חרב הפיפיות של יהודית

האם התובנה כי האלימות בעולם במגמת ירידה מזה 5,000 שנה עשויה לסייע למין האנושי, או שמא דווקא לגרום לנו לטמון את ראשינו בחול?
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

מאות פנים יש לה, ליהודית. מאות אמנים מאז ימי הביניים ועד המאה העשרים ניגשו לצייר או לפסל את הגיבורה המקראית שאזרה עוז, פיתתה את הולופרנס שר הצבא האשורי של נבוכדנצר שאיים להחריב את ירושלים, וכרתה את ראשו בשנתו. ספר יהודית מספר אמנם סיפור אחד אך כצפוי, כל אמן קרא אותו קצת אחרת. רוב העבודות, כמו אלה של בוטיצ'לי או ג'ורג'ונה, הדגישו עד כמה יהודית היא תמה ועדינה. מיכאלאנג'לו וסאראצ'ני, בחרו בדמות אפלולית ומסתורית, קלימט היה בין האמנים הרבים שראו ביהודית בעיקר פתיינית סקסית, וג'נטילסקי הפכה אותה לקַצָבית שכמו ניגשת לעוד יום עבודה בהפרדת ראשי-אדם. אבל מבין מאות פניה של יהודית, אני מכיר רק ציור אחד בו ניצחונה אינו שלם: ציורו של קרוואג'יו שהושלם ב-1599.

יש משהו לא ראליסטי בציור זה, חלומי כמעט. ברוב הציורים המתמקדים בסצנת כְּריתת הראש, יהודית מפעילה את משקלה על חרבה (כמו כאן), או לכל הפחות משקיעה את המאמץ הנדרש כדי לנסר דרך בשר וחוליות צוואר. בתנוחה בה יהודית של קרווג'יו נמצאת, לא קל אפילו להחזיק חרב באוויר. היא נרתעת לאחור עד שנדמה שהחרב בידה מקבלת כוח עצמאי, חיים משל עצמה. זו הנקודה בה עולה צרימה המבקעת את אווירת הניצחון. פניה של יהודית אומרות זאת באופן מורכב אך מפורש: נחישותה נעשית אמביוולנטית ומסתננות אליה תחושות דאגה ודחיה; סיוטו של הקורבן (שאצל ציירים רבים משמש שמחה לאיד) הופך לסיוטה הגובר ותוך כדי מעשה, הברוטאליות המופעלת עליו פוצעת גם אותה. כמו לפני רגע השיא בסרט אימה, אנחנו מבינים שמשהו בגיבורה כבר לא רוצה להיות שם, אבל אין דרך חזרה.

יהודית

מיכלאנג'לו מריזי דה קאראווג'ו, "יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס", שמן על בד, 1598

האם בציורו של קרווג'יו טמון מסר נבואי? האם הדחיה העולה ביהודית עולה גם בכורתי הראשים של ימינו? ובאופן רחב יותר, האם אלימות נעשתה (ועדין הולכת ונעשית) לחרב פיפיות מושחזת הגובה מחיר מבני אדם ומרתיעה אותם מלעשות בה שימוש מלכתחילה? במובן מסוים, התשובה שמציע הציור היא, ממש לא. למעשה, הסיטואציה בה יהודית נמצאת כל כך ייחודית, עד שהיא מוכיחה בדרך השלילה דווקא כמה קל לקחת חיי אדם.

רוב העבודות, כמו אלה של בוטיצ'לי או ג'ורג'ונה, הדגישו עד כמה יהודית היא תמה ועדינה

למשל, למרות המשרתת המלווה אותה, אין אפשרות לפיזור אחריות כפי שמתאפשר ברוב הרציחות בעולם. יהודית היא הנפש היחידה בסיפור ההוגָה את תכניתה, טומנת את המלכודת, לוכדת את הקרבן ורוצחת אותו בשנתו. ללא מסיכה על פני הקוטלת או על פני הקורבן, מבטיהם מתלכדים (חילוף המבטים הזה קורה רק אצל קרווג'יו), מה שלא מאפשר לעמעם את תחושת אחריותה האישית של יהודית. גם תהליך של דה-הומניזציה, ש"הקל" על כל כך הרבה רציחות על רקע אידיאולוגי במאה העשרים, אינו אפשרי לאחר שיהודית עמלה קשה כל כך לרכוש את אמונו של הולופרנס.

כלי-נשקה קצר וקטילתו אינה מידית, בניגוד לטיל מונחה נניח, ששיגורו בימינו כרוך לכל היותר ב"מכה קלה בכנף". ונוסף לכל, יהודית היא אישה (90% מהרוצחים בארה"ב הם גברים, ולא בכדי) שפויה וצלולה בדעתה. אם קרווג'יו ראה משהו בסיפור ששאר האמנים פספסו, הרי זה את הנסיבות הייחודיות שטענו את משימתה של יהודית באמביוולנטיות מכבידה.

