חכמת הפרצוף

כל אדם הנגלה לנו הוא פרצוף. אבל מה אנחנו רואים? מה אנחנו יודעים? מה אנחנו יכולים לדעת?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

פיזיוגנומיה, פיזיונומיה נ׳ [מיוונית physis טבע + gnomon יודע] 1. חכמת הפרצוף, התורה הקובעת את אפיו של בן אדם לפי תווי פניו. 2. פרצוף, קלסתר פנים: אדם בעל פיזיונומיה מעניינת. (מילון אבן-שושן החדש)
*

אפשר להביט בתצלום הידוע של מרלין מונרו ולשאול: האם מרלין מונרו אכן הייתה?
לא רחוק ממני גר איש שהולך ברחוב ונוסע באוטובוס. כל יום הוא עולה ויורד בגבעות של סן-פרנסיסקו, במעיל ארוך ומטרייה כחולה, חוצה רחובות סואנים וסמטאות מכוסות גרפיטי, מחכה בפינות רחוב, תחת שלטי אוטובוס: 10, 48, 33, 22. העיר גדולה, התחבורה הציבורית יקרה והאיש מתעייף מההליכה הרבה. כבר כמה חודשים האיש מתכוון לקנות אופניים. הוא לא מעיין במודעות ולא מברר פרטים בחנויות. כל יום או יומיים הוא מחליט מחדש שיקנה אופניים אך לא נוקף אצבע לשם כך. הוא ממשיך לטפס בעליות תלולות ולחכות בתחנות אוטובוס ללא מחסה מהגשם מלבד מטרייתו, שאחת מצלעותיה נשברה בסופה לפני שבועיים.

בהולכו ברחוב ובנוסעו באוטובוס עוברים ושבים לא שמים לב אל האיש, או ששמים לב אבל לא נותנים סימן. הם חולפים על פניו במעבר חצייה בלי להסס לרגע אם לחזור על עקבותיהם כדי לשוחח עמו. הם יוצאים מחנות כלשהי, מרוצים מרכישתם, צוחקים בקול גדול וכמעט נתקלים בו, כל כך מסופקים במה שיש להם בחייהם שהם לא רואים אדם אשר עומד לפניהם. אמנם לעתים קורה שפונים אליו ושואלים אותו דבר מה – כיצד להגיע אל תחנה הרכבת התחתית או אל הפארק, פעם אפילו שאלו היכן קנה את מעילו – אבל מיד כשהוא עונה הם נעלמים כלא היו, כי רצו את הידע שלו בלבד ומשזה נמסר להם כל קיומו התנדף.

סן פרנסיסקו, פינת רחוב

סן פרנסיסקו: פינת Hyde ו-Chestnut. תצלום: כריס שאבו

רק ילדים, מדי פעם, פונים אליו. ידם האחת מושטת מעלה אל משגיח או משגיחה שמחזיקים בהם, אך ראשם מסתובב וגופם נמשך לכיוונים רבים ומנוגדים. ילדים מתבוננים באיש ועושים לו פרצוף ומחכים לפרצוף שהוא עושה בתשובה: נחיריו מתרחבים, גבותיו מתרוממות למשולשים, לשונו משתרבבת החוצה, מקופלת כמו מעטפה, ולחייו מתנפחות כאילו שני כדורי פינג-פונג עלו מקרביו אל חלל פיו. לפעמים הילדים צוחקים, לפעמים הם נבעתים ולפעמים הם נתקפים שעמום גמור, מסיטים את מבטם ולא מתייחסים אליו עוד. כך או כך, גם כאשר הם מפסיקים להתעניין בו, הילדים משמחים אותו בפרצופיהם.

