חמושים עד השיניים

כמות כלי הנשק שבידי אזרחי ארצות הברית היא הגבוהה בעולם. איך קרה הדבר? אין מדובר במסורת היסטורית או באבן יסוד של הזהות הלאומית
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

בשנת 1970, במהלכו של ויכוח ציבורי בנוגע לתרבות הנשק של ארצות הברית בעקבות הירצחם של רוברט פ. קנדי ומרטין לותר קינג, ההיסטוריון ריצ׳רד הופשטטר (Hofstadter) התקשה להבין כיצד הפכה המדינה ״לאומה המתועשת היחידה שבה הבעלות על רובים, מקלעים ואקדחים נפוצה באופן חוקי בקרב חלקים גדולים באוכלוסייה״. במאמר בכתב העת American Heritage, הוא הביע דאגה עמוקה כלפי מדינה ״שופעת כלי נשק – אולי כחמישים מיליון כאלה – בידיים אזרחיות״. אם ארצות הברית שפעה כלי נשק אז, כיום היא מוצפת.

מחצית המאה לאחר מכן, יש בבעלות האמריקנים כארבע מאות מיליוני כלי ירי והמדינה נושאת בתואר המפוקפק של היחידה בעולם שבה ידוע כי רובים הם הגורמים המובילים למוות ילדים ובני נוער. כיום, האמריקנים חיים עם כ-1.2 רובים לנפש – כפול מן המדינה הבאה בתור, תימן. אף שאוכלוסייתה מהווה פחות מחמישה אחוזים מאוכלוסיית העולם, כמחצית ממספר כלי הירייה בעולם נמצא בארה״ב בידיים אזרחיות. יתרה מכך, בשנים האחרונות אמריקנים ראו עלייה גדולה במכירת כלי ירייה ובמקרי מוות הקשורים לירי, על רקע חוקי אחזקת נשק שהלכו והתרופפו ברחבי המדינה.

למה בכל החברות הדמוקרטיות המודרניות האחרות מי שנמצאים בסכנה מבקשים לפרוק את הגברים הללו מנשקם, ואילו בארה״ב לבדה הם מתעקשים להתחמש? כיצד הפכה ארה״ב לכה יוצאת דופן בכל הקשור לרוביה?

לאור ההתפתחויות הללו, שאלתו של הופשטטר חוזרת ונשמעת בהולה: ״למה בכל החברות הדמוקרטיות המודרניות האחרות מי שנמצאים בסכנה מבקשים לפרוק את הגברים הללו מנשקם, ואילו בארה״ב לבדה הם מתעקשים להתחמש״ כיצד הפכה ארה״ב לכה יוצאת דופן בכל הקשור לרוביה?

מנקודת מבטנו כיום, קשה לדמיין עולם שבו כלי ירייה תופשים מקום פחות מרכזי בחייה של ארה״ב. אבל מדינה מלאה ברובים לא הייתה טבעית וגם לא בלתי נמנעת. הראיות מצביעות על נקודת מפנה בתרבות הנשק של ארה״ב באמצע המאה ה-20, זמן קצר לאחר שהמדיניות בנושא לכדה את תשומת לבו של הופשטטר.

הערכות הנגזרות ממכירות רובים ומסקרים מצביעות על כך שבשנת 1945, היו בארה״ב כ-45 מיליון כלי ירי, בתקופה שבה היו במדינה 140 מיליון תושבים. רבע מאה לאחר מכן, בשנת 1970, מספר כלי הנשק הוכפל, ואילו האוכלוסייה גדלה בקצת פחות מ-50 אחוזים. בשנת 2020, מספר האקדחים והרובים זינק לכמעט פי עשרה מכפי שהיה בשנת 1945, ואילו האוכלוסייה גדלה בשיעור של פחות מ-2.5 לעומת 1945.

ג'ון וויין, Born to the West, נולד למערב, מרשה האנט

עיקרון אמריקני מקודש: הגבר, חמוש באקדחו, הוא שיגן על האישה - לא החוק, לא החברה, ג'ון וויין ומרשה האנט ב-Born to the West (משנת 1937). תצלום: סרטי פרמאונט, ויקיפדיה

מאמצע המאה ה-20 ועד היום, כלי נשק הפכו ממעורבים באורח זעיר יחסית בפשיעה האמריקנית, לכאלה שתופסים את מרכז הזירה. מחקר שנעשה על ידי הקרימינולוג מרטין וולפגאנג על דפוסי הרצח בפילדלפיה בין השנים 1948-1952 מגלה כי רק 33 אחוזים ממקרי הרצח בעיר כללו שימוש בכלי נשק. כיום, 91 אחוזים ממקרי הרצח בפילדלפיה עושים שימוש בכלי ירייה. באופן דומה, שיעור מקרי הרצח תוך שימוש בכלי ירי במדינה כולה עומד על 81 אחוזים. בנוסף, סקרי דעת קהל משרטטים את השינוי שהתחולל במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20, מאמריקנים הרוכשים רובים בעיקר לשם ציד ופנאי, לרכישות לצורך הגנה עצמית מפני אנשים אחרים. ביחד, הממצאים הללו מגלים שינוי עמוק מאוד בתרבות הרובים של ארה״ב בין אמצע המאה ה-20 ועד היום.

