חרדה טובה שלי

טראומה יכולה להטביע חותם של חרדה המשפיע על כל חיינו. אבל חרדה היא ישות משתנה, עם חיים משלה, והיא יכולה גם לסייע לנו להכיר את עצמנו, ולחיות חיים מלאים יותר
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בוקר אחד, אבי מת בבית. התעוררתי לשמע קריאה לעזרה – שמי נשמע בזעקה פעם אחת, בקול רם, נואש, מלא פחד, אמי היא שזעקה. רצתי לחדר השינה של הוריי, שם מצאתי את אבי מתפתל בעוויתות של התקף לב חמור. הגוף שלו התעוות כמו על טרמפולינה קטלנית, החזה שלו עלה וירד בכבדות, שפתיו היו מכוסות רסיסי רוק ופיו נטה הצידה בניסיון נואש למלא את ריאותיו באוויר. כשרופא המשפחה החביב שלנו הגיע, מצויד בסטטוסקופ ובתיק שחור, אבי כבר מת. הוא היה טייס נאה וגיבור מלחמה, הטיס מטוס קרב סילוני בשתי מלחמות וחמק מאש הטילים נגד מטוסים וממטוסי אויב, רק כדי להגיע הביתה ולמות כשאשתו ושני בניו מביטים בו בחוסר אונים. כדורים וטילים החמיצו את המטרה, אבל לא העורק החסום, פיסת הפלאק. הוא היה בן 43. אני הייתי בן 12.

14 שנה לאחר מכן, לאחר מאבק ממושך בסרטן שד, שכלל כריתת שד שעיוותה את גופה ולוותה בכימותרפיה, קרינה ממוקדת וטיפול הורמונלי, וארבע שנות הפוגה, גם אמי נכנעה וחלפה מן העולם. ימיה האחרונים היו מלאי כאב עד אימה. היא סבלה מבחילה נוראית, לא דיברה בהיגיון, וסבלה מהזיות ומחוסר שינה. העור שלה היה צהוב משום שהכבד שלה כשל, וריאותיה קרסו. המורפיום שהיא ביקשה מרופאיה לתת לה הפך אותה לקטטונית, היא בקושי נעה והדופק שלה הואט לרמה כמעט לא מובחנת. היא לא הצליחה לזהות אותי יותר, וגם אני לא זיהיתי אותה. היא הייתה בת 52. אני הייתי בן 26.

הברק היכה פעמיים. כוח הכבידה שהעולם הבטיח – העוגן שמנע ממני לברוח בחרדה – נעלם

"הכנסייה ב-Auvers-sur-Oise", וינסנט ואן גוך (1890), תצלום: Google Cultural Institute, ויקיפדיה

כשהוריי מתו, התרחשה היפרדות יסודית, מטפיסית, ביני לבין העולם. הברק היכה פעמיים. כוח הכבידה שהעולם הבטיח – העוגן שמנע ממני לברוח בחרדה – נעלם. העולם היה עתה כעת בוגדני, אורב, מלא בורות, בקיעים ומלכודות. עולם האסונות שבעבר זכיתי ללא יותר מהצצה מעורפלת בו, מבלי להבחין בפרטי הפרטים, היה עתה המקום שבו חייתי. חשבתי שלאחר מותו של אבי, העולם קיבל את ליטרת הבשר שלו, מס נורא כל כך שניתן להטיל אותו פעם אחת בלבד. אבל בתוך 14 שנה, המוות הגיע לביקור חוזר. אל אחד – האל של הילד, האל המיסטי ומלא הרחמים – מת עם אבי. אל אחר, האל של המבוגר, אל ההיגיון, זה שמבטיח כי העולם לא יהיה אליך אכזר מדי – מת ביחד עם אימי.

