חכמת ההמונים הנסתרת

ההמונים אינם חכמים כפי שנדמה, אך קיימות דרכים לאתר את האנשים שאת דעתם שווה לשמוע
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

לפני מספר שבועות רציתי לערוך הדגמה של חוכמת ההמונים. הייתי באירוע בת מצווה שבו המארחים ביקשו מכל שולחן, כמשחק, לנחש את מספר הסוכריות הנמצאות בקערת "טאפֶּרְוֶור" גדולה. ביקשתי מכל האורחים בשולחן שלי לכתוב את הניחוש שלהם, ואז עשיתי ממוצע של התוצאות. חוקרים מתחום מדעי החברה יטענו כי התשובה המשותפת שלנו אמורה להיות מדויקת. לכל אחד מאיתנו הייתה תחושת בטן לגבי דחיסת עצמים קטנים לקופסאות גדולות, השערה אפופה אי-ודאות. אך השילוב של כל סברותינו היה אמור לקזז את הטעויות האישיות. עם זאת, הניסוי שלי נחל כישלון חרוץ. ההערכה שלנו הייתה רחוקה בשני סדרי גודל מהתוצאה האמיתית. שולחן אחר זכה בשרשרת המנצנצת הנחשקת.

חוכמת ההמונים היא מושג מוכר וותיק. מקורו ביוונים העתיקים, ובהוגי הנאורות אחריהם, שטענו כי הדמוקרטיה אינה סתם רעיון נחמד, אלא שיטה מתמטית מוכחת לקבלת החלטות טובות. לפי גישה זו, אפילו אוכלוסייה של בורים שפלים תנהל מדינה טוב יותר מאשר החכם שבמלכים. על הידע האישי החסר להם, הם יפצו בגיוון. בשנות ה-90 הפכה חוכמת ההמונים לאובססיה של תרבות הפופ והייתה הבסיס שעליו קמו ויקיפדיות למיניהן, אתרי מימון המונים, שוקי חיזוי ואלגוריתמים לחיפוש המבוססים על פופולריות.

סימן בדיו של מצביע בבחירות בדרום אפריקה

סימן בדיו של מצביע בבחירות דמוקרטיות בדרום אפריקה. תצלום: דארין ון דר ואלט.

אפילו חסידי ההמון הודו כי הציבור טיפש וחכם בעת ובעונה אחת

אך עם ההתלהבות באה הסתייגות גדולה: אפילו חסידי ההמון הודו כי הציבור טיפש וחכם בעת ובעונה אחת. הדמוקרטים הטובים של אתונה צעדו למלחמה הרסנית מול ספרטה. האספסוף המהפכני בצרפת הרג את הנאורות. בשנים שלפני 2008 שכחו עובדי וול סטריט את עקרונות ניהול הסיכונים הבסיסיים ביותר. והייתה גם תחרות הסוכריות הקטנה שלי. זאת הייתה בעיה מהסוג שההמון אמור להצטיין בה: שקלול קצר של מגוון הערכות עצמאיות, ללא דיון קבוצתי שאדם בודד עלול להשתלט עליו. ובכל זאת, ההמון שלי נכשל.

דְרָזֶ'ן פְּרֶלֶק (Prelec), כלכלן התנהגותי מ-MIT, מנסה לפתח שיטה להחכים את ה"מוֹחכַּוורת". הוא אומר כי אחת הסיבות לכך שהמונים מפשלים, היא הגמוניית הידע המקובל. אפילו כאשר אנשים מבצעים שיפוטים עצמאיים, הם עשויים להתבסס על אותו מידע. כשעושים ממוצע של כל השיפוטים בקבוצה, המידע הידוע לכול נספר שוב ושוב, פעם אחת עבור כל אדם, ולכן הוא מקבל משקל רב יותר מאשר מגיע לו ומשתיק את מקורות הידע האחרים, המגוונים. בסופו של דבר, המכנה המשותף הנמוך ביותר הוא שמתבלט. זוהי תופעה נפוצה באירועים חברתיים: חשבו על שיחות בשולחן ארוחת הערב, שבהן אנשים שונים מספרים שוב ושוב את הדברים שכולם קראו בעיתון.

