חלמתי שאני חולם

מדוע נוצרים חלומות שבהם אנו מודעים להיותנו חולמים, וכיצד זה קשור למסע בזמן ולרצון חופשי?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

חלימה היא ודאי אחת התעלומות המשונות ביותר בחייהם של בעלי החיים הישֵנים. הגלישה של המוח ממצב של התנסות ערנית ומודעת לעצמה לחוסר ההכרה שבשינה (שהיא מצב קיומי משונה כשלעצמו) ומשם לסימולציה של התנסות בעולם מדומיין, היא כבר כמה אלפי שנים מושא לחקירה והשתאות באמנות, דת, רפואה שבטית, ובמאה השנים האחרונות גם במדע המודרני. ייתכן שעיקר הפליאה נובע מהעובדה שהמוח מייצר סימולציה ואינו מתייחס אליה ככזו. כלומר, הסימולציה הינה עד כדי כך ממשית, שהיא גורמת לעירור רגשות ותגובות במוח כאילו חווינו את הדבר האמיתי (רוב השרירים משותקים כדי שהגוף לא יגיב גם הוא), ועדיין אנחנו לא קולטים שזו אינה אלא אשליה. אבל מה קורה כשכן קולטים? מה קורה כאשר תוך כדי חלום, אנחנו מתחילים להבין ש... זה רק חלום. ייתכן שזוהי התעלומה המשונה מכולן בממלכת השינה: החלימה המודעת.

מקיצים מחלומות מהסוג הזה – "חלום צלול" הוא המונח המדעי מאז 1913 – מדווחים כי כאשר הם נעשים מודעים לקיומה של המציאות הממשית החיצונית בעודם בתוך החלום, הם מתחילים לחוות רמות שונות של שליטה בחלום. השליטה היא בדרך כלל בַדְמוּת המייצגת את החולם ולעיתים אף בדמויות ואלמנטים נוספים בחלום, וכל זאת מבלי לאבד ממוחשיות החוויה. מתוך מודעות לאשליה חולמים עשויים להחליט, למשל, שיש להם כוחות-על ולעוף, לשגר אליהם (או מהם) דמויות ואף להפוך בעצמם לדמות אחרת. לעיתים תוך כדי חוויה נזכרים בעתיד לבוא, כלומר "מנחשים" מה עומד לקרות בחלום ואז מאפשרים או מונעים זאת באופן אקטיבי. ולפעמים מודעות זו משמשת כדי למנוע מחלום להפוך לסיוט.

גיבוש זיכרון החלום מתרחש אחרי היקיצה ויכול מאוד להיות שבתהליך ההתעוררות, המודעות לעולם האמיתי מתערבבת עם זיכרון החלום וכך מתגבש זיכרון כוזב של חלימה מודעת

"...הייתי רק בן 15 ועדיין ללא רישיון", מספר מרואיין טיפוסי במסגרת מחקר על חלימה מודעת, "איך מצאתי את עצמי נוהג ועוד במקום כה מסוכן? אבל ככל שהכרתי בטבעה הסיוטי של החוויה, התחלתי להבין שאני חולם. איכשהו ההבנה הזו אפשרה לי להירגע ואפילו לנתב את החלום. המכונית נשארה קרובה לכביש בלי שאתערב בנהיגה. עלתה בי מחשבה שרצוי שמישהו יעזור לי. לפתע אמי היתה זו שנהגה ואני ישבתי בבטחה לצידה". חוויה מעין זו אינה נדירה מאוד אך למרבה הצער, גם לא כל כך תדירה. רוב האנשים מדווחים על לפחות חוויה אחת בחייהם בה נזכרו בעולם החיצוני בזמן החלום והתייחסו אליו כאשליה, ואצל כעשרים אחוז בלבד החוויה חוזרת על עצמה כמדי חודש.

אך עם כל הכבוד לנשאלים, ראוי לשאול אם ניתן להסתמך על דיווחיהם. הרי אפילו אם נאמין לגמרי שהם מאמינים שהיו מודעים לקיומו של החלום בזמן שחלמו אותו, אין זה אומר שאכן כך היה. אחרי הכל, גיבוש זיכרון החלום מתרחש אחרי היקיצה ויכול מאוד להיות שבתהליך ההתעוררות, המודעות לעולם האמיתי מתערבבת עם זיכרון החלום וכך מתגבש זיכרון כוזב של חלימה מודעת. אין זה פלא, אם כן, שרוב המחקרים בתחום הוקדשו לשאלה אם תופעת החלום הצלול קיימת בכלל.

