חלומות על שלום

ב־1875 נאלצה הרוזנת בֶּרתָה קִינְסְקִי (Kinsky), צעירה נמרצת ונאה אך מרוששת, לקחת משרת אומנת אצל משפחת פון סוּטנר (Suttner) בווינה. זה לא היה מקרה יוצא דופן בקרב נשים רווקות אך משכילות. גם כאשר אחד מבני הבית התאהב בה והיא השיבה לו אהבה, לא היה בכך דבר חריג. אך הוריו התנגדו לנישואים: ראשית, היא היתה בוגרת מבנם בשבע שנים. וחשוב מכך, היא היתה חסרת פרוטה, ואף כי נשאה את שמה של אחת המשפחות העתיקות ביותר מבין המשפחות הצ'כיות הגדולות, נסיבות לידתה חוללו שערורייה זוטא. אִמהּ היתה בת המעמד הבינוני, לא אצילה, צעירה בכחמישים שנה מבעלה הגנרל. קרובי המשפחה רמי המעלה מעולם לא קיבלו את הילדה ונהגו לכנותה ממזרה. בבגרותה היא התנערה מחלק ניכר ממוצאה, ועל פי אמות המידה של המעמד שלה היתה לאישה משוחררת ורדיקלית, אך היא לא ויתרה על סגנון החיים המוכר לה ועל שאננות מסוימת ביחסה לכסף.

ברטה פון סאטנר ב-1906.

עם חשיפת פרשיית האהבים שלה היה ברור שהיא לא יכולה להמשיך להתגורר בבית בווינה, לכן יצאה בלי מחשבה יתרה לפריז כדי לעבוד כמזכירה אישית של תעשיין שוודי, אלפרד נוֹבּל שמו. איש מהם לא ידע זאת בשעתו, אך זו היתה ראשיתה של שותפות למען השלום. היא עבדה אצלו חודשים אחדים, ואז חזרה לווינה במצוות לִבהּ, ברחה עם ארתור פון סוּטנר ונישאה לו בחשאי. הזוג עשה את דרכו לקווקז שברוסיה, ששם חי מן היד אל הפה עד אשר גילתה ברתה שהיא ניחנה בכישרון כתיבה של ספרים ורשימות קצרות לכתבי עת בשפה הגרמנית (ארתור היה יעיל ונמרץ הרבה פחות ממנה והסתפק בהוראת צרפתית ורכיבה). ב־1877 היא גילתה מכלי ראשון גם את אימי המלחמה, עם פרוץ העימות בין רוסיה לטורקיה שגלש גם לקווקז ולבלקן.

ב־1885 עשו היא וארתור את דרכם לשוב לווינה, וברתה היתה משוכנעת שיש להעביר את המלחמה מן העולם. ב־1889 פרסמה את החיבור הנודע ביותר שלה — "הניחו את נשקכם!", סיפור קורע לב ומלודרמטי על צעירה ממוצא אצילים, שרשימת האסונות שהיא חווה כללה פשיטת רגל, כוֹלֵרה ואת אובדן בעלה הראשון בשדה הקרב. היא נישאה שנית, אך גם בעלה השני יצא למלחמה בין אוסטריה־הונגריה לפרוסיה. בהתרסה כנגד בני משפחתה היא יצאה לחפש אותו ונחשפה במו עיניה לתנאי החיים המזעזעים של הפצועים לאחר ניצחון פרוסיה. היא התאחדה שנית עם בעלה, אך לרוע מזלם הם מצאו את עצמם בפריז במלחמת צרפת-פרוסיה, והקומונה הוציאה אותו להורג. "אמונות עמוקות, אך בלי כישרון", כך סיכם טולסטוי את קריאת הספר. ואולם הספר נחל הצלחה גדולה ותורגם לשפות אחדות, ובהן אנגלית. המכירות העניקו למחברת מימון, ולו זמני, לקיומה, לקיום בני משפחתה ולפעילותה האין־סופית והבלתי-נלאית למען השלום.

היא היתה אשת יחסי ציבור נפלאה ושתדלנית מצוינת. כך ייסדה את אגודת השלום האוסטרית ב־1891 וערכה את כתב העת שלה שנים רבות; היתה פעילה בוועד הידידות האנגלית־גרמנית; הפגיזה את בעלי השׂררה בעולם באיגרות
ובעצומות; כתבה מאמרים, ספרים ורומנים שנועדו לחנך את הציבור ולהעמידו על סכנות המיליטריזם, על המחיר האנושי של המלחמה ועל האמצעים למנוע אותה; והרבתה לנאום בוועידות, בכינוסי שלום ובסיורי הרצאות. ב־1904 ערך הנשיא טדי רוזוולט קבלת פנים לכבודה בבית הלבן. היא שכנעה את בעלי הממון, ובהם הנסיך ממונקו והתעשיין האמריקאי אנדרו קַרְנֵגִי, לתמוך בפעילותה.

הפטרון החשוב ביותר שלה היה ידידה הוותיק והמעסיק שלה משכבר הימים נוֹבּל. הונו התבסס על פטנט ועל ייצור חומר הנפץ החדש והחזק מכל מה שהיה מוכר עד אז — הדינמיט, שיושם מיד במכרות, ובטווח הרחוק עתיד להוסיף על כוח ההרס של כלי הנשק המודרניים. "הייתי רוצה", אמר פעם לסוּטנר, "לייצר חומר או מכונה יעילים כל כך המסוגלים להשמיד הכול, עד שהמלחמות יֵצאו מכלל אפשרות". הוא מת ב־1896 והוריש חלק מהונו הגדול לפרס למען השלום. סוּטנר עוד היתה במצוקה כלכלית והסֵבּה את כל כישורי השתדלנות שלה לפרס. ב־1905 היא זכתה בו.

לגרסתה, היא היתה במידה רבה תוצר של המאה ה־19 השאננה והבוטחת בכל הנוגע לאמונתה במדע, ברציונליות ובקִדמה. בוודאי, חשבה, יהיה אפשר להבהיר לאירופים עד כמה חסרת שחר ומטופשת היא המלחמה. לאחר שיפקחו את עיניהם, האמינה סוּטנר בלהט, הם יצטרפו לפעילותה להוציא את המלחמה אל מחוץ לחוק. היו לה תפיסות דרוויניסטיות חברתיות בדבר האבולוציה והברֵרה הטבעית, אך — כרבים מחברי תנועת השלום — פירשה אותן פירוש שונה מזה של המיליטריסטים והגנרלים, כמו בן ארצה קונרד. המאבק אינו בלתי נמנע; האבולוציה, ההתפתחות לחברה טובה יותר ושוחרת שלום, אינה נמנעת. "השלום", כתבה, "הוא תנאי, שהתפתחות הציביליזציה תגשים בהכרח... זו ודאות מתמטית, שעוד מאות שנים תהיה הרוח הלוחמנית עדה לשקיעה פרוגרסיבית". ג'ון פִיסְקֶה (Fiske), סופר ומרצה אמריקני בולט ברבע האחרון של המאה ה־19 , סייע להפיץ ברבים את הרעיון כי גורלה של ארצות הברית נחרץ להתפשט בעולם. הוא האמין שהדבר יתרחש בדרכי שלום בזכות כוחה הכלכלי של אמריקה. "ניצחון הדגם התעשייתי של הציביליזציה על הדגם הצבאי שלה יושלם", המלחמה שייכת לשלב קודם של ההתפתחות. סוּטנר ראתה בה אנומליה גמורה. מדענים רמי מעלה משני צדי האוקיינוס האטלנטי חברו אליה בהוקעת המלחמה כתופעה שאינה מועילה מן הבחינה הביולוגית:

היא הורגת את הטובים ביותר, המבריקים ביותר והאציליים ביותר בחברה. היא מביאה להישׂרדותם של הלא כשירים ביותר.

העניין הגובר בשלום שיקף גם שינוי בהלוך הרוח ביחסים הבין־לאומיים המאה ה־18: הם חדלו להיות משחק־סכום־אפס; במאה ה־19 כבר דיברו על סדר בין־לאומי שכל הצדדים יפיקו בו תועלת מן השלום. ונדמה שההיסטוריה של המאה הזאת הוכיחה שסדר חדש וטוב יותר עולה ומתגבש. מאז תום מלחמות נפוליאון ב־1815 נהנתה אירופה — חוץ מהפסקות קצרות — מתקופה ממושכת של שלום והתפתחה בקצב יוצא דופן. אין להכחיש את הקשר בין השניים. זאת ועוד, נדמה שגוברות ההסכמה וההשלמה עם אמות מידה אוניברסליות להתנהגות בין מדינות. בבוא הזמן יקום גוף של משפט בין־לאומי ויקומו מוסדות בין־לאומיים חדשים, כשם שהחוקים והמוסדות התפתחו בתוך המדינות השונות. העלייה בשימוש בגישור ליישוב סכסוכים בין מדינות או המקרים הרבים במשך המאה שהמעצמות הגדולות באירופה שיתפו פעולה בהם בהתמודדות עם משברים, כמו זה שפרץ באימפריה העות'מאנית המתפוררת — כל אלה הוכיחו כמדומה שאפשר להניח צעד אחר צעד את היסודות לדרך חדשה ויעילה יותר לניהול ענייני העולם. המלחמה היא דרך לא יעילה ויקרה מדי ליישוב סכסוכים.

בקריקטורה הזאת נראה מארס, אל המלחמה, יושב בקצה השולחן ולועס דרדנאוט, בעוד דמויות אחרות המייצגות את מעצמות העולם, כגון מריאן של צרפת, טורקי עות'מאני, אדמירל בריטי והדוד סם, דורשות בזעם את ארוחת הנשק שלהן. המלצרית האומללה — השלום — מתקשה לשאת את המגשים הכבדים. כנפיה שמוטות וראשה שחוח. "כל שעה היא שעת ארוחת הצהריים במועדון הדרדנאוטים".

הוכחה נוספת לאובדן הכלח על המלחמה בעולם התרבותי נמצאה באופייה של אירופה עצמה. ארצותיה היו שלובות זו בזו בקשרי כלכלה, סחר והשקעות עמוקים שחצו חבירות ובריתות. הסחר של בריטניה עם גרמניה גדל מדי שנה בשנה עד ל"מלחמה הגדולה"; מ־1890 עד 1913 שולש היקף היבוא של בריטניה מגרמניה והוכפל היצוא שלה לגרמניה. היבוא של צרפת מגרמניה הגיע כמעט להיקפו של היבוא מבריטניה, ואילו גרמניה היתה תלויה ביבוא עפרות ברזל מצרפת למפעלי הפלדה שלה (כעבור מחצית המאה, לאחר שתי מלחמות עולם, עתידות גרמניה וצרפת לכונן את קהילת הברזל והפלדה האירופית שתהיה הבסיס לכינונו של האיחוד האירופי). בריטניה היתה המרכז הפיננסי של העולם, וחלק ניכר מההשקעות באירופה וממנה זרם דרך לונדון.

לנוכח כל אלה הניחו רוב המומחים עד 1914 שמלחמה בין המעצמות תביא לקריסת שוקי ההון הבין־לאומיים ולהפסקת הסחר, והיא תזיק לכל הצדדים ואף תמנע אותם מלהמשיך במלחמה יותר משבועות אחדים. ממשלות לא יוכלו לקבל אשראי, וככל שתיפגע אספקת המוצרים, תגבר התסיסה בקרב אזרחיהן. בשל התעצמות מרוץ החימוש היקר ישקעו ממשלות בחובות או יעלו מסים, ואולי שניהם כאחד, אפילו בעתות שלום, והדבר יעורר אי־שקט בציבור הרחב. מעצמות עולות, ובראשן יפן וארצות הברית, שלא נתקלו בקשיים דומים ושאזרחיהן נהנו ממסים נמוכים יותר, יהיו תחרותיות הרבה יותר. היה סיכון של ממש, הזהירו מומחים בכירים ביחסים בין־לאומיים, שאירופה תאבד מכוחה ולבסוף תאבד את מעמדה כמנהיגת העולם כולו.

