חרדת הישראליוּת

מסע עם פרויד, לאקאן ואחרים בין הדמיון והממשות, בין משאלות הלב והמציאות, בין כל הסמלים והמלים והכוחות הפועלים עלינו כאן
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

אנו תורמים את המילים, שהיו עד כה רק בחיקנו ולמען עצמן בלבד, עטופות בדיבור פילוסופי גבוה ומופשט, עצלניות וחוששות להיתקל בסתמי שפרויד קרא לו ביידיש דרעק. עכשיו הן יוצאות לאוויר העולם, לא לגמרי בטוחות בקוהרנטיות שלהן, ואף תוך הקרבת הקוהרנטיות המכשילה, וכל זאת כדי להרגיש את ה״דבר״ המסובך כל כך שמכונס במילה האחת ״ישראל״.

מטרתנו היא לשים אצבע הרמנויטית על הדבריוּת של הדבר הזה, וזאת במובן ההיידגריאני של "[...] הישות הדברית (הדבריות) של הדבר", "[…] das Dingsein (die Dingheit) des Dinges". כלומר, לפגוש את הישותיות הדברית של המילה-ישראל (וישראל-כמילה) כדבר, כיש, ולא כמושג בלבד, כלומר לא כאידיאת המשמעות של המילה, כתוכן שלה עבורנו או עבור השיח הציבורי – אלא כחפץ העומד-לעצמו ולא בהכרח כאובייקט המבט שלנו, מושא הסובייקטיביות שלנו. אם כבר, אנחנו האובייקט שלו, החפצים שלו, של "ישראל" במובן הכי-גשמי.

ברצוננו להשיג את המושג-הדברי שמייצר מועקה אצל הסובייקט, זה המשתייך לו באופן אינטימי, במסגרת התמודדותו של הסובייקט, ובייחוד של שלוחת-הגופניות שלו, עם מתח בלתי נסבל זה של חוסר מוגדרות שבין המושג הטהור לדבר הטהור. יתר על כן, נוליך את המחשבה ההיידגריאנית של הדבר לפתח התצורה הפסיכואנליטית של הדבר ב"המתווה לפסיכולוגיה לנוירולוגים" של פרויד ובסמינר 7 של ז׳אק לאקאן, "האתיקה של הפסיכואנליזה" (שכנגד המגמה הנוירולוגית העכשווית על אודות הסבר המועקה ככשל עצבי הניתן לריפוי תרופתי, הוא תר אחרי ה"דבר" הזניח ביותר שם מבחינה טקסטואלית והפך אותו למרכז הדוקטרינה שלו ושל פרויד). ואז הדבר מקבל את זווית החרדה.

ואם המעשה ההרמנויטי שלנו הוא ביחס לדבר וביחס למפגש בין הדבר לסובייקט, כדאי להזכיר את המסורת ההרמנויטית המערבית שבקרע הדיון הנוכחי. ייסודה של מסורת מודרנית זו בקרב הרומנטיקנים הגרמנים-נוצרים, משליירמאכר ועד גאדאמר ההיידגריאני, כאשר מושם דגש על מעגליות הסובייקט אל מול הטקסט (התייחסותנו להיותם נוצרים אינה מיותרת. שהרי מהי הברית החדשה אם לא ברית המעגליות וה-closure, הברית שמנסה לעקוב אחר הברית הישנה והבלתי אפשרית?). במעגליות זו הסובייקט מסבייקט את האובייקט-מילה לעצמו, כלומר הופכו לסובייקטי. יתר על כן, נראה שאצל היידגר המאוחר ההרמנויטיקה מבקשת להשיג מעבר לכך, להשיג את הנוכחות של הנוכחי, וכל זאת עם השפה. אותה נוכחות אינה אחרת מנוכחות האימה והסכנה, והיא מבטאת הכרה שחורגת מהתפישה של המעגל ההרמנויטי: זו תפישה שלפיה דווקא האובייקט מאבייקט את הסובייקט, כלומר הופך אותו לשלו תחת המועקה, גם כתפישת לאקאן.

במקרה שלנו, האובייקט הממשי שמעיק-את-הסובייקט הוא המילים-דברים "ישראל" ו"ישראליות"

מטוס, אל-על

הכי כמו כולם? אובייקט לאומי נוחת באמסטרדם. תצלום: דסטין הקרט

במקרה שלנו, האובייקט הממשי שמעיק-את-הסובייקט הוא המילים-דברים "ישראל" ו"ישראליות"; והביטוי שלנו "חרדת הישראליות" לא ידבר רק על החרדה שבחוויה הישראלית, אלא בלופ נורא גם על הישראליות כאובייקט של החרדה.

הביטוי "חרדת הישראליות" משקף שתי אופציות של הבנה, שקיימת ביניהן היררכיה. בכך ישנו ייסוד משותף של הבנתנו את המושג-הדברי כ"אלמנט" מושגי, אשר משפיע באופן חומרי על הגוף בחרדה. זו הידיעה המחרידה והמלחיצה את גוף-הנשמה. אם כן, הביטוי יכול להשתמע מבחינה לשונית כסמיכות:

החרדה של הישראליות

במובן

החרדה השייכת לישראליות, החרדה כדבריות המאפיינת את הישראליות (היידוע כאן מחדד עוד יותר את האופציה הפרשנית הזו).

ופחות במובן של

החרדה מפני הישראליות

גם אם המובן התחתון הזה בהיררכיית המשמעות עשוי לבטא אולי אמת עמוקה ומפתיעה יותר, על אודות האימה מפני הישראליות עצמה. בכל מקרה, שתי המשמעויות יכולות להתמזג וללמד על אודות הדבריות של הישראליות, בין שהאימה היא ביחס אליה או בתוכה.

ולעניין המושג הדברי, כדאי שנציין כאן ש"דבר" בשפה העברית משמעותו דיבור כ-λόγος ("לוגוס", ביוונית) או חפץ כ- Ding (בגרמנית), או בעצם חפציות-הלוגוס שקצה האצבע שלנו יפגע בה. לפנינו דבר שיש בו מהדבריות, במובן הכי ממשי שלו; שהרי אין זו רק מהות מושגית שנעה ונדה בתוך הסדר הסמלי התקשורתי, ההגותי או הספרותי, אלא מציאות חיה, שיש בה דינמיקה אָפקטיבית, במובן הפרוידיאני של המונח.

"ישראל". כמילת-אם, שלה הסתעפויות של תוארי-השם, היא מייצרת זהויות כמו "ישראלי", "ישראליות" ועוד. מילה ראשית זו גם מסמנת זהויות רבות, נספחות, שהיא מייצרת או מסכימה לבקשתן לחיות תחת רישומה: מזרחי, אשכנזי, ערבי ישראלי, פלסטיני ישראלי, יהודי ישראלי ועוד

מציאות זו של הרגע שלנו מעצבת תמיד את המושג הראשוני שהמילה מפגינה, כתופעה הזו שרשומה תחת מילה מסוימת, "ישראל". כמילת-אם, שלה הסתעפויות של תוארי-השם, היא מייצרת זהויות כמו "ישראלי", "ישראליות" ועוד. מילה ראשית זו גם מסמנת זהויות רבות, נספחות, שהיא מייצרת או מסכימה לבקשתן לחיות תחת רישומה: מזרחי, אשכנזי, ערבי ישראלי, פלסטיני ישראלי, יהודי ישראלי ועוד. יתר על כן, הזהויות שהיא מכוננת או מסמנת הן בעלות חיות אמיתית שמעבר למדומיין. הן מגלמות הוויות חווייתיות פעילות.

החיוּת הזו הודפת את ההנחה על אודות הווירטואליות של הדבר, ואת ההנחה על אודות היותו תוצר של ההמצאות האידיאולוגיות והמושגיות ותו לא. אנו נשארים עם דבר במובן החפצי ביותר. ויש מן הממשי והמוחשי בהוויות זהותיות אלו.

עניין זה מודגם במיוחד במישור הפסיכופיזי, כאשר מתייחסים לממשות החרדה המעצבת את "ישראל" כמילה-דבר המשפיעה על ילדיה כמילים-דבר. המילה הזו "ישראל" נושאת על גבה כיום הרבה ממאפייניו של הדבר "ישראל" כהוויה עכשווית – מאפיינים תרבותיים, דתיים, פוליטיים, חברתיים, היסטוריים או מטאפיזיים. ברצוננו להלן להכיר שוב, במילים חדשות, את המהות החיה והעכשווית של "ישראל", או של מילים בנות כמו "ישראליות", "ישראלי" ועוד, שנובעות ממילת האם ישראל.

הניסיון להבין את המורכבות הזו של הדבר ישראל מאלץ אותנו להשיב את המורכבות הרוחשת של הדבריות של המילה "ישראל" אל המשמעויות הרווחות כיום ביחס למילה זו, לפחות בתוך הזירה הישראלית עצמה. לפנינו רחש הישראליות החווה את עצמה באופן מעגלי אצל דובריה, שרק הם מבינים את עומק החוויה שלה כישראליות. משמעויות אלו נושאות איזו הבנה של הישראליות, כאשר הישראליות כמילה, יומרתה אינה אלא לתאר איזו מהות פנימית הקשורה לישראל: שישנה מהחוויה הישראלית, שישנה חיוּת ישראלית, שישנה ישראליות אינהרנטית לישראליות.

