת את האטמוספרה המאפשרת את הישרדותנו. בלעדיהם, לא היינו יכולים לחיות בכדור הארץ – ולאור העלייה בשיעור מותם והיכחדותם, יכול להיות שבקרוב אכן כבר לא יהיה אפשר לחיות כאן. העצים מאכלסים גם את דמיוננו, וילדים רבים בגיל בית ספר מתוודעים אליהם דרך אגדות שבהן מככבים יערות מסתוריים, או דרך תרבויות ילידיות שבהן העצים נחשבים לחברים בקהילה. אנחנו גם נעשים יותר ויותר מודעים להשפעתם החיובית על שלוות הנפש שלנו.

עץ, ניו זילנד

תורם לעולם, וגם לנו ולנפשנו: עץ Punga באי הדרומי של ניו זילנד. תצלום: ברין פאריש

ואף על פי כן, למרות חשיבותם הביולוגית והתרבותית של העצים, כמעט איננו מבחינים בהם – תופעה שחוקרים תיארו כ"עיוורון לצמחים". יכול להיות שהסיבה לכך נטועה בנייחותם, או בכך שהם אינם משדרים סכנה. אולי זה קשור להדרתם מהמחשבה המערבית – עובדה שהפילוסוף מיכאל מארדר (Marder) מייחס בספרו The Philosopher's Plant (משנת 2014) לאופן שבו הפילוסופיה המערבית תופשת את עצמה. מאז סוקרטס, מטרתה העיקרית של הפילוסופיה היא להציל את הנפש מהשפעותיו המשחיתות של הגוף. אבל עצים (וצמחים בכלל) מסמלים שינויים מתמשכים, וכפועל יוצא גם את ההשחתה וההידרדרות הכרוכות בגוף החי: החל מצמיחה, עבור בריקבון וכלה במוות. במילים אחרות, הם מציגים בפנינו, ממש לנגד עינינו, בדיוק את מה שאנו רוצים להתרחק ממנו.

כאשר פילוסופים מפנים את תשומת לבם להבנת תהליכי חיים, הם מתעלמים לרוב מהעצים, או לכל היות מציבים אותם בשולי הדיון

וכאשר פילוסופים מפנים את תשומת לבם להבנת תהליכי חיים, הם מתעלמים לרוב מהעצים, או לכל היות מציבים אותם בשולי הדיון. ב"ביקורת כוח השיפוט" (1790), עמנואל קאנט אומר שעץ "מארגן את עצמו" (כך בתרגום שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך) אך אינם בחיים – כי חסר להם מאפיין חיוני של החיים: הרצון (שבו ניחנים בעלי החיים). בספרו The Phenomenon of Life (משנת 1966), טוען הנס יונאס (Jonas) שלצמחים אין "עולם", כי לא ניתן להבדיל בינם לבין סביבתם. כלומר, מערכת היחסים בין בעלי החיים לסביבה היא מערכת יחסים שבין סובייקט חש בעל רצונות המכוונים את פעולותיו ובין "עולם", ואילו מערכת היחסים בין הצמח לסביבה היא מערכת יחסים שבין דבר שאינו סובייקט ודברים שאינם אובייקטים, או כפי שאומר יונאס: "[היא] מורכבת מחומר וכוחות הפועלים עליו".

קאנט ויונאס אינם יוצאי דופן, אלא פרטים הממחישים את הכלל: נדיר שתיאוריות על אודות החיים, על אודות האורגניזם ויחסו לסביבה, מביאות בחשבון צמחים. ייתכן שאנו נוהגים כך כי נדמה לנו שחסר להם משהו, כפי שחשב קאנט, או שאנו פשוט מזהים אותם כחלק מהסביבה, כפי שעשה יונאס. ככלות הכול, עצים, כמו כל הצמחים, נטועים באדמה במקום אחד, ועובדה זאת הופכת אותם לאבני בניין בסיסיות של "הסביבה". הם מספקים בתי גידול, תזונה וצל לבני האדם ושאר בעלי החיים, וכן למגוון של מיקרואורגניזמים וצמחים אחרים. מכך משתמע לכאורה שעצים הם "אביזרים" על במת בעלי החיים – אובייקטים פסיביים ביסודם, העומדים בניגוד לאקטיביות של בני האדם וחיות אחרות.

