טורפי העולמות

על תשעים ותשע כבשים ועל נזר הבריאה שכופה את עצמו על כל יצור חי, אפילו על חייזרים
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

בכתבה משנת 2012 צוטט האב חוסה גבריאל פונס (Funes), מנהל מצפה הכוכבים של הוותיקן שמונה ב-2006 על ידי האפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר, כשהוא משמיע הכרזה שעשויה להיות דרמטית מאוד עבור קהל הנוצרים המאמינים. על פי פונס, נוצרים צריכים לחשוב על האפשרות שהאל הכול יכול ברא יצורים חיים גם בעולמות אחרים, מחוץ לכדור הארץ, שכן לא ניתן להגביל את חופש היצירה שלו. על אותם יצורים תאורטיים אמר פונס שייתכן שהם כלל אינם זקוקים לגאולה משום שאינם חוטאים כמונו, בני האדם. זו הפרדה חשובה בין המין האנושי ובין מינים נבונים אחרים, שכן יותר מכפי שהיא מפחיתה מדרגתם של בני האדם – החוטאים – לעומת אין-ספור מינים אפשריים של יצורים שאינם חוטאים, היא מחדדת את חשיבותו של האדם ואת ייחודיותו. לצד האפשרות שקיימים חיים בעולמות רבים אחרים, כך נכתב, מעשה ההקרבה ותחייתו מחדש של ישו הם ייחודיים לכדור הארץ, כאקט שנועד להוביל לגאולתו של המין האנושי. הבחנה זו מודגשת גם בהמשך, כאשר למשוואה שבה מוצבים בן האדם והיצור החוצני מוכנס משתנה נוסף – בעל החיים הארצי והלא אנושי.

כדור הארץ ובני האדם נמשלים לכבש הבודד שתעה בדרכו, כלומר לעולם אחד ולמין ביולוגי אחד שלהם דואג האל עד כדי כך שיעזוב את כל שאר ברואיו כדי להצילם

פונס מזכיר את משל הכבש האובד של ישו, שעל פיו רועה עוזב את העדר שלו, המונה תשעים ותשע כבשים, כדי למצוא כבש אחד שאבד ולהציל אותו. כדור הארץ ובני האדם נמשלים על ידי אותו אסטרונום קתולי, אם כך, לכבש הבודד שתעה בדרכו, כלומר לעולם אחד ולמין ביולוגי אחד שלהם דואג האל עד כדי כך שיעזוב את כל שאר ברואיו כדי להצילם.

הרועה הטוב, ג'יימס טיסו

"הרועה הטוב" (1886-1894), ג'יימס טיסו, מוזיאון ברוקלין לאמנות. תצלום: ויקיפדיה

זו אינה ההקבלה היחידה שנעשית בין בני האדם, יצורים חוצנים ובעלי חיים לא אנושיים בדבריו של פונס. האסטרונום הקתולי מוסיף ושואל שאלה – אם אנחנו מחשיבים יצורים לא אנושיים ארציים כאחינו וכאחיותינו, מדוע לא נחשיב גם את היצורים החוצנים ככאלו? אולי בעבור יצור חוצן שמעולם לא ביקר בכדור הארץ מדובר בשאלה הנושאת בתוכה מסר חם של הושטת יד לשלום. עם זאת, ראוי שבני האדם הארציים, שמכירים טוב יותר את עולמנו ואת תרבויותינו השונות, יבחנו את משמעותה של אמירה זו, לאור גורלם העגום של בעלי החיים הלא אנושיים על פני כדור הארץ, הסובלים ומומתים במיליארדים רבים בכל שנה תחת ריבונותו של המין האנושי. האם שאלתו של פונס נשאלה כקריאה כנה לידידות בין-כוכבית, או שמא כקריאה לכיבוש מוחלט ולניצול של יצורים נוספים לשימושו של המין האנושי, כפי שהוא נוהג בבעלי החיים של כדור הארץ?