אם יקנה אופניים יאלץ לרכב עליהם ואם ירכב כל יום על אופניו יחלוף על פני הילדים בלי לתת להם הזדמנות לפנות אליו ובלי להבחין בפרצופים שהם שולחים לו. אולי אם היו לו ילדים משלו לא היה מהסס כל-כך לוותר על האהבה הזעירה של הרחוב. ואולי הוא רוצה רק אהבה זעירה ולא יותר. על כל פנים, הוא לא מודע לכוחם של פרצופי הילדים. בניגוד לשיקול דעתו הוא לא מצליח לקנות אופניים ומתעקש, למרות עצמו, להמשיך ללכת ברחוב ולנסוע באוטובוס. באופניים יגיע מהר יותר אל יעדו ואף יחסוך כסף, הוא אומר לעצמו. אקנה אופניים, הוא מחליט. ובכל זאת, כל יום הוא יוצא מהבית ברגל, מטפס ברחוב, ממתין לאוטובוס, חוזר בערב ולא מחפש אופניים למכירה.

לפעמים הוא הולך ברחוב בשעת לילה מאוחרת. בלילה אין ילדים ברחוב, רק חבורות צעירים, זוגות מחובקים ואנשים ששבים לבתיהם עייפים. הוא נכנס לאוטובוס ומתיישב. נוסעים עולים ויורדים בפנים ריקות. בתחנה האחרונה הנהג בולם, האוטובוס נאנח, הדלת נפתחת, הנהג יוצא והאיש נשאר לבדו בין ספסלי הפלסטיק הצבעוניים. בראשו דממה. אז הוא מחליט: עליי לקנות אופניים.
*

האם אנחנו לא בוהים בתצלומים של קפקא, אף-על-פי שקיומו הייחודי התגלה לנו זה מכבר בכתביו? אולי נדמה לנו שבזכות תצלומיו של קפקא אנחנו לומדים אודותיו משהו

״על הפיזיוגנומיה״ – חכמת הפרצוף – היא המסה הלפני אחרונה בכרך השלישי והאחרון של אוסף המסות המונומנטלי של מישל דה-מונטֵן. היא אחת המסות האישיות ביותר שכתב. מונטֵן מספר בה על רעות שונות שנפלו בחלקו ומתנער מעמדות שאימץ בנחרצות בכרך המסות הראשון. לאורך רוב המסה מונטֵן מהלל את הבורות, את הפשטות ואת תבונתו הטבעית של האדם (הטבע מספק לנו את כל הטיעונים להם אנחנו זקוקים) ומגנה את התאווה לידע (לעומת אוכל ושתייה, שאנחנו יכולים לרכוש בשוק ולאחסן במכלים, את מה שאנחנו לומדים אנחנו מעכלים מיד, בלי שתינתן לנו אפשרות לבחון את טיבו). בניגוד לעיסוקו של מונטן המוקדם, במסות הראשונות, בדרך הנאותה למות, במסה מאוחרת זו מונטֵן מגנה את העיסוק במוות (אנחנו מחליפים את החיים בדאגות אודות המוות ואת המוות בדאגות אודות החיים). מונטן מספר על זוועות מלחמות הדת בצרפת של תקופתו, החצי השני של המאה השש-עשרה, מתאר את היוהרה, השאפתנות והצביעות שמזינות אותן ואת השחיתות שהחריבה את מוסדותיה של מדינתו האהובה. הוא מזכיר לקוראיו שאי-הצדק הנורא ביותר מצהיר על עצמו כהתגלמות הצדק. אך יותר מכל, ולמרות הכל, מונטֵן דוחק בקוראיו לתת את מבטחם באדם ובדרך הטבע, וטוען שגם צרותיו ומכאוביו הרבים שימשו אותו לטובה. ״לכל מקום שהסערה תישאני,״ מונטן מצטט את הורטיוס, ״שם אעגון ואמצֵא רצוי.״ כיצד קשורים כל אלו לחכמת הפרצוף?