אלא שלפנינו האתגר לעמת הבנה זו עם החרדה הפסיכופיזית שהיא נושאת ושבבסיס המוחשיות הדברית שלה, למרות כל התמרונים והניסיונות התרבותיים, הפוליטיים והדתיים להשיג חריגה מייפה ואידיאליסטית מחומריות זו.

יש לציין מבחינה זו, שאנו שקועים בטקסט הנוכחי באוטיזם הרמנויטי המתכנס כולו סביב הביטוי המרכזי שאנו מציעים כאן בדבריות של הדבר שלנו, סביב הביטוי הלשוני "חרדת הישראליות", שאותו אנחנו מנסים להבין כאילו היה הביטוי היחיד בעולם.

על כן אנו מתעלמים בכוונה משאלות הנוגעות ליהדות, ליהודים ולדינמיקות הזהותיות והאפקטיביות, מכיוון שהן כבר מזמן אינן אוטונומיות. מרגע שעלו על ספינות המעפילים הן טבעו במצולות עם החרדות הישנות, ונולדו לתוך דבריות חרדתית אחרת, שמוּנעת על ידי חומריות האותיות של "ישראליות".

יתר על כן, המסמן מבחינה זו אינו המשמעות המקורית, או לענייננו – המשמעות היהודית שממתינה שם, אלא החומריות הצלילית העצמאית בדבריות החומרית שלה, כאן תחת הדיבור של לאקאן על האות במאמרו "ערכאת האות" (1957) שב-Écrits:

"במילה 'אות' אני מציין את אותו מצע חומרי שהשיח הקונקרטי לוֹוֶה מן השפה.

ביסודה של הגדרה פשוטה זו עומדת ההנחה שאין השפה זהה עם מגוון הפונקציות הגופניות והנפשיות המשרתות אותה אצל הסובייקט המדבר.

זאת מן הטעם הראשוני שהשפה, על המבנה שלה, קיימת קודם שנכנס אליה כל סובייקט וסובייקט ברגע מסוים בהתפתחותו המנטלית. [...]

והסובייקט, אם הוא יכול להיראות צמית של השפה, הרי הוא עוד יותר מכך צמית של שיח בתנועה האוניברסלית שמתוכה נחקק מקומו כבר בלידתו, ולו רק בצורת שמו הפרטי".

השם הפרטי הוא בהקשר שלנו "ישראלי", במובן הכי דברי שלו, ובמובן הכי מוחק שלו את מסמני השכנות, כמו "יהודי". "יהודי", מבחינה זו, כבר תמיד יהיה בצלו של המסמן "ישראלי", גם עבור גוף יהודי שאינו מצוי בזירה המזרח-תיכונית.

מהבחינה הזו, גם תהייה על המשמעות הקדומה והמקראית של המסמן "ישראל" אינה ממש רלוונטית פה, גם אם יש בדיון זה יופי פואטי. אנחנו עם חומריות האות ברמתה הסרבנית, הנוקשה, הממשית, שאינה נתונה למתינות, להבניות תרבותיות וליחסיות. וממשי זה הוא צד בטבעת מוביוס כשבצד השני הסמלי והדמיוני (במשטח זה השפה, side, מקופלת באופן בלתי רגיל כך שהיא כוללת רק מסלול מעגלי אחד, ואם הולכים עליה אז חשים שנעים בשני הצדדים שלה כביכול, בעוד שנעים תמיד באותו צד של השפה, שהוא צד אחד).

כביכול, אין זה פשוט לחשוב את מחשבת הדבר הטרנסופית שלנו בעידן הפוקויאני-דלזיאני, כשהכול מובן כנזיל, יחסי, טרנסמגדרי, טרנסייברי וטרנסאתני. אלא שהדבר Trump (באמריקנית, המשוחררת מהמקור הגרמני-בווארי של סבו של דונלד טראמפ: פרחח, חברמן, "אס") מוכיח את הסירוב העכשווי העיקש לאותה נזילות, באותה מידה שהאות החומרית מבחינת לאקאן היא instance – במובן של עיקשת וגם של ערכאה.

את הישראליות רצוי להבין בלי המתח הדיאלקטי עם היהדות, ככל שקשה הדבר ובלתי אפשרי, אלא כאות חדשה וחומרית, חדשה לגמרי

נוסיף, בלא לסתור את הנאמר למעלה, שאותה נזילות היא גם ממשית ומעוררת חרדה, כי היא מצויה אל מול חומרי נוקשה שאינו נתון למשא ומתן דיאלקטי או ריזומטי כלשהו. על כן, גם את הישראליות רצוי להבין בלי המתח הדיאלקטי עם היהדות, ככל שקשה הדבר ובלתי אפשרי, אלא כאות חדשה וחומרית, חדשה לגמרי. האות שהורגת במובן הפאוליני.

יש מה שמסרב להתקיים כחלק משיטה מטאפיזית. על כן הוא בלתי-ניתן-לדקונסטרוקציה במובן הדרידיאני. זהו דבר שז'אק דרידה עצמו שלף ב"מתת מוות" שלו על אודות המתח הפנים-מונותיאיסטי ומועקת העקדה. אלא שאנחנו מדברים על ממשי אחר ממועקת היהדות שהניח הפילוסוף היהודי.

יתר על כן, אין בכוונתנו לטעון שיש שם דבריות של האַין, שמסתתרת מאחורי הסמלי-מבני באופן עצמאי או מאחורי הדמיוני של המשמעויות האידיוטיות ביותר.

ביחד, חומת הפרדה, גדר, ישראל, פלסטין

ביחד, משני הצדדים, בנפרד. תצלום: ניקול בסטר

לא שמאחורי חרדת הישראליות ישנו האין, שהאין קיים שם כאיזה Ding-an-sich; אלא האין, או ישותיות האין כדבר, פעילים כדבריות ששייכת לדבר של העצמי לעצמו ובתוך עצמו, ממשי פרטי ביותר, אינטימי ממש. כך גם בנוגע לדבריות-האין ש״מאחורי״ הישראלי, שהרי אינה חורגת מעצם כינונה העצמי ככזו, ככל שהיא רצינית ברובד הסמלי שלה וככל שהיא אימבצילית מנקודת מבט לאקאניאנית בהדמיה שלה את המשמעויות של אותו אין (שלה).

בעבודתנו המושגית כאן, שאנו מגדירים כטרנס-סופיה של הדבר והדבריות, הדברים תקפים גם למושגים של ההוגים השונים, כאשר אין בהכרח משמעות ניתנת-לנו שאנו אוספים, אלא שהמשמעות-נרשמת לתוך השיח שלנו, ולתוך המצביות הישראלית, בשל סטטוס הכותב כישראלי וכחרדתי-ישראלי וסטטוס הכתוב כרושם את היקום כחרדתיות ישראלית.

כפי שנבקש להראות, זו חרדה מהסוג שפרויד מכנה Realangst: חרדת-הממשי, הנוגעת לחשש ולחוסר אונים מפני סכנה המגיעה מהעולם החיצוני.

החרדה שאנו מתייחסים אליה היא כלפי ממשי נורא יותר מהסכנות הביטחוניות הצבאיות וממה שקשור בסכסוך עם השכנים הפלסטינים, או ממה שנתפש כאויב פנימי, זה שממדיו הולכים ומתרחבים

אך ניסוח זה אינו מספק. מדובר על פחד מפני הממשי, הדבריות של דבר המציאות, הממשי הנוכח שאינו נוכח בקלות. הישראליות, מבחינה זו, מכירה בסכנות האורבות לה ללא הרף ונוכחות בחייה, אבל החרדה שאנו מתייחסים אליה היא כלפי ממשי נורא יותר מהסכנות הביטחוניות הצבאיות וממה שקשור בסכסוך עם השכנים הפלסטינים, או ממה שנתפש כאויב פנימי, זה שממדיו הולכים ומתרחבים. זה הממשי שהוא הצד השני בטבעת מוביוס הישראלית לכיפיות העליזה.

לעניין זה אולי כדאי להוסיף שהממשי גם נוגע להתרחבות של האויב, ולא ממש לקיום של האויב. המלחמות עם האויב הן הסוואה מפני אימה גדולה עוד יותר. לכן יש צורך מתמיד לשמר על אש קטנה מלחמתיות מתמדת, אבל גם לא על מלחמתיות חזקה מדי, שכן אז ממד ההסוואה נעלם. כי ההסוואה חייבת להסוות קודם כול את עצם היותה הסוואה. היא מסווה את עצמה ולאחר מכן את האובייקט שלה. כלומר, המלחמה מסווה עצמה כאמצעי הסוואה ועל כן אסור לה להגזים בממד זה, ורק אחרי כן היא מסווה את האין הנורא יותר שעמו המועקה מתמודדת.

אגב, צריך אולי לזכור גם שכל מערבולות החרדה שאנו מזכירים הן באותה מידה גם סיטואציה קומית, גם מהזווית הפנים-הישראלית. כמו שבמאי הסרט "גבעת חלפון אינה עונה" (1976), אסי דיין, בנו האדיפלי של הגנרל משה דיין, שם בפיה של אחת הדמויות: "על המפה אנחנו רואים את מצרים והנה את ישראל... הנקראת מדינה". כלומר פסבדו-מדינה עם פסבדו-גבול, עבור הדמות של החייל שמשרת בזמן עימות צבאי בין ישראל למצרים במהלך שירות מילואים במדבר סיני. וכל הכאילו הזה נע בין חרדת המלחמה לסיטואציה הקומית, כאשר רק ה"מזרחים" יודעים להשתחרר מהאימה ומהמלנכוליה האשכנזית. עוד נחזור לכך, למזרחים.