כל סוג של פנטזיה

עדויות אמפיריות לקיום התופעה החלו להופיע בשנות השבעים. סטיבן לבּרז' (LaBerge) ועמיתיו היו הראשונים שהצליחו לסכם עם הנבדקים מראש, לפני השינה, על ביצוע פעולות שונות במהלך החלימה אותן יוכלו החוקרים לנטר. למשל, כיוון שגלגל העין אינו משותק במהלך שנת REM בניגוד לרוב שרירי הגוף, החוקרים סיכמו על דפוס מסוים של תנועות עיניים אותו ביצעו החולמים. כדי לוודא שהנבדקים אינם מזייפים, לברז' מדד את גלי מוחם כדי שיוכל להסיק כי הם אכן נמצאים במהלכו של שלב ה-REM בשינה. מאז, ניסויים שונים תמכו בממצאיו של לברז' אך בשנים האחרונות עולות עדויות כי זו אינה בדיוק שנת REM רגילה. זאת בשל הפעילות הרַבה באזורים מסוימים באונה הקודקודית ובקליפת המוח הקדם-מצחית, אזורים שחלקם אחראיים על חשיבה לוגית ומודעות ואשר פעילותם נמוכה בזמן שנת REM נורמטיבית. השלב הבא מכאן, היה לנסות לברר כיצד ליזום מראש חלומות מודעים.

חלימה צלולה מתקשרת אסוציאטיבית עם כל אותם סרטים וסיפורים בהם הגיבורים מחוברים לסימולציה ממוחשבת כלשהי שגורמת להם לשהות במצב דמוי חלום, תוך שהם ערים לקיומו של העולם האמיתי החיצוני

הפיתוי הטמון בחלום צלול הוא אדיר. המודעות לסימולציה מאפשרת, פוטנציאלית, "לממש" כל סוג של פנטזיה, להתמודד עם סיוטים באופן יעיל, או פשוט לשחק בהתנסויות שונות. כך מעידה, למשל, חוקרת החלומות הצלולים, בוורלי דאוּרסוֹ, המספרת על חלום בו קפצה לתוך מדורה, אכלה את הלהבות המלוחות וטסה לביקור בשמש למנה שניה. דאוּרסוֹ אף טוענת כי היא מנצלת לעיתים את מיומנותה כדי להתנסות, באופן מכוון, בפנטזיות מיניות שונות בחלומותיה. לאור הפוטנציאל, קל להבין כיצד נוצרו עם השנים אינספור מדריכי ניו-אייג', עם תוקף מדעי מסוים או בלעדיו, המסבירים כיצד נוכל להפוך לחולמים מודעים. חלקם שמים דגש על דמיון מודרך ואחרים ממליצים להשתמש בגאדג'טים (כמו REM-Dreamer או NovaDreamer) ואפליקציות (Dream:On) שנועדו לזהות מתי אדם ישן נכנס לשלב ה- REM ולהפיק גירוי אור-קולי שאמור להזכיר לו על קיומו של העולם אמיתי בחוץ. בהנחה שלא תתעוררו עצבניים מכל ההפרעות הללו, כדאי לדעת שהאפקטיביות שלהם בעירור חלומות מודעים לא ממש מוכחת, בלשון המעטה. עם זאת, מחקר ניסויי שהתפרסם החודש בכתב העת Nature Neurosciece העלה ממצאים מבטיחים הרבה יותר. באמצעות זרם קל בתדר 40 הרץ במשך 30 שניות על גבי הגולגולת, החוקרים הצליחו לגרום ל- 77% מהנבדקים להיכנס לחלימה מודעת ולדווח עליה, מבלי שידעו מראש על מטרת הניסוי. אז אולי אפשר לנחש שהגאדג'ט הבא כבר בדרך.