הפיזיוגנומיה, חכמת הפרצוף, הייתה תחום מדעי מכובד בזמנו של מונטֵן, כמו גם במאות שבאו אחריה. במאה-העשרים, הפיזיוגנומיה נזנחה כתחום פסבדו-מדעי ונודעה לשמצה לאור השימוש שעשו בה הנאצים לביסוס תורת הגזע. על-פי חכמת הפרצוף, תווי פנים מסוימים מעידים על אישיותו ואופיו של אדם. כשיטה למיון בני-אדם, הפיזיוגנומיה היא אמצעי להחלת דעות קדומות, גסות ושגויות על קבוצות של אנשים, אמצעי להצדקת אפלייתם לרעה, תקיפתם והשמדתם.

לקראת סוף המסה מונטן מצהיר על אמונו בפיזיוגנומיה. הצהרה זו סותרת לכאורה את התמה המרכזית של מונטן במסה זו: דחיית ההשכלה השיטתית וההתפלפלות האינטלקטואלית, אשר מדללות ומעוותות את מה שידוע לנו מתוך הטבע שלנו ומעוררות בנו יוהרה ורברבנות ריקות מתוכן. מונטן יוצא נגד הוגים שמלפפים סביב טענה פשוטה ונכונה טיעונים מטעים ומתעתעים; הוא יוצא נגד הפילוסופיה, אשר פוקדת עלינו לראות לנגד עינינו את מותנו כדי שאימת המוות תוביל אותנו אל חיקה; ונגד הרופאים אשר משכנעים אותנו שאנחנו חולים כדי שנעשה שימוש בתרופותיהם ובמיומנותם. המסה על חכמת הפרצוף רוויה בחשדנות כלפי ידענות ודעתנות ומאמצת תחת אלו את הידע הטבעי, הגולמי, הפשוט, שהוא נחלת החיות וההדיוטות, שלא לקו בנגע ההשכלה. מדוע מונטן דוחה את פלפולי ההשכלה ובאותה נשימה מאמץ את הפיזיוגנומיה?

איור מספר פיזיוגנומיה

איור מתוך ספר פיזיוגנומיה מן המאה ה-16. איור: אוסף אוניברסיטת סביליה

יתכן שתמיכתו של מונטן בחכמת הפרצוף לא מכוונת לשיטה המדעית, אלא לחוש הטבעי שבזכותו אנחנו נותנים את אמוננו או חושדים בפרצוף המסוים שלפנינו. רמז לכך אפשר למצוא בהלל שמונטן מרעיף על סוקרטס המכוער למרות פסק דינו של זופירוס, פיזיוגנום פרסי שהסיק מתווי פניו הכעורים של סוקרטס שהלה איש רע ונואף מלידה. סוקרטס, כך מסופר, ענה לזופירוס שאמנם נולד רע ונואף, אך החינוך תיקן את נשמתו. מונטן מטיל ספק ברצינות תשובתו של סוקרטס (״נפש מעולה כל-כך מעולם לא יצרה את עצמה״). לא, סוקרטס מעולם לא היה רע. תווי הפנים אמנם מעידים על אופיו של אדם, אומר מונטן, אך יופי וכיעור הם כותרות כלליות מדי. יש להבחין בין פרצוף שמח וטוב לב לפרצוף פשוט, בין פרצוף חמור ונוקשה לפרצוף דואב, בין פרצוף יהיר למלנכולי, בין פרצוף יפה וגאה ליפה ושחצני, בין פרצוף יפה ועדין ליפה וחסר חיים. עלינו להיות קשובים לפרצופים, לא לנתח או למדוד אותם, לא לנסח שיטה להסקת מסקנות מתווי פנים. חכמת הפרצוף היא אמנות, לא מדע. במקום למיין פרצופים לקטגוריות, עלינו להתבונן בפרצוף המסוים שניצב לפנינו. לראות אותו, לא את סוגו.
*