יהודית

יהודית, פרט מהציור של קאראווג'ו

ואף על פי כן, למרות ייחודיות הסיטואציה, האם בכל זאת רתיעתה של יהודית מהאלימות היא כיום משותפת ליותר בני אדם מאי פעם? ואם כן, כיצד תובנה זו עשויה להועיל לנו מעבר לתחושה חולפת של אופטימיות.

העידן השלו בהיסטוריה

מדי פעם עיתונים מפנקים אותנו בחדשות טובות. בדרך כלל זה קורה בסופי שבוע, אז יש לגיטימציה להירגע ולקרוא, למשל, על המדען שמצא את "מולקולת המוסר" או על כך שאמפתיה ושיתוף פעולה הם תכונות המוטמעות בחיווט המוח. אולם מרוב הכתבות והמאמרים עולה רוח פסימית יותר, אותה מאפיין הציטוט הטיפוסי הבא הלקוח מתרגום מהניו-יורק טיימס: "מִסְפרן ההולך וגובר של שפיכויות הדמים – המתקפה בניירובי שהותירה 60 חללים, הוצאתם להורג של שבויים כפותים ומכוסי עיניים על ידי אנשי ג'יהאד בסוריה, חייל מצרי שמסתכל דרך כוונות הרובה שלו ויורה בבתו בת העשרה של מנהיג האחים המוסלמים – מעלה את השאלה עתיקת היומין: האם האכזריות הזאת רוחשת בכולנו? מומחים רבים סבורים שכן".

בהינתן פרשנויות קוטביות כאלה לטבע האדם, מה הפלא שוויכוחים הדנים באלימות הם בדרך כלל רחוב ללא מוצא

בהינתן פרשנויות קוטביות כאלה לטבע האדם, מה הפלא שוויכוחים הדנים באלימות הם בדרך כלל רחוב ללא מוצא. אי שם, באיזו שיחת סלון, צד אחד וודאי מנופף עכשיו באצבעו ומזכיר את שפיכות הדמים בסוריה, ותוך אזכור סרט טבע שהוא ראה רק אתמול על טרף זברות בסוואנה, יטען כי אלימות היא המצב הטבעי לכל בעלי החיים כולל האדם, רק החזק שורד, כך היה וכך יהיה. השני יגחך ויטען שאת האלימות המסיבית והברוטלית בהיסטוריה של המין האנושי, הביאה דווקא הדת והציביליזציה המודרנית, והוא ידגים את יצר האדם הטוב באמצעות טוב ליבם של ילדים קטנים (למשל ילדיו) וייזכר גם בכתבה על איזה שבט אפריקאי של ציידים-לקטים המנהל עד היום חיים שיתופיים ושוויוניים. האם יש מוצא מהוויכוח הזה?

הציטוט מהטיימס משקף שתי טענות מוכרות ורווחות: האחת, שהאכזריות טמונה בכולנו והשניה, שמגמת האלימות בעולם היא בעלִיה. הטענה הראשונה, למרבה הבלבול, היא אכן נכונה ולא נכונה: אם נפנה למחקר המדעי שהצטבר בפסיכולוגיה ומדעי המוח, נגלה כי קיים אוסף רחב של יצרים, מוטיבציות, הטיות ונסיבות, שהינם בעלי פוטנציאל לאגרסיה ואלימות מצד אחד, וחיבה, אחווה ושיתוף פעולה מצד שני. אך מה לגבי הסברה השניה? ספרו האחרון של החוקר סטיבן פינקר, The Better Angels of Our Nature: Why Violence Has Declined, הוא ניסיון מקיף ויסודי להוכחת הטענה, כי האלימות בעולם דווקא צונחת בכל היבטיה מזה 5,000 שנה. טענה מחקרית זו, שהתגבשה ב- 15 השנים האחרונות, אינה מסתמכת על נרטיביים או אנקדוטות אקטואליות של אלימות, אלא על ניתוח כמותי, ארכיאולוגי והיסטורי ברחבי העולם, הכולל בין השאר בדיקת סיבות מוות לא טבעי מתקופות שונות.

הפוגרום בארמון החורף

איוון ולאדימירוב, "הפוגרום בארמון החורף", שמן על בד, 1917.

אחת השאלות הראשונות ששואל פינקר, היא האם יש בכלל היגיון בקיומו של יצר אַלים כברירת מחדל תמידית? לפי דרווין לפחות, אלימות חייבת להיות חלק מאסטרטגיה אבולוציונית כלשהי. אם כולנו מכונות הישרדות ביולוגיות אז הברירה הטבעית, כפי שמסביר ריצ'רד דוקינס בספרו "הגן האנוכי", תעדיף את הגנים של מכונות ההישרדות המנצלות באופן אופטימלי את הסביבה שלהן, כולל ניצול והרתעת שאר מכונות ההישרדות. אבל אם עיקרון הברירה הטבעית פועל על כולם, אז כל אורגניזם צריך לקחת בחשבון את תגובת הנגד של האורגניזם בו הוא שואף לפגוע. וזו אולי אחת הסיבות לכך שבמציאות הלא הוליוודית, כאשר מנתחים בשיטתיות (באמצעות מצלמות בברים וניתוח ראיונות עם עדי ראיה) עימותים פרונטליים חמי מזג, חוקרים רואים כי רובם המכריע מסתיים באגו חבוט ולא באלימות ממשית.