אבל השאלה המסקרנת ביותר לטעמי, שנותרה בלתי פתורה, היא מהו בכלל פשר ההתרחשות המוזרה הזו, מדוע החלימה המודעת מתרחשת? צריך ראשית להודות כי גם השאלה מדוע אנחנו חולמים באופן כללי היא שאלה שנותרה שנויה במחלוקת, אם כי עם השנים, עלו עדויות שונות כמו חשיבות החלימה בפתרון בעיות או בעיבוד תהליכי זיכרון. בראיה רחבה יותר, לפחות מבחינה אבולוציונית, התופעה הכללית של חלימה נדמית כהזדמנות יקרה מפז, הזדמנות להתנסות באופן מוחשי במגוון התרחשויות לא אמתיות. גרסאות שונות של אירוע שחווינו או ששמענו עליו, תרחישים עתידיים, ואפילו סיטואציות חדשות שכביכול אינם קשורים לחיינו כלל – כל אלה הופכים להזדמנות לעבּד מידע ולהתנסות במגוון טעויות, להתמודד עם סיטואציות של מאבק, כישלון וניצחון, לחוות טווח של רגשות מורכבים... וכל זאת, מבלי לספוג את ההשלכות הממשיות בעולם האמיתי. לכן, אם נסכים, לכל הפחות, כי חלומות הם הזדמנות להתנסוּת כמו-ממשית חסרת השלכות ממשיות, וכי חלומות צלולים הם תופעה שהיא תת-קטגוריה של חלומות, אז נוכל אולי לשאול איזו מין הזדמנות טומן בחובו החלום הצלול.

ברוכים הבאים לרכבת השדים

מתוך הסרט "עיר אפלה" 1998.

מתוך הסרט "עיר אפלה" 1998.

חלימה צלולה מתקשרת אסוציאטיבית עם כל אותם סרטים וסיפורים בהם הגיבורים מחוברים לסימולציה ממוחשבת כלשהי שגורמת להם לשהות במצב דמוי חלום, תוך שהם ערים לקיומו של העולם האמיתי החיצוני. הדוגמה המפורסמת ביותר בקולנוע היא המטריקס, כמובן, וישנן דוגמאות רבות נוספות כמו עיר אפלה, התחלה (Inception), פפריקה, אקזיסטנז, הקומה ה- 13, סטאר טרק הדור הבא (בפרקי ההוֹלוֹ-דֵק) ועוד. ובכל זאת, נדמה לי שההקבלה בין סרטים אלה לבין חלימה מודעת אינה מושלמת. ראשית, בכל אותם סרטים ההבחנה בין עולם האשליה לבין העולם האמיתי היא בדרך כלל חד משמעית (או לכל הפחות, כך מאמינות הדמויות). אך בחלימה צלולה ההבחנה היא אמביוולנטית למדי, אולי משום שקשה להיזכר בבהירות בפרטי המציאות האמיתית. יתרה מזאת, המודעות לעולם החיצוני-האמיתי אינה אלא זיכרון רפה בהשוואה לעולם האשליה הנחווה במוחשיות ואינטנסיביות. זהו דיסוננס מאוד מוזר ולכן, אולי אין זה פלא שחולמים רבים, כאשר הם נזכרים תוך כדי חלום שיש עולם אמיתי שם בחוץ, פשוט מתעוררים אוטומטית או מנסים להעיר את עצמם.

סיבה נוספת שבעטיה ההקבלה בין חלומות צלולים לבין סרטי "מטריקס" אינה הקבלה מושלמת, היא משום שברוב הסרטים, כאשר הגיבור מודע לקיומה של הסימולציה, היא נותרת משמעותית עבורו רק בשל ההשלכות שיש לה ולפעולות שבה על העולם החיצוני האמיתי. זהו למעשה המנוע העלילתי המרכזי: גיבורי הסיפור (ועמם אנחנו, הצופים) צריכים להשתכנע שלא מדובר ב"סתם" סימולציה ללא השלכות על החיים הממשיים. לכן אף פעם אי אפשר להיות אדישים כלפיה; חייבים להשתחרר ממנה או להשתמש בה באיזשהו אופן. בחלום צלול, לעומת זאת, גם הסוגיה הזו מאופיינת באמביוולנטיות- למרות שאין באמת השלכה על העולם החיצוני, החולם המודע אינו אדיש כלל. בהשוואה לחלימה רגילה, מחקרים הראו כי העוררות הפיסיולוגית של מערכת העצבים ההיקפית (האחראית על הזעה, קצב דפיקות הלב, קצב הנשימה) בחלומות צלולים היא בדרך כלל רבה. לכן, חוויית החלום הצלול קרובה אולי יותר לחווייתנו הראשונה כילדים במתקן אקסטרים בלונה-פארק. ברוכים הבאים לרכבת השדים או ההרים: מצד אחד אנחנו יודעים שנגיע לסוף הנסיעה בלי שיחטוף אותנו איזה שד בדרך או שחלילה הרכבת תיזרק מהמסילה, כי אנחנו יודעים הרי שזו "רק סימולציה" ולכן היא בטוחה; מצד שני, אנחנו לא מסוגלים ממש להירגע כי בכל זאת מפעפע איזה ספק.