תיאור של פרצוף הוא עניין מאכזב. על-פי רולאן בארת, מושאן של המילה והדימוי הוא לא יותר מאפשרות. ״זהו המזל הביש (אבל אולי גם להט התענוג) של השפה – שאין לה היכולת להעיד על האותנטיות שלה ... טבעה של השפה שהיא בדיונית״ (מחשבות על הצילום, רולאן בארת, ע' 88, תרגם: דוד ניב). לעומת זאת, מושאה של אמנות-הצילום הוא ״הדבר ההכרחי שהועמד לפני העדשה, ושבלעדיו לא יהיה שום תצלום ... באמנות-הצילום לעולם לא אוכל להכחיש שהדבר היה שם״ (מחשבות על הצילום, ע' 79). לפי בארת, הצילום מאפשר לנו גישה אל מה שהיה ואין להשיבו. לכן הצילום לא ״לוכד״ את הפרצוף שהיה – שכבר חלף, חמק מאתנו - אלא רק מציג אותו. ואולי גם מילה זו מרחיקה לכת יותר מדי, כי איך אפשר להציג את מה שאינו עוד? אולי רק זה: הצילום מנכיח את העדרו של הפרצוף (הפרצוף הזה לא עוד). ואם בצילום המציאות והעבר מתלכדים (״יש כאן הצבה כפולה: של המציאות ושל העבר, ושני ההיבטים מחוברים זה לזה״, בארת, 79-80), אז בהביטנו בפרצופו של אדם הניצב לפנינו המציאות והעתיד מתלכדים: אנחנו מביטים במה שישנו ושיאבד לעד.

הטרגדיה של האובדן מתחבאת בכל מבט בפרצוף אהוב. אהבה היא מרד נגד אובדנו הבלתי-נמנע של האהוב, בין אם האהוב אבד זה מכבר ובין אם יאבד בעתיד. כי מהו סוף טוב לסיפור אהבה? רק סוף שאינו הסוף, רק דחיית הקץ:They lived happily ever after , הם חיו באושר עד עצם היום הזה.
*

ואולי בכל זאת אפשר לעשות פרצוף ממילים? סוגת המסה נוצרה כניסיון להציע דיוקן עצמי של המחבר. ״יחודה הראשון של המסה בין סוגי הספרות הוא מן הסתם בכך שהיא הומצאה על-ידי אדם אחד שאפשר להצביע עליו בבירור", כתב יורם ברונובסקי:

״מונטֵן הוא שהמציא את הסוג, כינהו בשם וכתב שלושה כרכים של הדגמותיו, הם שלושת כרכי המסות, אב טיפוסים ומופתים שלו. ״הרי את עצמי אנוכי מצייר בזה״ - הוא כותב במכתב הפתיחה לקורא – ועוד: ״משמע, הקורא, הנני תוכן ספרי ונושאו, אין זה אפוא מן ההיגיון שתבזבז את שעות הפנאי שלך על עניין הבאי כזה, שכל עיקרו ריק והבל״ (תרגם ישורון קשת). זהו אולי הספר הראשון, שמחברו מקל בו ראש עד כדי כך שהוא מייעץ לקורא עצה ידידותית שלא לקרוא בו. גם השם שהעניק לצורת הכתיבה שלו – essai, מסה - אמור לבטא את הקלת הראש הזאת: אין זה אלא ניסיון, שום דבר מוגמר ומוחלט.״ (יורם ברונובסקי, ביקורת תהיה, כרמל 2006)

*

בארת, ב-1979, מתאר את חווית המצוּלם: ״כשאני חש כי העדשה צופה בי, הכול משתנה: אני מתקין את עצמי לעמידה לפני הצלָם, כהרף עין אני יוצר לעצמי גוף אחר, מראש אני הופך את עצמי לתמונה״ (ע' 15-16).

אני זוכר כיצד באוקטובר 2015, אם ובתה עמדו מחובקות ליד פסל של רודן וחייכו אל האופק. השמש קפחה על ראשיהן והשתקפה בעדשות המשקפיים הכהות שכיסו על עיניהן. לא הבנתי מה הן עושות. הן חייכו אל מישהו, אבל איש לא עמד לפניהן. האטתי את קצב הליכתי כדי להסתכל. מכשיר טלפון התרומם מקצה האופק. הבת החזיקה את הטלפון במקל ארוך. המכשיר הונף קצת מעל ראשן.