אז כיצד התרחש השינוי הזה? עד לאחרונה, קשה היה לומר. מיעוט הנתונים ההיסטוריים על זמינותם של כלי נשק הותירה את מקורותיה של תרבות הנשק האמריקנית לוטה בערפל.

בארה״ב אין רישום לאומי של כלי נשק, שמשמש את מרבית המדינות האחרות כדי לספור את מלאי הרובים שלהן. רישום רובים הוא נושא המעורר מחלוקות לוהטות בקרב בעלי נשק, שחוששים שאם יורשה למדינה לנהל רישום כזה, אחריו יגיע הליך החרמה מטעם המדינה

בארה״ב אין רישום לאומי של כלי נשק, שמשמש את מרבית המדינות האחרות כדי לספור את מלאי הרובים שלהן. עם זאת, רישום רובים הוא נושא המעורר מחלוקות לוהטות בקרב בעלי נשק, שחוששים שאם יורשה למדינה לנהל רישום כזה, אחריו יגיע הליך החרמה מטעם המדינה. אף שמאגרי רישום [ורישוי] הוכחו כמצמצמים את מספר מקרי המוות הקשורים בנשק, החוק בארה״ב, ובעיקר חוק ההגנה על בעלי כלי נשק משנת 1986, שהתקבל תחת הנשיא דאז רונלד רייגן –אוסר על הממשלה הפדרלית לנהל רישום כזה. עד היום, רק שש מדינות בארה״ב מנהלות רישום כזה.

ללא רישום כלי נשק לאומי, חוקרים נאלצו להסתמך על סקרים נתונים המייצגים בעקיפין בעלות על נשק כדי לחקור נטיות הקשורות לזמינות כלי נשק בארה״ב. רוב הנתונים הקיימים על תפוצתם של כלי נשק מקורם בשאלות ספורות ב- General Social Survey, סקר סוציולוגי שהחל בשנת 1973 לשאול משקי בית על בעלות על כלי נשק וממשיך לשאול זאת אחת לשנתיים. בגלל העקביות הזו לאורך זמן והעובדה שהמדגם שלו מייצג ברמה הלאומית, הסקר נחשב לתקן הזהב של הנתונים בנוגע לבעלות על כלי נשק. הוא גם שימש נתונים עקיפים בנוגע לבעלות על כלי נשק, המספקים הערכות מדויקות יותר ברמה המקומית וברמת המדינה. חלק מן מקורות המידע העקיפים הנפוצים ביותר הם רישיונות הצייד ומנויים על כתב העת  Guns and Ammo בכל מדינה, וגם על שיעור מקרי ההתאבדות בנשק בכל מדינה.

מכירות הנשק בכל שנה נותנות לנו גם מושג על זרימת כלי הנשק אל תוך המדינה, אבל מאחר שבלתי אפשרי לדעת לאן מגיעים כלי הנשק הללו וכמה זמן הם נמצאים בשימוש, מכירות רובים ואקדחים מספקים אומדן לא מדויק של הבעלות על כלי ירי לאורך זמן. יתרה מכך, נתונים על מכירת כלי נשק זמינים כל העת רק ברמת המדינה, ולכן אינם מאפשרים לחוקרים לנצל את ההבדלים ברמת מדינות ארה״ב כדי לבדוק איך שינויים בבעלות על כלי נשק קשורים לגורמים חברתיים נוספים כמו פשיעה, חינוך ומדיניות ציבורית ברחבי ארה״ב.

לא מפתיע אם כך שכאשר ועדה של המועצה הלאומית למחקר בחנה את מצב המחקר בנושא כלי נשק ואלימות בארה״ב בשנת 2005, היא גילתה כי ״תשובות לחלק מן השאלות הבוערות ביותר אינן יכולות להתקבל על סמך הנתונים הקיימים״.  הנתונים הטובים ביותר הזמינים מתחילים בשנת 1973 והם ״מוגבלים בעיקר לשאלות ספורות מן הסקר הכלל ארצי החברתי״. כפי שהוועדה ציינה בצדק:

״אפילו השיטות המשובחות ביותר אינן יכולות להתגבר על נתונים לא מספיקים... ללא שיפור במצב, השאלות המהותיות בתחום בנוגע לתפקידם של כלי ירי בהתאבדויות, רצח ופשעים אחרים ובפציעה בתאונה ימשיכו כנראה לעורר ויכוחים על בסיס ממצאים אמפיריים סותרים״.