היקום, גם אם אינו מרושע באורח פעיל, הוא אדיש לגורלנו, ולא ממש אכפת לו מחיינו ומאהבותינו

מותם של הוריי – כל אחד מהם בקצה אחר של רצף הפתאומיות – זיהם את חיי באימה מתמדת. הוא הספיג את חיי בחרדה בלתי ניתנת לריפוי, חשש שאינו תובע אובייקט מזוהה. המוות שלהם לימד אותי שהעולם הזה נשלט בידי הסתברויות חסרות רחמים: כשהיום מפציע, הוא אינו מלווה באזהרה האומרת כי הוא עתיד להיות יומם של אסונות נוראים, או אירועים קטלניים. בממואר שלה "שנה של מחשבות מופלאות" (2007), ג'ואן דידיון כתבה כי ההיזכרות באסון תמיד מתחילה בטבעו השגרתי של היום. היום שבו אבי מת, היום שבו הסרטן של אימי אובחן, החלו באותה שגרתיות כמו הימים שקדמו להם, לפני שהפכו ליוצאי דופן וחד פעמיים. למדתי בדרך הקשה כי ישנה סיבה וישנה הזדמנות לפחד, לחוש חרדה, גם כשאין כל אות לאסון. היקום, גם אם אינו מרושע באורח פעיל, הוא אדיש לגורלנו, ולא ממש אכפת לו מחיינו ומאהבותינו.

החרדה היא חתרנית. יותר מפחד פשוט. היא גם קדחת וגם עיסוק, מחלה ומצב נפשי. חרדה היא עדשה שמבעדה אנחנו רואים את העולם, צבע המעניק לחוויותיהם של הסובלים מחרדה את הגוון הייחודי שלהן. הבודהא הפנה את תשומת לבנו למאפיין מטפיזי מהותי של העולם הזה, ה"התהוות ההדדית" של כל מה שאנחנו חווים ומכירים. כלומר, דבר אינו מתקיים באופן עצמאי מכל השאר הדברים המקנים לו את מהותו: אדם חרד מתקיים בעולם הצבוע ומתווה על ידי החרדות האישיות מאוד שלו. זהו עולם הנבנה במשותף על ידי הסובלים וחרדותיהם. אם כך, חרדה היא נקודת מבט, מערכת יחסים הרמנויטית עם העולם, שהטקסטים שלו נקראים אתה באופן מסוים מאוד, באמצעות ראייה ספוגה בחרדה. דברים ואנשים ואירועים נתפשים בהתאם לאינטראקציות שלהם עם החרדות שלנו: האיש הזה בפינה הופך למאיים, הכיסא הזה הופך לבלתי יציב ולא מאוזן, והמזון נהיה נשא של מחלות קטלניות. המשפחה שלי – אשתי ובתי – נתפשות כמטרות להתעללות אכזרית של הגורל. אני חי בעולם מסוים, שמוצל ומואר על ידי חרדה אידיוסינקרטית.

התחלתי ללכת לטיפול בגיל 29. במהלך חמש שנים ביקרתי במרפאות: שני מפגשים שבועיים של פסיכו-דינמיקה בינאישית ופסיכותרפיה קלייניאנית. "גילתי" שמאז ומתמיד הייתי ילד חרד, שלא התחלתי לחרוד עם מותו של אבי, ושבמידת מה, החרדה שלי מסמנת אותי בעיני שאר האנושות כאחד מסובלים רבים. החרדות שלי החריפו. מותם של הוריי היווה טראומה למי שעוד קודם נטה לכך. מותם קטע את רצף ההתפתחות שבו הייתי אמור להפריד את עצמי מהוריי באופן "טבעי". כפי שהפסיכולוג רולו מיי היה בוודאי מנסח זאת, מקרי המוות האלה איימו על הערכים שהיו בעיניי מהותיים לקיומי. במרפאה ועל הספה, "גיליתי" כי חרדה היא פורייה והיא מסוגלת להתגלות ולהטביע חותם חדש בכל פעם. בעקבות טראומות חדשות ואובדן שאנחנו חווים בחיינו, החרדות מסוגלות לתקשר זו עם זו ולהתחבר כמו וירוסים, ליצירת "מתחים" חדשים, שחולפים בתוכנו ומפתיעים אותנו בעוצמתם ובתחושה הגופנית שלהם. אנחנו לא אמורים לצפות שהחרדות שלנו יישארו ללא שינוי כשאנו מתבגרים. אם נשים היטב לב לטבען, לאופן שבו הן "נראות ומרגישות", נוכל לעקוב אחר השינויים בעצמנו וב"סולם הערכים" שלנו.