לפני המצאת הצילום הדיגיטלי וקדחת הצילום העצמי, בארת כתב:

״מאחר שברצוני שיתפסו בי רקמה פנימית עדינה ולא מימיקה, ומאחר שאמנות-הצילום אינה מעודנת כל עיקר ... אינני יודע כיצד לפעול על עורי מבפנים. אני מחליט ׳להניח׳ לשפתי ולעיני ש׳ירחף׳ עליהן חיוך קל, ׳בלתי מוגדר׳ בכוונה, ואני מבקש שיראו בו, נוסף על תכונותיי הטבעיות, גם את מודעותי המשועשעת לפולחן הצילום כולו: אני משתתף במשחק החברתי, אני עומד לפני הצלָם, אני יודע שאני עומד לפניו, אני מבקש שגם אתם תדעו זאת, אבל (ודבר זה, למען האמת, הוא לרבע את העיגול) מסר נוסף זה אל לו לשנות את מהותה יקרת הערך של אישיותי: את מה שאני מעבר לכל צֶלֶם. בקיצור, כל רצוני הוא שדמותי ... תחפוף תמיד את האני (העמוק) שלי״ (ע' 16-17).

אך השאלה: ״האם הן באמת שמחות?״ לא עלתה בדעתי.
*

איש עם מסכת סקי וצלם משתקף

PBR, תצלום: ג'ק קיין

הפרצוף שעשוי ממילים לא נראה כמו פרצוף; מילים נראות אך ורק כצירופי סימנים. המילים יכולות לתאר רק אדם אפשרי, איך יתארו את ממשותו? אפשר לשאול: האם מישל דה מונטן אכן היה? כמו שאפשר להביט בתצלום הידוע של מרלין מונרו ולשאול: האם מרלין מונרו אכן הייתה? אך אי-אפשר להטיל ספק בכך שהאישה בתצלום של מרלין מונרו אכן הייתה ואי-אפשר להטיל ספק בכך שהאיש שהלך מחשבתו המסוים מתגלם במסות אכן היה.

ואף-על-פי-כן, מתחשק להתעקש עכשיו: גם אחרי שקראנו את מסותיו של מונטֵן כולן, האם לא היינו רוצים למצוא תצלום של מונטֵן (תצלום בלתי-אפשרי, שכן מונטֵן חי במאה השש-עשרה) שיגלה לנו את פרצופו? או, לשם הניגוד, האם אנחנו לא בוהים בתצלומים של קפקא, אף-על-פי שקיומו הייחודי התגלה לנו זה מכבר בכתביו? אולי נדמה לנו שבזכות תצלומיו של קפקא אנחנו לומדים אודותיו משהו שלעולם לא נוכל לדעת אודות מונטֵן. מהו דבר זה שאנחנו לומדים מתצלומיו של קפקא? מה נוכל עוד ללמוד מפרצופו המצולם של מונטֵן שלא גילינו זה כבר מהקריאה בו? ואם ישנה איזו ידיעה עודפת שהמילים לא יכולות לספקה ושאנחנו מחפשים בצילומים, האם זו התגלתה לנו אי-פעם?
אנחנו רוצים לדעת: לנפש היה הגוף, לרעיון – פרצוף.

ועוד: אנחנו רוצים לדעת את הגוף הזה, את הפרצוף הזה. (וכאן לא מדובר רק באהבה, אלא בתשוקה).
*