בכל מקרה, אין מדובר בחרדה מפני האובייקט אלא בחרדה מפני התנועה של האובייקט, כפי שפרויד מסביר ב-Hemmung Symptom und Angst מ-1926: החרדה, כפי שהוא מבין בערוב ימיו, אינה נוגעת למתחים ביולוגיים של האדם אלא לאימה הנוגעת להסתלקות של האובייקט.

אבל כמו שלאקאן מדגיש, אין זה אובייקט סמלי אלא אובייקט ממשי, והמועקה היא ההיתקלות באובייקטיות של האובייקט הממשי, בדבריות שלו, שהיא כוח-החיות של הדבר החפצי, כוח החיות של האין שהאנרגיה שלו ישית מדי.

לאקאן רושם זאת לגבי ה-Angst בעקבות היידגר:

"האימה מפני... היא תמיד אימה לגבי..., אבל לא לגבי הדבר הזה או הדבר ההוא. אך האי-מוגדרות של זה, אשר מפני ולגביו אנו שרויים באימה, אינה העדר סתמי של מוגדרות, אלא חוסר האפשרות המהותי לניתנות-להגדרה. היא צפה ועולה על פני השטח בפירוש מוכר. [...] האימה מגלה את האין".

אבל לא מדובר באין מופשט אלא באין קונקרטי, אין של סובייקט יחידני או של סובייקטיביות יחידנית. ולא איזה Dasein כללי של Sein כללי, אלא כזה ששקוע בדבריות מסוימת מאוד מאוד (האם יש משהו יותר אוניברסלי-כללי ולא יחידני מהפילוסופיה הקיומית לסוגיה?). מסוימות דברית זו היא הבית של האין שלו. מסוימות דברית זו במקרה שלנו היא עצם הישראליות, שהיא היש והאין בו בזמן, במתח שבונה את ה-unheimlich כמגולם בטקסטים של פרויד והיידגר.

מורכבותה ומוחשיותה של ישראל במורכבותה נובעת קודם כול מהמרכיב הדומיננטי שלה, שהוא פוליטי. אלא שמובן זה, הכי צר שאפשר, הוא המובן של קיומה של מדינה שנושאת שם זה, כלומר מדינת ישראל. רגע הייסוד של מדינת ישראל הוא רגע הייסוד של ההוויה הישראלית

יתר על כן, מורכבותה ומוחשיותה של ישראל במורכבותה נובעת קודם כול מהמרכיב הדומיננטי שלה, שהוא פוליטי. אלא שמובן זה, הכי צר שאפשר, הוא המובן של קיומה של מדינה שנושאת שם זה, כלומר מדינת ישראל. רגע הייסוד של מדינת ישראל הוא רגע הייסוד של ההוויה הישראלית, כשהמושג-מילה מגבש לחוויה אחת את מה שהתחיל להיבנות מהחוויה היהודית שהחלה להתנחל בפלשתינה.

המילה הזו הפכה התהוות מסוימת, שראשוניותה בנרדפות ובחרדתיות יהודית מהגולה העוינת, להוויה חוץ-חרדתית כביכול ושלא כביכול קונטרה-חרדתית. על כן מופיעה המילה "ישראל" כמדינה, כמילה שנולדה מחדש, תוך מחיקת המשמעויות הישנות והטראומתיות שהיא נושאת מהעולם המקראי העתיק. מאותו רגע המילה הזו היא הבסיס האמיתי ל"אטימולוגיה" של חוויית הישראליות. אטימולוגיה מוחשית זו יכולה ללמדנו גם על ההמשך, על גלגולי החרדה והחוץ-חרדה, ככל שהיא עצמה לא פחות ממשית ולא פחות אָפקטיבית, אף יותר מהחרדה בגופניותה הפסיכופיזית.

ואם נתהה על האטימולוגיה של המילה אטימולוגיה, נדגים כיצד החילוץ של מקור האמת של הפרוצדורה עצמה של המילה אטימולוגיה משחרר אותה מההבנה האידיאליסטית שלה לעבר הבנת חומריותה, משחרר אותה מהמעגליות ההרמנויטית שבה ההבנה האידיאליסטית משיבה אותנו כביכול למשמעות מקורית שרק מחזקת את זו העכשווית. ואנו מתכוונים ל-ἐτυμολογία, במובן היווני של חקר-האמיתי (בניגוד לאמת, חקר האמיתי שמעבר לאמת האידיאלית), במובן של המהותיות של הרובד הראשוני הקדום של המילה, אבל לא רק כיצור רוחני אלא כדברי ביותר.

דגל הדיו, אילת, אום רשרש

הנפת דגל הדיו באום רשרש, 1949: מעמד איוו-ג'ימה וכינון של ישראל מוחשית. תצלום: מיכה פרי, מפקד חטיבת הנגב. לשכת העיתונות הממשלית, ויקיפדיה

עבורנו, האטימולוגיה-הפוליטית של "ישראל" אינה חקר האמת של מקור לשוני אלא מקור כאמת אָפקטיבית של המילה, מקור הקשור לייסוּד מחדש של המילה ישראל כ"מדינה", ייסוד שנוטל את חרדת הסובייקטיביות של היהודי המתגונן לעבר ממד אחר לגמרי. אין זה תרגום אלא התקה שמתנכרת למקור, נטולת מודחק אמיתי. לפנינו לא הדחקת המקור אלא ביטולו במפגין.

הבנה כזו של היִיסודיות תחריג אותנו מהמעגליות של ישראל-ישראליות כהוויה תרבותית נטולת אפקט מטריד, כפי שהפרוצדורות הפוליטיות המרדימות והפרוצדורות הקפיטליסטיות מנסות כל הזמן לייסד תוך חיסול או לפחות צמצום של אי-הנחת ההיסטורית.

אנו תוהים על המהות של מוחשיות החרדה בעיקר דרך התגלמותה במישור התרבותי העמוק, גם אם הסדר התרבותי מבקש להציג עצמו כחוץ-חרדתי וכיפי, כלומר כ"ישראלי", שלרוב הוא דווקא בעל המובנים של ישראלי כמשוחרר, לא נוקשה, לא חרדתי, כיפי, לא מרוסן

מבחינה זו אנו תוהים על המהות של מוחשיות החרדה בעיקר דרך התגלמותה במישור התרבותי העמוק, גם אם הסדר התרבותי מבקש להציג עצמו כחוץ-חרדתי וכיפי, כלומר כ"ישראלי", שלרוב הוא דווקא בעל המובנים של ישראלי כמשוחרר, לא נוקשה, לא חרדתי, כיפי, לא מרוסן. הדבר קשור למשחק ההרמנויטי המעגלי שבו ישראל = ישראלי = ישראליות, שבו כל אחד מגדיר את הזולת שלו מבחינה מושגית בלי איזה חוץ מאיים, מבחינה לשונית, היסטורית או פסיכולוגית. מעגליות זו היא שמחסלת את אי-הנחת ואת מוחשיות החרדה של גרעין הישראליות.

שבו ב"מזנון" של השף אייל שני, אכלו אוכל רחוב ישראלי אמיתי, סימולקרה של אוכל מזרחי ואוכל אשכנזי לתצרף של אותנטיות רעשנית, כאוס כאילו-בלתי-נשלט, ותחוו כיף מעגלי: ישראליות.

אנחנו מדמיינים נפש ישראלית שמתגלמת באותה תרבות ישראלית. זו נפש במובן של אוסף הנפשות של היחידים וגם הנפש הכללית המרכיבה את הישראליות. לטענתנו, כפי שנבקש להראות, אותה תרבותיות נטועה בנפשיות חרדתית. אבל זו נפשיות מורכבת במלוא המובן הפרוידיאני שלה כחרדה מוסוות וכחרדה מגולמת.

הנפשיות הזו קשורה כמובן להיסטוריות של אותה מהות. אבל אין זו היסטוריה של אירועי העבר אלא היסטוריה שההווה בונה כעבר מעובד, וזה חוזר לעצב את ההווה. כפי שלאקאן ידע, זה בדיוק הקושי בהשתחררות מהלופ הזה. אין זה מתח של הדחקה פשוטה של אמת מהעבר. איננו דוגלים בהשקפה פשוטה של חשיפת האמת של העבר. אין עבר אלא רק השלולית של ההווה ודמיונותיו על אודות העבר והעתיד שלו (אנו מציעים את המטפורה של השלולית כדי לדבר על ההוויה של הסובייקט המונָדי כתודעה סגורה, אשר האובייקטים החיצוניים כביכול שקועים גם בה בתוך מתחים פנימיים. אין חוץ באמת, אלא הדמיות של החיצוני והדמיות של הפנימי בתוך אותה שלולית של הסובייקטיביות. ומחשבת השלולית ומתחיה הפנימיים יכולה לדור יחד עם המחשבה הקלייניאנית).

אך בטרם נמשיך עם גרעין החרדה כדאי שנידרש למבנה הזהותי של הזירה הישראלית, מכיוון שהמבנה הזה חושף עוד יותר את הדינמיקה האָפקטיבית של יחסי הסובייקט הישראלי לישראליות.