ניסיון מקיף ויסודי להוכחת הטענה, כי האלימות בעולם דווקא צונחת בכל היבטיה מזה 5,000 שנה

פשוט משום שמאזן הרתעה בדרך כלל משתלם יותר מתקיפה מפורשת. אלא שלצערנו, זהו אינו פיתרון מספק לנטרול האלימות. התנאי למאזן הרתעה אפקטיבי הוא ידע: כל צד חייב לא רק לדעת את כוחו וכוונותיו של הצד השני, אלא לדעת גם שהצד השני ער לכוחו וכוונותיו שלו עצמו. אם מרקם הידע העדין הזה מתמוסס, עולה הסיכוי שצד אחד יתקוף מתוך הערכת-יתר את כוחו או לחילופין, מתוך אופציית "הקם להורגך השכם להורגו".

כאן נכנסו לתמונה המדינות הראשונות שהחלו להתגבש לפני כ- 6,000 שנה והיוו, לטענת פינקר, אחת מתוך ארבע המגמות ההיסטוריות שתרמו להפחתת האלימות בעולם. לשלטונות היה אינטרס כלכלי מובהק להפחתת האלימות בין אזרחיהם משלמי המיסים, וכך הם הפכו לגורם הרתעה ואכיפה ניטרלי, שהפך את מאזן האימה בין אזרחים יריבים לפחות רלוונטי. זו היתה גם השערתו המפורסמת של תומס הובס בספרו המונומנטלי "לוויתן". להובס לא היתה דרך לבדוק זאת אך ממצאי ניתוח כמותי שהצטברו בעשור וחצי האחרון מראים כי אכן, צניחת האלימות הדרסטית הראשונה, בשיעור של עשרות אחוזים, התרחשה עם התחזקותן של המדינות שתבעו מונופול על האלימות ובכך הפקיעו אותה מאזרחיהן. השתכללות מנגנוני הבירוקרטיה ואמצעי הלחימה רק הגבירו מגמה זו.

עד המאה ה- 17, רוב האירופאים כבר סלדו ממש מהתפרצויות אלימות ואפילו שפה גסה

לפני עליית שלטון החוק, התחרות על אדמה ומשאבים היתה משחק סכום אפס - אם צד אחד הרוויח היה תמיד צד שהפסיד. תחת שלטון ריכוזי, הפחתת תחושת האיום התמידית בין בני אדם היתה בין הגורמים העיקריים לפריחת הזדמנויות עסקיות בשלהי ימי הביניים, המבוססות על שיתוף פעולה. כסף כאמצעי תשלום נעשה דומיננטי והחליף בהדרגה את סחר החליפין, וכאשר נורמות מסחר המבוססות על win-win הלכו והתפשטו, הן גרמו לתוקפנות להיות עוד פחות משתלמת משהיתה קודם לכן. בכך, נורמות אלה עודדו ריסון ושליטה עצמית שהשתכללו מאז המאה ה- 11 באירופה. כיוון שאי אפשר היה להצמיד שוטר לכל אזרח, אפשר לומר שמגמת התרבותיות הזו היתה מעין מהלך משלים למגמת ההרתעה שיצרה המדינה. עד המאה ה- 17, רוב האירופאים כבר סלדו ממש מהתפרצויות אלימות ואפילו שפה גסה. ערכי הכבוד, ההרתעה והנקמה, הוחלפו בהדרגה בערכי אצילות ושליטה ביצר.

ברברה מורגן

ברברה מורגן (1992-1900), "האגרוף של ויליארד", הדפס ג'לטין, באדיבות MoMA

לאחר מהפיכת המדינות ומהפכת התרבותיות, הגיעה תורה של המהפכה ההומניטרית. למרות שלטון החוק המרתיע והתפתחות מגמות המסחר והשליטה העצמית, סוגי האלימות שעדיין רווחו היו בלתי רציונליים ומזוויעים למדי. רבים מהם, בשם שלטון החוק ומוסדות הדת. וכך, למרות הירידה באלימות, חרב הפיפיות טרם חושלה. העלאת קורבנות אנושיים, ציד מכשפות, עינויי כופרים בשיטות העולות על כל דמיון, עבודת פרך עד מוות – כל אלה היו נהוגים ללא שמץ של חרטה ואף במידה לא מבוטלת של הנאה גלויה. אך עידן הנאורות מאמצע המאה ה- 17, הכרזת העצמאות האמריקאית (1776) והצהרת זכויות האדם והאזרח של המהפכה הצרפתית (1789) היו סמנים לרוח חדשה של חשיבה רציונאלית והוקרת חיי אדם. בתקופה זו נבט לראשונה זרע הרעיון כי כל אדם זכאי לעצמאות ולזכויות.