בעלי החיים הם קישוטים או אביזרי תפאורה במערכת החיים הצמחית המורכבת של כדור הארץ: יותר מ-80 אחוז מהפחמן "החי" בכדור הארץ נמצא בצמחים

זיהוי העצים עם הסביבה עשוי, על-פי הגדרות מסוימות, להצביע על כך שעצים אינם "אורגניזמים" במובן הצר של המילה. וזאת מכיוון שאחת התכונות המרכזיות של אורגניזמים היא ההבחנה בינם ובין סביבתם (קרי, הם מקיימים את עצמם נוכח שינויים בסביבתם). אז אף שבימינו לא נסכים עם קאנט שעצים אינם בחיים, הגדרות מסוימות של מושג האורגניזם מצביעות על הבדלים יסודיים בין עצים ובין שאר היצורים החיים.

אבל האם באמת אפשר לטעון כך בפשטות שעצים הם בסך הכול "תפאורה" לפעילותם של בעלי החיים? הרי אפילו מבחינה מספרית זה נשמע מוטעה. הגיוני יותר להפוך את המטאפורה: בעלי החיים הם קישוטים או אביזרי תפאורה במערכת החיים הצמחית המורכבת של כדור הארץ: יותר מ-80 אחוז מהפחמן "החי" בכדור הארץ נמצא בצמחים. יתרה מזאת, עצים, לצד בני האדם, הם הגורמים המרכזיים בהנעת המחזורים הביוגיאוכימיים של כדור הארץ באנתרופוקן, כלומר אין בעל חיים (לא אנושי) המסוגל להשפיע כמותם על הסביבה. וכפי שמלמדים אותנו מחקרים שנערכו לאחרונה, עצים מתקשרים ביניהם במטרה להשפיע על סביבתם ולשנות אותה, ותובנות אלה מערערות את יסודות תפישתנו הן באשר לעצים והן באשר לסביבה.

עצים, יער, אווזים

יצורים חיים המשפיעים על סביבתם. תצלום: לינאה הרנר

מחקרים חדשים אלה, שנתנו השראה למספר יצירות ספרות ואמנות המתמקדות בעצים, דוחפים אותנו לשאול את השאלות הבאות: אם עצים אינם רק חלק מהסביבה, אלא משתתפים פעילים בה, אז מהי בדיוק מערכת היחסים בין העצים והסביבה, ומה מלמדים אותנו העצים בנוגע למושג "סביבה" עצמו? מה אנחנו יכולים ללמוד מהעצים בנוגע לאופן שבו יצורים חיים מתייחסים לסביבתם, וכיצד מערכת היחסים בין העצים וסביבה עשויה להאיר באור חדש ומועיל את הקשרים הסביבתיים ואת העתידים הסביבתיים שלנו?

עצים הם צורות החיים העתיקות ביותר שאנו מכירים על פני האדמה כיום, והם מגלמים את ההיסטוריה שלהם בזמן ובמרחב. כל עץ מספר את סיפור עברו הן בצורתו והן בתפקודו, וסיפור זה קשור קשר בל יינתק להיסטוריה של בית גידולו המידי ולהיסטוריה של כדור הארץ כולו

עצים הם צורות החיים העתיקות ביותר שאנו מכירים על פני האדמה כיום, והם מגלמים את ההיסטוריה שלהם בזמן ובמרחב. כל עץ מספר את סיפור עברו הן בצורתו והן בתפקודו, וסיפור זה קשור קשר בל יינתק להיסטוריה של בית גידולו המידי ולהיסטוריה של כדור הארץ כולו. את הקשר הייחודי והקרוב בין עצים וההיסטוריה שלהם בזמן ובמרחב נכנה "ההיסטוריה המגולמת בעצים".

טבעות עצים הן הדוגמה המוכרת ביותר להיסטוריה מגולמת כזאת, והן ממחישות היטב את האופן שבו יצורים חיים "נושאים בתוכם" את עברם אל ההווה. שכבת עץ הנוצרת בשיאו של לבלוב אביבי היא בעלת תאים גדולים, דקי דופן, שצבעם חיוור יותר מאשר התאים הקטנים יותר, עבי הדופן, שנוצרים בשלהי הקיץ. הבדלים אלה הם שיוצרים את דפוס הטבעות הקונצנטריות. אנו יודעים שעצים גדלים מהר יותר כשיש להם שפע מים ואור שמש, וכשהטמפרטורות חמות (לפחות באזורים המתונים של חצי הכדור הצפוני, שם נערכו מרבית המחקרים), וידיעות אלה אפשרו לחוקרים רבים להשתמש ברוחב טבעות העצים כדי לבנות דגמים של אקלימים מהעבר.