הזירה הזו כוללת בתוכה מרכיבים רבים אשר מעצבים יחד את מושג האם של הישראליוּת. אבל מרכיבים רבים אלה שבתוך המבנה למעשה משמרים את המבנה דווקא מתוך המאבק הבלתי פוסק ביניהם. המבנה בינתיים יציב, אינו פורץ את גבולותיו ולרוב אינו מבטל את עצם ההגדרה של הישראליות; אף על פי שהצירים השונים שבמתח זה עם זה מקיימים ריב לא רק על עצם השייכות וההגדרה של מהות הישראליות, אלא גם על הלגיטימיות של אותה ישראליות אוניברסלית (כלפי המיעוטים בה).

המרגלים, אפרים משה ליליאן, אלטנוילנד

"אלטנוילנד: עמוד שער לכתב עת לחקר פלשתינה" (סוף המאה ה-19 או ראשית המאה ה-20), אפרים משה ליליאן. תצלום: ויקיפדיה

לאור המתרחש בעשורים האחרונים, שבהם מתנהל ויכוח על אודות הגדרת המהות של הישראליות, אפשר להציע ששאלת ההגדרה חשובה לדיוננו כי היא נוגעת בשאלה אחרת על אודות סובייקט החרדה. מי הוא זה שחרד? האם כשאנו אומרים שהישראלים סובלים מחרדה הכוונה לכולם, לרבות הפלסטינים הישראלים? המזרחים?

אז כאן אנחנו הופכים את היוצרות של הנוסחה. איננו נעים

משאלת ההגדרה לשאלת החרדה,

אלא להפך, אולי:

שאלת החרדה קודמת לשאלת ההגדרה.

אולי ההגדרה של מיהו זה שחרד מעצבת את עצם השאלה של מיהו הישראלי

אולי ההגדרה של מיהו זה שחרד מעצבת את עצם השאלה של מיהו הישראלי, ומכאן גם את המבנה הדברי הזה, שנראה שהדבק הדברי שלו הוא אותה חרדתיות. הדבק הזה, על כל מרכיבי הממשות של הטראומה, המתח הביטחוני המתמיד, אבל בעיקר האין הקטסטרופלי המוסווה עמוק עמוק מאחורי כל הדיבורים והמעשים המלחמתיים. גם דיבורים על איראן ופצצות אטום למיניהן לא יצליחו להסוות את ההסוואה שמאחורי האין הטריוויאלי כל כך:

אין לנו בית

אין לנו בית ולא יהיה. זהו מרכיב בסיסי בחוויית ה-unheimlich הפרוידיאני של מתח בין לא לבין ביתי, כאשר הביתי הפנימי עצמו הוא לא-ביתי: "בין הגוונים הרבים של משמעות המילה הקטנה heimlich יש גם אחד המתלכד עם היפוכו, unheimlich. הביתי (heimlich) הופך אז לאלביתי (unheimlich)".

משמע שה-un הוא הבית והאין הוא הדבריות של הדבר ישראליות? אין לצפות לתשובה. שאלה זו מטעה כאילו היא מניחה

תשובה

התשובה לשאלה היא השאלה עצמה. השאלה הזו, והבלתי מוגדרות שמאחוריה, היא בדיוק הדבריות של הדבר שאנו כה עוסקים בו.

הדגמה של הלוגיקה הממשית הזו ניתן למצוא בפרק הראשון בעונה השנייה של סדרת הטלוויזיה הישראלית "זגורי אימפריה" (2015). היוצר הוא מאור זגורי, שמזדהה ומזוהה כמזרחי וכמרוקאי. הוא שם דברים פרובוקטיביים בפי האב המזרחי המרוקאי כאשר הוא מסרב לעמוד בשעת הצפירה לזכר קורבנות השואה, מסרב להשתתף באקט החרדתי הקולקטיבי של ייסוד המעגליות של קהילה חרדתית. שאלת ההגדרה והזהות של מיהו ומהו הישראלי קשורה הדוקות, עבור האב הסובל, לשאלה מהי החרדה ומיהו החרד: כי זה שייך להם ולא לי המזרחי, לא לטראומה שלי כמעפיל בספינת אגוז וליחס של המדינה בצעירותה האשכנזית אליי. השאלה היא אם אני משתף פעולה עם החרדתיות השואתית ה"אשכנזית" הקורבנית, או שאני מבקש לנכס לעצמי סטטוס קורבני משלי כאשר הישראליות שלי תיבנה מעתה – לא סביב הקורבניות שלהם אלא סביב הקורבניות שלי, האין שלי.

זה מוכיח עד כמה האין ישנו, נוכח.

אך מדובר בעניין עמוק יותר מאשר ניכוס הקורבניות או ניכוס השואה. מדובר בניכוס מה

שאינו ניתן לניכוס

הממשי

הבלתי מושג ובלתי נתפש שממש מגדיר את הישראליות

ואם ישנו תרשים דמיוני

אין ממשי > חרדה > זהות > ישראליות

אז כאן כדי להשיג את הישראליות פועלים כדי לרכוש את המקור

אין

ושוב לא מדובר באין שקיים כשלעצמו ממש אלא כ

אין שקיים לעצמו-עבור הסובייקט

הישאין שישנו בהוויה הישראלית הוא השואה. זה היש הכי מוצק. ומרבית הזהויות ותת-הזהויות מתארגנות סביבו כסוג של Das Ding אימתני. אפילו הפלסטינים הכי רדיקליים והכי אנטי-ציוניים שקועים בהגדרה עצמית זו אל מול הדבריות של דבר השואה. לא ממש הדבר אלא הדבריות שלו, המיץ שלו שמסתובב בין כולם. עכשיו, למשל, הפלסטינים ממירים את האין שלהם באין של השואה כאשר ישנו תרגום

נכבה = שואה >>>> שואה שלנו במקום השואה שלכם + שואה שלנו במקום הנכבה

ה"במקום" הוא הוא גרעין הסובייקטיביות הפלסטינית יותר מאשר הנכבה עצמה, שאינה יכולה בשום אופן להתבטא אלא כ-

הדבר לעצמו עבור הסובייקט

מובן שהדבר מתבטא גם אצל צעירים ישראלים, שעבורם אושוויץ היא גרעין הישראליות ולא היהדות.

אבל אושוויץ גם מסתירה משהו אחר

לא את האין

היא מסתירה אלא בעיקר את העובדה שהיא מסתירה

זה הממשי הכי בלתי נסבל ואפורטי לסובייקט.

מצעד החיים, דגל ישראל, אושוויץ

תצלום: פיוטר דרביק

האם מדובר בהדחקה? בהכחשה פרוורטית? בדחייה פסיכוטית? התיאוריה בצד של לאקאן אומרת שההדחקה היא פעולה נוירוטית מול מסמנים, והמועקה היא מול משהו שמעבר להדחקה, משהו שאין לו מסמן, אבל הדבר והדבריות הם הטריטוריה שלו.

הטענה שלנו היא שהדבר הישראלי הוא הדבר הממשי של חרדת הישראליות, הסובייקט והאובייקט של אותו עניין, החרד והחרדה, החרדה ומושא החרדה. וכי למה? כי התהוות הסובייקט בהווייתו הישראלית מולידה אותו, את תנאֵי אפשרותו הבלתי אפשריים ואת סופיותו

ובמקרה שלנו, הטענה שלנו היא שהדבר הישראלי הוא הדבר הממשי של חרדת הישראליות, הסובייקט והאובייקט של אותו עניין, החרד והחרדה, החרדה ומושא החרדה. וכי למה? כי התהוות הסובייקט בהווייתו הישראלית מולידה אותו, את תנאֵי אפשרותו הבלתי אפשריים ואת סופיותו, באופן קיצוני יותר ממה שמתרחש בסיטואציות מקבילות בכל מסגרת לאומית אחרת, מושגית אחרת, כמו האמריקאית, האירופאית, הפלסטינית וכדומה.

יתר על כן, ובניגוד אולי לטענה הזו כאן למעלה, הניסיונות שלנו לגעת במהות הממשי הזה ייתקלו במה שייראה כהדחקות של אלמנטים כמו שואה-אין-בית. נראה שמדובר במשהו בעייתי יותר, שקשור במבנה הבעייתי של טבעת מוביוס: הממשי הנורא ביותר הוא הממשי שאינו נסתר, במובן של הדבריות של הדבר שהזכרנו קודם, אלא הוא צורה של הסמלי ו/או הדמיוני. ולעניין שלנו: זו עצם הישראליות הלא חרדתית שבעצם היא הממשי. רגע. למעשה גם זה לא ממש הממשי, אלא עצם פעולת הכפל המוביוסיאני היא הממשי. האומנם?

כדי לגעת בשאלות מטרידות אלה, ולא בהכרח להבינן או להגיב להן באופן מושכל, יש לפגוע שוב באופן שבו הזהויות השונות הנתונות בריב מתחרות על השייכות או העוינות או האימוץ או ההיבלעות ביחס לישראליות. שהרי לגבי שאלת החרדה יש להביא בחשבון שקיימת מעין היקבעות יתר – במובן הפרוידיאני, והאלתוסריאני במידה מסוימת, של Überdeterminierung – של זהויות ישראליות שתופשות עצמן עליונות אל מול זהויות ישראליות אחרות (העליונוּת והתחתונוּת הן עניין של תפישה עצמית ולא אמת היסטורית. שהרי הימין הלאומני בישראל שולט זה כמה עשורים, אך תופש את עצמו למרבה ההפתעה כמי שמדוכא על ידי אליטה אשכנזית-חילונית מדומיינת למדי).