ועלינו גם, אומר מונטן, לבטוח בפרצוף בו ניחנו אנחנו. הוא מספר על מקרה שקרה לו. היה אדם שהחליט להפתיע את מונטן ולשדוד את אחוזתו. האיש הגה תכסיס. הוא בא לבדו אל שער אחוזתו של מונטן וביקש להתקבל בדחיפות. מונטן הכירו בשמו וכבר שם בו את מבטחו כשכֵן שהיה מקורב לו דרך נישואין. מונטן מספר שפתח בפני האיש את השער כמו שפתח את שערו בפני כולם. האיש עמד שם, מפוחד, סוסו עייף ומותש, וסיפר שהוא נתקל באחד מאויביו ונדמה לו שהלה עקב אחריו. כיוון שהופתע ונלחץ, ואנשיו היו מועטים מאנשיו של אויבו, מיהר אל שערו של מונטן כדי למצוא מקום מבטחים. הוא הביע דאגה רבה לאנשיו, כי חשש שנלקחו בשבי או הומתו. מונטן מעיד שבתמימות רבה ניסה לעודד את האיש ולהשיב את רוחו. אחר-כך הגיעו כמה מאנשיו, ואז עוד כמה, ועוד כמה, עד שהיו בשערו של מונטן עשרים-וחמישה או שלושים אנשים חמושים ומצוידים, כולם טוענים שאויב נורא רודף אחריהם. המחזה עורר את חשדו של מונטן, אשר לא שכח את הזמנים הטרופים שבהם חיי וידע שאחוזתו היא קנאת הכל. הוא גם שמע על מכרים שמקרים דומים אירעו להם. ואף-על-פי-כן, מונטן חשב שאין טעם לסגת עתה מקבלת הפנים שלו, וכיוון שממילא לא יכול היה להיאבק באנשים הרבים שעמדו בשערו, הזמין את כולם פנימה אל אחוזתו. מטבעו, מעיד מונטן על עצמו, הוא נוטה לתת את מבטחו בזרים ותמיד משתדל למצוא הצדקות להתנהגותם ולפרשם בדרך מטיבה. הוא בוחר תמיד להפקיד את עצמו בידי הגורל, וניסיונו גילה לו שבעשותו כן הרוויח יותר משהפסיד. הגורל, אומר מונטן, יודע על טובתי יותר ממני. האנשים החמושים ירדו מסוסיהם בחצר האחוזה בעוד שמנהיגם עמד לצד מונטן בחלל המבואה. האיש, מנהיג השודדים, לא רצה שסוסו יוכנס לאורווה כי התכוון, כך אמר, לצאת לדרך ברגע שיתבשר לו שלכל אנשיו שלום. אז ראה מנהיג השודדים שידו על העליונה והגיע הזמן להוציא את תכניתו אל הפועל. מאוחר יותר סיפר שמראה פניו של מונטן והתנהגותו הכנה והפשוטה פוגגו את תחבולנותו. במקום לתקוף, מנהיג השודדים טיפס חזרה אל אוכף סוסו. אנשיו, אשר הביטו בו בריכוז, מוכנים לזנק לפעולה בהינתן הסימן, היו המומים כאשר רכב החוצה מהאחוזה וויתר על יתרונו.
*

רק לפני כמה חודשים ארע לאיש-שלא-קונה-אופניים מקרה דומה ושונה בתכלית. הוא עמד בחזית בניין מגוריו ועישן סיגריה בזמן שחיכה למכונת הכביסה במרתף הבניין. אישה עמדה בכניסה הראשית לבניין וביקשה להיכנס כדי לאסוף את התינוק שלה. האיש שאל לאיזו דירה היא מבקשת להגיע. היא היססה ואמרה: ״24״. הוא פתח לה את הדלת. האישה נכנסה והאיש נשאר בחוץ. אחרי כמה רגעים האיש נכנס לדירתו שבקומת הקרקע לקחת משהו ויצא מיד, בלי לנעול אחריו את הדלת. ממצלמות האבטחה התברר מאוחר יותר שהאישה התחבאה בחצר הפנימית והבחינה בו נכנס ויוצא מהדירה. אחרי שיצא היא התגנבה לדירה ולקחה את המחשב ואת תיק הצד שלו. היא טמנה את המחשב בתיק ותלתה את התיק על גבה. האיש ראה אותה כאשר יצאה מהבניין. היא לא החזיקה בידיה תינוק והאיש לא הבחין בתיק מאחורי גבה. שכן הגיע וביקש לנעול אחריו את דלת הכניסה לבניין. האישה, שרצתה להשאיר את הדלת פתוחה כי קיוותה להיכנס ולקחת עוד שלל, צעקה וקיללה את השכן, ולבסוף הלכה משם בזעם. האיש שלא-קונה-אופניים נכנס לבניין דרך הדלת הצדדית, אסף את הכביסה הנקייה מהמרתף וכשחזר אל דירתו גילה שנשדד. הוא רץ החוצה אבל האישה כבר לא הייתה.