העלאת קורבנות אנושיים, ציד מכשפות ועוד היו נהוגים ללא שמץ של חרטה ואף במידה לא מבוטלת של הנאה גלויה

צמיחתו המאוחרת של זרע זה והבשלת פירותיו, הן למעשה המגמה הרביעית והאחרונה בה דן פינקר: תנועות הזכויות במאה ה- 20, שתבעו לממש את רעיונותיה של המהפכה ההומניטרית על כל הגזעים, המגדרים, הגילאים ובעלי הנטיות המיניות השונות. תנועות אלה הן הסיבה שקשה לנו כיום לתפוס, למשל, איך בידור נפוץ ומהנה בחוצות העיר פריס של המאה ה- 16, היה לשרוף למוות חתולים (לאט ובהדרגתיות); או איך עד שנות השבעים הומוסקסואליות נחשבה על ידי פסיכיאטרים למחלת נפש ואונס אישה על ידי בעלה לא היה בניגוד לחוק בארה"ב.

פשיטות המוניות מפוגרומים ועד ג'נוסייד, סכסוכים אלימים בינאישיים, עינויים וטקסים ברוטליים, תקיפת מיעוטים והומוסקסואליים, אונס והכאת נשים, מלחמות בין מדינות... עשרות גרפים שפינקר מביא בספרו, עד כמה שקשה להאמין, מציגים את אותו שיפוע משעמם (אך איזה שעמום מרומם רוח) של צניחה בשיעור האלימות, מגמה שככל הנראה הביאה את המין האנושי לתקופה השלווה ביותר בהיסטוריה.

השאלה המוסרית הלא נכונה

התגובה הרפלקסיבית הרווחת לטענה העולה מספרו של פינקר (בקרב אלה שלא קראו וגם בקרב חלק מהמבקרים שכן) היא: זה לא יכול להיות. יש להתנגדות הזו כמה סיבות הגיוניות. התפיסה שהעולם הולך ונעשה אלים יותר, נובעת בחלקה מעצם הבולטות של אירועים מסוימים וכוחה של בולטות זו ליצור הטיות תפיסתיות. לפעמים מספיק שניחשף תוך שבוע אחד לשלושה סיפורים על תינוקות שהושארו ברכב על ידי הוריהם ומתו, כדי לשאול את עצמנו לאן העולם מתדרדר ולהקים קמפיין הקורא לחקיקה מידית בנושא. וזאת על אף שסטטיסטית, מדובר בתופעה זניחה.

פול קלי

פול קלי, "פיירו האלים", קולאז' נייר, 1927.

התמקדות המדיה והאקדמיה בנוראות המאה העשרים תורמת לתפיסתה כתקופה בה שיעור האלימות היה בשיאו

 

באופן דומה, התמקדות המדיה והאקדמיה בנוראות המאה העשרים – במקום ההתמקדות, נניח, במרד לושאן מהמאה השמינית או בכיבושי המונגולים במאה השלוש עשרה – תורמת לתפיסתה כתקופה בה שיעור האלימות היה בשיאו. אבל גם אילו זה היה נכון (וזה לא נכון. אפילו שיעור קורבנות מלחמת העולם השניה כולל השואה, מדורג במקום ה- 11 מבין המלחמות הקטלניות ביותר בהיסטוריה), זה היה נשאר כמקרה פרטי שאינו יכול להעיד על מגמות היסטוריות רחבות. אשליית בולטות האלימות מתעצמת אף יותר, בהתחשב בעובדה שעם הזמן עצם ההגדרה של מהי אלימות, הולכת ומתרחבת. רגישותנו הגוברת הופכת תופעות שעד לפני שנים לא רבות עיכלנו בקלות יחסית (כמו סתירת לחי מצלצלת לילד חצוף) לבלתי נסבלות ואף לא חוקיות. הטיות תפיסתיות אלה הן גם אחד מחומרי הדישון החזקים לנוסטלגיה- האשליה לפיה פעם היה טוב יותר, בני אדם היו יותר אדיבים זה לזה וכמובן, פחות מנוכרים ואלימים.

אבל אולי סיבה מעניינת יותר ופרוזאית פחות לתפיסה כי האלימות בעולם במגמת עליה, היא שלא נראה לנו מוסרי לחשוב אחרת. לכן זוהי תפיסה שרווחת מימין ומשמאל הקשת הפוליטית, כמעין הנחת יסוד של כל אדם הרואה בעצמו בעל חוש ביקורתי. לכולם ברור כי עדיין קיימת ברוטליות מזעזעת ואלימות בלתי צודקת בעולם, ונדמה שהטענה האופטימית לפיה ממילא האלימות במגמת ירידה, היא מתכון לפאסיביות. אם כך, השאלה היחידה שמניעה אנשים לפעול באופן מוסרי, חייבת להיות "מדוע והיכן שוררת אלימות", ואילו הניסיון של פינקר לענות על השאלה "מדוע יש שלום ושיתוף פעולה בהשוואה לעבר", גם אם זהו ניסיון אמין, יגרום לנו בעיקר לטמון את ראשינו בחול. אך נדמה לי שדווקא ההיפך הוא הנכון.