אולי בעבר, כאשר מדינות אינדיבידואליות התקיימו יותר ממעשי ידיהן ולא נזקקו כל כך זו לזו, היה היגיון בכיבוש, שכן המנצח יכול לקחת את השלל וליהנות ממנו, ולו לזמן־מה. אפילו אז המלחמה החלישה את המדינה, ולו רק משום שהרגה את מיטב בניה

ב־1898 הוציא לאור בסנקט פטרבורג איוָן בְּלוֹךְ (Bloch) הידוע גם בגרסה הצרפתית של שמו, ז'אן דה בּלוֹך, ספר עב כרס בן שישה כרכים. הוא צירף את הטיעונים הכלכליים נגד המלחמה להתפתחויות הדרמטיות בלוחמה וטען שחייבים להסיר את המלחמה מעל הפרק. חברות תעשייתיות מודרניות יכולות לשלוח לשדה הקרב צבאות אדירים ולציידם בכלי הנשק הרצחניים ביותר שיטו את הכף לטובת מערכי ההגנה. מלחמות העתיד, כך האמין, יהיו בקנה מידה ענקי, יבלעו משאבים וכוח אדם; הן ייקלעו למבוי סתום; וסופן שיחריבו את החברות שיצאו אליהן. "בעתיד לא יהיו מלחמות", אמר בּלוֹך למוציא לאור הבריטי שלו ויליאם תומס סְטִיד (Stead), "משום שעתה, לאחר שהתברר שמלחמה פירושה התאבדות, הן יהיו בלתי אפשריות". יתרה מכך, חברות לא יוכלו עוד להרשות לעצמן לשלם את מחירו של המשך מרוץ החימוש המייסר את אירופה: "התנאים הנוכחיים לא יוכלו להימשך לנצח. העמים כורעים תחת נטל המיליטריזם". אך למרות יכולת ראיית הנולד שלו שגה בלוך בהניחו שאפילו מבוי סתום לא יכול להימשך לאורך זמן; לדעתו לחברות באירופה פשוט אין היכולת החומרית לנהל מלחמות בהיקף מסיבי יותר מחודשים אחדים. יותר מכול, היעדרם של גברים רבים הנשלחים לחזית ישתק את בתי החרושת ואת המכרות, ואיש לא יטפל בחוות החקלאיות. אך הוא לא צפה את היכולת המובנית בחברות באירופה לגייס ולכוון משאבים אדירים למלחמה — ולצרף מקורות של כוח אדם שעד אז לא נוצלו כראוי, בראש ובראשונה את
הנשים.

איוָן בְּלוֹךְ

בלוך תואר בפי סטיד כאדם בעל "סבר פנים נדיב". הוא נולד למשפחה יהודית בפולין הרוסית, ולימים התנצר והיה לגרסה הרוסית הקרובה ביותר לג'ון ד' רוֹקפֶלֶר (Rockefeller) או לאנדרו קַרנֵגי. הוא מילא תפקיד חשוב בפיתוח מסילות הברזל של רוסיה וייסד כמה וכמה חברות ובנקים משל עצמו. אך תשוקתו הגדולה היתה נתונה ללימודי המלחמה המודרנית. על סמך שפע המחקר והנתונים הסטטיסטיים, הוא טען שההתפתחויות הטכנולוגיות, כמו הנשק המדויק יותר ובעל כוח האש הגדול יותר או חומרי הנפץ המשופרים, לא יאפשרו כמעט לצבאות לתקוף עמדות הגנה מבוצרות היטב. הצירוף של עפר, אתי חפירה וגדרי תיל אִפשר למגִנים לבנות במהירות מערכי הגנה ומהם יפרסו שדה אש רצחני בפני תוקפיהם. "מקצה האופק אל קצהו", אמר בלוך לסטיד, "לא יהיה דבר שיגלה מנַיִן נורו טילי הרצח". להערכתו, הדבר יחייב את התוקף להשיג יתרון של שמונה לאחד לפחות כדי לחצות את שטח האש.

קרבות יסֵבּו אבֵדות להמונים "בקנה מידה נורא כל כך שלא יאפשר לכוחות להכריע את הקרב" (בלוך היה שותף לתפיסה הפסימית, שעל פיה האירופים המודרניים, בייחוד תושבי הערים, הם חלשים ועצבניים יותר מאבותיהם). אדרבה, הדעת נותנת שבמלחמות העתיד לא יהיה מנצח מובהק. ובעוד שדה הקרב הופך לשדה רצח, המחסור מבית יצית מהומות ואף מהפכה. המלחמה, אמר בלוך, תהיה "אסון שיהרוס את כל המוסדות הפוליטיים הקיימים". בלוך עשה כמיטב יכולתו להגיע למקבלי ההחלטות ולדעת הקהל כולה. הוא חילק עותקים של ספריו בוועידת השלום הראשונה בהאג, ב־1899, ונאם אפילו בזירות לא ידידותיות, כמו "המוסד לשירותים מאוחדים" בלונדון. ב־1900 מימן הצגת מוצג ביריד פריז שיראה את ההבדלים הגדולים בין מלחמות העבר למלחמות העתיד. זמן־מה לפני מותו, ב־1902, ייסד את המוזיאון הבין־לאומי למלחמה ושלום בלוּצרן.

הרעיון שהמלחמה פשוט אינה רציונלית מבחינה כלכלית התקבל על דעת רבים בציבור האירופי בזכות מקור לא צפוי, אדם שעזב את בית הספר כשהיה בן 14 ושוטט בעולם, בין השאר כבוקר, כרועה חזירים וכמחפש זהב. נוֹרמן אנְגֶ'ל (Angell) היה אדם קטן קומה, שברירי וחולני והאריך ימים עד גיל 94 . מי שפגשו אותו בקריירה הארוכה מאוד שלו מסכימים שהוא היה טוב לב, חביב, נלהב, אידאליסט וחסר סדר. עם הזמן מצא את דרכו אל העיתונות ולפני "המלחמה הגדולה" עבד בפריז בקונטיננטל דיילי מייל (הוא אף מצא זמן להקים את גדוד הצופים האנגלים הראשון בעיר). ב־1909 פרסם מנשר,"האשליה האופטית של אירופה" (Europe's Optical Illusion), שהתפתח במהדורות רבות והיה לספר ארוך הרבה יותר, "האשליה הגדולה״ (The Great Illusion). אנג'ל קרא תיגר על המוסכמה הרוֹוחת — האשליה הגדולה — שהמלחמה משתלמת. אולי בעבר, כאשר מדינות אינדיבידואליות התקיימו יותר ממעשי ידיהן ולא נזקקו כל כך זו לזו, היה היגיון בכיבוש, שכן המנצח יכול לקחת את השלל וליהנות ממנו, ולו לזמן־מה. אפילו אז המלחמה החלישה את המדינה, ולו רק משום שהרגה את מיטב בניה. צרפת טרם סיימה לשלם את מחיר הניצחונות הגדולים שלה בימי לואי ה־14 ונפוליאון: "בשל מאה שנות מיליטריזם צרפת נאלצת לצמצם מדי כמה שנים את רמת הכשירות הגופנית כדי לקיים את עוצמתה הצבאית, כך שהיום אפילו הגמדים שגובהם מטר אחד מרשימים".

בעידן המודרני אין עוד תוחלת במלחמה, משום שהמנצח לא יפיק ממנה דבר. בעולם המשולב מן הבחינה הכלכלית של המאה העשרים אפילו אומות רבות־עוצמה זקוקות לשותפי סחר ולעולם יציב ומשגשג, שאפשר למצוא בו שווקים, משאבים ומקומות להשקעות. ביזת האויב המובס והורדתו לחיי עוני רק תפגע במנצחים. לעומת זה, אם יחליט המנצח לעודד את המובסים לשגשג ולצמוח, מה ההיגיון במלחמה מלכתחילה? נאמר, הציע אנג'ל דוגמה, שגרמניה תכבוש את אירופה. האם היא תצא למסעות ביזה ושוד של הכיבושים שלה? הרי זה יהיה מעשה התאבדות. היכן תמצא האוכלוסייה התעשייתית הגדולה שלה שווקים? אם היא תפעל לפתח ולהעשיר את מרכיביה השונים, הם יהיו רק מתחרים יעילים, והיא לא תידרש למלחמה היקרה ביותר בהיסטוריה כדי להגיע לאותה תוצאה בדיוק. יש כאן פרדוקס, חוסר התוחלת שבכיבוש — האשליה הגדולה שההיסטוריה של האימפריה שלנו עצמנו מוכיחה בצורה הטובה ביותר.

הבריטים, טען, שומרים על אחדות האימפריה שלהם משום שהם מתירים למושבות השונות, ובייחוד לדומיניונים, לפרוח כדי להיטיב עם כולם — ובלי סכסוכים בזבזניים. אנשי עסקים, האמין אנג'ל, כבר מבינים את האמת הבסיסית הזאת. בכל פעם שהתעוררו מתחים בין־לאומיים שאיימו להידרדר למלחמה בעשרות השנים שחלפו, העסקים נפגעו, ואילי הון בלונדון, בניו יורק, בווינה או בפריז התכנסו לשים קץ למשבר "בלי קשר לאלטרואיזם, אלא מתוך עניין של הגנה עצמית מסחרית".

אך מרבית האירופים דבקו באמונה המסוכנת, כפי שהזהיר אותם אנג'ל, שהמלחמה היא לעִתים דבר חיוני. ביבשת בנו מדינות את כוחן הצבאי, ובריטניה וגרמניה היו במרוץ ימי. האירופים אולי חושבים שהצבאות החזקים שלהם נועדו רק לצורכי הגנה, אך ההשפעה הכוללת של המיליטריזם ושל מרוץ החימוש היא הגברת הסיכוי למלחמה. גם המנהיגים הפוליטיים של אירופה חייבים להבין שמוכרחים להשתחרר מהאשליה הגדולה. "אילו יכלו מדינאי אירופה להניח, ולו לשעה קלה, לשיקולים הלא רלוונטיים המערפלים את מוחותיהם, הם היו מבינים שהמחיר הישיר של כיבוש בכוח עולה בנסיבות אלה בשוויו על רכוש שנרכש בכסף". לנוכח העצבנות ששׂררה באירופה באותם ימים, כיוון אנג'ל את השעה כיוון מעולה, וקבלת הפנים שזכו לה הרעיונות שלו עודדה את הפעילים למען השלום. מלך איטליה קרא ככל הנראה את ספרו, וכמוהו עשה גם הקייזר "בעניין רב".