אבל טבעות עצים אינן מתעדות רק את קצב הצמיחה: ההרכב הכימי של העץ אוצר בתוכו ארכיון כרונולוגי של הסביבה ושל תגובת העץ אליה. העלייה בריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה במאה השנה האחרונות מתבטאת ברמת איזוטופ הפחמן היציב בטבעות העצים, וזאת כי בפחמן הדו-חמצני שמיוצר במהלך שריפת דלקי מאובנים יש פחות אטומי פחמן בעלי 13 ניטרונים – איזוטופ נדיר הנוצר באופן טבעי. פירוש הדבר הוא שעצים מתעדים בגופם הן את המהפכה התעשייתית והן את התלות העיקשת שלנו בדלקי מאובנים. במילים אחרות, יכול להיות שעצים מראים לנו במדויק יותר ממקורות אחרים מתי בדיוק החל שינוי האקלים להתרחש, ועוזרים לנו לקבוע את נקודת ההתחלה הסבירה ביותר לתקופה הגיאולוגית הנוכחית, האנתרופוקן.

במחקר מרשים במיוחד, חוקרים גילו בליבה של גזע אשוחית סיטקה שנשתלה באי קפמבל – אחד האיים המרוחקים ביותר באוקיינוס הדרומי –שיא ברמת פחמן-14 הרדיואקטיבי בטבעת הצמיחה השנתית של 1965. השיא הזה משקף את קיבוע הפחמן הרדיואקטיבי באטמוספרה במהלך תקופת הניסויים הגרעיניים של שנות החמישים והשישים. החוקרים טוענים שזאת תחילתו של האנתרופוקן.

הסיפור שמספרים לנו העצים על אודות השפעתם של בני האדם על המחזורים הביוגיאוכימיים, שלוב בסיפור על אודות תגובתם של העצים עצמם ללחצים הסביבתיים. כשאנחנו מחלקים את הטבעות השנתיות לרצף של פיסות דקות עוקבות ומנתחים כל פיסה בנפרד, אנו יכולים לקרוא בהן את סיפורם של העצים משבוע לשבוע. קיצים חמים ויבשים נרשמים כטבעות צרות עם עליות חדות בפחמן-13 ובחמצן-18, ואילו קיצים שמשיים עם משקעים רבים מובילים לעליות מתונות ומתמשכות ולטבעות רחבות. וכך ההיסטוריה המגולמת בעצים פותחת לנו צוהר אל חייהם יוצאי הדופן של הצמחים – כל עוד אנו מתרגמים את סיפוריהם בכלים מדעיים.

טבעות עצים

זיכרון ומידע וחיים שלמים, לא פעם ארוכים בהרבה משלנו. תצלום: ארט פוסקנצר

מובן שגם בבעלי חיים מגולמת ההיסטוריה. בעצמות ובזגוגית השן של יונקים נרשם טווח רחב של אותות סביבתיים ופיזיולוגיים במהלך תקופת היווצרותם. לדוגמה, חוקרים השתמשו בריכוז הפחמן-14 ברקמה הצפופה של עצם ירך כדי לקבוע מתי יונקים כמו הדוב החום ואייל הסיקה היו בגיל ההתבגרות שלהם; ורעב תפוחי האדמה באירלנד נרשם ברמת האיזוטופים היציבים של פחמן וחנקן בשיניים ובעצמות האנושיות. אבל ההיסטוריות המגולמות האלה הן תיעוד כולל, ולא תיעוד כרונולוגי כמו בטבעות העצים. בכל הקשור להיסטוריות כרונולוגיות המגולמות בבעלי חיים, השימוש הנרחב ביותר נעשה בעצמות האוזן של דגים. העצמות הזעירות האלה, שנקראות אוטוליתים (Otoliths), גדלות בקצב שונה במהלך כל שנה נתונה, וכך נוצרות טבעות שנתיות בדומה לאלה של העצים. הרכבן הכימי של הטבעות הללו מגלה לנו כל מיני דברים בנוגע לדפוסי הנדידה של הדגים ולתזונתם.