פרידה, אוגוסט מאקה

"פרידה" (1914), אוגוסט מאקה. תצלום: Yorck Project, ויקיפדיה

חרדה אינה בודדת. חרדות נפרדות מייצרות יחידה שלמה בתוך הסובל. חרדה עשויה להיות אסופה מובחנת המקובצת לשימוש במצב מסוים בזמן, מקום, נסיבות והקשר. לעתים קרובות, להכיר את עצמך פירושו הצורך להכיר את החרדות שלך – באורח אישי ומובחן – ולדעת  איך הן משתנות ומקבלות צורה אחרת, כמונו. למדתי, חלקית, אילו סביבות מעוררות ומתַחזקות את החרדות שלי. צעדיי העתידיים מוכתבים על ידי הצורך הזה לעקוף אותן בזהירות. משום כך, מסלול ההתקדמות שלי בעולם, מתחשב בכל צעד בחרדות שמציקות לי.

חרדות אינן בנות אלמוות. חלקן מתות מאליהן, נכנעות לחשיפה מספיקה לעובדות סוררות על אודות העולם, ההופכות חלק מהאימה שלנו לבת חלוף

חרדות אינן בנות אלמוות. חלקן מתות מאליהן, נכנעות לחשיפה מספיקה לעובדות סוררות על אודות העולם, ההופכות חלק מהאימה שלנו לבת חלוף. יותר מכך, חרדות אינן עמידות בפני הקלה: לפעמים מגיעה איגרת ממקור לא ידוע, המבשרת לחרדה כי "הכול יהיה בסדר". באותו רגע, הערפל מתפוגג, המשא הופך קל יותר, ועליצות מלהיבה מורגשת. הבהירות של אותו רגע מענגת מאוד, ההקלה מן החרדה הצורבת שקדמה לה ברורה כל כך. הכתף השמוטה נזקרת, ישנה איזו עליזות בצעדים. קפאין, אלכוהול ומריחואנה יכולים לעודד אפקט כזה. התכונה החביבה הזו שלהם מסבירה לפחות חלק מן הפופולריות הרבה שלהם בתרבויות רבות. אני פלרטטתי עם חומרי התמיכה הללו, דחקתי אותם עד לגבול השימוש. אבל כשהם נגמרו, החרדה שבה. ואני הרגשתי נוסטלגיה כואבת, עדינה, כלפי הנחמה שלי בחיק אהוביי. כך גיליתי איזו עוצמה של פחד ובדידות ונטישה עומדים בבסיס החרדות שלי. כעת אני נמנע מאלכוהול, משום שאיני יכול להתמודד עם החרדה הכרוכה בשתייה מוגזמת, חרדה שמעולם לא הצלחתי לכבוש, היא רק העניקה לי דרך להתמודד עם החרדות הגדולות ממנה. כפי שפרידריך ניטשה ציין ב"דמדומי השחר" (משנת 1881), כדי לשלוט בדחף, אנחנו צריכים דחף אחר, חזק לא פחות, תובעני ונזקק לא פחות. אבל ה"ניצחון" של אותו דחף גם מלמד אותנו על קיומו. אנחנו עלולים להיות מופתעים לגלות מה עוד אורב בתוכנו.