בעידן המודרני אין עוד תוחלת במלחמה, משום שהמנצח לא יפיק ממנה דבר. בעולם המשולב מן הבחינה הכלכלית של המאה העשרים אפילו אומות רבות־עוצמה זקוקות לשותפי סחר ולעולם יציב ומשגשג

בבריטניה קראו אותו שר החוץ סר אדוארד גריי ומנהיג האופוזיציה בלפור והתרשמו עמוקות. כך גם ג'קי פישר, הוא אמר עליו: "מָן משמים " (דעתו של פישר על המלחמה היתה פשוטה למדי: הוא לא רצה בה, אך יילחם לכל אורך הדרך אם יידרש). חסידים התקבצו והקימו קרן כדי שיילמדו הרעיונות של מה שכונה אנג'ליזם באוניברסיטאות. בעשורים האחרונים של המאה ה־19 ובעשור הראשון של המאה העשרים צצו בכל רחבי אירופה ובצפון אמריקה תנועות מאורגנות למען השלום ונגד מרוץ החימוש והמיליטריזם בכלל. ב־1891 קמה בבֵּרְן "לשכת השלום הבין־לאומית" הקיימת עד עצם היום הזה. מטרתה היתה לקרב ארגונים למען השלום במדינות השונות, בייחוד ארגוני דת דוגמת "הידידים הקווייקרים למען השלום" או גופים בין־לאומיים לקידום הבוררות ופירוק הנשק. היו "מסעות צלב למען השלום", עצומות לממשלות וועידות וקונגרסים בין־לאומיים למען השלום, ומונחים חדשים, דוגמת "פציפיסט", "פציפיזם" או אפילו "פציפיציזם", כיסו מגוון רחב של גישות, החל בשנאה למלחמה בכל תנאי וכלה בניסיונות להגביל אותה או למנוע אותה. ביום השנה למהפכה הצרפתית של שנת 1889 נועדו בפריז 96 חברי פרלמנטים מתשע מדינות וייסדו את "האיחוד הבין־פרלמנטרי", שמטרתו לפעול למען יישוב סכסוכים בין מדינות בדרכי שלום.

ג'ון היי, שהיה שר החוץ האמריקאי ב-1904

ב־1912 כבר היו באיחוד 3,640 חברים מ־21 מדינות, רובן מאירופה אך גם מארצות הברית ומיפן. באותה שנה מבורכת — 1899 — התכנסה הראשונה בסדרה של עשרים ועידות שלום עולמי שעתידות להתכנס עד 1914 בהשתתפות 300 צירים מאירופה ומארצות הברית. ב־1904 התכנס בבוסטון קונגרס. פתח אותו שר החוץ ג'ון היי (Hay). השלום נעשה לדגל מכובד עד כדי כך שגם הציניקן הזקן בילוב קידם בברכה כינוס של האיחוד הבין־לאומי בברלין ב-1908. בזיכרונותיו כתב כי אמנם ידע בבירור ש"החלומות והאשליות" של מרבית הפציפיסטים מטופשים, אך הכינוס סיפק הזדמנות טובה "לחיסול דעות קדומות אנטי־גרמניות מסוימות".

לא היה מקום לחששות של בילוב מפני פציפיזם תוצרת בית. בתנועת השלום הגרמנית מעולם לא היו יותר מ-10,000 חברים, ואלה באו בעיקר ממעמדות הביניים ומהמעמדות הנמוכים. להבדיל מבריטניה למשל היא לא משכה אליה פרופסורים נודעים, אנשי עסקים בכירים או בני אצולה. התנועות בארצות הברית ובבריטניה זכו לתמיכת אנשי כמורה בכירים, ואילו בגרמניה נהגו הכנסיות להוקיע את המלחמה בנימוק שהיא חלק מהתוכנית האלוהית לאנושות. גם הליברלים לא התייצבו בראש התומכים בתנועת השלום בגרמניה, כפי שעשו במדינות אחרות, דוגמת בריטניה וצרפת. בהתרגשות המסחררת ששטפה את גרמניה לאחר הניצחון הגדול על צרפת ואיחוד המדינה ב-1871 שכחו רובם המכריע של הליברלים הגרמנים את הסתייגויותיהם מביסמרק ומהמשטר הסמכותני והאנטי־ליברלי שלו והצהירו על תמיכתם ברייך החדש. אפילו המפלגה הפרוגרסיבית הליברלית־שמאלנית נהגה להצביע בעד הקצבות כספים לחיל היבשה ולצי. השלום לא היה יעד אטרקטיבי במדינה שנוצרה במלחמה, והצבא תפס בה מקום של כבוד.

גם תנועת השלום באוסטריה־הונגריה היתה קטנה וחסרת השפעה. היא אף הסתבכה יותר ויותר בפוליטיקה הלאומנית. כך למשל הליברלים הדוברים גרמנית עברו מעמדת התנגדות למלחמה בשנות השישים והשבעים של המאה ה־19 לתמיכה בבית הבסבורג ובאימפריה. הם הוסיפו להטיף ליישוב סכסוכים בבוררות, אך בד בבד תמכו בגיוס החובה לצבא ובמדיניות חוץ אקטיבית יותר. ממזרח לשם, ברוסיה, הוגבל הפציפיזם בעיקר לכִתות דתיות שוליות, דוגמת הדוּחוֹבּוֹרִים (Doukhobors), אף כי יש הטוענים שטולסטוי היה בבחינת תנועת שלום של איש אחד.

תנועת השלום החזקה ורבת־ההשפעה ביותר עד 1914 היתה זו שפעלה בארצות הברית, ואחריה ברשימה היו אלה של בריטניה ושל צרפת. בכל אחת מהמדינות הללו יכלו הפציפיסטים למצוא ואף מצאו בהיסטוריה שלל דוגמאות להתגברות על מחלוקות עמוקות ואף על סכסוכים מרים, החל במלחמת אזרחים וכלה במהפכות, ועל הישגיהם בכינון חברות יציבות ומשגשגות בעלות מוסדות מתפקדים. שליחותן של המדינות בנות המזל הללו היתה להפיץ בעולם את הציביליזציה הנעלה ושוחרת השלום שלהן למען טובת הכלל. "נעשינו לאומה גדולה", אמר טדי רוזוולט, "ועלינו לנהוג כיאה לעם הנושא במטלות שכאלה".

שורשיו של הפציפיזם האמריקאי היו נעוצים בהיסטוריה האמריקאית, ובפרוס המאה הוזנו גם מהתנועה הפרוגרסיבית ששמה לה למטרה לתקן את החברה מבית ולהפיץ שלום וצדק מחוץ. אנשי דת, פוליטיקאים ומרצים נודדים נשאו את המסר הזה ברחבי המדינה, ואזרחים התארגנו לפעול למען ממשל מקומי הוגן, למען פינוי משכנות העוני, למען ההתנזרות מאלכוהול ולמען הבעלות הציבורית על השירות הציבורי או השלום העולמי. מ־1900 עד 1914 צצו לא פחות מ־45 אגודות שלום חדשות בתמיכה נרחבת של כל מגזרי החברה, החל בנשיאי אוניברסיטאות ואילי הון וכלה בארגונים רבי־עוצמה, כמו "איחוד הנשים הנוצריות למען ההתנזרות מאלכוהול" שהקימו חטיבות לענייני השלום. משנת 1895 נתן איש העסקים הקווייקרי אלברט סְמַיילִי (Smiley) חסות לוועידה שנתית לבוררות בין־לאומית באגם מוֹהוֹנְק שבמדינת ניו יורק, וב־1910 הקים אנדרו קַרנגי את "קרן קרנגי למען השלום העולמי". לאחר בוא השלום, אמר, יופנו הכספים לטיפול בשאר חוליי החברה.

הנואם והפוליטיקאי הדגול ויליאם ג'נינגס בראיין (Bryan) התמודד שלוש פעמים על הנשיאות על מצע פרוגרסיבי. הוא נודע בהרצאה שנשא על "נסיך השלום" בירידי חינוך למבוגרים בצ'וֹטוֹקְוָה — ראשיתם בעיר הולדתו במדינת ניו יורק ומשם התפשטו למאות ערים ועיירות בארצות הברית. "העולם כולו מחפש אחר השלום", אמר למאזינים המוקסמים בכל מקום. "כל לב שפעם אי־פעם שוחר שלום, וננקטו שיטות רבות כדי להגשימו". ב־1912 מונה בראיין לשר החוץ של הנשיא ווּדְרוֹ וִילְסוֹן (Wilson) ונשא ונתן על אמנות "צינון". החותמים עליהן יבטיחו שלא יכריזו מלחמה, לעתים עד שנה, אלא יעבירו את הסכסוכים ביניהם לבוררות. למרות הביקורת הקולנית של טדי רוזוולט, שחשב שבראיין — "הטרומבון האנושי" — שוטה ושתוכניותיו הן תוכניות סרק, חתם בראיין על שלושים אמנות שכאלה בשנת 1914 לבדה (גרמניה סירבה להצטרף).

עד 1914 כ־300 אלף בני אדם בצרפת היו מעורבים בדרך זו או אחרת בתנועת השלום. בארה״ב, בריטניה וצרפת יכלו תנועות השלום לשאוב את כוחן ממסורות ליברליות ורדיקליות של שנאה למלחמה מטעמים מוסריים וחברתיים 

בארצות הברית ובבריטניה מילאו הקווייקרים, שהשפעתם עלתה פי כמה על מספרם, תפקיד חשוב בהנהגת התנועות, ואילו בצרפת היו רוב הפציפיסטים אנטי־קלריקלים. על פי אומדנים שונים, עד 1914 כ־300 אלף בני אדם בצרפת היו מעורבים בדרך זו או אחרת בתנועת השלום. בשלוש המדינות יכלו תנועות השלום לשאוב את כוחן ממסורות ליברליות ורדיקליות של שנאה למלחמה מטעמים מוסריים וחברתיים ומשכו מגזרים חשובים בדעת הקהל. המלחמה היא טעות, אך גם בזבזנית מאוד, שכן היא מסיטה משאבים נחוצים מהטיפול בחוליי החברה. המיליטריזם, מרוץ החימוש, מדיניות החוץ האגרסיבית והאימפריאליזם — כולם נתפסו כרעות שלובות זו בזו, שיש להתמודד אִתן כדי להבטיח את השלום לאורך זמן. בכל המדינות תרמו להפצת המסר גם עיתונות ליברלית חזקה, ארגונים שפעלו למען יעדים חברתיים רחבים יותר ופוליטיקאים בכירים כבראיין או כראש סיעת הלייבור הבריטית בפרלמנט קיר הארדי (Hardie). "הליגה לזכויות האדם" בצרפת, על מאתיים אלף חבריה, החליטה החלטות רבות למען השלום, ואילו ועידות המורים דיברו על גיבוש תוכנית ללימודי היסטוריה שאינה לאומנית ושאינה מיליטריסטית.

בבריטניה התייצבו עיתונים וכתבי עת רדיקליים וחזקים, דוגמת המנצ'סטר גרדיאן והאקונומיסט, בראש התומכים בסוגיות כמו פירוק הנשק והסחר החופשי כאמצעי לעשות את העולם מקום טוב יותר. כאשר נכנסה הממשלה הליברלית החדשה לתפקידה ב־1905, היא נתקלה בלחצים לעשות יותר למען השלום מצד גורמים רבים יותר ויותר באגף הרדיקלי שלה וממפלגת הלייבור החדשה והצומחת.