ההיסטוריה של העץ אינה מסתתרת בתוכו, ואינה מצויה אך ורק באחד מאיבריו. לכן העצים משמשים לנו כתזכורת לתנועת החיים על פני האדמה ותובעים מאיתנו לחשוב על החיים לא כעל מכונה סטטית, אלא כעל תופעה דינמית וגמישה המתפתחת בהתאם להקשרים שונים

ובכל זאת, אף שכל בעל חיים נושא בתוכו את עברו אל ההווה, העצים מגלמים בגופם את ההיסטוריה שלהם באופן מפורש, מפורט ובולט יותר מכל יצור חי אחר. ההיסטוריה של העץ אינה מסתתרת בתוכו, ואינה מצויה אך ורק באחד מאיבריו. לכן העצים משמשים לנו כתזכורת לתנועת החיים על פני האדמה ותובעים מאיתנו לחשוב על החיים לא כעל מכונה סטטית, אלא כעל תופעה דינמית וגמישה המתפתחת בהתאם להקשרים שונים.

עצים אינם רק ספרי היסטוריה, אלא גם יצורים משני-צורה המתאימים את המבנה שלהם לסביבתם. כלומר, עצים מבטאים את ההקשר הסביבתי שלהם בצורתם הפיזית. עצים בני אותו מין עשויים להיראות שונים מאוד זה מזה, בשל ההשפעה הסביבתית. אפילו בתוך אותו עץ, עלים באזור הנמוך המוצל של החופה הם בעלי אנטומיה שונה (הם גדולים יותר ודקים יותר) מאלה שבצמרת (קטנים ועבים יותר). כששותלים עצים בצפיפות, הם מצמיחים גזעים ארוכים וישרים וחופות קטנות, אבל כששותלים אותם בשדה רחב, הם מצמיחים גזעים נמוכים וצמרות רחבות. ענפיו של עץ אלון בודד מתפשטים לכל הכיוונים ויוצרים בסופו של דבר צורה של כיפה, ואילו אלון שגדל ביער מצמיח חופה קטנה שהמבנה שלה תלוי בצמיחת העצים האחרים סביבה. דוגמה נוספת: עץ בונסאי קטן לעומת אחיו הגדולים. עצים מסתגלים בגמישות רבה כל כך לסביבתם, שאם ברצוננו לתאר מקבילה אנושית לגמישות העצית, אפשר לחשוב למשל על אדם המגדל קרומים בכפות הרגליים (כמו סנפיר של צוללנים) רק מפני שהוא מרבה לשחות.

מערכת היחסים האינטימית שבין העץ להקשר הסביבתי שלו מתבטאת בכל איבר מאיבריו של העץ, מהשורש ועד לעלים העליונים. זה ניכר בכך ששני עצים מאותו מין הצומחים בקרקע שונה מתפתחים בצורות שונות מאוד, ולא רק בשלבים מתקדמים, אלא כבר מההתחלה. בקרקע דלה בהוּמוּס, שורשיו של עץ אלון הם קצרים, ויש לו הרבה פחות ענפים מאשר לבן מינו הגדל בקרקע עתירת הומוס. עצים חשים בהקשר הסביבתי מהרגע הראשון ומנהלים עם סביבתם דיאלוג התפתחותי. כך, בסופו של דבר, כל אחד מאיברי העץ מספר את סיפור הקשרו הייחודי.

עץ, אשוח, אי, נורבגיה

בכל מקום, תמיד אחרת, תמיד מפתח מערכת יחסים. תצלום: סטיינר אנגלנד

עצים אינם רק בריות פסיביות המגיבות לסביבתן, אלא גם מהנדסים של הסביבה. עצים גדולים הם בעלי השפעה רבה על סביבתם המידית, ועצים עירוניים מחוללים בסביבה שינויים המניבים תועלות ברורות לבני אדם. יש האומרים, על אף הבעייתיות שבניסוח הזה, שהעצים העירוניים מספקים לנו "שירותי מערכת אקולוגית סביבתיים". כולנו מודעים לצל ולקרירות שעצים עירוניים מעניקים לנו, אבל פחות ידוע שעצים עירוניים גדולים מביאים גם להפחתה בזיהום הנגרם כתוצאה משימוש באירוסולים, לייצוב מדרונות ולוויסות זרימת המים במאגרים העירוניים. ה"שירותים" האלה מעלים את ערכם ונחשקותם של פרברים (הרי מודעות נדל"ן רבות מדברים על "שכונות ירוקות"), וכך נוצרים בארה"ב מתאמים רחבים בין היקף כיסוי החופה הצמחית להכנסה ממוצעת למשק בית.