ההמון אכן חכם, אבל הוא אינו מסוגל לתקן טעויות אישיות, כפי שמקובל לחשוב

גם בחילוקי דעות מדעיים, נקודת המבט המקובלת נשענת על בסיס ידע רעוע יותר משנדמה. לדוגמה, בשנות ה-20 וה-30 התווכחו פיזיקאים בלהט לגבי הפרשנות ההולמת למכניקת הקוונטים, ובמשך עשרות שנים לאחר מכן הציגו ספרי לימוד את הוויכוח כקרב חד-צדדי בין אלברט איינשטיין, המחזיק לבדו בקו המתנגד לתיאוריה החדשה, לבין כל השאר. אך בפועל, "כל השאר" מחזרו אותם טיעונים שהוצגו במקור על-ידי נילס בוהר וורנר הייזנברג, בעוד שלצדו של איינשטיין עמד ארווין שרדינגר. אפילו כיום, התפישה של בוהר והייזנברג (המכונה "פרשנות קופנהגן") נחשבת לתפישה הסטנדרטית, אך זהו מעמד מיוחס שהיא מעולם לא הייתה ראויה לו.

פרלק החל את מחקרו מתוך ההנחה שדעתם של אנשים מסוימים ראויה למשקל רב יותר מזו של אחרים. כשמפסיקים לתת משקל זהה לדעות של כולם, אפשר להימנע מספירת-יתר של פריטי מידע נפוצים או בלתי-רלוונטיים. אנחנו ממילא עושים זאת כל הזמן, בכל פעם שאנו מבכרים את דעתם של אנשים המדברים בביטחון על-פני דעתם של אנשים מהוססים. ארחיב מעט לגבי עניין זה. ניסויים פסיכולוגיים מלמדים כי אנשים שעושים עבודה מדויקת במשימה כלשהי – כמו, למשל, שינון רשימת מילים – נוטים להפגין ביטחון רב יותר. למרבה הצער, ההיפך אינו נכון: אנשים הבטוחים בעצמם אינם בהכרח מדויקים יותר. כפי שכתב המשורר ויליאם באטלר ייטס: "והטובים חסרי כל אמונה, בעוד שברעים אחזה תשוקה יוקדת"1. נוסף לכך, יש לנו נטייה להעריך את הידע שלנו יתר על המידה. כלל אצבע אומר שאם אתם בטוחים בדבריכם מאה אחוזים מהזמן, בפועל אתם צודקים בפועל ב-70-85 אחוזים מהמקרים. אנו זקוקים לדרך טובה יותר למדוד את ערכו של הידע האישי שלנו, לפני שאנו מוסיפים אותו לקלחת ההמונים.

הפתרון, לדברי פרלק, הוא לשקול את התשובות לא לפי מידת הביטחון, אלא לפי מטא-ידע: ידע על אודות ידע. מטא-ידע משמעו שאתם מודעים לדברים שאתם יודעים או לא יודעים, ולרמת הידע הכללית שלכם ביחס לאחרים. זהו מדד יעיל לערך שלכם עבור ההמון כיוון שידע ומטא-ידע הולכים בדרך כלל יד ביד. "מומחיות אינה מעידה אך ורק על ידע בתחום מסוים, אלא גם על ידע לגבי האופן שבו הידע בתחום הזה נרכש", אומר ארון בנטלי (Bentley), דוקטורנט החוקר קוגניציה חברתית במרכז ללימודים מתקדמים של אוניברסיטת העיר ניו יורק (City University of New York).

גם אם אין לנו דרך מובהקת לאמת את היקף הידע של אדם נתון, ניתן לבחון את היקף המטא-ידע שלו. פרלק, הדוקטורנט שלו, ג'ון מקוי, וחוקר המוח סבסטיאן סונג (Seung) מפרינסטון, מסבירים את ההליך. כאשר אתם עורכים סקר, בקשו מאנשים שתי הערכות מספריות: התשובה המשוערת שלהם ("התשובה") וכן הערכתם לגבי מספר האנשים שיסכימו איתם ("התחזית"). התשובה מייצגת את הידע שלהם, התחזית את המטא-ידע. לאחר שאספתם את כל התשובות, השוו את תחזיות המטא-ידע של המשיבים לממוצע הידע הקבוצתי. כאן תקבלו מדד מאיר עיניים: המשיבים שנתנו את התחזיות המדויקות ביותר – קרי אלה שהפגינו מודעות עצמית רבה יותר והעריכו את תפישותיהם של המשיבים האחרים באופן המדויק ביותר – הם אלה שיש לבטוח בהם.