גם אישים וגופים, כגון ארגוני כנסייה, תרמו את חלקם למען השלום בניסיון לגשר בין עמים של מדינות אויבות בכוח. ב־ 1905 כוננו הבריטים ועד ידידות אנגליה-גרמניה, ובראשו עמדו שני רדיקלים בעלי תואר אצולה. נציגי הכנסייה ומפלגת הלייבור, בראשות מי שעתיד להיות ראש הממשלה רַמְזִי מֶקְדוֹנַלְד (MacDonald), ביקרו בגרמניה, וג'ורג' קַדְבּרִי (Cadbury), איל השוקולד הקווייקרי, הזמין משלחת של נציגים מוניציפליים מגרמניה לבקר בעיר הדוגמה שהקים בבּוֹרנוויל. הארי קסלר, שידו בכול ויד כול בו, סייע לארגן חילופי איגרות פומביות בין אמנים גרמנים לבריטים, והם הביעו בהן אלה את התפעלותם מתרבותם של אלה, וסדרת סעודות ערב לקידום הידידות בין שתי המדינות. שיאה היה בסעודה שהתקיימה במלון "סבוי" ב־1906, ודיברו בה קסלר עצמו וג'ורג' ברנרד שו וכן פוליטיקאי ליברלי בכיר בשם לורד הוֹלְדיין (Haldane) בזכות הידוק הקשרים בין בריטניה לגרמניה. קסלר אף מצא זמן לציין את יופיו של גווה החשוף כמעט לחלוטין של אליס קֶפֶּל, פילגשו של אדוארד השביעי, ואת יפי הפנינים שענדה. היא נמנתה עם שַמנהּ וסולתהּ של החברה באירוע. בצרפת כתב רוֹמָן רוֹלָן (Rolland) את סדרת הרומנים הגדולה שלו על ז'אן כריסטוף, שגיבורה הוא מלחין גרמני מזהיר אך מיוסר המוצא הכרה ושלווה בפריז. הוא כתב את הספרים כדי להביע את אהבתו למוזיקה, אך כפי שסיפר לשטפן צווייג, גם כדי להביע את תקוותיו לקידום רעיון האחדות באירופה כדי לאלץ ממשלות באירופה לחשוב על הסכנות הטמונות במעשיהן.

אך למרות הצמיחה ברגשות הפציפיסטיים היו גם מחלוקות רחבות ומרות על הדרך להגיע לעולם של שלום. כפי שהיום יש הטוענים שהמפתח טמון בהפצת הדמוקרטיה — בנימוק מעורר המחלוקת שדמוקרטיות אינן לוחמות זו בזו — כך גם בשנים שקדמו ל־1914 היו שטענו שכינון רפובליקה, ובשעת הצורך גם שחרור מיעוטים לאומיים ומתן אפשרות לממשל עצמי, יבטיחו את השלום. ב־1891 אמר פעיל שלום איטלקי: "מהנחת היסוד של החירות נובעת הנחת השוויון, והיא מולידה סולידריות של אינטרסים ואחוות העמים... בני התרבות באמת. מכאן, שמלחמה בין עמים תרבותיים היא פשע". סילוק מחסומי הסחר וצעדים נוספים לעידוד יתר שילוב בכלכלת העולם נתפסו כדרכים נוספות לקידום השלום. אין פלא שהפעולות הללו זכו לתמיכה של ממש בבריטניה, שהסחר החופשי בה הניב תועלת רבה במאה ה־19, ובארצות הברית. ואולי, כפי שטענו מבשריהם של פעילי "ויקיליקס" של ימינו, היעד הראשון במעלה חייב להיות להיפטר מהדיפלומטיה החשאית ומהאמָנוֹת הסודיות. מיעוט קטן, בעיקר בעולם דובר האנגלית, הלך בדרכי טולסטוי וקבע שכל אלימות חייבת להיענות באי־אלימות ובהתנגדות פסיבית. בקוטב האחר היו שטענו כי יש לחלק את המלחמות למלחמות צודקות ולא צודקות וכי בנסיבות מסוימות, כמו הגנה מפני רודנים או מתקפות בלא כל התגרות, המלחמה מוצדקת גם מוצדקת.

מיעוט קטן, בעיקר בעולם דובר האנגלית, הלך בדרכי טולסטוי וקבע שכל אלימות חייבת להיענות באי־אלימות ובהתנגדות פסיבית. בקוטב האחר היו שטענו כי יש לחלק את המלחמות למלחמות צודקות ולא צודקות

היתה סוגיה אחת שרוב תנועת השלום יכלה להסכים עליה ערב 1914, וההתקדמות בה היתה רבה יותר מאשר בסוגיית פירוק הנשק — הבוררות בסכסוכים בין־לאומיים. בוררות בידי ועדות עצמאיות הונהגה במאה ה־19, ופה ושם נרשמו גם הצלחות בולטות, כמו הטענות שהעלו האמריקנים נגד הבריטים ב־1871 בעניין פעילותה של אוניית הדרום "אלבמה" שנבנתה בנמל בריטי. למרות מחאותיו של הצפון הניחו הבריטים לאונייה להפליג ללב ים, ושם היא הטביעה או לכדה יותר משישים אוניות של הצפון. הממשלה האמריקנית המנצחת במלחמת האזרחים דרשה פיצויים מבריטניה — גם קנדה תתאים, אמרו — אך בסופו של דבר הסתפקה בהתנצלות וב־15 מיליון דולרים במזומן. שנה אחר שנה קיבלו "ועידות השלום בעולם" החלטות שקראו לממשלות לכונן מערכות בוררות בנות ביצוע. עקב הלחצים הציבוריים הללו, ומשום שגם הן רצו להימנע ממלחמה, פנו ממשלות בשלהי המאה יותר ויותר לבוררות. יותר ממחצית מכלל 300 הבוררויות מ־1794 עד 1914 נחתמו משנת 1890 ואילך. יתרה מכך, מדינות רבות יותר ויותר חתמו על הסכמי בוררות דו־צדדיים. האופטימיסטים חלמו על הסכם בוררות רב־לאומי שייחתם ביום מן הימים, מעין בית משפט בעל שיניים, גוף של חוק בין־לאומי, ואולי, חשבו האידאליסטים ביותר, תקום גם ממשלה כלל־עולמית. כדברי אמריקני אחד:

קשה לעמוד מול ההיגיון הטמון בקִדמה האנושית המודרנית המעלה את חשיבותה של הבוררות ואת ההערכה כלפיה.

פעילים אחרים העדיפו להתמקד בפירוק הנשק או למצער בהגבלתו. אז, כמו היום, אפשר לטעון שעצם קיומם של כלי נשק ושל צבאות ושל מרוץ החימוש הנלווה אליהם מגביר בהכרח את סיכויי המלחמה. יצרני הנשק מצאו לא אחת שהם יעד של פעילי שלום, אלה ראו בהם גורמים המטפחים בכוונה מתחים ואפילו סכסוכים כדי למכור את מרכולתם. לכן, כאשר פרסם הצאר הצעיר במפתיע הזמנה פומבית למעצמות העולם להתכנס ב־1898 ולדון ב"בעיה החמורה" הנובעת מהגידול חסר התקדים בחימוש ולשתף פעולה כדי לפתור אותה, שמחו פעילי שלום דוגמת סוּטנר שמחה גדולה. ואכן, נדמה שכל אחד ואחד מהם יכול לחתום על ההזמנה עם האזכור של "מנועי ההרס האיומים" ואימי המלחמה בעתיד. הצאר נראה כמי שפועל מתוך אידאליזם והתחשבות מעשית בקשיים שרוסיה נתקלת בהם בהתמודדות עם הסכומים שמעצמות אירופה אחרות משקיעות במרוץ. מכתב אחר מרוסיה מרמז על הנושאים הראויים לדיון, כולל הקפאת הגידול בהוצאות הצבא של המדינות השונות, הגבלות על מקצת כלי הנשק החדשים והקטלניים ביותר שהיו בזירה והסדרת הכללים של ניהול המלחמה.

תגובת הממשלות של מעצמות אחרות באירופה לרעיון היתה פושרת או במקרה של גרמניה אף עוינת, אך הן נאלצו להתמודד עם התגובה הנלהבת של דעת הקהל. עצומות ואיגרות הקוראות לצירים לפעול למען השלום זרמו מכל קצות תבל. בגרמניה גייס מבצע להצהרת תמיכה בפירוק הנשק יותר ממיליון חתימות. המסמך נשלח להאג וגילה קורטוב מהפגיעה שהלאומיות עתידה לפגוע בכל ניסיון לפירוק הנשק ערב 1914. "איננו רוצים לפרק את גרמניה מנשקהּ", נאמר בו, "כל עוד העולם סביבנו מלא כידונים מחודדים. איננו רוצים לפגוע במעמדנו בעולם או לוותר על היתרון שנפיק מתחרות בין מדינות בדרכי שלום".

"אני מוכן לשתף פעולה עם הקומדיה של הוועידה", אמר הקייזר, "אך אצמיד את הפגיון לירכי במחול הוולס". הפעם, לשם שינוי, הסכים עמו דודו בבריטניה. "זו שטות גדולה מאין כמוה, קשקוש שלא שמעתי כמותו מימַי", אמר אדוארד. גרמניה הלכה לוועידה בכוונה להרוס אותה אילו יכלה לעשות זאת בלי לספוג את האשמה. בראש הצירים עמד גאוֹרג צוּ מונְסְטֶר (Münster), שגריר גרמניה בפריז, שסלד מרעיון הוועידה, ובין חבריה היו קרל פון שְטֶנְגֶל (Stengel), פרופסור ממינכן שפרסם זמן־מה לפני תחילת הדיונים מנשר וגינה בו את פירוק הנשק, את הבוררות ואת כל תנועת השלום. ההנחיות שהפקיד הוֹלשטיין ממשרד החוץ של גרמניה בידי הצירים קבעו:

למדינה אין מטרה נעלה יותר מההגנה על האינטרסים שלה... בכל הנוגע למעצמות הגדולות, האינטרסים הללו אינם זהים בהכרח עם השמירה על השלום, אלא עם הפגיעה באויב ובמתחרה בחבירה ראויה של קבוצת מדינות חזקות יותר.

מבין כל המעצמות לא התלהבה מהרעיון אוסטריה־הונגריה. שר החוץ גוֹלוּצ'וֹבסקי הִנחה את הצירים: "היחסים הקיימים אינם מאפשרים תוצאות של ממש. אך לעומת זה, אנו עצמנו לא היינו רוצים שיושג דבר־מה, למצער בסוגיות הצבאיות והמדיניות". צרפת, זירת פעילותה של תנועת שלום חזקה, נטתה יותר לתמוך בוועידה, אך שר החוץ שלה דֶלקאסֶה הוטרד מהצעות החלטה שהצירים המכונסים עלולים לקבל, ופירושן יהיה שעל צרפת לוותר על תקוותיה להחזיר לידיה את אלזס־לורן בדרכי שלום: "כשלעצמי, גם אם אני שר חוץ, אני בראש ובראשונה צרפתי ואיני יכול שלא להיות שותף לרגשותיהם של צרפתים אחרים". אחד מחברי משלחת בריטניה היה אדמירל ג'ק פישר.

עטיפת הספר

המשלחת היתה מוכנה לדון בבוררות אך לא גילתה עניין רב בפירוק הנשק. האדמירליות דיווחה לממשלה שהקפאת כוחות הצי "פשוט אינה מעשית" ושכל מגבלה על כלי נשק חדשים ומשופרים "תעדיף את האינטרסים של מדינות פרועות ותעמוד בניגוד לאינטרסים של המדינות המתורבתות הרבה יותר". ואשר לניסיונות להסדיר את אופן ניהול המלחמה: "הלורדים מתנגדים להגבלה זו של כוחה של המדינה, שכן הֶסדרים מסוג זה יביאו בהכרח לנזיפות הדדיות". משרד המלחמה נקט לשון בוטה לא פחות: הצעדים שמציעים הרוסים אינם רצויים עד האחרון שבהם. ארצות הברית שיגרה משלחת ובראשה השגריר בברלין אַנְדְרוּ וַייט (White), ובין חבריה אלפרד מֵהָאן, חסיד הכוח הימי. "בשום פנים לא היה מקום לחשוד כי יתייחס באהדה" למטרות המקוריות של הוועידה, כתב וַייט ביומנו. האמריקנים נקטו עמדה של תמיכה כללית בשלום, אך התנגדו לדיונים בהגבלת החימוש בנימוק שכוחות הים והיבשה האמריקניים כה קטנים שעל האירופים להניח להם לנפשם. בוועידה השמיע וַייט הצהרה רהוטה מאוד ברוח זו. הנספח הצבאי הבריטי דיווח ללונדון: "בסוף הנאום העיר באוזנַי האדמירל הצרפתי שהאמריקנים השמידו את הצי ואת הסחר הספרדי, ועתה הם רוצים שאיש לא ישמיד את הצי שלהם".