ביערות, זנים מסוימים של עצים מחוללים בסביבתם שינויים מהותיים כל כך שהם קובעים את הרכב המינים סביבם. עצי הקאוּרי העצומים (Agathis australis), מין המצוי במחוזות הצפוניים של ניו זילנד, הם מהמהנדסים הסביבתיים המתוחכמים ביותר. עליו הנושרים של הקאורי יוצרים שכבות עבות של הומוס על קרקעית היער. לאורך זמן, החומרים החומציים מההומוס מחסלים כמעט את כל חומרי המזון מהקרקע, וכך נוצרת בטווח השורשים של העץ קרקע חיוורת, חומצית ודלה בחומרי מזון. קהילות הצמחים הגדלים בקרקעיות העוברות שינויים קיצוניים כאלה, שונות במובהק מהקהילות השכנות.

אנו מבינים שכל עץ ועץ מבטא את סביבתו, והסביבה בתורה היא ביטוי של העץ

עצים עוסקים גם בהנדסה סביבתית בקנה מידה רחב מאוד. ביערות הענק באמזונאס, עצים מניעים את המחזור ההידרולוגי באמצעות תהליך שנקרא דִיוּת: הם מרימים את המים שבקרקע אל חופותיהם, ומשם המים מתאדים ומשתחררים באטמוספרה כאדים. חלק ניכר מהמים שיורדים כגשם באמזונאס מקורו בדיות (30-50 אחוז, לפי הערכות), וייתכן שהמים האלה עוברים מספר פעמים מהקרקע אל האטמוספרה דרך העצים לפני שהם עוזבים את היבשת, בעיקר דרך מערכת הנהרות העצומה. יתרה מזאת, במחקרים שנערכו לאחרונה בדרום האמזונאס התברר שהדיות המתרחש בסוף העונות היבשות מזרז את המעבר מיובש ללחות בחודשיים עד שלושה. בעשורים האחרונים התמשכה עוד ועוד העונה היבשה באמזונאס, ומכאן עלו הטענות שכריתה מתמשכת של עצים למטרות חקלאיות ושינויים בתקנות השימוש באש עלולים להוביל לקריסת יערות הגשם וליצירתה של ערבה.

אם כך, ראינו שעצים הם התגלמות ההיסטוריה שלהם בזמן ובמרחב, ושעובדה זו חושפת בפנינו את הקשר העמוק, הבל-יינתק, בין העץ לסביבתו. אנו מבינים שכל עץ ועץ מבטא את סביבתו, והסביבה בתורה היא ביטוי של העץ. ויכול להיות שאת מערכת היחסים האינטימית בין העץ והסביבה ניטיב להגדיר – וכאן אנו שואלות מספרו של מארדר Plant-Thinking (משנת 2013) – כסינֶקדוכה (חלק המסמל או מייצג את השלם): עצים הם סינקדוכה של הסביבה.

דרקונית קינבר, סוקוטרה, תימן

העץ והסביבה, כרוכים יחד, מדברים: עץ דרקונית קינבר, באי סוקוטרה, תימן. תצלום: רוד וודינגטון

מארדר מדבר על סינקדוכה שבין צמחים לטבע: פעילות הייצור וההתפתחות של הצמח מייצגת את המאפיינים שאנו מייחסים לטבע בכלל. כלומר הצמח הוא החלק המייצג את השלם (הטבע). אנו טוענות שיש סינקדוכה בין העץ והסביבה. זאת מפני שסביבתו של העץ חקוקה בעץ, פשוטו כמשמעו. כסינקדוכה של הסביבה, העץ מייצג אותה בכל אחד מאיבריו.

עצים לא רק משפיעים על סביבתם או מחוללים בה שינויים: הם גם יוצרים אותה. עצים קובעים אילו היבטים של סביבתם המידית רלוונטיים להתפתחותם, וכך יוצרים לעצמם בית גידול פרטי. כלומר, את "הסביבה" אי אפשר לנתק מהפרטים המשתתפים בה, ועצים הם שחקנים סביבתיים מרכזיים

אבל גם ההיפך נכון. הסביבה היא ביטוי של העץ לא פחות משהעץ הוא ביטוי של הסביבה. אפשר לראות זאת בדוגמה שהבאנו, שבה הקרקע עוברת שינויים אבולוציוניים עמוקים ומתמשכים כתוצאה ישירה מפעולותיו של העץ. או כפי שכתבו האקולוגים ריצ'רד לווינס (Levins) וריצ'רד לוונטין (Lewontin) בספרם The Dialectical Biologist (משנת 1985): "הנבט הוא 'הסביבה' של הקרקע". במילים אחרות: הסביבה של הזרע היא ביטוי של הזרע.