מטא-ידע הוא גם גלאי בולשיט מצוין. הוא מסוגל להבחין בין אנשים שבאמת יודעים משהו, לבין מי שמנחש בפראות או פשוט חוזר כמו תוכי על מה שאומרים כל השאר. "קהילת חקר ההמונים לא הייתה שאפתנית מספיק בנתונים שהיא מנסה לחלץ מההמון", אומר פרלק. "ההמון אכן חכם, אבל הוא אינו מסוגל לתקן טעויות אישיות, כפי שמקובל לחשוב. מסתתר שם מידע נוסף". גלאי הבולשיט אינו מושלם, אבל הוא הכלי הטוב ביותר שיש לנו כאשר איננו יודעים את התשובה בעצמנו ולכן אין לנו ברירה אלא להסתמך על דעתם של אחרים. לאיזה עד ראייה אתם מאמינים? לאילו מהפרשנים במהדורת החדשות? לאילו מהמדענים המתווכחים על סוגיה שנויה במחלוקת? אם יש להם מטא-ידע רב יותר, סביר להניח שיש להם גם ידע רב יותר.

מטא-ידע משפר את חוכמת ההמונים בשלוש דרכים שונות. ראשית, הוא מספק לנו כלי מצוין לבדיקת עקביות בנתוני סקרים. סוציולוגים מסתמכים זה זמן רב על גרסה מסוימת של הגישה הזו: הם שואלים אנשים לא רק מה הם יודעים, אלא גם מה הם חושבים שאנשים אחרים יודעים. כך הם אומדים את שכיחותן של דעות והתנהגויות שאנשים אינם מוכנים להודות בהן, אפילו בפני עצמם. נורה אדומה נדלקת בכל פעם שמישהו אומר שהתנהגות מסוימת היא נפוצה אבל הוא עצמו אף פעם – אף פעם! – לא נוהג כך בעצמו. למשל, אם אנשים מכחישים שהם אוהבים את בארי מנילו, אך באותה נשימה אומרים שבני גילם מתלהבים ממנו נורא, אפשר להסיק שמנילו פופולרי יותר משנדמה לפי התשובה האישית שלהם. מסיבה זו יש להישמר גם מפוליטיקאים שיוצאים נגד השחיתות הפושה בכול – הם מוחים יתר על המידה. אנשים תמימים באמת נוטים לראות אחרים באור חיובי.

הטקטיקה הזו יעילה מכיוון שהמטא-ידע שלנו מוטה. כשמבקשים מאיתנו לחזות את תשובותיהם של אחרים, אנו מבססים את התחזית שלנו בעיקר על התשובה שלנו, וכך אנו חושפים מידע שאולי היינו מסתירים לוּ היו מבקשים אותו מאיתנו ישירות. הנטייה של רבים להניח שאנשים חושבים כמוהם, היא הטיה פסיכולוגית בסיסית בשם אפקט הקונצנזוס השגוי . כדי לבדוק זאת, הפיזיקאי אנתוני אגירֶה (Aguirre) מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז ואנוכי ערכנו השנה ניסוי בשוק החיזוי Metaculus. שאלנו את המשיבים מה לדעתם הסבירות שברני סנדרס ייבחר כמועמד הדמוקרטי לנשיאות. בה בעת, חילצנו מהם גם תחזית לגבי תשובותיהם של המשיבים האחרים. כשבחנו את תשובותיהם של אנשים כנגד תחזיותיהם, התגלה, פחות או יותר, קו ישר. מי שענו כי הסבירות היא 10 אחוז, חשבו שההמון יאמר בערך 10 אחוז. מי שענו 20 אחוז, חשבו שההמון יאמר בערך 20 אחוז, וכן הלאה. התגלה תיאום בין התשובה לתחזית, כפי שאפשר לצפות על סמך אפקט הקונצנזוס השגוי.