רק חודש לפני כן האיש הציל בעור שיניו את המחשב משני שודדים חמושים. הוא ישב בשעת לילה מול הפארק על מדרגות כנסייה וכתב במחשב. בעודו שקוע בכתיבה נעמדו מעליו שניים והצמידו אקדח לראשו. הם דרשו שייתן להם את המחשב. האיש היסס והשודדים לקחו את המחשב מבין ידיו. אימת אובדן המחשב וכל אשר נכתב בו גרמה לאיש לאבד את עשתונותיו. הוא צעק וקלל ורדף אחרי השודדים, מנסה לאחוז בשרוול חולצתם. איני יודע מה ראו בפניו, או אם ראו אותן כלל, אבל השודדים התרצו. הם הסכימו להחזיר לו את המחשב ודרשו שייתן במקומו את שרשרת הזהב שעל צווארו, שקיבל כמתנת נישואין. ללא היסוס האיש תלש את השרשרת ביד ימינו וצעק: ״תשימו את המחשב על האדמה!״. אחד השודדים הניח את המחשב ומיהר לקחת מידי האיש את השרשרת. השודדים רצו במעלה הגבעה, האיש אסף את המחשב ואת התיק ורץ גם הוא הביתה, מפוחד, המחשב חבוק בין ידיו, צמוד לחיקו. חודש אחר-כך התיק והמחשב נלקחו ממנו כשהכניס את הגנבת אל ביתו. מה הוא יודע? לכל מקום שהסערה תישאנו, שם יעגון.
*

הוא אומר לעצמו: ״לא בוכים על חלב שנשפך.״ אך הוא קרא באיזה מקום: ״ומתי אמורים לבכות, כשהחלב עוד בבקבוק?״ ופתאום התחוורה לו התרמית: נשפך או לא נשפך, לא בוכים על חלב. ומה על דם, למשל? עליו מותר לבכות? ועל מה שאין להשיבו? מותר לבכות על מה שאין להשיבו?
*

אופניים בסן פרנסיסקו, אדום וורוד

אופניים בסן פרנסיסקו. תצלום: תומס הוק

משל קפקאי: האיש-שלא-קונה-אופניים הולך ברחובות. כל עוד הוא הולך בקו ישר הוא מדמה שהעיר כולה פרושה לפניו והאפשרויות ממלאות אותו אושר. אך כשהוא מעז לפנות אל אחד הרחובות הסמוכים הוא נתקל בקיר זכוכית. הוא ממשש את הקיר בתקווה למצוא פתח: משתוחח, משתטח וקופץ גבוה כדי לגלות עד היכן נמתח הקיר הלא-נראה. ללא הועיל - מלמטה למעלה אין בקיר חור או סדק. האיש רץ לאורכו של הקיר כדי להגיע אל קצהו. אין לקיר קצה. הוא פונה לכיוון השני ושוב נתקל בקיר. הוא ממשיך לפנות מצד לצד, נחבט שוב ושוב בשמשות. אם היה שופך דליי צבע שחור על הקירות השקופים, היה רואה לפניו את הרחוב היחיד שלאורכו הוא פוסע ומשני צדיו חושך גמור שאין לו סוף.
*

אי-אפשר לגעת בפרצוף עם מילים. ואף-על-פי-כן, המילים הנכונות נאמרות כדי לגעת. האיש-שלא-קונה-אופניים לא קיים.
*