כאשר השאלה היחידה המנחה אותנו היא "מדוע והיכן קיימת אלימות", ככל שעובר הזמן צריך לצעוק אותה חזק יותר

כאשר השאלה היחידה המנחה אותנו היא "מדוע והיכן קיימת אלימות", ככל שעובר הזמן צריך לצעוק אותה חזק יותר. כלומר, נדמה לנו שככל שנהיה רגישים יותר, כך נטהר את עצמנו מסוגים רבים יותר של אלימות. לשם כך אנחנו הולכים ומגבירים את רזולוציית ההגדרה עד שעל כל התבטאות שוביניסטית ראוי להחרים מישהו, על כל טענה פומבית לפיה צריך להפליק לילדים סוררים יש להשעות, ואפילו על משחקי וידאו אלימים יש להחיל את אמנת ז'נבה או להגביל את מכירתם. במילים אחרות, כאשר השאלה היחידה היא "מדוע והיכן יש אלימות", אנחנו מטפחים בעיקר אשליה שעשיה אמיתית נעשית להפחתתה, ומאבדים את היכולת להבחין בפתרונות האפקטיביים יותר. חמור מכך, זוהי שאלה שמעודדת מורליזם קיצוני.

ריב

ג'וליו דל טורה, "ריב בין ילדים", שמן על בד, 1912

עבור המורליסט, השאלה מדוע רוב האנשים אינם קורבנות או תוקפים אלימים, היא שאלה לא רלוונטית כי כל מה שחשוב הוא הקורבן ומנגד, ה"רוע המוחלט" שיצר אותו. עמדה זו נוטעת את המורליסט בחוסר אונים ולסת שמוטה (כמו בקרב חוגי שמאל מסוימים) או לחילופין, בהצדקה מתמשכת ליזום עוד תקיפה נגד ה"רוע" (כמו בחוגי הימין שמנגד). אלה הם למעשה שני סוגי קיפאון, שבמקרה הטוב אינם תורמים לדעיכת האלימות ובמקרה הרע מלבים אותה.

מעבר לגבולות הרצון החופשי

התשובה על השאלה האם האלימות טמונה בכולנו היא, כאמור, כן ולא, בשל נסיבות הסיטואציות, ההטיות הקוגניטיביות והבסיס הנוירולוגי העומדים בבסיס נטיות רבות ומנוגדות. האסוציאציה שעולה מכל זה, היא של אותן דמויות בסרטים המצוירים, שמשני צדי ראשם ניצבים שטן ומלאך המנסים לשכנע את הגיבור לכאן או לכאן, עד שהוא בוחר. למרות הנימה המשועשעת, הסצנה הזו מבוססת על הנחה מאוד רצינית, שמעל כל הנסיבות וההטיות ניצב הרצון החופשי החיצוני. בתפיסתו העממית, רצון חופשי הוא מושג שמניח שיש איזה "אני" השולט במוח, בדומה לרעיון של רנה דקרט על נשמה השולטת במכונה שהיא גופנו. לפי תפיסה זו, ההנחה הבסיסית היא, שקודם כל התודעה צופה במציאות, כמו צופה חיצוני בסרט קולנוע המוקרן לנגד עיניו, ולפי הרשמים שהיא קולטת מהסרט הזה, היא חופשית להתערב ולהשפיע, מבלי שדבר ישפיע על בחירתה.

בתפיסתו העממית, רצון חופשי הוא מושג שמניח שיש איזה "אני" השולט במוח

עד כמה שמפתה וקל להישבות ברעיון זה, הוא ככל הנראה שגוי. וזאת לא מפני שניסויים הדגימו שהמוח מתחיל בביצוע פעולה 350 אלפיות-השניה לפני שהמודעות חווה את הרצון לפעולה זו. השגיאה היא בהנחה הבסיסית: ה"אני" או ה"תודעה" אינם יכולים להיות כוחות חיצוניים השולטים במוח משום שהם חלק בלתי נפרד ממנו, חוויה הנוצרת מתוך אינטראקציה מורכבת ולא חד-סטרית עם תהליכים אחרים, בלתי מודעים (עובדה זו כשלעצמה, אגב, אינה הוכחה או הפרכה של קיום הרצון החופשי).

אבל הבעיה החמורה יותר היא, שהתפיסה העממית של הרצון החופשי עלולה להיות גם מסוכנת מבחינה מוסרית. מי שמאמץ באופן מוחלט את רעיון ה"אני" החיצוני הצופה במציאות כדי להפעיל את מוחו באופן חופשי, נותן לאדם יותר מדי קרדיט. השקפה זו משטיחה את מורכבותם של תהליכי קבלת החלטות – כולל התעלמות מנסיבות ומצבים, הטיות קוגניטיביות ועוד – ומצפה מכל אדם בריא, בכל מצב אפשרי, לעשות את "הדבר הנכון".