חולמים מודעים השולטים בכל ניואנס בחלום שלהם – גם אם נאמין לדיווחיהם שזה אכן כך והם לא משוויצים ומקצינים את זיכרונות חלומותיהם – הם מאוד נדירים

לכן, באופן פחות אינטואיטיבי, כדאי אולי להקביל חלומות צלולים דווקא לז'אנר אחר של סיפורים - ז'אנר המסעות בזמן. מצד אחד, גם המסע בזמן הוא סוג של סימולציה: אפשר שוב ושוב לנחות בסיטואציה כלשהי, בעבר או בעתיד, להשפיע עליה ולגרום לה להתפתח באינספור וריאציות. אבל מצד שני, למרות השליטה הפוטנציאלית של הנוסע בזמן בגורלו ובגורלותיהם של אחרים, המציאות לא ממש נחווית כאשליה. למרות כוחו של הנוסע בזמן להתערב במציאות ולשנותה, הצופים בסרט תמיד במתח יחד איתו, כי נשאלת השאלה: האם הוא באמת יצליח לעצב את העולם כפי רצונו? הספק נובע תמיד מאיזה חשש שמא הנוסע בזמן לא יצליח לשכתב את המציאות כראוי בגלל אירוע בלתי צפוי, או משום שגישתו למכונת הזמן תיחסם והוא יאבד את השליטה בגורל, את השליטה בעצמו. זוהי האמביוולנטיות שעולה גם בחלומות הצלולים.

חולמים מודעים השולטים בכל ניואנס בחלום שלהם – גם אם נאמין לדיווחיהם שזה אכן כך והם לא משוויצים ומקצינים את זיכרונות חלומותיהם – הם מאוד נדירים. כלומר, רוב הדיווחים אודות חלומות צלולים דומים יותר לדוגמה הראשונה שהבאתי ופחות לשנייה. לכאורה, אותו חולם בן ה- 15 שנקלע לסכנה מאחורי ההגה מבלי לדעת לנהוג, לא היה צריך לשגר לשם את אמו כדי לקבל עזרה. ברגע שהוא נעשה מודע כי מדובר באשליה, הוא יכול היה פשוט להחליט שהוא כן יודע לנהוג, לטוס עם המכונית מעבר לצוק, או בכלל להחליף את כל סיטואציית הנהיגה בחלום אחר כאוות נפשו. למה הוא לא עשה זאת? מדוע מכל האפשרויות הללו ואחרות, הוא הזעיק דווקא את אמו כנהגת? מדריכי הניו-אייג' למיניהם מנסים לשכנע שזה משום שאנחנו פשוט לא מספיק מיומנים; שאם רק נתאמן מספיק, נהיה בטוחים בעצמנו, נסלק את תחושת האמביוולנטיות, נשלוט לגמרי בחלום המודע ונצלול לכל הפנטזיות הכמוסות שלנו. כל זה נשמע מאוד מבטיח ותכליתי, כדרכם של מדריכי עזרה עצמית אמריקאים, אבל מה אם אותה אמביוולנטיות היא בעצם העיקר? מה אם היא הגרעין שבזכותו נוצרה התופעה הזו מלכתחילה?

בורג במכונה, אדון לגורלו

מעבר לממד הבידורי הטמון בסרטי המסע בזמן, אפשר לומר כי התמצית הפילוסופית, המונחת בלב ליבו של הז'אנר, היא מצב קיומי פרדוקסאלי: יכולתו של הגיבור לעשות מניפולציה באופן חיצוני ואובייקטיבי על עולם בו הוא עצמו מתקיים באופן סובייקטיבי. למשל, בסדרת סרטי בחזרה לעתיד, כאשר מרטי מקפליי נוסע בזמן, הוא מתפקד כסובייקט בעל רצון חופשי מוחלט, העורך מניפולציה על העולם של מרטי מקפליי (הוא עצמו) המתפקד כאובייקט חסר השליטה בעולם דטרמיניסטי. המוטיב הזה חוזר על עצמו באינספור סרטים בהם הנוסע בזמן מתערב בתגובת השרשרת של אירועי המציאות, וכמעט אין זה משנה מהו הז'אנר הנלווה- פעולה (טיימקופ), קומדיה מטופשת (ההרפתקה המצוינת של ביל וטד) דרמה רומנטית (אשתו של הנוסע בזמן) וכו'.