ברני סנדרס

המועמד ברני סנדרס והמוני תומכי, מרץ 2016. תצלום: גאג' סקידמור

בדומה להטיות קוגניטיביות רבות, אפקט הקונצנזוס השגוי הוא לאו דווקא בלתי הגיוני. כשאנו מעריכים את התנהגותם של אחרים, מתבקש שנשתמש בעצמנו כנקודת ייחוס, אך צריך לוודא שזאת אינה נקודת הייחוס היחידה. יהיה אשר יהיה המנגנון הפסיכולוגי שפועל כאן, עצם בקשת התחזית, בנוסף לתשובה, עשויה לשפר פלאים דיוק של סקרים. מכיוון שאפקט הקונצנזוס השגוי הוא כשל של המטא-ידע האישי, הוא עוזר לאנשים בעלי מטא-ידע טוב להתבלט.

הדרך השנייה שבה מטא-ידע מועיל לנו אינה כגלאי שקרים, אלא כסם אמת. כשסוקרים מציגים בפני הנשאלים שלהם שאלות מטא-ידע, הם יוצרים עבורם תמריץ לענות בכנות. ב-2012, דרז'ן פרלק, הפסיכולוגית לסלי ג'ון (John) מהרווארד והכלכלן ג'ורג' לוונסטין (Loewenstein) מקרנגי מֶלון, השתמשו באלגוריתם-אמת המבוסס על מטא-ידע, בסקר של יותר מ-2,000 אקדמאים מתחום הפסיכולוגיה. הסקר עסק בעבירות על כללי המחקר המדעי. זהו נושא בעייתי לבדיקה, שכן מי יתוודה מרצון על פברוק נתונים? פרלק ועמיתיו ניסו לעקוף את חוסר הנכונות לשתף פעולה. הם הציעו לתרום לצדקה בשם כל מי שישלים את הסקר. לשליש מהמשיבים – קבוצת הביקורת – הם אמרו שיתרמו סכום קבוע. לשני השלישים האחרים הם אמרו שגובה התרומה תלוי בכנות תשובותיהם, כפי שתשתקף בשאלות המטא-ידע.

פרלק ועמיתיו לא ידעו מתי כל משיב אומר את האמת, אבל הם בנו את הסקר כך שהמשיבים ימקסמו במשותף את גובה התרומה באמצעות תשובות כנות. למבנה הסקר הייתה השפעה דרמטית על התוצאות. כמעט פי שלושה מהמשיבים שקיבלו תמריץ – 1.7 אחוז לעומת 0.6 אחוז מחברי קבוצת הביקורת – הודו שזייפו נתונים. מדובר בקומץ אנשים בלבד, ולכן אתם עלולים לפקפק במובהקות הסטטיסטית של ההבדל, אך דפוס דומה התגלה גם בשורה של חטאים נפוצים וקלים יותר. היה ברור גם שאפקט הקונצנזוס השגוי משפיע על התשובות. אנשים שהודו בזיוף נתונים חשבו ש-26 אחוז מעמיתיהם נהגו כך גם הם, בעוד שאקדמאים שטענו כי מעולם לא זייפו נתונים, העריכו שמדובר ב-9.5 אחוז בלבד.

לאחר מכן ניסו פרלק ועמיתיו לגלות כמה נפוצה באמת תופעת זיוף הנתונים. לא הייתה להם דרך מדויקת לדעת זאת, אך הם יכלו לשער על בסיס מטא-ידע. הם שאלו את שתי קבוצות הנשאלים כמה מהאשמים, לדעתם, יודו בעבירותיהם. אנשים שהעידו על עצמם כי הם חפים מפשע, העריכו כי מדובר בארבעה אחוזים. על סמך ההערכה שלהם לשכיחות התופעה (9.5 אחוז), משתמע שהם חזו כי 0.38 אחוז מסך כל המשיבים בסקר יודו בזיוף. לעומת זאת, משיבים שהודו באשמה חזו כי שיעור הווידוי יהיה 8.9 אחוז. על סמך ההערכה שלהם לשכיחות התופעה (26 אחוז), משתמע שהם חזו כי 2.4 אחוז יודו בזיוף – נתון קרוב הרבה יותר ל-1.7 אחוזי זיוף שעליהם דיווחה הקבוצה המתומרצת כולה.