״היו ימים, כך סבורים אנו, שיכולנו לומר מי אנחנו. עכשיו איננו אלא שחקנים האומרים את הטקסטים שניתנו לנו. המסד נשמט. יכולנו לראות בזה מפנה טרגי של המאורעות, אילולא קשה היה לרחוש כבוד למסד שנשמט – הוא נראה לנו עכשיו כאשליה, אחת מן האשליות המתקיימות רק מכוח המבט המרוכז של כל מי שנמצאים בחדר. אם תגרע עיניך אפילו לרגע קט, תיפול המראה ארצה ותתנפץ״, ג'. מ. קוטזי, ״ריאליזם״, מתוך "אליזבת׳ קוסטלו" (תרגום: אברהם יבין, הוצאת עם עובד).

*

עליי לקנות אופניים.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על חכמת הפרצוף

חייבת לקרוא את המונטן הזה.
הצורך לנבא ולדעת מראש כל דבר מביא את אנשים לחקור כל תופעה כולל הסקת מסקנות מאורך האף או רוחב האוזן. גם היום ישנם אנשים אשר ׳מעלים באוב׳ דמויות מן העבר, משתתחים על קברי צדיקים, שואלים בעצת רבנים ומציצים בהורוסקופ והכל באיצטלת מדע או אמונה שלמה ואמיתית. נו, שיהיה. אם זה מה שמעסיק את האדם, הרי הרוויח רגיעה מסויימת, אבל אם זה גורם לו לסחוף אחריו אוכלוסיות אשר משתמשים בידע הזה ובכך פוגעים בקבוצות אחרות, זה מסוכן (ראה צורת הגזע)

03
סמדר זאבי

בס"ד
ראשית, מדע אינו אמונה.
תורת הגזע הוגדרה במאה העשרים כמדע הנגיש לכל בניגוד לחכמת הפנים המוגדרת ביהדות כמסורה לאדם הראשון ע"י השכינה והנה עתיקת יומין ומסורה רק לבעלי רזים ואינה נמסרת לאדם בור(כלומר לכלל האדם). בספרות הפיזיוגנומית העתיקה, היוונית והעברית, סווגו לעתים פרצופי בני האדם לפי דמיונם לבעלי החיים. גם תלמידיו של אריסטו הסתמכו על חכמה זו.

לפי מונטן, מתקיימת דיכוטומיה בין החומרי(אוכל ושתייה) לרוחני(חכמת הפנים), דבר המעלה ספקולציות רבות בנוגע לקשר בין השכלה וחכמת הפרצוף. על כל פנים, דעתו איננה ברורה דיה.

שנית, חכמת הפנים לקוחה מן הזוהר, ממדרשי חז"ל ומגדולי ישראל בכל הדורות. היא אינה המצאת המאה. מסכימה לחלוטין, כי אדם פשוט העושה שימוש לא נאות בדבר שאינו בקי במהותו מסכן את הציבור, וכן משתמש בידע שרכש להטעיה מכוונת. כשם שאדם העוסק באומנות ישמש בעסקי רפואה ויחלק לציבור תרופות על פי מינון אותו הוא קובע.
בנוסף, מתוך העולה מתצפיות שנערכו בתחום -שפת הגוף- החוש הטבעי לגבי בחינת התאמת האדם אליך נמדד בכמה דק' ספורות בהם מתבוננים בהתנהגותו ובתווי פניו הוא מדויק. דבר הדורש אימון ומוכר גם במדעי ההתנהגות כיעיל.

04
מאיר מינדל, מלחין והסטוריון

המאמר כתוב היטב, אך כל כולו אינו אלא הקדמה:- מבוא להצגת תמונות של תוי הפנים, שאומרות: מצח גבוה מעיד לרוב על חכמת הרחוב ועל ההשכלה גם יחד. עינים תזזיתיות מעידות על אי-שקט בנפש האדם, הגבות...האף...הסנטר... האצבעות...זאת פזיונומיסטיקה,שהעולם היהודי העתיק נתן דעתו עליה.
ממתינים להמשך.
חג פסח שמח
מאיר מינדל