אם בשכונות העניות ביותר ממילא לא אפקטיבי להזעיק שוטר, ברור שכוח ההרתעה ושימור הצדק הניטרלי של המדינה נפגע

מושג הרצון החופשי הוא כמובן חשוב כדי להצדיק את קיומה של אחריות אישית, אך רובנו כבר מודעים למוגבלות כוחו. זו הסיבה, למשל, שבמקום להגביר למקסימום את המאמץ בהתנגדות לכל הפיתויים האפשריים, אנחנו שואלים את עצמנו לפעמים, מהן הנסיבות שיפחיתו מראש את עוצמת הפיתוי. חשיבה מסוג זה תגרום לנו, לדוגמה, להניח את השעון המעורר בפינה הרחוקה של החדר במקום לכבות אותו מדי בוקר ולהיאבק בשינה המשתלטת עלינו; או להימנע מקניות בסופר על בטן ריקה במקום להסתובב מורעבים בין המדפים ולהעמיס את העגלה בשטויות. באופן דומה, במקום להסתפק רק בציפייה מהאינדיבידואל לעשות את "הדבר הנכון", כאותה דמות מצוירת הבוחרת כל פעם ב"מלאך", מועיל יותר להמשיך ולחזק מגמות תרבותיות, חינוכיות ושלטוניות המרסנות אלימות ומגבירות שיתוף פעולה. וזו בדיוק הנקודה בה השאלה "מדוע פוחתת האלימות" (או מדוע שורר שלום יותר ממלחמות) הינה רלוונטית ומוסרית יותר מהשאלה, הנשאלת תמיד בנימה מקוננת או זועמת, "מדוע יש כל כך הרבה אלימות?"

הנסיבות שבהן ידע הוא כוח

אפשר לתת, בתור דוגמה, את הפער בהיקפי האלימות בין המעמד הנמוך לבין האליטה ומעמד הביניים. זהו פער הקיים ברוב המדינות, אשר מזין כל מיני הסברים שתקפותם קלושה, כמו למשל, שהבעיה נעוצה בפערים בהשכלה, בנורמות חברתיות האופייניות לרקע אתני מסוים, בתחושת קיפוח ומרירות כללית ועוד.

הסיסמה "ידע הוא כוח" אינה כל הסיפור

לפחות בארה"ב, ניתוח סוציולוגי וקרימינולוגי מראה כי הסיבה לפערים באלימות פשוטה הרבה יותר. אחת השאלות העולות במחקר זה, היא מהו האפקט המרכזי שבגללו שיעורי הפשיעה בקרב האליטה ומעמד הביניים הם נמוכים יותר. כאן התגלתה החשיבות העצומה בעצם הסתמכותם של מעמדות אלה על מנגנוני המדינה, כמו למשל, באפשרות לתבוע צדק באמצעות מערכת המשפט, או באכיפה משטרתית אפקטיבית ויסודית באזור מגוריהם. המעמד הנמוך, לעומת זאת, נותר בעיקר עם התחושה ש"אם אין אני לי, מי לי", וחש כי עליו לתבוע צדק בכוחות עצמו. ועולה כי זו אכן המוטיבציה לרוב האלימות במעמד הנמוך: צדק (נקמה, תגובה לבגידה וכו') ולא אלימות תכליתית (רצח שומר בכניסה לבנק בעת שוד; הכאת נהג על מנת לגנוב את מכוניתו).

מתקפת גז

אוטו דיקס, "כוחות מתקדמים תחת מתקפת גז", מתוך סדרת האיורים בפחם "אמנות המלחמה", 1924.

צמצום אי-השוויון בין המעמדות מורכב למעשה מאוסף סוגיות מורכבות. השאלה מאיפה בכלל להתחיל אינה שאלה פשוטה כלל- השקעה בחינוך, דיור, אבטלה, הטבות במיסים...? אין ספק שכל החזיתות ראויות. אך לפחות מהמחקר בארה"ב דבר אחד ברור: אם בשכונות העניות ביותר ממילא לא אפקטיבי להזעיק שוטר ולאף אחד אין כסף לשכור עו"ד, ברור שנפגעים כוח ההרתעה ושימור הצדק הניטרלי של המדינה. לכן לפחות בכל הקשור לאלימות, ייתכן שכדאי לרכז מאמצים בכוח האכיפה והנגשת מערכת המשפט.

דוגמה נוספת למגמה שכדאי לטפח, היא ידע. לטכנולוגיות התקשורת שהעצימו את זרימת המידע (החל מטלוויזיה ועד האינטרנט) היו חלק חשוב בהפחתן האלימות. כמו גם להתרחבות חסרת תקדים בגישה להשכלה גבוהה בעשרות השנים האחרונות. הצלחת התנועות למען זכויות התאפשרה, בין היתר, הודות למידע אמין ורציונלי שהחל לדשן את המוסריות ולפרק לא מעט אמונות שהיו נורמטיביות, כגון: שבסתר ליבן נשים נהנות מאונס, שהכאה היא תנאי בלתי נמנע בחינוך ילדים, שבני אדם בוחרים להיות הומוסקסואלים, שבעלי חיים הם מכונות ביולוגיות חסרות "נשמה" ולכן הן אינן חשות כאב.