כלומר לעבריינים היה מטא-ידע רב יותר. הם היו קשובים למתרחש בקהילה יותר מהאקדמאים הישרים, וסביר להניח שהערכתם (1.7 אחוז) מדויקת יותר. כשהאשמים עצמם אומרים לנו שחוקרים רבים מזייפים נתונים, מוטב שנטה אוזן.

כאן אנו מגיעים ליישום השלישי והמרשים ביותר של מטא-ידע: הוא עוזר לנו לנפות אנשים שלא יודעים על מה הם מדברים, ולהשאיר בתמונה רק את מי שיש לו מידע אמיתי לתרום. כדוגמה פשוטה ומבוקרת ערכו פרלק וסונג חידון ל-51 סטודנטים מ-MIT ול-32 סטודנטים מפרינסטון, כולם תלמידי תואר ראשון. עבור כל אחת מ-50 מדינות ארצות הברית ציינו החוקרים את העיר הגדולה ביותר באותה מדינה, ושאלו את הסטודנטים אם היא בירתה. הם גם ביקשו שיעריכו איזה אחוז מהנבדקים יסכימו עם קביעתם. המשיב הממוצע מ-MIT צדק בנוגע ל-30 מדינות. הממוצע בפרינסטון היה 31 (אתם מוזמנים לבחון את עצמכם כאן). מכיוון שהתשובות הנכונות ידועות מראש, קל להשתמש בניסוי כזה כדי להעריך את היקף המטא-ידע של המשיבים.

כפי ששיערו החוקרים, הסטודנטים שצדקו בתשובה מסוימת, היטיבו גם לחזות מה המשיבים האחרים יאמרו. לדוגמה, 60 אחוז מהסטודנטים חשבו ששיקגו היא בירת אילינוי, והעריכו ש-89 אחוז יסכימו עמם. השאר ידעו ששיקגו אינה התשובה הנכונה, אך חזו גם ש-30 אחוז מסך כול המשיבים יודעים זאת. ההתפלגות שחזתה של הקבוצה השנייה, 70-30, הייתה קרובה יותר להתפלגות בפועל, 60-40. מסתבר שרוב המשיבים שחשבו כי שיקגו היא בירת אילינוי, התקשו להעלות בדעתם אפשרות אחרת, בעוד שמשיבים שידעו כי ספרינגפילד היא הבירה האמיתית, הבינו שהם המיעוט – אולי מכיוון שבעבר הם עצמם טעו ואולי מכיוון שהם במקור מאזור אילינוי ורגילים ל"זרים" שלא יודעים דבר על המדינה שלהם. כך או כך, המטא-ידע שלהם היה רב יותר, והוא הוכיח שגם הידע שלהם רב יותר. "הם יודעים יותר עובדות, ויודעים גם שחלק מהאנשים אינם יודעים את העובדות האלה", אמר פרלק.

הטכניקות האלה עובדות גם כאשר הרוב צודק. לדוגמה, האם קולומביה היא הבירה של קרוליינה הדרומית? כ-64 אחוז מהמשיבים ענו בחיוב, וחזו גם ש-64 אחוז יסכימו. השאר ענו בשלילה, והם חזו ש-36 אחוז יסכימו איתם. במקרה הזה, שתי הקבוצות הצליחו באותה מידה בחיזוי ההתפלגות, לכן לא הייתה סיבה לפקפק בדעת הרוב.