שותה האבסינת, ויקטור אוליבה

"שותה האבסינת" (1901), ויקטור אוליבה. קפה "סלביה", פראג. תצלום: Fruehling, ויקיפדיה

זיגמונד פרויד הציע בשנת 1895 כי מטרת הטיפול היא להביא אותנו מייסורים היסטריים לאומללות פשוטה, וכי המרכיב המהותי של התנועה הזו הוא הפניית תשומת לב לחרדה. התרפיה, אם כך, לא ניחמה או "ריפאה" אותי. קיוויתי ללמוד כי טראומה "פשוטה" היא שגרמה לחרדה שלי, אבל במקום זאת למדתי כי החרדה היא מרכבי יסודי בקיומי: הגבתי בחרדה למה שיש לעולם להציע. הידע הזה על עצמי הפך אותי לאדם טוב יותר.

אנחנו איננו אלא אסופה של חרדות. כשאנו בוחנים אותן, אנחנו רואים מה מכעיס אותנו, מה גורם לנו למתח, אנחנו לומדים מי אנחנו. חרדה היא תזכורת כי אנחנו יותר פזורים ולא מאורגנים מכפי שנדמה לנו

אנחנו בעלי חיים רציונאליים, אבל בתוך הרציונאליות הזו חבויה גם חרדה. החיה הרציונאלית זוכרת ולומדת מן העבר שלה. היא צופה את העתיד ומתכננת אותו. היא משנה את ההווה שלה, בחרדה, בתגובה לאותם זיכרונות וציפיות; היא להוטה להימנע משגיאות, גם אלה שאותן היא אינה מסוגלת לזכור ושהוטמנו בתת המודע כדי להישכח. ג'ון לוק הציע בשנת 1690 כי אם הזיכרון הוא מהותי לזהותנו האישית, אז כך גם החרדות שלנו. הבודהא ודייוויד יוּם ראו בעצמי אסופה של תפישות, דימויים ומחשבות, המשתנים כל העת.  בדומה לכך, אני מציע את תיאוריית ה"עצמי כאסופת חרדות": אנחנו איננו אלא אסופה של חרדות. כשאנו בוחנים אותן, אנחנו רואים מה מכעיס אותנו, מה גורם לנו למתח, אנחנו לומדים מי אנחנו. חרדה היא תזכורת כי אנחנו יותר פזורים ולא מאורגנים מכפי שנדמה לנו, שישנם יותר חלקים שיש ללכוד בעודם מסתחררים להם "בתוכנו".

סרן קירקגור הציע בספרו "מושג החרדה" (משנת 1844) כי אחד הגמולים הקשים להשגה של האקזיסטנציאליזם – המפגשים שלנו עם החירות האמיתית – נובע מן העול הנורא של מפגשינו עם החשש הנורא והחרדה. המשא, כך טען, הוא כזה שעלינו לשאת "בשמחה". זהו הצלב שעלינו לשאת, והנכונות לשאת אותו לאורך הנתיבים שבהם נבחר, תביא לכך שנמצא את עצמנו. כך מאפשר קירקגור להבין את ערכן של התגובות הקיומיות העיקשות, המעודנות והמתמשכות ביותר: אי נחת מול היקום הבלתי ממומש של חיינו. אילו חיינו היו מתנהלים במסלולים קבועים מראש, בפעילות ברורות שהיה עלינו לבצע, וגורלנו היה נקבע מראש, הייתה בחיינו חרדה מועטה, אם בכלל.

הקול, ליל קיץ, אדוורד מונק

"הקול/ליל קיץ" (1896), אדוורד מונק, מוזיאון מונק, אוסלו. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

במקום זאת, ההתעמתויות עם החרדה הקיומית מתרחשות בגבולות של רגעים מחיינו, הנחווים כחופשיים. חרדה, מציע קירקגור, נוכחת בתנועה מהאפשרות לממשות, מההווה לעתיד. ההתעמתות שלנו עם החרדה מכילה בתוכה את האפשרות לגילוי עצמי – למה אנחנו מסוגלים? מה אנו עשויים לעשות? האם יהיה לנו כוח לשאת בתוצאות, המכוונות או לא, של מעשינו? היכולת להתקדם בחיינו על אף אי הנוחות של מפגשים אלה היא, בעיני קירקגור, בסיס העצמי.