בפרקטיקה היקבעות היתר יש שני שדות שבכל אחד מהם אינספור גורמים, כך שבכל שדה כל גורם עומד בקשרים עם כמה גורמים בשדה השני. והחלום שבנוי תחת עקרון גרימת-היתר למעשה עוטף באופן מסובך ומצועף איזה ממשי. כמו חלום הילד הנשרף, שהוא חלום שמסתיר משהו אמיתי יותר, מטריד מהחלום ומגן מפניו.

תת-הקטגוריות כמו ערבי, מזרחי, יהודי, בנויות ביחסים של גרימת יתר עם מה שמתחתן בהיררכיה הזהותית, וכל זאת ממש באותו אופן שהן ביחסי היררכיה עם מה שמעליהן, תחת לוגיקת גרימת היתר. כך שאת כל אחת מהקטגוריות אנחנו מקבלים בתוככי רשת של היקבעויות יתר, בתוך המצב החלומי של הישראליות

ניתן גם לתאר חלומיות זו באמצעות מושג הפרקטל: תת-הקטגוריות כמו ערבי, מזרחי, יהודי, בנויות ביחסים של גרימת יתר עם מה שמתחתן בהיררכיה הזהותית, וכל זאת ממש באותו אופן שהן ביחסי היררכיה עם מה שמעליהן, תחת לוגיקת גרימת היתר. כך שאת כל אחת מהקטגוריות אנחנו מקבלים בתוככי רשת של היקבעויות יתר, בתוך המצב החלומי של הישראליות. יש רשת סבוכה של יחסים בין משפחת זהויות אחת למשפחה אחרת, כמו זהויות מערביות מול מזרחיות. אך כאמור, כל משפחה מכילה באופן פרקטלי יחסים נמוכים יותר מבחינה מבנית, עם בעלי אותם מתחים של לוגיקת גרימת היתר. ממבוך כזה אי-אפשר לצאת אלא רק לחוות בו את מועקת הישראליות המתמדת. ואמנם ברשת היקבעות יתר של סוגי החרדות והשלוחות בין החרדות לבין הזהויות השונות, ברשת שלמה של בלגן זה, ישנו רק מסמן-העל שם-האב של הישראליות שמחזיק את כל הרשת, אבל רק באמצעות מתח החרדה שאינו יודע מיצוי עצמי.

גדוד חרב, דרוזים, מסע כומתה

סיום מסע כומתה של גדוד "חרב", לשעבר "יחידת המיעוטים". הגדוד פורק ב-2015 וחייליו שולבו ביחידות אחרות. תצלום: : Alexi Rosenfeld, יחידת דובר צה"ל

אנו מתארים עד כה קווי זהות שונים שמתחרים ביניהם בתוך מתחם הישראליות, לרוב על מטמוני הכאב והדיכוי:

  • אשכנזים ומזרחים על שואה, עלייה ודיכוי, תחרות תרבותית
  • ערבים ויהודים על הנכבה והשואה ושאלות של אי-שוויון
  • שמאלנים וימנים על הכיבוש
  • מרוקאים מול שאר המזרחים על מי דוכא יותר על ידי הממסד
  • דרוזים מול שאר הישראלים על נפילת חיילי הדרוזים כמקור לזכויות
  • עובדים זרים מול השלטונות על כמה באמת סבלו בארצות מוצאם באפריקה ועד כמה באמת הם ראויים לתואר פליטים ולא סתם עובדים זרים

הטראומה והאיון מתחוללים תוך ניסיון מתמיד לניכוס האיון וניסיון מתמיד להעצמה באמצעות הבלטת הטראומה המאיינת אשר הופכת לנכס ולמשאב להעצמה.

הטראומה מאיינת ביותר ובאופן ממשי, כי הסובייקט שמתלונן על הסבל מחמיץ אולי את העובדה שעצם הדיכוי הוא הוא שהבנה את הסובייקטיביות שלו. וכאילו כל פגיעה בפגיעות זו יש בה הסכנה של איון הסובייקט (יוצא אולי שהאין הטראומתי עדיף על עצם הפגיעה הסטטוס הקורבני-טראומתי ועל עצם החוויה הטראומתית המאיימים באיון). זו סכנה של הממשי. לא סכנה מאיימת באופן פיזי, אלא סכנה במובן הכי לאקאניאני, כי זו סכנה שהסובייקט לא יכול להכיל ולכן ימשיך עוד ועוד ועוד לנוע במעגלי התלונה כנגד האחר הגדול שדיכא אותו (אבל למעשה גם ברא אותו ככזה!).

לפנינו אם כן שוב הדבר הישראלי שהוא עצמו הממשי, כך שהדבר הישראלי הוא גם הסמלי והממשי באופן בו-זמני. כאילו מטפורה שפינוזיסטית על אלוהים וטבע שהם אחד עשויה להמשיל זאת: אלוהים הוא הסמלי והטבע זה הממשי.

יתר על כן, הדבר הממשי ממשותו מתגלמת ביתר שאת בדבריות שלו, בהיותו דברי בדבריות שמתממשת בדבר קונקרטי, וכך הממשי מתגלם לא כדבר סטטי אלא בהתהוות הדברית שלו, כפי שהמתחים בתוך הישראליות הם רשת אשר מגלמת את ממשות החרדה. אם כן, מתחים של טראומה והכחשה הם שמייצרים חלום זה של סובייקטיביות זו, ואותו חלום גם מסווה ביתר שאת את הממשי – את עצם העובדה שהוא חלום.

תפוזים

התפוזים, התפוזים. תצלום: דני שטרנפלד

עתה יש מקום לשאול גם איך מתארגן חלום זה של סובייקטיביות ישראלית מבחינת צירי הזמנים והזמניות.

בעקבות פרויד של "פירוש החלום" אפשר להניח שגם אם החלום משוחח עם הזמנים של המציאות ועם הזמנים של הממשי (הבסיס הדברי של הדבר והמציאות שאינו נגיש לנו), עדיין הזמניות של החלום שונה מהזמניות של המציאות, כלומר ישותיות הזמן שונה. ומכיוון שסדר אידיאולוגי היסטורי מייצר חלומיות של ישראליות, הוא מייסד גם את הזמניות של חלום הישראליות. זמניות זו אוטונומית, ובשלולית שלה ממד החרדה אינו מתייחס בהכרח למושאי זמן המציאות. החרדה מתייחסת לזמניות על-זמנית או א~זמנית (כלומר לא א-זמנית, משמע מעבר לשלילת הזמניות) כאשר האינות העברית והאינות העתידית הן הוויות נצחיות.

וכאשר ישנו תרגום של החרדה הפנימית לעבר רמות השיח הציבורי, אז האובייקט הממשי הנצחי מיתרגם למושאים זמניים ביותר וקונקרטיים, אשר גם מסמאים את עינינו ואת תודעתנו, מושאים שהנם הסוואה ולא הדבר עצמו אלא תרגום לממשי.

מלאכת התרגום לשדה הדמיוני המיני והאגרסיבי-תחרותי (תוך דילוג על הסמלי חסר הפניות והלוגי בטהרתו) ממקמת את הדבר ואת הדבריות התהליכית שלו (תהליכית בתוך הישראליות החלומית ולא במציאות) בזמניות זמנית-מציאותית: כאן ועכשיו אויב כזה וכזה בקרב צבאי כזה וכזה בפיגוע טרור כזה וכזה.

מבחינה מטא-פסיכית ניתן לומר שהאויב נוסד על ידי השלולית כדי להפנות את הסובייקט כל הזמן לזמן החיצוני ולאובייקטים המוחשיים (אבל שהאמת שלהם אינה דברית אלא דמיונית). זו הזמניות הדמיונית של הישים במציאות המציאותית.

רק כך אפשר להבין את האופן שבו ישים דמיוניים-מאיימים רוכבים על נקודות זמן בעבר, בהווה ובעתיד. השלולית מונעת מעצמה את השלילה העצמית ואת ההכרה באינות באמצעות אובייקטים מציאותיים שנעים לעברה דרך צירי הזמן הדמיוניים:

הנאצי = מהעבר > להווה ולעתיד

הערבי = מההווה > לעבר ולעתיד

האיראני = מהעתיד הגרעיני > להווה

וכך הלאה, בווריאציות שונות ומשונות, כאשר צירי הזמן מאפשרים לסובייקט לדמיין את הישים האלה לא כהסוואה לאין אלא כאובייקטים מוחשיים של זמן מוחשי ואמיתי. ובא לציון גואל!

אם נתיימר לסכם בינתיים את דברינו, שהיו מעורבים בדברים של היידגר, פרויד ולאקאן במעין misreading קל לצורכי התאמת המושג לדברים הנוכחיים, הרי שביכולתנו לחוש מעט מהדבריות שביחס אליה חרדת הישראליות מוּנעת.

הישראליות גם מאבדת את חרדתיותה ונולדת מחדש לא-מלנכולית אבל גם לא-מערבית, לא-אשכנזית ולא-דמוקרטית

כפי שניסינו להראות, עוצמת החרדה, עם התגברותה ההולכת וגדלה, יכולה להוביל דווקא לצורות של ביטול או שלילת השלילה של האין. מדובר בתהליך אפורטי, שבניגוד לעמדת הפסיכואנליזה הנוירוטית אינו מייצר בהכרח מודחק דיאלקטי. אלא:

  • הכחשה פרוורטית תוך אימוץ האובייקט האויב כפטיש מפייס-מקודש (במובן שפרויד התייחס אליו).
  • אקט פסיכוטי של מחיקת השלילה הדיאלקטית בלא להשאיר שום יש שמזכיר את האין.