כשעושים ממוצע של התשובות לחידון ומנפים משיבים בעלי מטא-ידע מועט, רואים שהקבוצה מ-MIT צדקה בנוגע ל-41 מדינות, לעומת 44 תשובות נכונות של הקבוצה מפרינסטון – שיפור ניכר על-פני הממוצע של כלל המשיבים. הטכניקה הזאת לא עבדה באופן מושלם: היא הפכה כמה תשובות נכונות לשגויות, אך ההיפוכים האלה היו מעטים יותר מאשר מספר התיקונים. הניפוי אף עזר לחוקרים להבחין בין מומחים אמיתיים לסתם אנשים שאוהבים לומר את ההיפך. אלה שנטו לענות בשלילה כברירת מחדל היו מדויקים יותר בסך הכול, אך זאת מפני שרק 17 מבירות ארצות הברית הן גם הערים הגדולות ביותר במדינתן. רמת המטא-ידע הנמוכה שלהם הוכיחה שהם אינם מומחים לגיאוגרפיה, אלא שוללים סדרתיים.

בניין הקפיטול, ספרינגפילד, אילינוי

בניין הקפיטול בספרינגפילד, בירת אילינוי ולא העיר הגדולה בה. תצלום: ג'ספרדו

יש לציין כי התיקון הזה, שבו נופו משיבים בעלי מטא-ידע מועט, השפיע על התוצאה רק כשהרוב היה פחות מ-70 אחוז. אפשר להפיק מכך לקח מעניין לגבי מחלוקות בעולם האמיתי. תמימות דעים גורפת היא הדבר הקרוב ביותר שיש לנו לאמת. הזאב הבודד, שיודע יותר מאשר ההמונים השוטים, הוא דמות נהדרת לסרטים הוליוודיים. במציאות מקרים מסוג זה נפוצים פחות.

יעילותו של מטא-ידע בשיפור חוכמת ההמונים הובילה את הפסיכולוג ג'ק סוֹל (Soll) מאוניברסיטת דיוק בקרוליינה הצפונית ואת הדוקטורנט שלו, אסא פַּאלי (Palley), לפתח טכניקה הדומה לזו של פרלק, אך פשוטה יותר ליישום. בשיטה זה יש לשאול כל משיב איזה ממוצע הקבוצתי הוא צופה ולא מה יהיה לדעתו שיעור האנשים שיסכימו עמו. הבדל זה מפשט את התהליך, בייחוד כשאין מדובר במבחן אמריקאי, אלא ברצף.

הנה דוגמה תיאורטית: הניחו שאתם שואלים את חבריכם מה יהיה שיעור הצמיחה של הכלכלה האמריקנית השנה. כל הנשאלים קוראים את הניו יורק טיימס, שדיווח לאחרונה על ערך של ארבעה אחוזים. מי שקוראים רק את העיתון יחזו, בדרך כלל, שכל השאר יאמצו גם הם את ההשערה הזאת. אבל מחצית מהקבוצה קוראת גם את האקונומיסט, והתחזית העגומה של עיתון זה צופה אפס אחוזי צמיחה. תת-קבוצה זו תעשה ממוצע בין שתי ההערכות ותנבא צמיחה של שני אחוזים. אך חברי תת-הקבוצה הזאת יודעים שפחות אנשים קוראים את האקונומיסט מאשר את הניו יורק טיימס, ולכן הם יעריכו כי הקבוצה כולה תנבא, בממוצע, צמיחה של שלושה אחוזים.

אם כך, הקבוצה כולה תיתן תשובה ממוצעת של שלושה אחוזים, אך תנבא כי ההערכה הקבוצתית תהיה 3.5 אחוזים. הפער בין שני הערכים מלמד כי הקבוצה סובלת מהטיית המידע המשותף, המעלה את הערכת הצמיחה בחצי אחוז לפחות. אפשר לתקן אותה על-ידי "סטייה" לכיוון ההפוך, קרי בהערכה של 2.5 אחוז, המשקפת בצורה סבירה יותר את סך כל המידע הנתון.