במילים אחרות, ללא נתונים מתאימים, אפילו השאלות הבסיסיות ביותר בנוגע לרובים ואקדחים – כמו מתי וכיצד הצטברו רבים כל כך מהם בארה״ב – אינן ניתנות לתשובה ונותרות נתונות לפרספקטיבות מוטות פוליטית ולפרשנויות ספקולטיביות.

רונלד רייגן, מיניאפוליס

הנשיא רונלד רייגן: לא רצה לדעת כמה כלי ירייה יש לאזרחיו ולא רצה רישום מסודר של כלי הנשק. תצלום: ריצ'רד אוונס, הארכיונים הלאומיים של ארה"ב, ויקיפדיה

אולם, מחקר שנערך לאחרונה בראשות אליזבת ראסיש (Rasich) ובראשותי פורץ דרך חדשה על ידי הרחבת בסיס המידע כדי להתמודד עם שאלות מפתח בנוגע לבעלות על כלי ירייה. חוקרים נהגו מזמן להשתמש בנתונים על התאבדויות בכלי ירייה, הנחשבים ככלי האמין ביותר לאיתור משקי בית אמריקניים שבבעלותם לפחות כלי נשק אחד, כדי לבדוק את הקשר בין בעלות על כלי נשק לבין מבחר נושאים ובהם המחיר החברתי של כלי יריה, אלימות משטרה וירי המוני. עד למאגר המידע המורחב החדש שלנו, אמצעי מדידה זה היה זמין רק מ-1973 והלאה, תקופה שבה תרבות הנשק במדינה כבר שגשגה.

על ידי הרחבה ובחינה של הנתונים הללו לגבי שיעור בעלי הבית שיש בהם רובים ואקדחים – שיעור ההתאבדויות בירי – ניסינו לפענח את תעלומת המקור של תרבות הנשק הייחודית לארה״ב. המפתח להבנת יצירת השינוי התרבותי הזה נמצא בנתונים על אודות בעלות של כלי נשק בעשורים הקודמים. בעודנו נוברים ברשומות היסטוריות, גילינו כי הנתונים על התאבדויות בירי מגיעים עד לשנת 1949, השנה הראשונה שבה הנתונים הסטטיסטיים של ארה״ב כללו מידע בנוגע להתאבדות בעזרת אקדח. הזנו בעצמנו את כל מקרי ההתאבדות בירי עבור כל מדינה וכל שנה מ-1949 ועד 1972, תיקפנו את הנתונים באמצעות סדרה של מבחנים סטטיסטיים ועל ידי כך יצרנו את מה שהוא כעת צבר נתוני בעלות על כלי ירי, ברמת המדינה, מאגר הנתונים הממושך ביותר מבחינת היקף הזמן שהוא מייצג.

משהיו לנו הנתונים המתאימים, פנינו למשימה הבאה – הבנת שיעור בעלות כלי הנשק הגבוה באופן חריג בקרב אמריקנים. כשניסינו להבין מתי וכיצד המדינה רכשה כל כך הרבה כלי ירי, חשבנו בתחילה שהתשובה עשויה להימצא בהפרות הסדר ועלייה בשיעור הפשיעה בשנות השישים והשבעים. אבל גילינו מסלול שראשיתו באמצע המאה ה-20.

החוכמה המקובלת טוענת שהיצע גדול של כלי נשק היה תמיד חלק מהמסורת של ארה״ב, ואילו הביקוש התאים את עצמו לכך בהדרגה. הופשטטר חשב שיתכן שהדבר קשור גם ״למיתולוגיה האמריקנית ההיסטורית בנוגע לערך ההגנתי של כלי הנשק, כהגנה מפני עריצות״. ואכן, רובים סייעו לאמריקנים להבטיח את עצמאותם והרחיבו את גבולם המערבי בצפון אמריקה. כפי שרבים יודעים, הזכות של אמריקנים להיות בעלי כלי נשק ולשאת אותו, מקובעת כמובן בחוקה.