בשני המקרים היש המכסה על האיון מחוסל כיש אויב ללא שום תחליף. אבל הישראליות גם מאבדת את חרדתיותה ונולדת מחדש לא-מלנכולית אבל גם לא-מערבית, לא-אשכנזית ולא-דמוקרטית, כפי שהסטריאוטיפים הללו נוהגים בימינו להיצמד זה לזה ביוזמת שיח הימין המתלהם. בשיח זה הדובר הסובייקטיבי מנסה להיחלץ ממנגנוני הדיאלקטיקה הנפשית ומדיבור פנימי נוירוטי מהסוג הזה:

״אני חרד מהאובייקט איראן אבל אני לא חרד כי האובייקט איראן אינו באמת מאיים כי אני חזק אבל אולי לא כל כך חזק אז את המעט הזה אני גם מדחיק וחי בשמחה ובצהלה...״.

אלא שהיום השמחה אינה גורם ניטרלי. היא מסמן זהותי מובהק, במסגרת משוואה סטריאוטיפית בין:

אשכנזי שמאלני הומו מערבי דמוקרטי קר מת מלנכולי מנוכר ביורוקרטי.

ומנגד:

מזרחי שמח חי ימני לאומי משפחתי דתי מסורתי פטריוטי משוחרר.

זו כמובן חלוקה גסה ביותר, והיא מניפולטיבית ומשמשת כיום לחיזוק הכוחות האנטי-דמוקרטיים בישראל בראשות מלך ישראל – בנימין נתניהו. רוח הזמן העכשווית מאפשרת זאת, והיא שונה בהכרח מהרוח של עשור או שניים לאחור. שהרי היום המוזיקה המזרחית פתאום שמחה ועולצת בעוד שעד לא מזמן נתפשה כדיכאונית.

נתניהו נותן את הטון במשחק הזהותי הזה תוך סימון האויב החיצוני, והפנימי שהנו אף יותר גרוע, תוך ייצור מתמיד של אויבים, תוך הלחצת האיום האירני שקרוב, די קרוב, לממשי המאיין שדיברנו עליו.

המילה שמסכמת את כל הציר הנגדי לעמדתו היא המילה "חמוצים" (תוך משחק בין סובייקט אקטיבי שהוא חמוץ ובין האובייקט הדברי, שהוא הירק המוחמץ), שביבי השתמש בה לאחרונה בנאום מפורסם בכנסת. לפני כן הוא סימן את האויב הפנימי כ"הם מ-פ-ח-ד-י-ם" בכמה נאומים בכנסי הבחירות של שנת 1999. וזה המעבר מ"מפחדים" (בהדגשה קולית של ההברות, שנועדה להפחיד את המפוחדים) לחמוצים (אולי תוך הפיכתם לחמוצים). האויב הפנימי הוא זה שנושא בעול החרדה או בעול המלנכוליה ה"אשכנזית" והשמאלנית, הוא אולי במפגש עם הדבר המאיים, בעוד הסובייקט הישראלי הימני והמשוחרר הוא שמח ומאושר. החמוץ הוא מסמן סלנגי ישראלי-כיפי כשלעצמו, שהמשתמש בו יודע להיות כיפי, בניגוד לחמוץ. אפשר להציע שברמה הלא מודעת של השלולית, המסמן הזה יכול לשחק גם עם מסמן אחר – המסמן "חיצוני" (בגלל הקרבה בין העיצורים).

חרדת הישראליות של ימינו עוברת יותר ויותר תרגום לעבר השדה הפוליטי המידי, תוך ניצול של אותה חרדה לצרכים פוליטיים פנימיים ותוך תרגום מתמיד של הבלתי נתפש ליֶשים קונקרטיים

וכך חרדת הישראליות של ימינו עוברת יותר ויותר תרגום לעבר השדה הפוליטי המידי, תוך ניצול של אותה חרדה לצרכים פוליטיים פנימיים ותוך תרגום מתמיד של הבלתי נתפש לישים קונקרטיים. חרדת הישראליות, שהיא מהות אחת, סובייקט-אובייקט, הופכת בעצם לשתי מהויות נפרדות:

חרדה <> ישראליות

וכל אחת מנוגדת לשנייה ואף לא מגדירה את עצמה מתוך הניגוד, אלא מתוך אדישות. וזאת בניגוד למודל הקודם שלנו:

חרדת=ישראליות

אבל, וישנו אבל גדול שעלינו להביא בחשבון – אין זה בהכרח שהמניפולציה, שהיא מהלך שקרי, לא תייצר ממשי אמיתי: בסופו של דבר הממשי אינו אלא צמוד לדמיוני ופועל יוצא שלו, כמו שהוא פועל יוצא של הסמלי (כהופכי מוביוסיאני). על כן, הדמיוני יכול לייצר ממשי חדש ולמחוק את הממשי הישן. ייתכן שאכן כל מה שנאמר במאמר הנוכחי אינו אלא טעות, כי אנחנו בצד של ה"חמוצים".

נדמה שהמסתור האמיתי והנורא ביותר הוא שאין שם בכלל כל מסתור. וזה בלתי נסבל ומעיק יותר מעצם מחשבת המסתור. כלומר, בניגוד ללוגיקה הקודמת שהצגנו, שלפיה ההסתרה מסתירה שהיא מסתירה, כאן ההסתרה מסתירה שאין בכלל מה להסתיר ואין בכלל הסתרה (וכל זאת בהמשך לכל גלגולי הניסוחים ההיידגריאניים על אודות האמת על האמת כ-ἀλήθεια ("אלתיאה" ביוונית).

ואם זה כך, אז השחרור, מהלופ של מחשבת המסתור התיאו-פוליטית, לעבר עליזות יכול גם לייצר ממשי שאינו נוראי וכן אמיתי. כל זאת במובן המונותיאיסטי, כשהוכחת קיום האלוהים מתבססת על האידיוטיזם המיתמם והלא תמים של אי-הימצאותו הטרנסצנדנטית של אלוהים, אשר מיתרגם לחרדת חירום במובן השמיטיאני והפשיסטי-בעליל.

הנה אחדים מדבריו של נתניהו בנאום "החמוצים", כפי שנאם בכנסת מול חברי כנסת מהאופוזיציה. הדברים יכולים להצביע על רבים מהאלמנטים שהזכרנו, שהרי נתניהו עצמו מנתח את האושר הישראלי אל מול האינות הגדולה המאיימת מסביב מצד האויבים הקרובים והרחוקים.

הבעיה מתחילה כמובן כאשר רק לצד מאוד מאוד מסוים במפה הפוליטית יש הכוח להעניק לעצמו בלבד את הלגיטימציה להשתתף ולדבר בסדר הפוליטי ולהגדיר את המהות הפנימית של הישראליות וההתענגות הנלווית לה

שימו לב לביטוי ״אין כמו ישראל״: כיצד שיח הכיף גולש מהר מאוד לשיח האימה. שימו לב לביטוי ולשרשור הלא מודע לעבר הלוגיקה:

אין כמו (=שווה) ישראל.

ולאופן שבו האויב אינו עתידי אלא הוא משמיד, במסגרת האופציה הבאה:

הווייתו שהתקיימה בעתיד-הווי חלופי

אבל מוחשי ביותר.

כלומר יש הסטות של הכיף והאימה ל-

זמן אחר אופציונלי

ומקום אחר אופציונלי,

עתיד חלופי וארץ נופש חלופית:

"תעשיית הדכדוך עדיין קיימת ויש לה נציגים מכובדים בבית הזה ובתקשורת. לאחרונה יש חידוש, ענף חדש – ענף החמוצים. פעם טיפחו אתרוגים, היום הם עברו לחמוצים. קשה לכם החמוצים. [...]

אזרחי ישראל בדירוג האחרון דירגו את עצמם במקום החמישי בעולם, אבל הצעירים עד גיל 29 דירגו את עצמם, שימו לב חמוצים, במקום השני בסולם האושר העולמי.

אזרחי ישראל יודעים שטוב לחיות כאן. ישראל היא מולדת אהובה, בית חם בלי טיפת ציניות, ארץ נהדרת. ישראלים נוסעים לחו"ל במספרים אדירים – יותר משלושה מיליון ישראלים נסעו לחו"ל בקיץ ובחגים. זה מספר בלתי נתפש. וכשהם חוזרים לארץ, מה הם אומרים? ואנחנו שומעים את זה פעם אחר פעם – הם אומרים שאין כמו הארץ שלנו, אין כמו ישראל, הם רואים את ההתחדשות, את המנופים, את המגדלים. אנו הופכים את ישראל למעצמה של סייבר, של היי-טק, של מודיעין ושל מים.

יֵדע כל אויב שמאיים עלינו בהשמדה שהוא מעמיד עצמו בסכנה של פגיעה קטלנית. במקביל, ידנו מושטת לשלום לכל שכנינו. אנחנו חפצים בשלום אמת, לא בפיוס מזויף עם גורמים שממשיכים לשאוף לסלקנו מכאן.

[...] יש לנו כוח אבל איננו שיכורי כוח, איננו שאננים. אתגרים גדולים עוד עומדים בפנינו בתוך המדינה ומחוצה לה, בראשם הצורך להדוף את ניסיונה של איראן להתבסס צבאית בסוריה. אנו פועלים ללא הרף להגן על גבולותינו, ובמקרה הצורך גם מעבר לגבולותינו. בד בבד אנחנו נחושים למנוע מאיראן להצטייד בנשק גרעיני להשמדתנו. אלמלא הפעילות העקבית והנחושה שלנו לאורך השנים, לאיראן כבר היה מזמן נשק גרעיני".