הקבוצה אינה רק דוחה מידע כדי לשמור על קונצנזוס, היא אף מקצינה את הדעות הקיימות

אבל הסיסמה "ידע הוא כוח" אינה כל הסיפור. במצבים בהם אנשים מועדים לדחות מידע על הסף או להכחישו, חייבים לבדוק מהן הנסיבות שבהן ידע הוא כוח. ישיבות קבינט הן דוגמה טובה. הפסיכולוגיה החברתית גילתה זה מכבר את כוחה האפל של חשיבה קבוצתית בעת תהליך של קבלת החלטות: הנטייה הבלתי מורגשת לצמצם מחלוקות וחיכוכים, גורמת לחברי הקבוצה לדחות מידע חדש ולא לבחון רעיונות שעלולים לחבל בדעה שהיא, לתחושתם, הדעה המקובלת. במקרים החמורים יותר, הקבוצה אינה רק דוחה מידע כדי לשמור על קונצנזוס, אלא שמתוך תהליך של ריצוי הדדי, היא אף מקצינה את הדעות הקיימות. בבחינת פרוטוקולים של ישיבות קבינט שונות, חוקרים הראו כי שתי התופעות הללו הובילו לכמה מההחלטות המדיניות האגרסיביות והטרגיות במאה העשרים, וזאת גם בעת כוונתם הראשונית של חברי הקבוצה להגיע להחלטה מושכלת ובלתי מוכתבת מראש.

הבעיה, כאמור, היא באותה הסתמכות יתר על הרצון החופשי, אותו "אני" חיצוני ובלתי מושפע. אבל הכרת הנסיבות מאפשרת לחבר נהלים חיצוניים המפחיתים את האפקט של חשיבה קבוצתית. כמו למשל, למנוע את בידודה של הקבוצה מ"הפרעות" (עוזרים פרלמנטרים המזרימים מידע חדש, נניח) או לחייב בפרוצדורה מסודרת, גם אם מכאנית, של בדיקת טיעוני הנגד.

הדוגמאות הן רבות אך השאלה היא בגישה. נדמה שהסיסמה האוקסימורונית, "מלחמה באלימות", רווחת בישראל מתוך איזו גישה כללית כי מה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח ולכן צריך לירות בכל הכיוונים. יכול מאוד להיות, שההבעה המורכבת שקרווג'יו העניק ליהודית, היא הקפאת פנינו בעת תהליך השתנות איטי אך מגמתי, הבעת פנים אמביוולנטית המתמלאת השתאות ודחיה גוברת כלפי החרב המונפת. אם כך, ישתלם לחשוב על דרכים יצירתיות להעצמת מגמה זו.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על חרב הפיפיות של יהודית

01
אבי שטיינברג

תודה, שמחתי לקרוא מאמר מעניין זה בנושאים שמעסיקים אותי -כגון הסברים תאורטיים לעובדה של צמצום מימדי האלימות לאורך ההסטוריה -ונתן נקודות מוצא לכווני חשיבה ועשיה חדשים להעצמת התהליך.

מאמר מעניין וחשוב. אמנם כמובן שהכותב דחף כאן את קורטוב התקינות הפוליטית הבלתי נמנע, שמנסה לשייך כל הבדל בין מעמדות בהתנהגות אלימה לנסיבות מצביות. בעוד שחלק ניכר מההבדלים הוא אכן תלוי מצב, יש סיבה טובה להניח שחלק אחר נובע מכך שבני אדם שונים מתרבויות שונות נמצאים בשלבים שונים של התהליך האבולוציוני שנע מהברבריות לעבר ציביליזציה. די לעבור מצפון תל אביב לדרום תל אביב כדי להיווכח בכך.

    03
    אבי שטיינברג

    מנסיוני כתושב הן בשכונות הצפון והן בשכונות הדרום של תל אביב אני יכול לומר שא-סוציליות וניכור ביחסים בין אנושיים (במישור האופקי)לא פחותה בצפון העיר מאשר בדרומה . הניכור בין התושבים ובין הממסד (יחסים אנכיים) רבה יותר בדרום העיר ולכך נותן המאמר הסברים משכנעים.