נציגים מ־26 מדינות, ובהן רוב מעצמות אירופה, ארצות הברית, סין ויפן ופעילי שלום כסוּטנר ובּלוֹך, התכנסו בהאג במאי 1899 (בחזית המלון שהתגוררה בו סוטנר התנוסס דגל לבן לכבודה ולכבוד הרעיון שבשמו פעלה). המיקום הגיאוגרפי של הולנד הסב לה דאגה עמוקה מפני מלחמה בין צרפת לגרמניה, והמארחים ערכו טקס מפואר והעניקו למשתתפים קבלת פנים נדיבה בכל ימי הדיונים. "ייתכן שמאז נברא העולם", כתב וייט, "לא היתה עוד קבוצה כה גדולה של בני אדם שהתכנסה ברוח של ספקנות חסרת תקווה כל כך אשר לסיכוי להשיג תוצאה טובה". משפחת המלוכה ההולנדית העמידה את אחד מארמונותיה לרשות הוועידה, שהתכנסה באולם הכניסה הגדול. הוא קושט בציור גדול של השלום בסגנון הצייר רוּבֵּנס. צירים התווכחו על מניעיהם של הרוסים, שכל רצונם לא היה אלא, כך חשדו רבים, להרוויח זמן כדי לחזק את צבאם. אחד מחברי המשלחת הגרמנית, קצין צבא, עשה רושם אומלל בנאום לוחמני לעילא, והוא התרברב בו כי ארצו יכולה להרשות לעצמה להוציא בלא קושי סכומי עתק על הגנתה, ויתרה מכך, כל גרמני רואה בשירות בצבא "חובה פטריוטית קדושה למי שהוא חב לו את עצם קיומו, את רווחתו, את עתידו".

היושב ראש הבלגי של הוועדה לענייני חימוש אמר, ובצדק, לחברי ממשלתו כי איש אינו מתייחס במלוא כובד הראש לפירוק הנשק. אך הוועידה הניבה הסכמים בסוגיות נשק שוליות ביחס: דחייה בפיתוח גז החנק, איסור על שימוש בקליעי דוּם־דוּם שהסֵבּו פגיעות איומות ואיסור על השלכת פצצות מכדורים פורחים. היא גם אישרה את מה שעתיד להיות ראשון בשורת הסכמים בין־לאומיים בעניין ניהול המלחמה, כגון יחס הומני לשבויים או לאזרחים. ולבסוף, בצעד חשוב קדימה לכיוון הבוררות הבין־לאומית, הסכימה הוועידה לנסח אמנה ליישום של סכסוכים בין־לאומיים בדרכי שלום. האמנה היתה אמורה לכלול סעיפים שונים, כגון הקמת ועדות חקירה לסכסוכים בין מדינות. ב־1905 עתידות רוסיה ובריטניה להשתמש בשירותיה של ועדה כזו כדי לפתור את תקרית שרטון דוֹגֶר — בתקרית פתחו אוניות רוסיות באש על ספינות דיג בריטיות.

האמנה אף קראה לכונן בית דין קבוע לבוררות (כעבור שנים אחדות תרם הפילנתרופ האמריקני אנדרו קרנגי כספים להקמת "ארמון השלום" הנֵאוֹ־גוֹתי בהאג שמשמש משכנו של בית הדין הזה עד עצם היום הזה). ממשלת גרמניה, בתמיכתו המלאה של הקייזר, התכוונה בתחילה להתנגד לכינונו של בית הדין, אך לבסוף הגיעה למסקנה שמוטב לה שלא תהיה יחידה בהתנגדותה לו. "כדי שהצאר לא ישתטה לעיני אירופה כולה", אמר הקייזר, "אני מוכן להסכים לשטות הזאת. אך אמשיך למעשה לפנות לעזרת האל לבדו ולהישען עליו ועל חרבי החדה. ואני מחרבן על כל ההחלטות שלהם!" הצירים הגרמנים הצליחו להוסיף הסתייגויות רבות למסמך הסופי, עד שהוא נראה, כדברי מונסטר, כ"רשת בעלת חורים רבים". בית הדין יישב תריסר מקרים עד לפרוץ "המלחמה הגדולה", אך היה תלוי, ועודנו תלוי גם היום, בנכונותן של ממשלות להביא עניינים לפניו. ממשלת גרמניה הביעה בפומבי את שביעות רצונה מ"הסיום המשמח" של הוועידה, ואילו הציר שטנגל בחר להוקיע אותה בקולי קולות. אך שוב נהגה הדיפלומטיה הגרמנית בסרבול מיותר והניחה רושם של מעצמה לוחמנית שאינה מוכנה לשתף פעולה עם מעצמות אחרות.

ב-1904 קרא רוזוולט לכנס את ועידת האג השנייה, אך פרוץ מלחמת רוסיה-יפן דחה אותה למעשה עד מאי 1907 . בשלב זה כבר היה האופק הבין־לאומי קודר הרבה יותר. מרוץ הצי בין בריטניה לצרפת התנהל בכל עוזו, ו"הברית המשולשת" קמה והלכה. ראש הממשלה הליברלי החדש של בריטניה סר הֶנְרִי קֶמְפְּבּל־בֶּנֶרְמֶן הציע לכלול בסדר יומה הצעה להגבלת מרוץ החימוש. אך הוא גם טען שהכוח הימי הבריטי היה מאז ומעולם כוח מיטיב הפועל למען השלום והקִדמה, ולכן אין פלא אולי שהתגובה ביבשת להצעתו היתה צינית ועוינת. התמיכה הנרחבת בציבור בשלום רק החרידה רבים מבעלי השׂררה, כמו מדינאים ואנשי צבא שראו במלחמה חלק לא נפרד מהיחסים הבין־לאומיים ושגרסו כי הפציפיזם עלול לפגוע ביכולתם להפעיל כוח. השמרנים ראו בפציפיזם קריאת תיגר על הסדר הישן. כפי שכתב אלוֹיס פון אֶהרֶנתָל, שר החוץ של אוסטריה־הונגריה בשנים 1912-1906, לידיד: "המונרכיות מתנגדות לתנועת השלום הבין־לאומית, משום שתנועת השלום מתנגדת לרעיון הגבורה — רעיון שהוא חיוני לעצם קיומו של הסדר המלוכני".

בתחילת המאה ברוסיה, רצתה הממשלה להבטיח לעצמה יד חופשית בשיקום כוחותיה לאחר האבדות הכבדות במלחמה האחרונה, ושר החוץ החדש איזווֹלסקי אמר: "פירוק הנשק הוא רעיון שרק יהודים, סוציאליסטים ונשים היסטריות יכולים להעלות"

ברוסיה רצתה הממשלה להבטיח לעצמה יד חופשית בשיקום כוחותיה לאחר האבדות הכבדות במלחמה האחרונה, ושר החוץ החדש איזווֹלסקי אמר: "פירוק הנשק הוא רעיון שרק יהודים, סוציאליסטים ונשים היסטריות יכולים להעלות". פרק זמן קצר לפני פתיחת הוועידה הודיע בילוב לרייכסטג שלגרמניה אין כל כוונה לדון בהאג בהגבלות על החימוש, ודבריו התקבלו ברעמי צחוק ותשואות. אוסטריה־הונגריה הלכה בדרכי בעלת בריתה. "הצהרה אפלטונית" תסיר את העניין מסדר היום בצורה יפה, אמר אהרנתל. הצרפתים נקלעו לעמדה מביכה, קרועים בין התמיכה בבעלת בריתם הוותיקה רוסיה לידידתם החדשה בריטניה, ובסתר לבם קיוו שכל העניין יזכה לקבורה מכובדת. ארצות הברית תמכה בתחילה ברעיון הגבלת החימוש, אך עתה חזרה בה. רוזוולט הוטרד יותר ויותר מעליית כוחה הימי של יפן באוקיינוס השקט וחשב על בניית דרדנאוטים משלו.

הפעם התכנסו בהאג נציגים של 44 מדינות, וכמו במפגש הקודם היו בהם פעילי שלום רבים, כגון ברתה פון סוּטנר ותומס סְטיד, העיתונאי האנגלי הרדיקלי שארגן את "מסע הצלב הבין־לאומי למען השלום" כדי ללחוץ על המעצמות (סטיד עתיד לחולל תפנית מלאה בעמדתו; עד למותו על סיפון ה"טיטניק" ב־1912 הוא נעשה מליץ היושר הגדול של הדרדנאוטים). הפעם יוצגו כמה מדינות מאמריקה הלטינית, כדברי אחד הדיפלומטים הרוסים, הם ערכו משתאות "בעלי עניין ומשיכה יוצאי דופן". ושוב יצאו ההולנדים מגדרם כדי להאיר פנים לאורחים. הפעם היתה להם תחרות מצד הבלגים שערכו לצירים תחרות בנוסח ימי הביניים. הבריטים הבינו שפירוק הנשק הוא רעיון אבוד וּויתרו בסבר פנים יפות.

באחד הדיונים, שנמשך לא יותר מ־ 25 דקות, העלה הנציג הבריטי הבכיר הצעת החלטה: "רצוי מאוד שהממשלות יחדשו את הבחינה הרצינית של הנושא". היא התקבלה פה אחד, ומרוץ החימוש שנגע עתה גם לחילות היבשה נמשך באין מפריע. הגרמנים היו דיפלומטים יותר מאשר בוועידת האג הראשונה, אך הצליחו לסכל ניסיון לחתום על אמנה לבוררות בין־לאומית. הנציג הבכיר שלהם, השגריר באימפריה העות'מאנית אדולף מרשל פון בִּיבֶּרְשְטַיין (Bieberstein) נשא נאום ושיבח את הבוררות, ובד בבד אמר כי טרם הגיעה העת להנהיגה. לימים סיפר כי לא ידע אם הוא תומך ברעיון או מתנגד לו. ציר בלגי אחד אמר שהוא היה רוצה למות מוות נטול ייסורים כמו המוות שהנחית מרשל לרעיון. אייר קְרָאוּ, ממתנגדיה הבולטים של גרמניה במשרד החוץ, היה חבר במשלחת הבריטית בהאג וכתב לעמית בלונדון: "ההשפעה הבולטת ביותר היתה הפחד מפני גרמניה. זו פעלה על פי מיטב המסורת שלה: פיתוי והפחדות בריוניות לסירוגין ורקימת תככים לא פוסקים". כמו בעבר גם הפעם נעשו שיפורים שוליים בחוקי המלחמה, אך התגובה הכללית בדעת הקהל היתה שהוועידה היתה כישלון חרוץ. "חתיכת ועידת שלום!" אמרה סוּטנר. "כל מה שאתה שומע הוא סיפורים על פצועים וחולים ולוחמים". תוכננה ועידת האג שלישית ל־1915, ובקיץ 1914 כבר כוננו כמה מדינות קבוצות הכנה לקראתה.