אבל עצים לא רק משפיעים על סביבתם או מחוללים בה שינויים: הם גם יוצרים אותה. עצים קובעים אילו היבטים של סביבתם המידית רלוונטיים להתפתחותם, וכך יוצרים לעצמם בית גידול פרטי. הם גם מספקים לנו דרך להבדיל בין סביבה מידית לסביבה במובן הרחב של המילה. בסביבה – במובן הרחב של המילה – מתקיימת מערכת יחסים מתמשכת ויצרנית לאורך זמן במקום מסוים. כלומר, את "הסביבה" אי אפשר לנתק מהפרטים המשתתפים בה, ועצים הם שחקנים סביבתיים מרכזיים. אם נפנה שוב לדוגמה שהבאנו כאן, יערות האמזונאס הם ביטוי של העצים המרכיבים אותם ומווסתים את מחזוריהם ההידרולוגיים.

אם כך, אנו מוצאות כאן מערכת יחסים הנשענת על סיבתיות הדדית ועל תלות הדדית בין העצים לסביבה. עצים מבטאים את סביבתם הן בצורתם הן בפעולתם. והסביבה מתבטאת (מתממשת) בגופם של העצים ובאמצעותם. האחד אינו קודם לאחר. שני "הביטויים" האלה מתהווים במקביל ובהדדיות.

בלוט, אלון

ועוד מעט, סביבתו תהיה סביבת עץ אלון. תצלום: ריקרדו גומס אנחל

אפשר לומר שמערכת היחסים בין העץ והסביבה משקפת את האופן שבו אנו תופשים אורגניזמים חיים ומבדילים אותם ממכונות. אורגניזם מורכבים מאיברים שגורמים זה לזה ויוצרים זה את זה. אף איבר (לדוגמה, הריאות) אינו יכול להתקיים בלי האחר (לדוגמה, הלב), ותפקודו של אחד תלוי בתפקודו של האחר. אותה תלות הדדית מתקיימת בין עץ לסביבה – בין היצור החי להקשרו: הקשרו הפיזי, שאינו חי לפי ההגדרות המסורתיות.

הטענה שעץ וסביבה מקיימים תהליך של סיבתיות הדדית, כלומר שהאחד אינו יכול להתקיים בלי האחר, יוצאת נגד התפישה שרק יצורים חיים או אורגניזמים מורכבים מאיברים התלויים זה בזה ויוצרים זה את זה (כמו למשל לב וריאות). כלומר, כשבוחנים את מערכת היחסים בין העץ והסביבה מבינים שהתכונה הזאת, שנחשבה זה מכבר לתכונה ייחודית של אורגניזמים חיים, מצויה גם במערכות היחסים שבין החי (האורגניזם) והלא-חי (הסביבה).

אך תחילה עלינו לבחון באיזה אופן העץ עצמו הוא אורגניזם. יצורים חיים, או אורגניזמים, תוארו תמיד כיצורים "המארגנים את עצמם", תכונה המיוחסת לאוטונומיות. זאת מכיוון שאורגניזמים נחשבים ליצורים המסוגלים לקיים את עצמם (בכלים של צמיחה, ריפוי, הזנה ורבייה) בלי להישען אך ורק על הסביבה (אף שלעתים הם אכן נשענים עליה).

הסביבה, במובן מהותי כלשהו, היא חלק מהעץ, איבר מאיבריו. מסיבה זאת קשה לקבוע איפה "האורגניזם" נגמר ואיפה "הסביבה" מתחילה. אז באיזה מובן אפשר לומר שהעץ הוא אכן אורגניזם?