    04
    בר חיון

    תמריץ בלוג, תודה אבל באופן אירוני, אני ניסיתי דווקא להראות שתקינות פוליטית היא ברובה מסך עשן שצריך להתרחק ממנו. נסיבות מצביות אינן המשתנה המשפיע היחיד. אבל הן משתנה מאוד חשוב שצריך לקחת בחשבון, כשמנסים לחשוב על הגורמים שיפחיתו בפועל את האלימות במקום לבזבז מאמצים בחזיתות הלא נכונות, המושפעות בעיקר מאידיאולוגיות רווחות ורעש הפובליציסטים. כמו נניח, משאבים מתכלים (בניגוד לדעה הרווחת, אין כמעט מלחמות הפורצות על רקע משאבי טבע), התפרקות מדינה מנשק כימי/ביולוגי/אטומי (אין קשר בין אלה למידת האגרסיביות של מדינה), הקשר בין סרטים/משחקי וידאו אלימים לבין אלימות בפועל ועוד. ברור שיש מדינות ותרבויות מפגרות יותר מאחרות בעניין הזה. המספרים שפינקר מביא מעידים על כך שתרבויות מפגרות טכנולוגית וללא זרימה חופשית של מידע, הן גם מפגרות מוסרית. וכנ"ל לגבי אלה עם יחס ירוד כלפי נשים. למרות כל אלה, באופן מעניין (ומפתיע), מגמת הירידה באלימות כוללת גם את המדינות הללו. זו מגמה מתונה יותר ויש עוד כברת דרך עד שהן ידביקו את המדינות הדמוקרטיות, אבל זה קורה וכדאי לשאול למה.

05
יותם יזרעאלי

מאמר מעניין מאוד, תודה בר. בכל הנוגע לרישות הגלובאלי ולזמינות המידע כגורם בהפחתת האלימות, זה מסתדר יפה עם המילה העברית "אלימות", שבשורש שלה קשורה ל"אלמות", דהיינו מצב שלא ניתן לדבר ולתקשר בו, או לכל הפחות שהתקשורת בו מוגבלת. בתפיסת העולם העברית יש קורלציה בין אי-הפעלה של כח פיסי או כח מניפולטיבי לבין קשר/מפגש/דיאלוג, וזה עולה בקנה אחד עם הדברים היפים שכתבת.

אבי, התכוונתי בעיקר לכך שבצפון העיר לא תמצא אנשים שעושים צרכים בחצרות, ולא רק בגלל מחסור בשירותים ציבוריים ופרטיים. אולי גם בגלל זה.

בר, כתבתי את דבריי כהערה קטנה, אני חושב שמאמרך מעולה וחשוב. כתבתי פעם על תיאוריה אחת לתהליך הציביליזציה, אם כי היא מוגבלת לתיאור תהליך שקרה במחצית השנייה של המאה ה-20, והיא שיש היום הרבה פחות חשיפה לעופרת אצל ילדים.
אני חושב שהמגרעת העיקרית בספרו של פינקר, ספר נהדר מרוב הבחינות, היא שהוא מקדיש כל כך מעט מקום לסיבות ביולוגיות אפשריות כגון זו, רק בגלל הנחה מוקדמת ולא בטוחה כלל ששינויים ביולוגיים אינם סבירים בטווחים קצרים.

08
דב ש

שלום, מאמר מצוין. תודה. ולגבי הקביעה שמלחמת העולם ה2 היא מספר 11 בדירוג של מספר הקורבנות אשמח לדעת מהיכן המידע מכוון שתחושת הבטן שלי הפוכה לחלוטין.

    09
    בר חיון

    תודה דב. הנתון לקוח מספרו של פינקר. הדירוג, כאמור, מבוסס על שיעור יחסי ולא על מספרים אבסולוטיים. לכאורה אפשר היה להגיד שלא מעניינת אותנו צמיחת אוכלוסיית העולם ושצריך פשוט לסכום את כמות הקורבנות במלחמות כל התקופות ואת הסכומים האלה להשוות. ככל שיש יותר מתים, ככה זה יותר נורא. אבל צריך לזכור שהצד השני של המטבע הוא, ככל שיש יותר חיים ככה זה יותר טוב. השוואה יחסית עדיפה על השוואה אבסולוטית, ראשית משום שיש ערך מוסרי לסיכוי להישאר בחיים. הסיכוי הזה הולך ועולה ככל שעובר הזמן. אילו הנטיות ומגמות האלימות באמת היו חלק אינטגרלי קבוע (או גובר) במין האנושי, אז ככל שאוכלוסיית העולם היתה גדלה גם שיעור המוות כתוצאה מאלימות היה נשמר (או עולה). אבל הוא יורד דרסטית.
    עכשיו בוא נספור לא רק את הרוגי מלחמת העולם השניה, אלא את כל מקרי המוות כתוצאה ממלחמות המאה העשרים הידועה לשמצה (וזה כולל לא רק חיילים, אלא כל סוגי הטבח החד-צדדי ושאר קטסטרופות שנבעו ממלחמות כמו רעב ומגיפות). הגענו ל- 3% מסך כל המיתות במאה העשרים. זה כמובן הרבה אבל חייבים לשאול יחסית למה? כל אדם מכל מקום בעולם בתקופה שלפני קיומן של מדינות, היה מאוד שמח לחיות במאה העשרים עם כאלה אחוזים. אפילו אם זה באירופה בתחילת שנות הארבעים.