אם הממשלות לא פעלו רבות כדי לקדם את רעיון השלום בשנים שקדמו למלחמה, נותרה בלבהּ של תנועת השלום תקווה גדולה אחרת — האינטרנציונל השני, ארגון שנוסד ב־1889 כדי לקרב את פועלי כל העולם והמפלגות הסוציאליסטיות שלהם (את האינטרנציונל הראשון יסד מַרקס בכבודו ובעצמו ב־1864, אך הוא התפורר לרסיסים כעבור תריסר שנים בשל מחלוקות דוקטרינריות). אכן, האינטרנציונל השני היה ארגון בין־לאומי בהשתתפות מפלגות מרחבי אירופה, מארגנטינה, מהודו ומארצות הברית, והציפייה היתה שהוא ילך ויתרחב עם התפשטות התיעוש. הוא התאחד אל מול אויב משותף, הקפיטליזם, ואל מול אידאולוגיה שהושפעה עמוקות מקרל מרקס. שותפו הוותיק פרידריך אֶנְגֶלְס (Engels) אף נכח בקונגרס הראשון, ובתו היחידה שנשארה בחיים ושני חתניו היו מעורבים עמוקות בהתפתחותו. וחשוב מכול היה היקף החברים באינטרנציונל השני. ערב "המלחמה הגדולה" היו 25 מפלגות קשורות אליו, ובהן הלייבור הבריטית עם 42 חברי הפרלמנט שלה והסוציאליסטים הצרפתים על 103 המושבים שלהם וחמישית מכלל קולות הבוחרים במדינה. המפלגה החשובה ביותר היתה ה־SPD הגרמנית על יותר ממיליון חבריה, רבע מכלל המצביעים, ולאחר בחירות 1912 — 110 המושבים שהיא תפסה ברייכסטג, המפלגה הגדולה ביותר בו. אילו התאפשר לכל פועלי העולם להתאחד — וכאמרתו המפורסמת של מרקס, לא היתה להם אומה, אלא רק האינטרסים של המעמד שלהם — הם יכלו באמצעות הכוח שלהם למנוע מלחמה.

אילו התאפשר לכל פועלי העולם להתאחד — וכאמרתו המפורסמת של מרקס, לא היתה להם אומה, אלא רק האינטרסים של המעמד שלהם — הם יכלו באמצעות הכוח שלהם למנוע מלחמה

הקפיטליזם ניצל את הפועלים, אך היה גם זקוק להם כדי להמשיך את פעילות המפעלים, מסילות הברזל והנמלים שלו — וכדי למלא את השורות בצבאות לכשאלה יגויסו. "הבַּטוּחוֹת שלך? הוד רוממותך!" קרא סוציאליסט צרפתי קיצוני לקייזר שלא בנוכחותו, "אתה לא רואה שארבעה מיליון פועלים גרמנים משתינים עליהן?"(אחת הסיבות להתנגדותו הממושכת של משרד המלחמה הגרמני להגדלת הצבא היתה החשש שלו שמא מגויסים ממעמדות הפועלים לא יילחמו בנאמנות). וכאשר תבוא שעת הניצחון של הסוציאליזם, לא יהיו עוד מלחמות. כפי שאמר קרל לִיבְּקְנֵכְט (Liebknecht), מראשי השמאל במפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית, בבוז לסוּטנר:

את מה שאת מנסה להשיג, שלום עלי אדמות, אנחנו נשיג — כוונתי לסוציאל־דמוקרטיה, שהיא למעשה ליגת שלום בין־לאומית גדולה.

סוּטנר לא נטתה חיבה יתרה לסוציאליסטים. לדעתה הפועלים זקוקים לחסות של הטובים מהם כדי שימלאו את חלקם המועיל בחברה. היא אמרה: "תחילה עליהם להתגבר על החספוס ועל הגסות שלהם". בסך הכול, בעשרות השנים שקדמו ל־1914 שׂררו יחסים קשים בין תנועת השלום, שרוב חבריה היו בני מעמד הביניים, לסוציאליסטים. המעמדות הגבוהים ומעמדות הביניים נבהלו מהרטוריקה המהפכנית, והסוציאליסטים ראו בליברלים את הפנים הנעימים של הקפיטליזם המסייעים להסתיר את אופיו האמתי מהפועלים. בכל הנוגע לסוגיות השלום, לסוציאליסטים לא היתה סבלנות כלפי נושאים שהיו יקרים ללבם של הליברלים מתנגדי המלחמה, כגון בוררות ופירוק הנשק; חשוב הרבה יותר היה להפיל את הקפיטליזם, שנתפס כמטרת המלחמה. ב־1887 שרטט אנגלס תמונה קודרת של מלחמה גדולה שתפרוץ באירופה ושתביא בעקבותיה רעב, מוות, מחלות וקריסה של כלכלות וחברות, ולבסוף גם של מדינות. "עשרות כתרים יתגוללו בביבים, ולא יימצא מי שירים אותם". לא היתה כל אפשרות לצפות כיצד כל זה יסתיים. "רק תוצאה אחת ודאית מעל לכל ספק: אפיסת כוחות כללית ויצירת תנאים לניצחון הסופי של מעמד הפועלים".

אך האוּמנם היו הסוציאליסטים האירופים מעוניינים בניצחון במחיר הזה? האם לא מוטב היה ששני הזרמים ישתפו פעולה נגד המלחמה ויצברו כוח בדרכי שלום? נדמָה כי הרחבת זכות הבחירה והשיפור בתנאי החיים של מעמד הפועלים, בייחוד במערב אירופה, מבטיחים מסלול אחר, דרך הקלפי, החוק ושיתוף הפעולה עם מפלגות פוליטיות אחרות בכל מקרה של חפיפה באינטרסים ביניהם, וכי הוא עדיף ממהפכה עקוּבּה מדם. הניסיון לשכתב את האורתודוקסייה המרקסיסטית, שדיברה על שינוי שיתחולל בהתנגשות אלימה בין המעמדות, עורר ויכוחים מייסרים ומפַלגים בשורות המפלגות הסוציאליסטיות באירופה, ובראשן המפלגה הסוציאל־דמוקרטית של גרמניה, ועתיד לזעזע גם את האינטרנציונל השני. מקץ ויכוחים רבים, שחיטטו בהם שני הצדדים בכתביהם של האבות הגדולים של הסוציאליזם מרקס ואנגלס בחיפוש של תמיכה בעמדותיהם, הצביעו הסוציאליסטים הגרמנים בעד דבקות באורתודוקסיה המהפכנית. האירוניה היתה שבפועל הם נעשו מפלגה רפורמיסטית ואפילו מכובדת. האיגודים המקצועיים, ששורותיהם התרחבו והלכו, היו מוכנים לשתף פעולה בלא סייג עם אנשי העסקים לטובת חבריהם.

בדרגים המקומיים שיתפו פעולה סוציאליסטים, שהיו חברים בגופים כגון מועצות עירוניות, עם מפלגות בורגניות. אך במישור הכלל־ארצי דבקו הסוציאליסטים בעמדת העוינות הישנה והצביעו נגד הממשלה בכל עניין ובכל הזדמנות. נציגיהם אף נשארו יושבים להכעיס כאשר הרייכסטג קיבל את הקייזר בתרועות מסורתיות. הנהגת הסוציאליסטים בגרמניה חששה, ובדין, שרבים בממשלה היו מוכנים לנצל כל תירוץ כדי להשיב על כנם את החוקים האנטי־סוציאליסטיים של ביסמרק. גם הקייזר לא שיפר את המצב, כאשר הזכיר בפומבי לחייליו שהם עלולים להיקלע למצב שיהיה עליהם לפתוח באש על אחיהם. בחירות 1907 שהתנהלו בפרץ של רגשות לאומניים לאחר הדיכוי האכזרי של ההתקוממות במושבה שמדרום־מערב לאפריקה טלטלו את הסוציאליסטים. הימין הלאומני האשים אותם כי אינם פטריוטים, והם איבדו ארבעים מסך 83 המושבים שהיו להם ברייכסטג. התוצאות חיזקו את ידי המתונים במפלגה: חבר רייכסטג חדש מטעם ה־SPD גוּסטב נוֹסְקֶה (Noske) הבטיח בנאום הבכורה שלו להדוף את הדיכוי הזר "בנחרצות ובלא סייג, ממש כמו כל חבר הבורגנות". הנהגת המפלגה עשתה כמיטב יכולתה להשתלט על האגף השמאלי שלה והתנגדה לכל ההצעות לפתוח בשביתות כלליות או בפעילות מהפכנית.

אילו היתה ממשלת גרמניה נבונה יותר ואילו קלטה את הסימנים הרבים לכך שה־SPD חדלה להיות איום חמור לסדר הקיים היתה מצליחה להטות את הסוציאליסטים ללב הזרם המרכזי של הפוליטיקה. אלא שהממשלה הוסיפה להתייחס אל הסוציאליסטים בחשדנות ופקפקה בנאמנותם. עקב כך לא היתה לצמרת הסוציאליסטית סיבה של ממש לוותר על מס השפתיים ששילמה לאורתודוקסייה המרקסיסטית, יהיו אשר יהיו מעשיהם של חבריה בשטח.

אוגוסט בבל

אחד מאנשי המפתח להבנת המזיגה הזאת של קונפורמיות אידאולוגית והססנות היה אדם נמוך קומה וצנום, אוֹגוּסְט בֶּבֵּל (Bebel) שמו. הוא היה איש הארגון הראשי של הסוציאל־דמוקרטים, הדובר הראשי של הסיעה בפרלמנט והאחראי העיקרי לדבקותה במרקסיזם. הוריו היו בני מעמד הפועלים, אביו היה נגד בצבא פרוסיה הישן, ואמו היתה עוזרת בית. עד שמלאו לו 13 כבר היה יתום, וקרובי משפחה לימדו אותו להיות נגר. בשנות השישים קיבל עליו את עול המרקסיזם וייחד את שארית חייו לפוליטיקה. הוא התנגד למלחמות האיחוד של גרמניה נגד אוסטריה ב־1866 ולמלחמה נגד צרפת ב־1870 , ועקב כך הורשע בבגידה. אמנם הוא ניצל את שנות הכלא שלו לקריאה ולכתיבה של מסה על זכויות הנשים, אך המשיך להרגיש בנוח יותר בענייני ארגון — הוא היה רב־אמן בהם — מאשר בתאוריות למיניהן. ב־1875 סייע בייסוד המפלגה הסוציאל־דמוקרטית ובנה אותה לכדי ארגון גדול וממושמע.

בבל היה חבר במשלחת הגרמנית לכינוס הייסוד של האינטרנציונל השני, ועם השנים היתה ה־SPD לחברה החשובה ביותר בארגון בזכות גודלה ולמשמעת שהיתה בה. התנאי שהציבו הגרמנים לחברות באינטרנציונל היה פשוט ונוקשה: עליהם להמשיך ולזכור את מלחמת המעמדות בכל עת, בלי פשרות, בלי מיני עסקאות בין מפלגות בורגניות ובלי השתתפות בממשלות בורגניות או תמיכה ברעיונות בורגניים. בוועידה שכונסה באמסטרדם ב־1904 תקף בבל את מנהיג הסוציאליסטים הצרפתים ז'אן ז'ורס על תמיכתו ברפובליקה הצרפתית בימי פרשת דרייפוס: "מונרכיה או רפובליקה — שתיהן מדינות מעמד, שתיהן צורות של מדינה שתכליתן לקיים את שלטון הבורגנות, שתיהן נועדו להגן על הסדר הקפיטליסטי של החברה". הגרמנים ובעלי בריתם, ובהם הסוציאליסטים הצרפתים הדוקטרינרים יותר, דרשו לקבל החלטה המגַנה כל ניסיון להתרחק ממלחמת המעמדות, "כך שבמקום לכבוש את הכוח הפוליטי בניצחון על אויבינו תתגבש מדיניות של השתלבות בסדר הקיים". ז'ורס האמין בכל לבו בסולידריות הסוציאליסטית והשלים עם ההחלטה. אחרים אולי היו מתייאשים או מרירים, אך הוא פשוט ניגש לעבודה על הידוק השורות בין הסיעות השונות בתנועה הסוציאליסטית הצרפתית ובזו הבין־לאומית.