אם חלום רגיל הוא הזדמנות לעבד מידע ולהתנסות באופן מוחשי במגוון סימולציות, אולי חלימה מודעת מאפשרת לנו להתמודד עם הדיסוננס שבין רצון חופשי לבין עולם דטרמיניסטי

במעין וריאציה מתוחכמת על ז'אנר המסע בזמן, בסרט לקום אתמול בבוקר (Groundhog Day), ביל מארי מגלם דמות שהינה התלכדות בין הסובייקט היודע בעל הרצון החופשי, לבין האובייקט חסר השליטה והידע הפועל בעולם דטרמיניסטי. כיוון שהוא חווה אינספור פעמים את אותו יום בדיוק, הוא מודע להיותו לכוד בתוך מציאות בה הוא אדון לגורלו ולגורלם של אחרים. זו מעין סימולציה של עולם החוזרת על עצמה אינספור פעמים ובכך מאפשרת לגיבור לעשות מה שהוא רוצה ולמי שהוא רוצה (כולל לו עצמו). מצד שני, השליטה אינה מוחלטת: הגיבור כמעט תמיד נתקל בהפתעות בלתי צפויות ובנוסף, לרוב מפעפע החשד שמא למחרת הוא יקום ליום חדש ויאבד את שליטתו בתגובת השרשרת של המציאות (מה שאכן קורה בסצנת הסיום). נדמה שהחלום המודע הוא מעין איחוד כזה של סובייקט ואובייקט. המודעות החמקמקה כי "זה רק חלום", מקנה לסובייקט שליטה בגורלו אך לעולם אין זו שליטה מוחלטת ונראה כי לסימולציה יש עדיין חיים משל עצמה, לפחות במידה מסוימת.

ערבוב התחושות הזה, בין שליטה לחוסר שליטה, דווקא נשמע מוכר. נדמה שאנחנו מתנדנדים בין שתי האפשרויות הללו רוב חיינו. מצד אחד, אני חש שאני סוכן בעל רצון חופשי בעולם, בעל שליטה ואדון לגורלי. אני זה שבוחר עכשיו להזיז את אצבעותיי לפי פקודה ולפרסם את המאמר הזה באלכסון וכן, יכולתי הרי להסתדר גם בלי כל המשפט הזה ובכל זאת כתבתי אותו. מצד שני, אני יודע גם שכל אלה הם תוצרים של פעולות אלקטרו-כימיות של מערכת העצבים הכוללת את המוח וכל אלה מצייתים לחוקים פיסיקליים. לכן, בהנחה שאינני איזו נשמה מטפיסית המנהלת מבחוץ את המכונה הזו שהיא גופי, אז אולי בכל זאת מדובר בתגובת שרשרת, תהליך מתמשך של סיבה ותוצאה. האם באמת יכולתי לפרסם את הכתבה הזו אחרת מכפי שכתבתי אותה? אני מרגיש שכן אבל לעולם לא אדע בוודאות כי למציאות בחץ הזמן הזה, יש רק גרסה אחת. לעומת זאת, למציאות של הנוסע בזמן או של החולם המודע אין גרסה אחת. בעולם האמיתי אני מרגיש שיש לי רצון חופשי מוחלט אבל עדיין תוהה עד כמה הוא בעצם מוגבל ועד כמה אני עוד בורג בעולם בעל אינספור משתנים הפועלים בתיאום. הנוסע בזמן והחולם המודע, לעומת זאת, יכולים לנסות לבדוק זאת הלכה למעשה.

ייתכן ששתי התחושות הקיומיות המנוגדות הללו הן מקור התשוקה של חלקנו לז'אנר המסע בזמן ויכול להיות גם, שהן המקור לחלימה מודעת. אם חלום רגיל הוא הזדמנות לעבד מידע ולהתנסות באופן מוחשי במגוון סימולציות, אולי חלימה מודעת מאפשרת לנו להתמודד עם הדיסוננס שבין רצון חופשי לבין עולם דטרמיניסטי ומאפשרת לנו, באופן פרדוקסלי, להתנסות בשניהם בעת ובעונה אחת, בעולם בו הכל אפשרי. זהו קסם קטן אך מפתיע: התודעה מופנית כלפי עצמה ולפתע, יוצר העלילה והדמות הראשית החווה אותה בהדרגה, מתלכדים יחד בחדוות יצירה וגילוי.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על חלמתי שאני חולם

03
ד.ה.