(בנימין נתניהו בנאום בכנסת, 23.10.17).

יתר על כן, לאור דברים אלו, אולי למרות הכול אנו נוגעים בממשי ושאינו ניתן לגריסה, והוא הפעם: שהישראליות=אושר היא ה-Das Ding של חרדת הישראליות, אושר שאינו ניתן לעיכול, ושכדי לחוות אותו היטב אנחנו מרבים בנסיעות לחופשה בחו״ל...

בכך אנחנו מתקרבים לסוג העונג המתקיל אותנו בדבר, בדבריות שלו. כלומר, מה שלאקאן ממציא כ-jouissanceשניתן להבינו כ: דבריות של העונג במוגזמות שלו אינו אלא סבל נורא שאינו ניתן לשליטה ושלוכד את הסובייקט תוך הגדרתו בייחודיותו החד-פעמית. ואמנם זהו העונג המוגזם הבלתי נסבל במפגש שלנו עם ה-Das Ding, אך שהבלתי נסבלות שלו והנוראוּת או העוצמה שלו מסוות את חסרונו ובלתי אפשריותו הלוגית מבחינת הסדר הסמלי שממציא ומאיין אותו בו בזמן והדמיוני שמעניק לו פורמטים ברורים של משמעות ״תרבותית״.

הבעיה מתחילה כמובן כאשר רק לצד מאוד מאוד מסוים במפה הפוליטית יש הכוח להעניק לעצמו בלבד את הלגיטימציה להשתתף ולדבר בסדר הפוליטי ולהגדיר את המהות הפנימית של הישראליות וההתענגות הנלווית לה. באופן עקיף ולא מודע, הכוח הזה הוא למעשה היחיד שמייסד ומגדיר עכשיו את הממשי של אותה מהות, באמצעות העיבוד של הסמלי והדמיוני. מסתבר שאפשר להעלים או למחוק את הממשי.

 

ביבליוגרפיה:

ז'אק דרידה, מתת מוות, תרגום: מיכל בן נפתלי, תל אביב: רסלינג, 2008.ז'אק לאקאן, "ערכאת האות" (1957), כתבים, כרך א, תרגום: נועם ברוך, תל אביב: רסלינג, 2015, עמ' 468-467.זיגמונד פרויד, "פטישיזם (1927)", מיניות ואהבה, תרגום: דוד זינגר, תל אביב: עם עובד, 2002, עמ' 199-195.זיגמונד פרויד, האלביתי, בתוך: זיגמונד פרויד — מבחר כתבים, כרך ח, תרגום: רות גינזבורג, תל אביב: רסלינג, 2012, עמ' 45.זיגמונד פרויד, עכבה, סימפטום וחרדה (1926), תרגום: יאיר אור, בתוך: זיגמונד פרויד – מבחר כתבים, כרך ב, תל אביב: רסלינג, 2007.זיגמונד פרויד, פירוש החלום, תרגום: רות גינזבורג, תל אביב: עם עובד, 2007.מרטין היידגר, "מהי מטאפיזיקה" ו-"מתוך שיחה על השפה – בין יפני ובין שואל", מאמרים (1929–1959): הישות בדרך, תרגום: אדם טננבאום, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1999.מרטין היידגר, מקורו של מעשה האמנות, תרגום: אדם טננבאום, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2017.

Hans-Georg Gadamer, Truth and Method, 2nd rev. edition, trans. J. Weinsheimer and D. G. Marshall, New York: Crossroad, 2004.Jacques Lacan, L'angoisse: Le séminaire – livre X, texte établi par Jacques-Alain Miller, Paris: Éditions du Seuil, 2004.Jacques Lacan, Le Psychoses: Le séminaire – Livre III (1955-56), texte établi par Jacques-Alain Miller, Paris: Éditions du Seuil, 1991.Jacques Lacan, Les écrits techniques de Freud: Le séminaire – Livre I (1953-54), texte établi par Jacques-Alain Miller, Paris: Éditions du Seuil, 1975.Jacques Lacan, Les quatre concepts fondamentaux de la psychanalyse: Le séminaire – Livre XI, texte établi par Jacques-Alain Miller, Paris: Éditions du Seuil, 1973.Jacques Lacan, L'éthique de la psychanalyse: Le séminaire – Livre VII (1959-60), texte établi par Jacques-Alain Miller, Paris: Éditions du Seuil, 1986.Martin Heidegger, "Der Ursprung des Kunstwerkes", Holzwege, Frankfurt: Klostermann, 2003.Martin Heidegger, "The Thing", Bremen and Freiburg Lectures, trans. Andrew J. Mitchell, Bloomington: Indiana University Press.Martin Heidegger, Wegmarken, Frankfurt a.M.: Verlag Vittorio Klosterman, 2013.Sigmund Freud, "Entwurf einer Psychlogie" (1895), GW Nacht.: 375-486.

המאמר התפרסם בתרגום לצרפתית של אבנר להב בכתב העת La règle du jeu שעורכו הראשי הוא ברנאר אנרי לוי, בגיליון המוקדש לנושא Penser Israel. גיליון מספר 68, שנת 2019.

יצחק בנימיני עורך את הוצאת רסלינג (עם עידן צבעוני), מלמד בבצלאל ובאוניברסיטת בר-אילן בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות.

תמונה ראשית: ראש בוצי במקום הנמוך ביותר. תצלום: דרו גיליאם, unsplash.com

Photo by Drew Gilliam on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי יצחק בנימיני.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על חרדת הישראליוּת

01
אוהד

אני מאסטרנט בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, קראתי כמה וכמה טקסטים פסיכואנליטיים בחיי ולחצתי על המאמר הזה מתוך רצון אמיתי להתעמק בסוגיה המרתקת שבה הוא עוסק.

אבל הדבר הזה פשוט לא קריא. חבל.

02
אחד האדם

מעניין. אם אפשר לכתוב בשפה העברית ולטעון באמצעותה ש"רצוי" שהישראליות תתנתק לגמרי מן היהדות, כנראה שמשפט הסיכום "מסתבר שאפשר להעלים או למחוק את הממשי" הוא קביעה מדויקת למדי.

03
אדוה וינרמן

אצל לאקאן יש בעיה גדולה מלכתחילה בשל הז'רגון שלו והאמירות שתלויות בשמים ולא מחזיקות מים. בסופו של דבר אני חוששת שאינו אומר דבר חשוב באופן מיוחד אבל נחשב לחצי אלוהים אצל הסוגדים לו. האם המלך הוא עירום? כל שכן, כשמנסים להגיש ולהנגיש אותו בערבוביה גדולה של מושגים לועזיים באריכות מופלגת של עברית ולועזית שמדברת על דברים שאינם קונקרטיים ואינם מוצקים אלא הם המצאה שיכולה להיות מופרכת או לא, תחליטו אתם, התוצאה היא חשש שבעצם או שהכול שטויות, או שאפשר היה לעבור על כל פיסקה ולומר את כוונתה במשפט אחד קצר. והדעת גורסת שאם היה משהו באמת מועיל בדברי לאקאן, אפשר היה לומר אותו בקיצור נמרץ ולא להזדקק למלל כל כך מורכב ומסורבל ולא מובן גם לאלה שרגילים לקרוא טקסטים בספרות הפסיכולוגית. אחת הבעיות בפסיכולוגיה דווקא המודרנית יותר, היא לקיחה של נושאים שבהירים לאדם הרגיל ולתאר אותן במלל משודרג. חוששתני שחלק מהדיון על ה"מילה דבר ישראל" חוטא גם הוא. ללא ספק נעשה כאן מאמץ גדול לכתוב לאקאניאנית אבל האם היה כדאי? חומר למחשבה. הייתי חפצה לקרוא את דעותיו של המחבר ללא הניסיון לזווג אותו ללאקאן, יתכן והיה מוציא תחת ידו חיבור הרבה יותר מוצלח בדיון על המושג ישראל, חוויותיו של הישראלי, הפחדים והחרדות שלו, ואולי גם על הגאווה שלו להיות ישראלי.

04
ויגדור רכניץ

בציר הזמן שבו האנושות כמו נמצאת תחת מכבש ההתפתחות מתקיימים אינסוף של בירורים.
אחד מהם הוא הבירור על מהות השם ישראל
בירור שהתחיל עוד בבבל וממשיך למאה ה 21
מאה שבה אני מאמין שנגלה כי עברנו משך שנים תפיסות שונות, פרדיגמות שעיצבו את פני החברה. וכיום? נגלה כי התוצאות שאנו מקבלים אינם אלא תוצאת תוצאת הרצון החוקר אותו.
לא הניסוי מעניין, לא אותה המניפולציה המבוצעת על המשתנה.
אלא דווקא אנו, בני האדם, אותם החוקרים הם אלו שבשינוי פרודות הרצון, יתפסו בצורות שונות את המציאות, כל אחד כפי הצורה שהצליח לייצב.
אין מעבדה מורכבת יותר מהאדם.
ואז נגלה כי ישראל איננו מי שרשום לו בתעודת הזהות ישראל, גם לא אותו אלוף מנגל ביום העצמאות
ישראל הינה מערכת של שורשים המשתלשלת על דרך קודם ונמשך בחוקים קבועים ומוחלטים.
ואותם השורשים לא יתגלו אלא בתיקון אותם הענפים בעולם הזה שהם אנחנו. וכל אחד לפי זיכוכו (זיכוך הרצון לקבל שלו שהוא מהותו עצמו), יגלה את שורשיו שמהם משתלשלים אותם התופעות לעולם הזה.