העול הנפשי של החרדה מקוזז על ידי הרווח שבהיכרות העצמית שהיא מציעה. לחוות חרדה פירשו לחוות את עצמנו בהתהוות

העול הנפשי של החרדה מקוזז על ידי הרווח שבהיכרות העצמית שהיא מציעה. לחוות חרדה פירשו לחוות את עצמנו בהתהוות. לאפשר לעצמנו לחוות חרדה, פירושו לעסוק בבחינה עצמית תוך שימת לב לתגובות הרגשיות העמוקות ביותר שלנו, תוך דריכות להיעדר הצורה בחיינו – ולאחריות שלנו למפות את חיינו מחדש בכל צעד. החירות ליצור את עצמנו, את הסובייקט, היא גם הפגיעוּת של האובייקט נוכח מה שעשוי להתרחש. אנחנו חוששים מפני מה שאנו עשויים להפוך ולהיות, גם בכוחות עצמנו וגם כתוצאה מן הרושם שמותיר בנו העולם.

יתכן אם כך, שחרדה – בדיוק משום שהיא מציעה רגע לגילוי, המשגה מחודשת ובנייה עצמית – אינה אמורה להיעלם באמצעות תרופות. בלז פסקל ציין ב"הגיגים" (1670) כי אנשים משתמשים ב"הסחות" כדי לברוח מ"מחשבות על אודות עצמם". חרדה היא, כמובן, לא נעימה ודוחפת בקלות רבה להישענות על שכרות או תרופות. אז יתכן שתרופות אכן נחוצות כשהחרדה הופכת לנוירוטית ומגבילה – אבחנה שנוכחת בכתבי קירקגור – אבל, כפי שמיי מציין, זוהי "אמונה בלתי הגיונית" כי בריאות הנפש פירושה היעדר חרדות.

לעומת זאת, החיים עם חוויה מוחשית של חרדה, "התבססות" ו"בחינה" מודעות, מאפשרים לנו לחקור את העצמי ואת ההתנהלות הייחודית של חייו. חרדה, כפי שטען קירקגור, היא "בית ספר" לעצמי. כשאנחנו שוקעים במדיטציה, אנחנו מאפשרים לעצמנו לחוש את החרדות שלנו. הן ממהרות למלא את החללים המנטליים שאנחנו מותירים פתוחים, ומזכירות לנו שהכול עלול להשתבש נוראות. הן מציפות אותנו, וכמעט גורמות לנו לזנק מתוך התנוחה המדיטטיבית שלנו. אבל גם אז, בעודנו מודטים, אנחנו יכולים לבחון מקרוב את חיית הטרף. כפי שפרויד עשוי היה להציע, גירוש החרדה באמצעות מדיטציה עשוי להעיד על ההתנגדות שבבסיסה הפחד לגלות מי אנחנו. ניפוץ אלילים לעולם אינו מעשה קל.

פרח לוטוס

פרח לוטוס. תצלום: Saffu, ב-unsplash.com

הפן החשוב ביותר בהצעה של קירקגור לשים לב לחרדות, הוא כי כשאנו מבחינים בהן, מדברים עליהן, מכירים בהן, לא כפתולוגיה אלא כחלק שופע מידע של עצמנו, הן אינן הופכות למשהו שניתן לסלק אלא למסר מבורך מעצמנו. כשאנו עוצרים ומגיבים לאתגר שמציבה בפנינו החרדה, אנחנו מסכימים לנהל דיאלוג עם עצמנו. ישנה כאן נימה ניטשיאנית:  אנחנו חייבים להפגין amor fati, אהבת הגורל. אנחנו חייבים "לתבוע בעלות" על החרדה כחלק מאיתנו, שיש להטמיעו ולהשתמש בו כדי לעצב את חיינו כרצוננו. קבלה של החרדה היא קבלה של האמת הנעלה הבודהיסטית, לפיה הסבל נוכח ללא הרף בחיינו; ולהטמיע את החרדה בתפישת העצמי שלנו דומה לאינספור התכסיסים התרפויטיים שהבודהא ממליץ לנו לבצע לאורך הדרך הנאצלת בת שמונת השלבים.  זוהי תנועה מהוויה של מי שנעדר כישורים באמנות החיים, להוויה של מיומנות.