נכון שרובים נכחו בארה״ב מאז לידתה, בתחילה ככלים הכרחיים במושבות ובאזורי הספר. הם שיחקו תפקיד מכריע בדמיון האמריקני, בתרבות ובפוליטיקה. אולם, בחצי המאה האחרונה, תרבות הנשק של ארה״ב הייתה עד לשינוי חסר תקדים

נכון שרובים נכחו בארה״ב מאז לידתה, בתחילה ככלים הכרחיים במושבות ובאזורי הספר. הם שיחקו תפקיד מכריע בדמיון האמריקני, בתרבות ובפוליטיקה. אולם, בחצי המאה האחרונה, תרבות הנשק של ארה״ב הייתה עד לשינוי חסר תקדים. ההיסטוריון בריאן דה-ליי (DeLay) טוען כי הרעיון בדבר תרבות נשק מתמשכת בארה״ב אינו אלא מיתוס. הוא מראה כי תרבות הנשק המוקדמת הייתה תועלתנית, קולקטיבית ומכוונת על ידי המדינה; ואילו בחצי המאה האחרונה, הופעתם של טכנולוגיות נשק חדשות, כמו רובי סער, לצד שינוי לעבר שימושים בנשק כהגנה עצמית, הם שמגדירים את תרבות הנשק הנוכחית במדינה. ההתפתחויות הללו הובילו מומחים לנשק כמו הסוציולוג דייוויד יאמיין (Yamane) לזהות את עליית ״תרבות הנשק 2.0״ או ״תרבות של אזרחות חמושה״ כתופעה מודרנית ולא כתכונה לאומית מוגבלת.

הסבר חלופי לשיעור יוצא הדופן של נושאי כלי הירייה בארה״ב מתמקד בפרץ מעשי הפשיעה והפרות הסדר האזרחי בשלהי שנות השישים ובשנות השבעים – בתקופה שבה הופשטטר כתב ואופיינה בעלייה משמעותית בפשיעה. על פי נקודת המבט הזו, העלייה המהירה בשיעור בעלי כלי הנשק בחצי המאה האחרונה היא תוצאה של עלייה בשיעור הפשיעה ושחיקה באמון הניתן במוסדות. הנרטיב הזה מציין כנקודת מפנה בתרבות הנשק של ארה״ב את התפשטות האלימות העירונית והתפוררות הביטחון הציבורי בממשל במהלך מלחמת וייטנאם, שעודד אנשים לקחת את ביטחונם בידיים, כך יש אומרים.

רובים, רובה, רובה חצי אוטומטי, M16

משפחה אמריקנית לתפארת, וכלי ביטוי אמריקני בסיסי. תצלום: Offspring 18 87, ויקיפדיה

בעוד שעלייה בפשיעה וירידה באמון בממשל האמריקני אולי תרמו לעלייה הגדולה בביקוש לכלי ירייה, לא יתכן שזהו הסיפור כולו. נכון שמלאי כלי הנשק בארה״ב גדל במהירות באותה תקופה, אולם נתונים היסטוריים ממשרד המשפטים האמריקנית מעידים כי שיעור המשפחות שדיווחו על בעלות על כלי נשק נותר יציב או אפילו ירד בשנות השישים ובראשית שנות השבעים. יתרה מכך, הנתונים שצברנו אנחנו עתה על בעלות על כלי נשק מאז 1949 מערערים על ההסבר הזה ומצביעים על נקודת הטיה בעשורים קודמים.

למעשה, על פי אומדננו ישנה עלייה בשיעור כלי הנשק מתחילה בשנות החמישים, בתקופה המאופיינת בשיעור נמוך של מקרי רצח ובשיא של אמון בממשל, דבר המעלה שאלות בנוגע לסיבה ולאופן שבו משקי בית נוספים רכשו כלי נשק בתקופה של רגיעה יחסית

כדי להבין מהו בדיוק מקורה של תרבות הנשק יוצאת הדופן של ארה״ב, אנחנו צריכים לבחון תקופת זמן מוקדמת עוד יותר. מן המחקר שלנו עולה מסלול חדש ומפתיע: עלייה מדהימה של 45 אחוזים במספר משקי הבית שבהם ישנה כלי ירי משנת 1949 ועד 1990, ששיאה בשנת 1990. להפתעתנו, יותר ממחצית מן העלייה הזו התרחשה לפני 1973, בתקופה שקודם לכן לא ניתן היה לחקור בשל היעדר נתונים שיטתיים על תפוצת כלי הנשק. הנתונים החדשים הללו מספקים פרספקטיבה היסטורית חשובה ביותר, ומראים כי העלייה התלולה בתפוצת כלי הירי החלה לפני התקופה שמאופיינת בעלייה בשיעור הפשיעה וירידה באמון. למעשה, על פי אומדננו ישנה עלייה בשיעור כלי הנשק מתחילה בשנות החמישים, בתקופה המאופיינת בשיעור נמוך של מקרי רצח ובשיא של אמון בממשל, דבר המעלה שאלות בנוגע לסיבה ולאופן שבו משקי בית נוספים רכשו כלי נשק בתקופה של רגיעה יחסית.