תופעת החלום השכיח, שבו אנו "בתוך הסיפור" ואיננו מודעים לכך שאנו חולמים דיה כשלעצמה, בהתעוררותנו, להביא אותנו למחשבה שהמציאות היא רק תחושת-מציאות, וגם ממה שאנו חווים עכשיו כמציאות - אפשר להתעורר.
ואולם תופעת החלום הצלול, שבו אנו יודעים שזהו סיפור ולמרות זאת בוחרים להישאר בו, יכולה ללמד אותנו על ההכחשה המאפיינת את החיים: גם כאשר מראים לנו את הדרך להשתחרר מן החלום ולחיות במודעות מלאה וללא סבל, אנו נאחזים בחלום, מזדהים אתו וחוששים לאבד את זהותנו (המדומיינת) אם נתעורר.

06
ד.ה.

"למציאות בחץ הזמן הזה, יש רק גרסה אחת. לעומת זאת, למציאות של הנוסע בזמן או של החולם המודע אין גרסה אחת. " - האמנם?

ראשית - גם החולם המודע נמצא בתוך אותו חץ זמן עצמו: החלום הוא רק קבוצה חלקית למציאות, האין זאת? וגם הנוסע בזמן יוצר במסעו חץ זמן משלו, הגם שהוא מורכב מקטעי-זמן שבשביל אחרים הנם מנותקים, ומחץ זמן זה אינו יכול להשתחרר.

ושנית - המציאות בחץ הזמן הזה כוללת, מלבד חלומות מודעים, גם תסריטים חלופיים ברמות שונות: כאשר אנו מתכננים משהו, יוצרים משהו, מספרים-מחדש זיכרון, כל אלו ועוד יוצרים מציאויות בועה עם זמן משלהן.

החופש היחיד שאנו יכולים לשער הוא טרנסצנדנטי, מעבר לעולם המושגים, אבל חופש זה אינו בתחום הדיון של המאמר.

08
מיכל

מניסיון- בתהליך גמילה מ-nsri, יש חלימה מודעת. קורה לי הרבה לפעמים אפילו אם אני שוכחת כדור אחד. הבחירה שלי בחלום הזה היא לעוף. לפעמים טלפורטציה או להשרות גדילה או התרבות של עצמים באמצעות הידיים ללא מגע. כשאני רוצה להתעורר יש בחלום מיטה שאני נכנסת אליה ומתעוררת. לא צמיד זה מצליח לפעמים צריך כמה נסיונות. אחד האותות הקבועים בחלום שזה חלום הוא שהטלפון הנייד עושה בעיות קשות. עד כאן זה נשמע נחמד אבל לפעמים אני לא מצליחה לעוף כי השמיכה חונקת אותי. החלומות האלה לפעמים נעימים ולפעמים פחות ולא תמיד אפשר להתעורר מהם ישירות בהחלטה מודעת. לפעמים נדמה לי שאני מתעוררת המון פעמים ואז מגלה שאני עדיין בחלום. היתכן שהחוקרים אינם מודעים לקשר בין גמילה מNSRI לחלום מודע? אני מתקשה להאמין שהמוח שלי ממציא את זה בשניה של היקיצה, אבל הכל יתכן כמובן. פחות התלהבתי מהחיבור בין החלום המודע לסרטים על מסע בזמן ואולי לא הבנתי את הקשר בין המשל והנמשל.

    09
    בר חיון

    שלום מיכל ותודה על התגובה המרתקת. קראתי בעבר על כך שההתנסות בתרופות SNRI (קב' תרופות נגד דיכאון וחרדה בעיקר, למי שלא מכיר) קשורה בחלימה אינטנסיבית (חלומות קיצוניים יותר; יכולת טובה יותר לזכור את החלומות) אך לא שמעתי על קשר בין תרופות אלה (או גמילה מהן) לבין חלימה מודעת. אחרי קצת חיפוש באינטרנט בעקבות תגובתך, מצאתי מעט עדויות אישיות של אנשים שטענו שהשימוש ב-SNRI גרם לחלימה מודעת. אינני יודע אם זה מעיד על תופעה רחבה אבל זה מרתק בעיני. זה מרתק, בין השאר, בדיוק בגלל הקשר שניסיתי להצביע עליו במאמרי בין חלימה מודעת לבין ז'אנר המסעות בזמן. ייתכן שהמתח הזה, שבין שליטה להיעדר שליטה, בין רצון חופשי לבין דטרמיניזם, מקבל איזושהי העצמה תחת השפעת SNRI מסויימים. אינני יודע, אבל זה בהחלט מעניין.