אבל העצים אינם בהכרח עולים בקנה אחד עם תפישה זו של האורגניזם החי – ואולי זאת הסיבה שהוגים נוטים להתעלם מהם. ראשית, עצים אינם עומדים בניגוד לסביבתם, אלא חשים את סביבתם ומתאימים את צורתם אליה. לא זאת בלבד, אלא שהם משנים את הסביבה כך שתתאים לצורתם. שתי עובדות אלה מלמדות שהסביבה, במובן מהותי כלשהו, היא חלק מהעץ, איבר מאיבריו. מסיבה זאת קשה לקבוע איפה "האורגניזם" נגמר ואיפה "הסביבה" מתחילה. אז באיזה מובן אפשר לומר שהעץ הוא אכן אורגניזם?

דרך אחת לענות על השאלה הזאת היא להתמקד בעובדה שאיבריו השונים של כל עץ מבטאים יחדיו תגובה לסביבתו. שום איבר אינו פועל באקראי או בניגוד לאיברים האחרים. רואים זאת היטב בדוגמת עץ האלון שהבאנו. באדמה דלה בהומוס, השורשים מבטאים את סביבתם, בדיוק כמו כל איבר אחר בעץ. העץ אינו מתחיל בשאיפה להיות עץ עצום ורק אחר כך מסתגל. כבר מההתחלה הוא תופש את ההקשר וצומח מתוך דיאלוג עמו. האחדות או העקביות הזאת בתגובתו של העץ לא הייתה מתאפשרת אלמלא הייתה תלות הדדית בין איבריו השונים. כלומר, איבריו של העץ אינם מסוגלים להתקיים במנותק זה מזה או להקדים את השלם. הם מעצבים זה את זה בפעולתם, ואין האחד יכול להתקיים בלי האחרים. במובן זה, העץ הוא אורגניזם – שלם מאורגן.

המבנה של העץ הוא דיאלוגי, תגובתי וגמיש, הן בתוך עצמו והן ביחסיו עם סביבתו

אך מכיוון שהעץ הופך לשלם בתגובה לסביבתו, אי אפשר להסביר את פעולתו במנותק מהסביבה. העץ הוא שלם אך ורק בתוך סביבתו, מה שאומר שהמבנה שלו כאורגניזם אינו "אוטונומי" – הוא אינו מקיים את עצמו במובן האורגניזמי הקלאסי. המבנה שלו הוא דיאלוגי, תגובתי וגמיש, הן בתוך עצמו והן ביחסיו עם סביבתו.

עץ צעיר, מחטניים, אורן

יצור חי מתחיל את חייו: לאן יגיע? אילו יחסים יפתח? תצלום: מ'תיו סמית'

השלכותיה של התפישה הזאת מאלצות אותנו לחשוב היטב על הקשר בין אורגניזם וסביבה, ועל הקו שאנו מותחים בדרך כלל בין חי ולא-חי. כי אם נתחיל לתפוש את הסביבה כרכיב חיוני לעץ כאורגניזם, עלינו להסיק שהסביבה הפיזית אינה חיצונית לעץ, וגם אינה דוממת או מתה – זאת לעומת העץ החי. עלינו להתחיל להבין שהתהליכים שאנו מזהים עם החיים מתקיימים גם במערכות היחסים שבין החי ומה שאינו חי. וזה אומר שישנן תכונות דמויות-חיים בדברים שאינם חיים במובן הרגיל של המילה, כלומר בדברים שאינם צומחים, נרפאים, ניזונים ומתרבים כמו האורגניזמים שאנו רגילים לחשוב עליהם. מערכת היחסים בין העץ והסביבה מובילה אותנו לתפוש "סביבה" באופן שונה – לא כמקבץ של אובייקטים דוממים, או כמשהו שחשיבותו קיימת אך ורק ביחס לאורגניזמים מסוימים. אנו נאלצים לתפוש את הסביבה כחלק מהאורגניזם, וכפועל יוצא כמשהו שניתן להגדיר מבחינות מסוימות כדבר "חי" –  אף על פי שהיא אינה צומחת, נרפאת, ניזונה ומתרבה בדיוק כמו אורגניזמים בודדים.

אם ניזכר שאנו כבולים, שאנו דומים במובן זה לעץ, נעשה צעד חשוב בשינוי התפישה העצמית שלנו, ובשינוי האופן שבו אנו תופשים את מקומנו ואת עתידנו הסביבתי

ההיסטוריה המגולמת בעצים ובסינקדוכה "עץ-סביבה" מניבה תובנות חשובות המאלצות אותנו לחשוב היטב על האופן שבו אנו רואים את "הטבע" ואת עצמנו.