בחנו את הגורמים שהיו קשורים ביותר לעליות ברמת המדינה בשיעורים אלה משנת 1949 ועד שנת 1990, בעשורים שבהם הבעלות של משקי בית על כלי נשק עלתה בעקביות והתעצבה תרבות הנשק יוצאת הדופן של ארה״ב. בדרנו מספר משתנים שונים שעשויים היו לתרום לעלייה הזו – ובכלל זה שינויים דמוגרפיים, עלייה בפשיעה, עימותים גזעיים, שינויים בחינוך, הפרות סדר ועוד. שיקללנו את הנתונים תוך התחשבות בהבדלים בין מדינות ושנים במדגם שלנו, כפי שמקובל במחקרים מדעיים על בעלות על כלי נשק במהלך השנים, כדי להבטיח שאיננו משווים מדינה למדינה אחרת שיש בה הבדלים דרמתיים באוכלוסיות ובמסורות הקשורות לכלי נשק, או שהתוצאות אינן מוטות על ידי שנים ספציפיות שהן חריגות בנתונים.

הבום הכלכלי של אחרי מלחמת העולם השנייה והסדרה רופפת של תקנות נשק פדרליות כנראה הניעו את העלייה הגדולה בביקוש לכלי ירייה. בזמן ששיעור האבטלה ירד וההכנסות עלו, כלי נשק – שנחשבו פעם למותרות או להכרח מעשי – הפכו למוצר בר השגה עבור יותר ויותר אמריקנים

מכל ההסברים האפשריים שבדקנו, גילינו שהבום הכלכלי של אחרי מלחמת העולם השנייה והסדרה רופפת של תקנות נשק פדרליות כנראה הניעו את העלייה הגדולה בביקוש לכלי ירייה. בזמן ששיעור האבטלה ירד וההכנסות עלו, כלי נשק – שנחשבו פעם למותרות או להכרח מעשי – הפכו למוצר בר השגה עבור יותר ויותר אמריקנים. בה בעת, התפישה התרבותית של בעלות על כלי נשק השתנתה כנראה, בעד שמספר דורות של אמריקנים שחזרו ממלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם התרגלו לשאת נשק ולהשתמש בו.

בספרו Gun Country (משנת 2023), ההיסטוריון אנדי מקוויט (McKevitt) מוסיף על ממצאים אלה מרקם עשיר של ראיות מן הארכיונים. על ידי שילוב של פרסומות לכלי נשק, שימועים בקונגרס ומקורות עיתונאיים, בין השאר, מקוויט מראה כי תרבות הנשק האמריקנית היא ללא ספק מודרנית, וצמחה במפורש אחרי 1945, בעקבות מלחמת העולם השנייה וראשית הפוליטיקה של המלחמה הקרה.

מלחמת קוריאה, צבא ארצות הברית, חיל רגלים

חיילי הדיוויזיה השנייה של חיל הרגלים האמריקני במלחמת קוריאה (נובמבר 1950). תצלום: הארכיון הלאומי של ארה"ב, ויקיפדיה

בעקבות הפסקת הלחימה בשנת 1945, כך מראה מקוויט, הציף עודף של כלי ירי את השוק האמריקני, במחירים זולים להדהים. ההצפה הייתה מעשה ידיהם של קפיטליסטים שהתעשרו מסחר בנשק, קבוצה של יזמים כמעט בלתי ידועים שייבאו ומכרו את כלי הנשק הללו לצרכנים בארה״ב. הם עיצבו מחדש את תעשיית הנשק האמריקנית על ידי יצירת שוק ענק לרובים אזרחיים, שהגביל את השימוש המעשי במקום אחר והתמודד עם תקנות נוקשות יותר במדינות אחרות. הקפיטליסטים החדשים של שוק הנשק הרוויחו מעודפי הרובים והאקדחים הזולים המיובאים, ולמדו כיצד לעודד ביקוש באמצעות שיווק של רובים מיובאים כסחורות נחשקות עבור האמריקני המצוי. הם עסקו בשיווק המוני של רובים מיובאים אלה לצרכנים שופעי מזומנים שהיו להוטים לרכוש את כלי הנשק המלחמתיים המיוחדים הללו מן הקצה השני של העולם.