הטכניקה של פּאלי וסול עוזרת לנו לעשות סדר בתוצאות מהניסוי שאנתוני אגירה ואני ערכנו לגבי ברני סנדרס. בניסוי מצאנו שהמשיבים נטו להגזים, באופן שיטתי, בהערכת התשובה הממוצעת של הקבוצה לגבי סיכוייו של סנדרס להיבחר כמועמד לנשיאות. כפי שקורה בדוגמת הטיימס-האקונומיסט, היה כאן חוסר התאמה בין הדעה הממוצעת של חברי הקבוצה לבין התחזית שלהם לגבי התשובות של שאר המשיבים. הפער הזה מצביע על הטיית מידע משותף. מסתבר כי רוב האנשים ביססו את תשובותיהם על מידע נפוץ, בעוד ששקדנים מעטים התבססו על מגוון רב יותר של מקורות, שנטעו בהם ספקות לגבי סיכוייו של סנדרס. דפוס דומה התגלה גם בסקר נוסף שערכנו, בנושא ה"בְּרֶקְזיט".

בזכות התוצאות האלה, פרלק, סול וחוקרים אחרים מקווים לשלב מטא-ידע בתחזיות פוליטיות וכלכליות מכל הסוגים, וכך להפיק תועלת מחוכמת ההמונים, שבעבר הייתה מוטה מכדי שיהיה ניתן להסתמך עליה. אם ברצונכם ליישם את העקרונות האלה בעצמכם, אין צורך שתערכו סקר רשמי. רק שימו לב למטא-ידע של אנשים סביבכם. מומחים נוטים להכיר בכך שאנשים אחרים יחלקו עליהם, ולכן הם אמורים להיות מסוגלים לייצג נקודות מבט נוספות, גם אם אינם מסכימים עמן. הדיוטות מסגירים את בורותם כאשר אינם מסוגלים להעלות בדעתם עמדה כלשהי מלבד זו שלהם. תוכלו גם לנטר את המטא-ידע שלכם אם תציינו לעצמכם מקרים שבהם מתגלה כי יותר אנשים משחשבתם הם בעלי עמדה מסוימת. "אם מספר האנשים שחולקים עליכם מפתיע אתכם, כלומר אם הוא גבוה יותר מכפי שהערכתם, הרי שאתם לא ממש מתמצאים בתחום", אומר פרלק. לא בטוח שאתם טועים, אך כדאי שתבחנו מחדש את עמדותיכם.

השימוש במטא-ידע כגלאי בולשיט עוזר לנו גם לרדת לעומקן של סוגיות שנויות במחלוקת, כגון שינוי האקלים. מניסיוני, אנשים המפקפקים בכך שהאקלים משתנה ובגורמים האנושיים האחראים לכך, נוטים להיות בטוחים בעצמם מאוד (אף על פי שאחת הביקורות שלהם היא ששינוי האקלים הוא תהליך מורכב מכדי לחזותו במדויק). לעומת זאת, רוב המדענים החוקרים את שינוי האקלים מודים כי יכול להיות שהם טועים, ומציינים זאת בעזרת "קווי שגיאה" (error bars) בהשערותיהם. לדוגמה, בסקר מאמצע שנות התשעים, 16 חוקרי אקלים הציגו הערכות לעלייה בטמפרטורה על סמך רמת הפחמן הדו-חמצני. 15 מהם הוסיפו קווי שגיאה רחבים למדי ששיקפו את אי-הוודאות בהשערותיהם. חוקר אחד נבדל מכולם כשהציג הערכה כמעט ללא קווי שגיאה, דבר המעיד ודאות כמעט מוחלטת. בהמשך התגלה כי הוא אחד הדוברים הבולטים נגד תיאוריית שינוי האקלים.

אם גם אינכם מאמינים שהאקלים משתנה, סביר להניח שהפסקה הקודמת הרגיזה אתכם. כעת עצרו ושאלו את עצמכם: מדוע אתם בטוחים כל כך בנקודת המבט שלכם? גם אם אתם אכן חושבים שהאקלים מתחמם כתוצאה ממעשיהם של בני אדם, אל תהיו זחוחים. גם לכם כדאי לעצור ולהרהר במקור הוודאות שלכם – האם אתם מתמצאים בנתונים יותר מאשר הספקנים? במילים אחרות, מה מצב המטא-ידע שלכם? ייטב לכולנו אם נסלק מהשיח הציבורי את המשפט "אני בטוח ש...", ונקשיב בפתיחות רבה יותר לאנשים המכירים בגבולות הידע שלהם.