החרדה לימדה אותי את מקומו של המוות בחיי. נוכחותו המוקדמת של המוות הבטיחה כי כל אובדן בחיי – ובכלל זה הגירה – יהיה צבוע באותו פחד מצמית שהתעורר בעקבות האובדנים האיומים מכל, אלה של הוריי. דבר לא עיצב באורח ברור כל כך את עמדותיי הפילוסופיות כמו צמד המהלומות הזה. אחרי שאימי מתה, נקלעתי למשבר עמוק: הבנתי שאני 'חופשי' כפי שמעולם לא הייתי. עד אז, הבנתי את חיי ככרוכים בהוריי. יתכן שהייתי צריך לשאוף לעמוד בסטנדרטים שלהם, אולי נזקקתי לאישורים, אולי נאלצתי לחיות בפחות קלות דעת בגלל הרגישויות שלהם. כעת, כל המחסומים הללו הוסרו, ואני חופשי "לעשות כל מה שאני רוצה, בכל זמן". יכולתי לגאול את עצמי מייסורי, בידיעה הברורה שהוריי לא יאלצו להתאבל על מותו של בנם היקר. ההכרה הזו עוררה בי אימה משל עצמה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה חוויתי אימה אמיתית, הפעם הראשונה שבה הבנתי על מה מדברים האקזיסטנציאליסטים.

מותם של הורי לימד אותי שהדיבור על ודאות הוא מגוחך, שהכול מופיע ונעלם, שאלוהים אינו קיים, שאין אמיתות ברורות יותר מאהבה, שכל מה שאנחנו רוצים הוא חברה ונחמה רוחנית

מות הורי הפך את סדרי העולם, והחרדה שחוויתי כתוצאה מכך גרמה לי לסבול משינוי מושגי בהבנת אורחות העולם. התחלתי להאמין בטענות כי באפשרותנו לעצב את העולם באמצעות ההבנה המודעת, הרגשית והלא לגמרי רציונאלית. מותם של הורי לימד אותי שהעולם הזה הוא חול טובעני הבנוי על גבי חול טובעני, שהדיבור על ודאות הוא מגוחך, שהכול מופיע ונעלם, שאלוהים אינו קיים, שאין אמיתות ברורות יותר מאהבה, שכל מה שאנחנו רוצים הוא חברה ונחמה רוחנית. מצאתי את עצמי נמשך לתיאוריות פילוסופיות שהבטיחו לי כי אין משמעות או ערך לחיים, מלבד אלה שאנחנו מעניקים להם; כאלה שאמרו לי שאין תכלית קבועה מראש לקיומי. להאמין שישנה תכלית מסוימת לחיי, מטרה, יעד, טלאולוגיה מכוונת, פירושה להתמלא בחרדה שמא איני ממלא את התכלית של חיי, שאני "מבזבז" את חיי. ניתן להקל על החרדה רק באמצעות השכנוע כי החיים הללו הם חסרי תכלית, שלעולם לא אוכל לזכות בתבוסה פתאומית רגע לפני הניצחון. למרבה ההפתעה, המחשבה הזו חיזקה אותי יותר מהנחיות מעורפלות בנוגע לאופן שבו עליי לחפש את האמת על אודות המציאות והישות שעומדת בבסיסה.