מודעות בכתבי עת לרובים ואקדחים זולים שניתן להזמין בדואר פנו אל קונים שלא יכלו להרשות לעצמם מותגים של כלי נשק מתוצרת ארה״ב

מודעות בכתבי עת לרובים ואקדחים זולים שניתן להזמין בדואר פנו אל קונים שלא יכלו להרשות לעצמם מותגים של כלי נשק מתוצרת ארה״ב. מודעות אלה ניצלו את הקסם של רובי וינטאג׳ כמזכרות אותנטיות מימי מלחמת העולם השנייה מגרמניה, רוסיה, צ׳כוסלובקיה, יפן ומדינות אחרות מוכות מלחמה. מודעות אלה קרצו לצרכנים בהצעות ל״חסכון אדיר על רובים של ותיקי מלחמת העולם השנייה שעלו לממשלות אירופה מחיר גבוה פי ארבעה או חמישה מן ההצעות המפתות הללו״. בעזרת היבוא הזול הזה, כל אחד יכול היה להיות ״הבעלים הגאה של כלי נשק משש מדינות בעולם״ תמורת ״מבצעים שאין כמותם״. הרובה ששימש את לי הארווי אוסוולד כשרצח את הנשיא ג׳ון פ. קנדי היה רובה איטלקי שנרכש מחנות בשיקגו בהזמנה בדואר.

מודעה, רובה, לי הרווי אוסוולדף רצח, ג'ון קנדי

המודעה שבאמצעותה רכש לי הרווי אוסוולד את הרובה (האיטלקי) ששימש אותו לרצוח את הנשיא קנדי (הרובה, בעמודה השמאלית, שלישי מלמעלה), מתוך כתב עת "קליין" לתרבות הפנאי. תצלום: ויקיפדיה

בניסיון להתגונן מפני מחירים אלה של אספקת הנשק הזר החדשה, תעשיית הנשק האמריקנית קידמה חקיקה פדרלית שנועדה לחסום את כניסתם הבלתי מבוקרת של כלי נשק מיובאים. אולם, ממשל הנשיא דווייט איזנהאואר החליט כי הפניית כמויות הנשק בעולם אל תוך ארה״ב עדיפה על פני חימוש מורדים קומוניסטים ברחבי תבל. רצח קנדי, לצד עלייה בשיעור הפשיעה בערי ארה״ב השונות, הם שדחפו את הקונגרס בסופו של דבר לפעולה. הסנטור תומס דוֹד (Dodd) הגיש הצעת חוק בשנת 1963 שנועדה להגביל את מכירת כלי הנשק בהזמנה בדואר. מאמצים אלה הביא לחוק הפיקוח על הנשק של שנת 1968, שהוא החקיקה המשמעותית ביותר בתולדות ארה״ב הנוגעת לכלי נשק.

בניסיונו להסביר את תרבות הנשק הייחודית של ארה״ב, הופשטטר חשב שיתכן כי זו נולדה מן הרעיון הלאומי הוותיק ולפניו נשק נגיש הוא מחסום בפני עריצות. הוא צדק למדי. כפי שעולה מן הראיות ההיסטוריות החדשות, השגשוג הכלכלי של אחרי מלחמת העולם השנייה, שפע כלי הנשק הזולים לצד עלייה בהכנסות, הם שסללו את הדרך לתרבות הנשק הייחודית של ארה״ב. ברגע שתרבות הנשק הכתה שורשים, היא שגשגה, בסיוע המדיניות הציבורית. התאוריה של הופשטטר תואמת את העובדה שהעלייה המתמדת בתפוצת כלי הנשק בין 1949 ל-1990 התאפשרה בזכות פיקוח סלחני, וחוזקה על ידי מצביעים שראו בזכויות הנשק סמל של חירות וזכות להגנה עצמית.

מתוך הנתונים הנרחבים, אנחנו יכולים לראות שהופשטטר כתב ברגע מכריע בתולדות הנשק בארה״ב. במהלך מרבית ההיסטוריה האמריקנית, כלי נשק שימשו בעיקר לבילוי וצייד, אבל המהלך המלחמה הקרה המדינה פנתה לעידן חדש של תרבות הנשק. הופשטטר מת בשנת 1970, באותה שנה שבה כתב את מאמרו על אודות כלי הנשק. הוא לא חי כדי לראות כיצד האתוס הנוגע לבעלות על כלי נשק הופך לכזה הנמשך עד ימינו אלה.