מטא-ידע הוא מצרך יקר ערך. כדי להשיג אותו, עלינו להכיר לא רק את הנושא העומד על הפרק, אלא גם את עצמנו. וידע-עצמי הוא הידע הקשה ביותר להשגה.

 

ג'ורג' מָאסֶר (George Musser) הוא חבר מערכת בכתב העת Scientific American, שם הוא מתמקד בפיזיקה יסודית ומדעי החלל. ספרו האחרון הוא Spooky Action at a Distance: The Phenomenon That Reimagines Space and Time – and What It Means for Black Holes, the Big Bang, and Theories of Everything (משנת 2015).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תצלום ראשי: המושב האדום ב-Fenway Park, לכבוד החבטה של טד ויליאמס ב-1946. תצלום: Elsa/Staff, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ורג' מאסֶר, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על חכמת ההמונים הנסתרת

01
רון

הכנסת מונח חדש נראית לי מיותר לחלוטין, ולא מסבירה שום דבר חדש. גם הידע על אנשים אחרים ודעותיהם/ידע שלהם הוא ידע ולא מטא-ידע. ידע מסוג שונה מאשר על הנושא הנחקר. למשל, ידע על ידע של אחרים, ידע על הלכי רוח. לפני כמה עשרות שנים הכניסו את המושג מטא-קוגניציה, שכבר אז לא היה ברור במה הוא נבדל מידע אחר, ולא שינה את פני הפסיכולוגיה. כך גם היה עם למידה מווסתת-עצמאית (self regulated learning). עוד מילים/מונחים שאינם מושגים מובחנים כראוי מאחרים אינם מבהירים אלא מסרבלים את ראיית המציאות וההסברים (תיאוריות?) לה.

02
נון

אכן באזז וורד למדד בולשיט... באותה מידה אפשר להשתמש בשיטה הישנה של מכונת-אמת, תשאלו כמה שאלות בסיסיות שהתשובות עליהן עובדתיות (כמה שאפשר) ותזהו מי כנה ומי לא לגביי הידע שלו. אפשר לעשות את אותו הדבר לגביי נושאים מעמיקים יותר רק כדי לדעת אם כשבן אדם מגדיר את עצמו מומחה למשהו הוא באמת כזה.
אפשר גם פשוט לבדוק תשובות של אנשים לגביי נושאים מגוונים, ככל שהאדם נותן יותר תשובות מגוונות לשאלות מסויימות כך הוא מכיר יותר באפשרויות הקיימות בכל נושא.

משם תגזרו את האנשים הכנים, המגוונים והמודעים לעצמם כמה שאפשר ותשאלו אותם את הסקר שרציתם.

03
סוציולוג

ואני פתחתי מדד לזיהוי בולשיט במאמרים שמתפרסמים באלכסון. למשל הטענה שחסידי הטענה שמעשי האדם יוצרים שינוי אקלימי קטסטרופלי הם פחות דוגמטיים מהאנשים שאינם מסכימים עם הטענה הזו.

04
סמדר זאבי

בס"ד
אכן...כורח המציאות להביע ענווה אקדמית ולהודות שאיננו בקיאים בכל מכל.

האנתרופולוגים, חוקרי הדורות הנוכחיים והבאים, מצאו שככל שאנו מתקדמים עם השנים, כך יורדת מנת המשכל של האוכלוסייה.
האם יהיה ניתן לשאוף להמשיג "חכמת המונים" בדור הגמא?

05
רטלין

מצאתי את המאמר הזה מחכים בצורה יוצאת דופן.
אלו שדעתם נחשבת הם אלו שתפישת המציאות שלהם קרובה יותר למציאות הנמדדת או במילים אחרות - אלו המודעים לדעות שונות משלהם (מעבר לדעה הנגדית, האמוציונלי)

07
רפי ל

מעניין האם מדד כזה או פיתוח יותר מתוחכם שלו יכול לשמש גם בהצבעה בבחירות כדי לשפר את תוצאות הבחירות.
יש פה אמנם סכנות רבות, אך הדמוקרטיה כבר לא פועלת (ולא רק אצלינו גם בארה"ב וברוב ארצות אירופה) והגיע הזמן לחשוב על דרך לשפרה.