05
דן וולפסון

לדעתי זה לא הפורום המתאים לפרסם מאמר כזה. זה מאמר שמיועד לחוקרים במדעי החברה, לא לציבור הרחב. אמליץ לשכתב את המאמר או להבא להימנע ממאמרים שסגנון הכתיבה שלהם איננו נגיש לקהל הרחב.

06
ענבל

אני פסיכולוגית ולמדתי כמה דברים, אם כי את לקאן רק ברמה של מבוא. אני מגיבה דווקא כקוראת ״סתם״ (נגיד, ״הקהל הרחב״, כמו שאמר פה מישהו). יש מקום למאמר הזה, שהוא אתגר לקוראים, זה ברור - אבל יש לו מקום כי הוא מעלה נושאים חשובים ולא נוחים, שקל לקרוא אותם ואפילו לא בין השורות. הישראליות בנויה על חרדה, הישראליות גורמת לחרדה, והישראליות בורחת משני הדברים גם יחד. כל מטפל עם איזשהו ותק מרגיש את זה ואני חושבת שגם כל אדם חושב. בנימיני משלם מס ללקאן, ועושה את זה בשמחה כמו שהרשימה של רסלינג מראה, אבל הוא עושה פה גם שירות חשוב לציבור והמאמר שלו יעמוד לימים. אני גם רואה שהוא פרסם אותו בצרפת, אז אקרא פה למתלוננים: מה שטוב לכתב עת של ברנאר אנרי לוי טוב גם לקוראים המצוינים של אלכסון, שיוצא מאזור הנוחות לטובת כולנו. קראתי פעם וחצי, ואקרא עוד חצי ועוד פעם, ואני יודעת שאני רק מרוויחה מזה. הציבור הרחב זה גם אנחנו.

07
שוקי כץ

אני רואה זאת במאמר פוליטי בטח בימים אלה...ובטח לציבור שבדומה לי הידיעה שלי היא כוללת ולא מחקרית ממש .בריאות
נב. לא לכתוב לי אישית בבקשה ,!!!!!

10
דניאל חזן

 מרתק.
קריאה צמודה של מאמרך עם מסתה של פדיה "מרחב ומקום: על הלא מודע התיאולוגי פוליטי של המרחב הישראלי" - חושף לדעתי את הבעייתיות שבמסקנה אליה הגעת, המפריזה באורח מוחצן בכח של שיח ה"חמוצים" של נתניהו על הבניית הזהות הישראלית כחרדתיות של/מפני ה-ממשי:

"הבעיה מתחילה כמובן כאשר רק לצד מאוד מאוד מסוים במפה הפוליטית יש הכוח להעניק לעצמו בלבד את הלגיטימציה להשתתף ולדבר בסדר הפוליטי ולהגדיר את המהות הפנימית של הישראליות וההתענגות הנלווית לה. באופן עקיף ולא מודע, הכוח הזה הוא למעשה היחיד שמייסד ומגדיר עכשיו את הממשי של אותה מהות, באמצעות העיבוד של הסמלי והדמיוני. מסתבר שאפשר להעלים או למחוק את הממשי"

כפי שהדגשת בתחילת המאמר- אין צורך לשיטתך להתחקות אחר שורשיו התיאולוגים של הישראליות וההבניה המכוננת את המושג הזה במרחבי הזכרון והתודעה של הקיום היהודי ההיסטורי. אתה מסתפק, אחר כבוד, בקיום הישראליות כ-ממשי בהווה אשר אותו האטימולוגיה של "ישראל" מחלצת.
על ההנחה המתודולוגית *הזו* פדיה מבקשת לחלוק, בטענתה כי על מנת לחשוף את הלא- מודע הפוליטי המכונן את ווקטורי הזהות הישראלית במרחב - ובכדי לתאר נאמנה ולבקר/לשקם את השיח - יש להתייחס להבניות הזהויותיות הללו ביחס לפרדיגמות התיאולוגיות המודחקות בשפה הפוליטית- ישראלית המבעבעות מתחת לפני השטח.
 אין מנוס מהתאמת המבנים והמתודולגיה הלאקאניאנית- נוצרית למבנה התודעה היהודית. מכלול הסטרוקטורות של הפרובלמטיקה היהודית  מכיל הרבה יותר ממסגרת הדיון בישראליות באמצעות הסכימות שמפתחים לאקאן, ז'יז'ק וכו'. הרי לאקאן עצמו לא ניתן להגדיר את הגותו כפילוסופיה "עירומה"- גם הוא חבור לשיח התיאולוגי נוצרי המחולן.
בדיוק כפי שציינה פדיה בראשית מסתה הנ"ל,  בשל העובדה שכל שאלות השיח שאובות משאלות המנוסחות כאוניברסאליות, אך בזיקה לחומרים מן הלא- מודע של התיאולוגיה הנוצרית- *חסר ניסוח עצמאי של שאלות פסיכו-תיאולוגיות קיימות שעולות מתוך הלא- מודע היהודי וראויות מצדן להפרות את השיח הכללי של הבניית הזהות*.

לדוגמא, מה ההצדקה המתודולוגית שלך להשתמש במושג "שם האב"  של לאקאן במאמרך, כהמחשה לתיאור הבניית הזהות ה"ישראלית", בעוד שמושג זה משמש דוגמא ומופת לחילון של סכימת יסוד בתיאולוגיה הנוצרית, ולשיח שאיננו משתחרר מהיהודי כאחר? הרי שפוריותו של השיח הלאקאניאני ה"עירום" להבנת פרדיגמות של הבניית הזהות הישראלית כלא- מודע הפוליטי, היא מוגבלת.
אדייק: היא מוגבלת כל עוד היא מופיעה במסגרת שיח שמיישם אותה כסכימה המגדירה א- פריורי את הדברים החדשים המתגלים במקורות היהודיים.

אשר על-כן, היות ואתה נמנע במודע מלהעסיק את עצמך במאמר זה, באופן הייחודי שבו התודעה והמאטריה היהודית, הרוחנית- היסטורית, מעצבת את הבניית הזהות הישראלית- אני רואה בכך משום צמצום הדיון והסטתו ע"י החלת דפוסי שיח לאקאניאנים נוצריים על מרחב מזרחי ים תיכוני.

אני חושב, בעקבות פדיה, שהשימוש בשיח הלאקאניאני לפירוק ואיתור הלא מודע שבבסיס הזהות הישראלית- חייב להיעשות עם שקלולו של הנפח היהודי, על מרחבי התודעה והזכרון אשר רודפים את הישראלי הממוצע בשפה , העמוסה כחבית חומר נפץ בתיאולוגי (כפי שהציע גרשום שלום).

יתר על כן, אם יורשה לי- אני סבור שלו היית משקלל בניתוח הלאקאניאני המרתק שפרסת כאן- את הנפח התיאולוגי- יהודי הספציפי למרחב זה, כפי שמבקש לעשות ישי מבורך בהגותו/דרשותיו- כי אז המסקנה שהיית מגיע אליה הייתה הרבה פחות דרמטית ויותר פרגמטית וקונסטרוקטיבית:
השיח הזהותי - ישראלי לא "מנוכס" ע"י אדם אחד (אותו אתה מכנה "מלך ישראל בנימין נתניהו") תוך רמיסת ואיון השיחים האחרים בזירה. הלבה הרותחת בוערת מתחת לפני השטח, בתנודתיות של התיאולוגי והפוליטי, כבבואות של הדתי והמחולן, בהקשרן היהודי הספציפי- והן נעים ללא הרף ומבקשות לכונן את הזהותיות הישראלית בהקשרה היהודי כל פעם מחדש.
ההצהרה כאילו נתניהו מחזיק את מושכות הכרכרה של הבניית הזהות הישראלית ומדרדר אותה לאבדון- היא פשטנית ומגוחכת בעיניי.
ללא הצטיידות בפרספקטיבה התיאולוגית- יהודית כמכוננת מיניה- וביה את ה*ממשי* של הישראליות- כי אז קל מאוד ליפול לפיתוי של ההצהרה על המצב כקטסטרופה כאסטרטגיה אינטלקטואלית נוחה לפתור את עצמנו מההכרח לפעול ולשקם את השיח התיאולוגי בכדי לא לממש את נבואת הזעם הזו.
ייתכן והמצב הישראלי- זהותי הוא אכן קטסטרופי, כפי שאתה מתאר
 (כפי שהציע היידגר- * מהות הקטסטרופה  היא  הקטסטרופה של המהות עצמה, נסיגתה, שכחתה ע"י האדם) , אך את הזעזוע הזה ניתן לרכך ולעצב ולא רק להצביע עליו ולמצב אותו ככזה ע"י רדוקציה שלו לאיש נתניהו וקטעי משפטים שאמר או שלא אמר.
יש ביכולתנו לבנות את ארגז הכלים התיאולוגי - יהודי שיאפשר פרספקטיבה רחבה ומרובדת על הקטסטרופליות של הזהות הזו ובכך *לשקם* את השיח שלה - במקום להטביע אותנו עמוק יותר בבוץ התובעני שלה.