פציפיסטים מרחבי אירופה ניסו ליישב את אמונותיהם עם הלאומיות שלהם במיני אבחנות בין מלחמות תוקפניות למלחמות מגן. שהרי יש מקום להגן על מוסדות ליברליים, גם אם הם אינם מושלמים, מפני משטרים אוטוקרטיים

אופייני לז'ורס, המטרה היתה חשובה ממנו, והוא לא נטר טינה. בחייו האישיים שמר על חברויות שחצו קווים אידאולוגיים, ובפוליטיקה היה מוכן תמיד להושיט יד ליריבים. "האהדה האנושית שלו היתה כה אוניברסלית", אמר רומן רולן, "עד שהוא לא יכול להיות ניהיליסט או קנאי. כל גילוי של חוסר סובלנות דחה אותו". מבין מנהיגי הסוציאליסטים ערב 1914 בלט ז'ורס בשכלו הישר, בהבנתו את המציאויות הפוליטיות, בנכונותו לפעול למען פשרות ובאופטימיות שלו. באמונתו הלא מעורערת בתבונה ובטוב הטמון ביסוד האופי האנושי, הוא חשב עד יומו האחרון שתכלית הפוליטיקה היא לבנות עולם טוב יותר. הוא למד את מרקס ואת שאר הקנוֹן הסוציאליסטי מהחל עד כלה, אך הסוציאליזם שלו מעולם לא היה דוקטרינרי. שלא כמרקס, הוא לא חשב שההיסטוריה מתפתחת מאליה בדרך לא נמנעת באמצעות מלחמת המעמדות; ז'ורס מצא תמיד מרחב ליוזמה אנושית ולאידאליזם, ומצא תמיד אפשרות לדרכים שונות, דרכי שלום, אל העתיד. העולם ששאף אליו הושתת על צדק ועל חירות לכול, עולם שטומן בחובו אושר. מטרת הסוציאליזם, אמר פעם, חייבת להיות לאפשר לאדם הפשוט "ליהנות מכל תענוגות החיים השמורים עתה רק למיוחסים".

ז'ורס — בעל גוף חסון, רחב כתפיים, פניו ידידותיים וגלויים ועיניו היפות כחולות ושקועות — חי כל חייו במרץ לא נדלה. הוא היה פוליטיקאי בכל רמ"ח איבריו ואינטלקטואל הוגה, שיכול בלא קושי להיות גם חוקר דגול של הקלאסיקה. הוא היה חכם ואפילו מבריק, אך כל אלה לא עשו אותו יהיר או גס רוח. הוא נשא אישה משמימה למדי שלא היתה שותפה לתחומי העניין שלו, אך שמר לה אמונים כל חייו. אמנם הוא איבד את אמונתו באל בצעירותו, אך לא התנגד לחינוך הדתי שהיא העניקה לילדיהם. הוא אהב אוכל טוב ומשקה, אך לא אחת שכח לאכול כאשר היה שקוע באחת האהבות הגדולות שלו, שיחה טובה. הוא לא הקפיד על בריאותו או על מעמדו. דירתו בפריז היתה נוחה אך דלה, ושולחן העבודה שלו היה עשוי מלוחות עץ על תומכות. הוא לבש בגדים אשר, כדברי רמזי מקדונלד שראה אותו בקונגרס סוציאליסטי ב־ 1907, נראו כאילו הושלכו לפח בקילשון. ז'ורס נהג להתהלך בכובע הקש המרופט שלראשו נטול כל מודעות עצמית, כדברי מקדונלד, "כמו צעיר בפתח עולם חדש או שחקן משוטט שהתגבר על הגורל וגילה כיצד למלא את הרגעים בחוסר עניין מאושר".

ז'ורס נולד ב־1859 בטארְן שבדרום צרפת למשפחה מהמעמד הבינוני, אך חווה, אפשר לומר, עוני לכל דבר כאשר אביו חסר המנוח עבר מעיסוק כושל אחד למשנהו. אמו, שהיתה ככל הנראה הדמות החזקה במשפחה, הצליחה לשלוח אותו לפנימייה מקומית, ושם הוא זכה בפרסים יותר מכל תלמיד אחר מעולם. בזכות כישרונו והישגיו נסע לפריז להמשיך בלימודים, ולבסוף לאֵקוֹל נוֹרְמָל סוּפֵּרִייר, שהיה ועודנו חממה לאליטה הצרפתית. אפילו בגיל צעיר ביחס גילה ז'ורס עניין עמוק בסוגיות חברתיות, ואין פלא שבחר להיכנס לפוליטיקה. בפעם הראשונה נבחר לפרלמנט ב־1885, ב־1889 נוצח בבחירות. את ארבע השנים שלאחר מכן עשה בהוראה בטוּלוּז ובמועצה המקומית, ששם רכש ניסיון מעשי. ניסיון זה ילמד אותו שיעור שלא ישכח לעולם על חשיבותן של סוגיות הפרנסה לבוחרים. הוא כיהן בפרלמנט הצרפתי 35 שנה ועמד עשר שנים מהן בראש המפלגה הסוציאליסטית. הוא היה נואם נפלא. במצח קמוט ממאמץ דיבר באמונה עמוקה, ברהיטות ובסערת רגשות בכל מקום — בפרלמנט, בוועידות סוציאליסטיות או בכינוסים בערים ובכפרים של צרפת שאותה חצה לאורכה ולרוחבה. הוא אף מצא פנאי לכתוב, והרבה, ומ־1904 ערך את העיתון הסוציאליסטי החדש ל'הוּמָנִיטֶה, ובעשר השנים שלאחר מכן כתב יותר מאלפיים מאמרים.

ב־1904 , לאחר תבוסתו של ז'ורס בקונגרס האינטרנציונל השני, הוא הוטרד יותר ויותר מהידרדרות המצב הבין־לאומי וייחד את כל מרצו לשלום. זה זמן רב תמך בבוררות ובפירוק הנשק, אך עתה למד גם את המלחמה עצמה. בדרכו האופיינית התייחס ללימודים הללו במלוא כובד הראש, קרא ספרי תאוריה צבאית והיסטוריה של המלחמה ועבד עם קפטן צעיר בצבא צרפת — אַנְרִי זֵ'רָאר (Gérard). לילה אחד ישבו השניים בבית קפה בפריז, וז'ורס תיאר כיצד תיראה המלחמה בעתיד: "אש התותחים והפצצות; מדינות שלמות יימחקו מעל פני האדמה; מיליוני חיילים יהיו פזורים בבוץ ובדם; מיליוני גופות". כעבור שנים אחדות, בקרב בחזית המערבית, שאל ידיד את ז'ראר מדוע הוא נועץ מבטו בחלל. "אני מרגיש שזה מוכר לי", השיב ז'ראר. "ז'ורס ניבא את הגיהינום הזה, את ההשמדה הטוטלית הזאת". בצרפת עצמה הציע ז'ורס לשנות את פני הצבא מכוח מקצועי המתמקד בהגנה למיליציה אזרחית כמו זו שבשווייץ. החיילים משרתים בה שישה חודשים וחוזרים לאחר מכן מדי פעם בפעם לאימונים קצרים. הצבא החדש ישמש רק להגנה על המדינה. כך, טען, ניצחה המהפכה הצרפתית את הצבאות ששיגרו אליה אויביה — בחימוש האומה כולה. אין פלא כי את הרעיונות שלו דחו הממסד הפוליטי והצבאי, אף כי במבט לאחור הדגש ששׂם בהגנה היה הגיוני ונבון ביותר.

הוא לא נחל הצלחה יתֵרה בגיוס האינטרנציונל השני לפעולה, אף שהדברים שעליו לעשות כדי למנוע מלחמה לנוכח המלחמה האירופית הכוללת נכללו בסדר יומם של הכינוסים שלו משנת 1904 ואילך. למרבה הצער, למן ההתחלה התגלעו חילוקי דעות עמוקים שעלולים לפגוע במוסד. ז'ורס וחבריו לדעה, כמו חבר הפרלמנט הבריטי מטעם הלייבור קיר הארדי, האמינו שעל הסוציאליסטים לנצל את כל הנשק העומד לרשותם נגד המלחמה — פעילות בפרלמנט, הפגנות המונים, שביתות ובשעת הצורך אפילו התקוממות. אך הסוציאליסטים הגרמנים הציגו, למרות השיח המהפכני שלהם, את אותה זהירות שנקטו מבית. סוגיית המפתח, שעל פיה נחלקו המחנות, היתה אם צריך להגיע להסכמה על הצעדים
שיש לנקוט אם אמנם תפרוץ מלחמה. הגרמנים פשוט לא היו מוכנים להתחייב או לחייב את האינטרנציונל השני מראש לנקוט צעדים מוגדרים, כגון קריאה לשביתה כללית, אף שרוב הסוציאליסטים (ולמעשה גם המנהיגים הפוליטיים והצבאיים של אירופה) האמינו ביכולתם של צעדים כאלה למנוע מדינות מלצאת למלחמות. ז'ורס לא היה מוכן לפלג את התנועה הסוציאליסטית בשל ההתעקשות עליהם. המחלוקות הוסוו מאחורי הצעות החלטה שנשמעו טובות ויפות. הן גינו מלחמה, דיברו על נחישותו של מעמד הפועלים בעולם כולו כדי למנוע אותה והקפידו על ערפול בניסוח הדרכים לעשות זאת. כפי שנכתב בהחלטות של קונגרס שטוטגרט ב־1907: "האינטרנציונל אינו יכול לפרט במדויק את אופן הפעילות של מעמד הפועלים נגד המיליטריזם בזמן הנכון ובמקום הנכון, שכן זו משתנה מטבע הדברים ממדינה למדינה".

כעבור שבע שנים יעמוד האינטרנציונל לפני האתגר הגדול ביותר מאז קם. בשנים שנשארו עד ל"מלחמה הגדולה" דבק האינטרנציונל השני בביטחונו ביכולתו לפעול ביעילות למען השלום. למרות הרטוריקה שלו הוא איבד את מקצת הנטייה שלו לראות בקפיטליזם את האויב בצבעי שחור ולבן. עם התפשטות ההשקעות והסחר חיבר הקפיטליזם את קצות העולם, והדבר יפחית בהכרח את סיכויי המלחמה. אפילו הקנאי הקשיש בֶּבֵּל אמר ב־1911 : "אני מודה בגלוי, שהערובה הגדולה ביותר כנראה לשלום העולם טמונה ביצוא הבין־לאומי של ההון". וכאשר הצליחו המעצמות לנהל את המשברים בבלקן ב־1912 וב־1913 , היו מי שמצאו בכך ראיות נוספות לכך שהקפיטליזם ניצב לימין השלום. בקונגרס האינטרנציונל השני בבזל ב־1912 אף הרחיק הארגון לכת וציין שמעתה ישתף פעולה עם פציפיסטים מהמעמד הבינוני.

סימן מעודד נוסף נמצא בסולידריות הסוציאליסטית שהתגבשה בשל המתחים הבין־לאומיים. בינואר 1910 נועדו בבלגרד נציגי המפלגות הסוציאליסטיות ממדינות הבלקן השונות במאמץ לגבש מכנה משותף. "עלינו להרוס את הגבולות", נאמר בהצהרת המפלגות הללו, "החוצצים בין העמים שתרבותם זהה ובין מדינות שגורלותיהן הכלכליים והמדיניים קשורים זה בזה ולהשליך את כבלי השליטה הזרה הגוזלת ממדינות את זכותן לקבוע את גורלן בעצמן". באביב 1911 החמירו היחסים בין אוסטריה־הונגריה לאיטליה, וסוציאליסטים משתי המדינות פעלו נגד הרחבת ההוצאות הצבאיות ואיום המלחמה. רגע התקווה הגדולה התרחש בסתיו 1912, עם פרוץ מלחמת הבלקן הראשונה. סוציאליסטים מרחבי אירופה, מאתיים אלף מהם בברלין לבדה ועוד מאה אלף בפאתי פריז, השתתפו בהפגנות ענקיות למען השלום, והאינטרנציונל השני נועד לכינוס חירום. יותר מ-500 צירים מ-23 מפלגות סוציאליסטיות שונות (רק הסרבים בחרו שלא לבוא) נועדו בעיר בזל שבשווייץ.