שביל עפר, אביב, יום בהיר

דרך פתוחה ביום אביבי. תצלום: אניסור רחמן, unsplash.com

הדוקטרינות הפילוסופיות הללו העניקו לי הקלה נפשית של ממש. העלאת האפשרות כי החיים הללו חסרי משמעות, הקלה על המחשבה הנוראה ומעוררת החרדות בדבר תכלית קבועה מראש, ערך ומהות שאינם ניתנים לגילוי או להגשמה על ידי. בעולם ללא החלטות "שגויות" גם לא יכולות להיות חרדות הנובעות מדיסוננס קוגניטיבי. הבנתי את הערך התרפויטי של טיעונים כאלה, וקיבלתי אותו בשמחה. מצבי החרד הפך אותי פתוח לטענות כאלה. הוא הכין את הקרקע האינטלקטואלית, על ידי הרווייתה בריגושים ורגשות המטופחים באמצעות חרדה סוערת. אין בושה בחשיבה פילוסופית המשמשת לתכלית תרפויטית כזו. כך בדיוק היא צריכה להתקיים: הפילוסופיה נועדה ללמד אותנו דרך טובה יותר לחיות, המפוגגת את האשליות וההזיות שהופכות את החיים האלה לקשים יותר מההכרחי.

בגלל החרדות שלי, הבנתי למה אני פילוסוף כזה דווקא, למי אני אוחז בעמדותיי שלי, למה איני בוטח בקיומם של ערך מהותי, משמעות או תכלית לחיים. החרדה שלי קשורה הדוקות לידע שרכשתי בעמל רב על אודות טבעו המשתנה לעד של העולם הזה, כזה שלעתים קרובות אינו תואם את תכניותיהם של בני האדם, כוונותיהם, קשריהם ומערכות היחסים שלהם. היא מלמדת אותי מה לא יכול לקרות, וזה לא פחות חשוב כמקור ידע. למה להעדיף על פניה איזה היקשים הגיוניים לכאורה? היקשים ותובנות מתעוררים בעקבות מידע חדש שאנו מקבלים, אמונות חדשות שנוצרות, מסקנות חדשות שמוסקות. אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מתקדמים בהכרח לעבר המסקנה הנובעת משורת מחשבות שהונעה בכוחה של חרדה, המכריחה אותנו להמשיך לנוע עד שנעמוד מול האמת של מה שגרם לנו לחרוד.

החרדות שלי אומרות לי שאני עדיין מסוגל להרגיש. הן מספקות לי תזכורת ממשית לכך שאני חי ומגיב, וכן – חרד. החרדות שלי בנוגע למשפחתי מלמדות אותי שהנחתי לעצמי להפוך כרוך באנשים הללו; הן מלמדות אותי על הגבולות שקבעתי סביב עצמי; הן מספרות לי מהו העצמי שלי. הן מספרות לי כמה מצחיקה הטענה שאנחנו יצורים מבודדים שהגבולות שלהם מסתיימים בקצות אצבעותינו, על פני השטח של עורנו. וכך החרדות שלי מספרות לי מי אני.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

סמיר צ'ופרה (Chopra) מלמד פילוסופיה בברוקלין קולג' ובסיטי יוניברסיטי בניו יורק. הוא מחברם של ספרים רבים ובהם A Legal Theory for Autonomous Artificial Agents שראה אור ב-2011. רשימותיו התפרסמו בין השאר ב-The Nation וב-The Los Angeles Review of Books. ויש לו גם בלוג.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "אשתו של האמן (בכובע כחול)" (1909), אוגוסט מאקה (Macke). תצלום: The Yorck Project, ויקיפידה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סמיר צ'ופרה, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על חרדה טובה שלי

02
עדי

מאמר מעניין ממש.
והוא מעניין בשבילי, דווקא בגלל שמהדברים המהותיים שבנו את הפילוסופיה שלי - הרגשות שלי, ובכללן חרדה, והדבר היחיד שמרגיע את החרדה הקיומית שמצמיתה אותי למיטה, הוא ההבנה שיש אלוהים שמכוון את העולם, ושיש לי איזשהי שליחות קבועה מראש שאני אמורה למלא כאן.