במדינה שבה לעשרות מיליוני בני אדם יש כלי נשק, ביטחון הציבור הופך לאחריות אישית, ולכן יחידים מחליטים לעתים קרובות שהכי כדאי להם להגן על עצמם על ידי רכישת כלי ירייה. התשוקה להיות מוגן מפני מי שיש להם כלי נשק על ידי רכישת כלי נשק – כפול מיליון בני אדם – הובילה למרוץ חימוש שהופך את כולם לבטוחים פחות

הופשטטר סבר כי אמריקנים מתחמשים נגד עריצות מלמעלה, אבל כיום המציאות היא שונה. רובים, ששימשו באמצע המאה ה-20 בעיקר לצייד וספורט, משמשים בעיקר להתגוננות מפני אזרחים אחרים – וכך משקפים את הפחד המודרני, את העריצות של אי הוודאות זה מול זה.

במדינה שבה לעשרות מיליוני בני אדם יש כלי נשק, ביטחון הציבור הופך לאחריות אישית, ולכן יחידים מחליטים לעתים קרובות שהכי כדאי להם להגן על עצמם על ידי רכישת כלי ירייה. התשוקה להיות מוגן מפני מי שיש להם כלי נשק על ידי רכישת כלי נשק – כפול מיליון בני אדם – הובילה למרוץ חימוש שהופך את כולם לבטוחים פחות. אירועים היסטוריים לצד בחירות מדיניות עיצבו את ההתפוצצות הזו בבעלות על כלי נשק, שהובילה לחברה שבה רבים מקשרים בין רובים לתחושה של ביטחון אישי. כתוצאה מכך, אנחנו שומעים כל העת על כלי נשק שנעשה בהם שימוש בחללים משותפים המשמשים ללימוד, פולחן דתי ופנאי.

המהפכה האמריקנית, תותח, רובים, שחזור, נשק

האמריקנים זוכרים ומשחזרים את המהפכה האמריקנית, כשאזרחים נטלו נשק כדי ללחום בעריצות. אלא שכעת, הם מתחמשים נגד בני ארצם והורגים אלו את אלו כמעט ללא הבחנה, מתוך פחד, ניכור ואומללות. תצלום: כריס צ'או

בשנת 1970, הופשטטר, שחשב על האופן שבו עימותים אישיים ופוליטיים מתגלגלים במדינה שיש בה כל כך הרבה כלי ירי, שאל: ״עד לאן צריכים הדברים להגיע?״ כעת, 54 שנה לאחר מכן, אנחנו יכולים לענות לו. בשנת 2021, ארה״ב הייתה עד למספר הגדול ביותר אי פעם של מקרי מוות בירייה ובשנת 2023, התרחשו בה מקרי הירי ההמוני הקטלניים בתולדותיה. מגמות חדשות מדאיגות כוללת עלייה במספר אקדחי הרפאים – כלי נשק מתוצרת בית המורכבים מחלקים בלתי ממוספרים שקשה לאתר ולפקח עליהם – ועלייה בתפוצה של כלי נשק אוטומטיים צבאיים בידיים אזרחיות. הבעלות על כלי נשק הולכת ונפוצה, אחד מכל חמישה בתים בארה״ב רכש כלי נשק במהלך מגפת הקורונה ובעלי כלי נשק חדשים כוללים כעת גם נשים ואזרחים שאינם לבנים. חברי צ׳רלס, המטפל בדרי רחוב בשיקגו, העובד עם נוער המעורב בתקריות אלימות, סיכם את המצב היטב: ״התשובה היא יותר נשק פירושו יותר נשק״.

מקרי ירי המוני באוסטרליה, קנדה ובריטניה הניעו את הממשלות שם ליישם תקנות פיקוח הגיוניות על נשק, ובכלל זה איסור על כלי נשק אוטומטיים ודרישות רישוי והרשמה. הצלחת הצעדים הללו מציעה תקווה כי המצב הנוכחי ניתן לתיקון

המעגל הזה של כלי נשק המולידים יותר כלי נשק עלול להפוך לנורמה, אלא אם ייעשו מעשים מטעם המדינה כדי להפוך את המגמה. מן המחקר עולה כי התערבות המדינה להגבלת זמינות כלי הנשק יכולה להביא לשינוי משמעותי. בשנות התשעים, שיעור פשיעה חסר תקדים הביא מדינות רבות בארה״ב לאמץ מגבלות על כלי נשק שהקטינו מאוד את זמינות כלי הנשק והצילו עשרות אלפי חיים. יתרה מכך, מקרי ירי המוני באוסטרליה, קנדה ובריטניה הניעו את הממשלות שם ליישם תקנות פיקוח הגיוניות על נשק, ובכלל זה איסור על כלי נשק אוטומטיים ודרישות רישוי והרשמה. הצלחת הצעדים הללו מציעה תקווה כי המצב הנוכחי ניתן לתיקון. אולם, על אף התקדמות זו, בשנים האחרונות ראינו נסיגה במאמצי הפיקוח על הנשק גם ברמת המדינה וגם ברמה הפדרלית. חלק מן המדינות הקלו או ביטלו חוקים, ובשנת 2022 בית המשפט העליון הגביל את יכולתן של מדינות להגביל את נגישות הנשק. הדבר תרם כנראה לעלייה התלולה האחרונה במספר מקרי המוות בירייה, בעיקר בקרב אמריקנים שחורים.