ילדים לבושים לבן צעדו בראשם ברחובות אל הקתדרלה הגותית הגדולה הבנויה לבנים אדומות. מאורות התנועה הסוציאליסטית טיפסו לדוכן וגינו את המלחמה, כל מלחמה, ודיברו על כוחם של מעמדות הפועלים. אחרון הדוברים היה ז'ורס, והוא נשא את אחד מנאומיו הגדולים. "נצא את האולם הזה", סיים את נאומו, "מחויבים להצלת השלום והציביליזציה". ההתקהלות הדתית הזאת, שכן כך היא הצטיירה, שרה עוד המנון אחד, ונגן העוגב השמיע מיצירות באך. "אני עדיין מסוחררת מכל מה שחוויתי", כתבה המהפכנית הרוסייה אלכסנדרה קוֹלוֹנְטאי (Kolontai) באקסטזה לידיד. כעבור שלושה חודשים פרסמו שתי המפלגות הגדולות באינטרנציונל השני, הצרפתית והגרמנית, מנשר משותף המגַנה את מרוץ החימוש והמבטיח לפעול יחד למען השלום. אך בקיץ של אותה שנה, בשעה שהסוציאליסטים הצרפתים דחו את ההצעה להגדיל את צבא ארצם, תמכו הסוציאל־דמוקרטים ברייכסטג בהגדלת התקציב של צבא גרמניה.

החולשה שהיתה טמונה בבסיס האינטרנציונל השני לא נגעה רק לחילוקי דעות לאומיים בענייני אסטרטגיה וטקטיקה, היא היתה טמונה במהות הלאומיות. וגם היא הוסוותה בניסוחים. בגל הקונגרסים עד 1914 הביעו דוברים מכל המדינות הצהרות אציליות על האחווה הבין־לאומית של מעמדות הפועלים, ואין ספק כי רובם התכוונו למה שאמרו. אך כבר ב־1891 השמיע ציר הולנדי לקונגרס השני של האינטרנציונל השני את הדברים המביכים אך הנבואיים: "הרגשות האינטרנציונליים המונחים ביסוד הסוציאליזם אינם בקרב אחינו הגרמנים". הוא יכול לומר דברים דומים על כל המפלגות הסוציאליסטיות והאיגודים המקצועיים האחרים. התברר שהלאומיות אינה רק משהו שהמעמדות השליטים מטפחים וכופים על שאר האומה. היא היתה מעוגנת בשורשים עמוקים בחברות השונות באירופה. היא התבטאה בשירי פועלים צרפתים או בגאוותם של פועלים גרמנים על שירותם בצבא. אולי קל יותר להבין את השפעת הלאומיות על האינטרנציונל השני במבט לאחור, למשל באי־יכולתן של המפלגות הסוציאליסטיות השונות להסכים על אופן הציון של אחד במאי, במחלוקות שפרצו בשנים 1905 ו־1906 בין מנהיגי האיגודים המקצועיים הגרמניים לצרפתיים במשבר הראשון במרוקו או בביקורת של המפלגות הסוציאליסטיות בגרמניה ובצרפת זו על התנהלותה של זו. הניסיון שעשו הסוציאליסטים בבלקן ב־1910 לכונן חזית אחידה כשל כעבור שנה, כאשר הסוציאליסטים הבולגרים שכבר היו שקועים במאבקים פנימיים תקפו את הסרבים.

ב־1908 יצאה המפלגה הסוציאליסטית האוסטרית נגד ממשלתה שסיפחה את בוסניה־הרצגובינה, אך לא גילתה אהדה יתרה לזעם הסרבי על הצעד. אדרבה, הסוציאליסטים האוסטרים נטו להניח שלארצם יש שליחות ציביליזטורית בבלקן

ב־1908 יצאה המפלגה הסוציאליסטית האוסטרית נגד ממשלתה שסיפחה את בוסניה־הרצגובינה, אך לא גילתה אהדה יתרה לזעם הסרבי על הצעד. אדרבה, הסוציאליסטים האוסטרים נטו להניח שלארצם יש שליחות ציביליזטורית בבלקן. והם לא היו לבדם. אמנם אחד מיסודות התאוריה הסוציאליסטית היה שהאימפריאליזם הוא דבר רע, אך בשנים שקדמו ל־1914 גברה נטייתן של מפלגות סוציאליסטיות להגן על נכסי המושבות של ארצותיהן בטענה שציביליזציה נעלה יותר תורמת לזו הנחותה יותר. היו אף סוציאליסטים גרמנים שהרחיקו לכת וטענו שגרמניה זקוקה לתוספת מושבות למען התועלת הכלכלית שהן יביאו למעמד הפועלים הגרמני. ב־1911 פתחה איטליה במלחמה אימפריאליסטית גלויה נגד האימפריה העות'מאנית כדי להשתלט על שטחים שלה בצפון אפריקה. האגף הימני במפלגה הסוציאליסטית האיטלקית תמך בממשלה בהצבעות. אמנם לימים סילקה המפלגה משורותיה את נציגיה בפרלמנט, אך המזכיר שלה הבהיר כי הוא סולד מהלחצים שמפעיל האינטרנציונל השני: "כל הביקורת חייבת להיפסק, ולמען ההגינות, עלינו לומר שכל הבקשות לגילויי דעת נחרצים יותר — מצד כלשהו — מוגזמות ונטולות היגיון".

כעבור שנה נאלץ הבלגי קָמִיל הוֹיְסְמַנְס (Huysmans), שעמד בראש לשכת האינטרנציונל השני, לנטוש לזמן־מה את הכוונה לכנס את הקונגרס הבא של הארגון בווינה בשל המתחים בין סוציאליסטים בני לאומים שונים במדינה. "המצב באוסטריה ובבוהמיה", כתב, "מצער ביותר. חברינו שם טורפים זה את זה. המחלוקות הגיעו לשיאים. הרגשות סוערים, ואם נתכנס בווינה, ייערך הקונגרס ברוח של מריבות שייצרו את הרושם הגרוע ביותר בעולם. האוסטרים והצ'כים אינם היחידים השרויים במצב הזה; כך קורה גם בפולין, באוקראינה, ברוסיה ובבולגריה". היחסים בין הסוציאליסטים הצרפתים לגרמנים היו אבן הראשה של האינטרנציונל השני (כשם שהיחסים בין גרמניה לצרפת הם מפתח לקיומו של האיחוד האירופי של ימינו), ושני הצדדים הדגישו חזור והדגש את חשיבותו. אך ב־1912 חשף שַׁרְל אַנְדְלֶר (Andler), פרופסור לגרמנית בסורבון שנודע באהדתו לסוציאליזם ולגרמניה, את האמת הלא נוחה הזאת בלא כחל ושׂרק. פועלים גרמנים, כתב בסדרת מאמרים, הם יותר גרמנים מאשר אינטרנציונליסטים, ואם תפרוץ מלחמה, מכל סיבה שהיא, הם יתמכו בגרמניה.

גם תנועת השלום של המעמד הבינוני התגלתה כלא חסינה בפני הלאומיות, ממש כמו האינטרנציונל השני. פציפיסטים איטלקים התאכזבו מרה כאשר עמיתיהם האוסטרים סירבו להפגין למען זכותם של בני המיעוטים השונים (בהם כמובן איטלקים באוסטריה־הונגריה). אלזס־לורן היה זה כבר לסלע מחלוקת בין פציפיסטים גרמנים לצרפתים. הגרמנים טענו כי תושבי שני המחוזות מאושרים ומשגשגים בשלטון הגרמנים, ואילו הצרפתים הביאו ראיות להוכיח כי ההפך הוא הנכון, למשל מספר דוברי הצרפתית שהיגרו משם. כל צד התקשה לבטוח באחר. "אם נתפרק מנשקנו", אמר פציפיסט גרמני אחד ב־1913 , "יש סיכוי של מאה לאחד שהצרפתים... יתקפו". גם בין פציפיסטים בריטים לגרמנים לא שׂרר אמון רב. כאשר פרץ משבר מרוקו ב־1911 שאיים להידרדר למלחמה בין בריטניה לגרמניה, הביע רמזי מקדונלד בבית הנבחרים את התקווה "[ש]אף מדינה אירופית לא תניח ולו לרגע שמחלוקות מפלגתיות במדינה יחלישו את רוח האומה או את אחדותה". כעבור שנה יצא אחד מראשי הפציפיסטים הגרמנים נגד חבריו על שהגנו על בריטניה אשר לדבריו "מאיימת על עצם ביטחונה של הצמיחה הלאומית שלנו".

פציפיסטים מרחבי אירופה ניסו ליישב את אמונותיהם אלה עם הלאומיות שלהם במיני אבחנות בין מלחמות תוקפניות למלחמות מגן. שהרי יש מקום להגן על מוסדות ליברליים, גם אם הם אינם מושלמים, מפני משטרים אוטוקרטיים. כך הקפידו הפציפיסטים הצרפתים להבהיר שחובתם להגן על הרפובליקה כשם שאבותיהם היו חייבים להגן על המהפכה הצרפתית מפני אויבים מחוץ. ככל שהעמיק המשבר ב־1914, שמו להם מנהיגי אירופה למטרה לשכנע את תושבי ארצותיהם שכל החלטה לצאת למלחמה תהיה אך ורק לצורכי הגנה.

סוגיית המלחמה היתה המרכיב האחרון שערער את הניסיונות לקיים את השלום באירופה. בלוֹך קיווה בשעתו שככל שהטכנולוגיה תשנה את פני המלחמה והיא תהיה קטלנית יותר ותעשייתית יותר, כן יפוג הזוהר האופף אותה. למעשה ההפך קרה. התפשטות המיליטריזם וההתרגשות הכרוכה במלחמה הגבירו מאוד את קסמה בעיני אירופים רבים. אפילו אנג'ל, שעשה מאמצים כבירים לשכנע את קוראיו שהמלחמה אינה רציונלית, נאלץ להודות:

יש במלחמה, בסיפור שלה ובאביזרים הנלווים אליה דבר־מה המעורר רגשות עמוקים ומאיץ את הדם בעורקים של כולנו, גם של שוחרי השלום ביותר בקרבנו, וקוסם ליצרים כמוסים שאיני יודע מה הם, שלא לדבר על ההערצה הטבעית שאנו רוחשים לאומץ הלב, לאהבת ההרפתקאות ולעוצמת התנועה והפעולה.

מרגרט מקמילן היא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת אוקספורד ועומדת בראש סנט אנתוני'ס קולג' השייך לאוניברסיטה. הספרים והמחקרים הרבים שחיברה הקנו לה שם ומעמד בעולם. ספרה מ-2002, שהוקדש לוועידת השלום בוורסאי, Peacemakers: The Paris Conference of 1919 and Its Attempts to End the War, זיכה אותה בתשבחות ובפרסים רבים.
המאמר מבוסס על פרק מספרה ״המלחמה ששמה קץ לשלום״ שראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד | ספריית אפקים. מאנגלית: כרמית גיא.