ראשית, הסינקדוכה "עץ-סביבה" סוללת לנו דרך לחשוב על הטבע באופן גמיש ורחב יותר, וייתכן שצורת המחשבה החדשה הזאת תעזור לנו לתת מענה לסוגיות של קיימוּת וצדק רב-מיני. בעידן האנתרופוקן, יש צורך בקטגוריות אונטולוגיות חדשות של הטבע: קטגוריות שאינן מביאות בחשבון אך ורק מינים בודדים ואת האינטרסים השונים והסותרים שלהם, אלא גם סביבות, ואת מערכות היחסים שמאפשרות את התהוותם של מינים. מערכת היחסים בין העץ והסביבה עוזרת לנו לראות מעבר לאוטונומיה הפרטית בלי לערער את יציבותה, וכך אנו מתקדמים לקראת הבנה של הדרישות המורכבות והמגוונת של הקיימוּת והצדק בתקופת האנתרופוקן.

מערכת היחסים בין העץ והסביבה גם מקשה על התפישות המקובלות שלנו – בייחוד כשאנחנו מתחילים להבין שעצים אינם מרכיבים פסיביים בסביבה, אלא משתתפים פעילים שמחוללים בה שינויים ואף יוצרים אותה. במילים אחרות, היא מאלצת אותנו לחשוב מחדש, בצורה אחרת, על סובייקטיביות וכושר פעולה עצמאי, ועל האפשרות להגדיר עצים כסובייקטים בעלי אינטרסים, ולא רק במובן תיאורטי שולי. מן המושג הליברלי-דמוקרטי "סובייקט בעל זכויות" משתמע, כפי שאומרת הפילוסופית הפוליטית מרתה נוסבאום, שהסובייקט "יכול לנוע בחופשיות ממקום למקום" ושהוא בעל "גבולות גופניים". לפי הגדרה זו, אי אפשר לראות בעצים סובייקטים בעלי זכויות.

וכאן אנו מגיעות לקושי השני: לא רק שאנו נאלצים לחשוב אחרת על עצים, אלא שאנו נאלצים לחשוב אחרת גם על עצמנו. מה אם לא נראה בעצמנו סובייקטים כפי שנוסבאום מגדירה אותם? מה אם בתקופת האנתרופוקן, אי אפשר עוד לראות בניידות תכונה חיונית לסובייקטיביות ולפעולה עצמאית?

אחרי ככלות הכול, אף שאנו תופשים את עצמנו כיצורים ניידים, אנו כבולים לכוכב הלכת הזה. למעשה, בדיוק מפני ששכחנו שאנו כבולים אליו – שאנו תלויים בקרקע בריאה, במים נקיים, באוויר נקי, ביערות בביצות ובמדבריות – הגענו למצב האובדני שבו אנו מצויים. אם ניזכר שאנו כבולים, שאנו דומים במובן זה לעץ, נעשה צעד חשוב בשינוי התפישה העצמית שלנו, ובשינוי האופן שבו אנו תופשים את מקומנו ואת עתידנו הסביבתי.

מה נלמד וכיצד נשנה את התנהגותנו אם ניפטר ממודל של הפרט המבוסס על ניידות, אוטונומיה וריבונות, ונאמץ במקומו את המודל שהעצים מציעים לנו: שורשיות, תלות הדדית, דיאלוג ותגובתיות?

 

דליה נסאר (Nassar) היא מרצה בכירה לפילוסופיה באוניברסיטת סידני, חוקרת מרכזית במכון לחקר הסביבה של סידני, וחברה במיזם המחקר Multispecies Justice. היא מחברת הספר The Romantic Absolute: Being and Knowing in Early German Romantic Philosophy, 1795-1804 (משנת 2014) ועסוקה במחקר על מקורות האקולוגיה בגרמניה (1770-1850).

מרגרט מ. ברבּוּר (Barbour) היא מרצה לפיזיולוגיה של הצמח בבית הספר ללימודי החיים והסביבה באוניברסיטת סידני, וחברה במכון החקלאי של סידני. היא עוסקת בשיפור ההבנה המכניסטית של מעבר פחמן, מים ואנרגיה בין הביוספרה של כדור הארץ לאטמוספרה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: חורשת עצי אשוח מאוריגמי. תצלום: Jenner Images, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דליה נסאר, מרגרט ברבור, AEON.


תגובות פייסבוק