סקירה של תולדות ארה״ב עוזרת למצוא תובנות להווה. העלייה התלולה האחרונה במכירת כלי הנשק וההקלה במגבלות עליהם בארה״ב תובעת תשומת לב, משום שיש לה השלכות החוצות דורות וגבולות. כלי ירי שנרכשו בזמן העלייה בפשיעה בשנות התשעים, נותרו בקהילות ויש להם השלכות הנוגעות לדורות הנוכחיים – הם אחראיים לעשירית מן הפער בתוחלת החיים בין גברים לבנים לשחורים כיום. גבולות עבירים בין מדינות מאפשרים תנועה של כלי נשק מאזורים שבהם הפיקוח דליל לאזורים שבהם החוקים נוקשים יותר ועלייה בשיעור הפשיעה.

אנשים חייבים לדחות את ההנחה שעל פיה יותר כלי נשק מובילים ליותר ביטחון. השפעתם של כלי יריה. העדפת זכויות הנשק של היחיד בארה״ב על פני ביטחון הקהילה הפכה לסכנה לחפים מפשע

כיום, אמריקנים עומדים בצומת קריטי, ומתמודדים עם ההשלכות של היותם מדינה חמושה באותה מידה נגד אויבים מבחוץ וזה נגד זה. כדי לפתור את הבעיה, אנשים חייבים לדחות את ההנחה שעל פיה יותר כלי נשק מובילים ליותר ביטחון. השפעתם של כלי יריה, השורדים יותר ממאה שנה, חורגת מגבולות משק הבית המסוים ומשפיעים על רווחתן המשותפת של קהילות. העדפת זכויות הנשק של היחיד בארה״ב על פני ביטחון הקהילה הפכה לסכנה לחפים מפשע. אמריקנים לכודים היום במרוץ חימוש שהם מלבים והוא גורם לכולנו להיות בטוחים פחות. תרבות הנשק יוצאת הדופן של ארה״ב תובעת הערכה מחודשת קריטית של סדרי העדיפויות והמדיניות של המדינה, כדי להבטיח עתיד בטוח יותר – עתיד בו המדינה תהיה מפורסמת מסיבות אחרות, שאינן כלי נשק.

מיגן קאנג (Kang) עוסקת במחקר לדוקטורט בסוציולוגיה באוניברסיטת פרינסטון בניו ג׳רזי, והיא חוקרת מן החוץ במעבדה הפלילית של אוניברסיטת שיקגו ובפרויקט האלימות ואי השוויון של פרינסטון. במחקר שלה בוחן זמינות כלי נשק ומדיניות ציבורית באמצעות אתנוגרפיה ושיטות משולבות.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitterתורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: חנות נשק בספרינגפילד, מיזורי, ארה"ב. תצלום: Owaki/Kulla, אימג'בנק/גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מיגן קאנג, AEON.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על חמושים עד השיניים

03
גידי

מאמר דעה ולא מאמר על בסיס מחקרי מוצק אלא אוסף הנחות בהקשר סטטיסטי מקרי. זמינות הנשק במדינת ישראל גדולה משמעותית מאשר בארה"ב כשלכל אזרח מגע קרוב בצבא עם נשק, בחובה ובמילואים. אין בעיה בישראל בהיצע שהוא גדול יותר מאשר בארה"ב ובכל זאת "תנאי השוק" לא הכתיבו את השימוש לרעה בנשק זמין מאוד. ללא נתוני המגזר הערבי שיש לו קשר ישיר של נתוני ארגוני הפשיעה האחוז היחסי של נשק לצרכי פשיעה נמוך בישראל משמעותית.
מחקרים רציניים מקשרים את הקשר בין שמוש בנשק, אלימות ופשיעה ליסודות החברתיים של החברה: הגירה, פערים חברתיים, חוסר ביטחון כלכלי, זמינות מערכות החינוך והבריאות ועוד. דווקא נתונים אלה צריכים להסביר את צריכת הנשק והשימוש הפלילי בו. זה גם אמור להטריד את כל מי את אזרחי מדינת ישראל שיש בה שסעים חברתיים, כלכליים ותרבותיים הולכים ומתרחבים.