לא רק מעמדו המיוחד של המין האנושי בתוך ההתרחשות שהיא היקום אבד לנצח, אלא גם קיומו בפני עצמו כתכלית

תהא התשובה אשר תהא, כתבה זו מתארת עמדה נוצרית שעברה כברת דרך ארוכה, או לכל הפחות מדובר בעמדה שונה לחלוטין מאלו שהושמעו נגד עמדות מדעיות חדשות, במאות ה-16 וה-17, שעל פיהן כדור הארץ אינו ממוקם במרכזו של היקום. בעולם שנתפס כמרכזי גם מבחינה אסטרונומית, שינוי מהותי זה בהבנתו של מבנה היקום הוביל לתחושה של אובדן ובלבול, כפי שהם באים לידי ביטוי בחוסר האונים המוחלט שבלז פסקל (Pascal) מפגין אל מול היקום המתגלה כאין-סופי ואל מול האל שנחבא מפני המין האנושי. פסקל מוצא עצמו אבוד ואינו מסוגל למצוא שום חסד או נחמה בהבנה שהיקום אין-סופי. לא רק מעמדו המיוחד של המין האנושי בתוך ההתרחשות שהיא היקום אבד לנצח, אלא גם קיומו בפני עצמו כתכלית.

אם לתיאולוגיה הייתה הסמכות הבלעדית לדבר בשם הטבע עד לעת החדשה, גם מתוך האמונה שאלוהים חיבר שני ספרים – כתבי הקודש וספר הטבע - הרי שבחלוף השנים נאלצה הדת ליישר קו עם אחיה החזק יותר: המדע. עם זאת, ראוי לשים לב שגם בכניעה זו לקיומו של יקום עצום ממדים, בעל הפוטנציאל לחיים גם בעולמות אחרים, המין האנושי מפריד את עצמו משאר היצורים האפשריים בתוך מערכת כמו-אין-סופית זו של קיום. אכן נראה שהבלבול ותחושת האובדן מורגשים היטב בדבריו של פסקל, וכן בכעסו של ג'ון דאן (Donne), שממקם באחת מיצירותיו את קולומבוס, קופרניקוס, מקיאוולי ואחרים בגיהינום על כך שפגעו בדפוסי חשיבה נוצריים מסורתיים והרסו אותם אך הנה, לעומתם, מאות שנים מאוחר יותר, הכנסייה הקתולית כבר מכירה במבנה העצום של היקום ואף באפשרות שצורות חיים אחרות אכן קיימות, ועדיין מצליחה למצוא בתוך קיום צפוף זה מקום השמור במיוחד למין האנושי.

ייתכן שחילול הקודש הגדול ביותר ביחס לאידאולוגיה ההומניסטית הוא הטענה שעל פיה המין האנושי אינו ממוקם במרכזו של הקיום, ואכן – אם ללמוד מהנעשה על פני כדור הארץ, נראה שבני המין האנושי עושים כל שביכולתם כדי לשמר את מיקומם במרכזו של הקיום, לרוב על ידי קביעת מעמדם של יצורים אחרים החיים סביבם.

מהבחינה הזו, לפחות, ישנו קשר הדוק בין האמונה הדתית שעל פיה אלוהים חיצוני העניק באדיבותו את העולם כולו לבני המין האנושי, לשימושו ולשליטתו, ובין הטענה שעל פיה ללא יוצר ושופט חיצוני, הכול מותר והכול ממתין לחוק האנושי. שתי האמונות מניעות את בני המין האנושי להשתלט בכוח על העולם הלא אנושי כדי להגשים את חלומותיהם (או אפילו את מחויבויותיהם כלפי האל), תהיינה ההשלכות על יצורים אחרים שאינם בני אדם אשר תהיינה. אם אלוהים אינו קיים, הכול מותר. עם אלוהים, הכול מותר. רק כאשר אנו משתחררים מנקודת המבט ההומניסטית והצרה, ההשלכות של מעשינו עשויות לפסול אותם ולהגדירם בלתי ראויים. מספרם של היצורים הלא אנושיים על פני כדור הארץ גדול ממספרם של בני האדם פי כמה וכמה. מסיבה זו – כשמדובר באנתרופוצנטריות, זו ההתקפה האנושית הנרחבת והאלימה מכול. מבחינת יצורים אלו אין הבדל בין הכרזה כי אם אלוהים מת הכול מותר, ובין ההצהרה כי אם יש אלוהים הכול מותר (למאמיניו), כלומר בין שאותו יצור לא אנושי מוקרב על המזבח, במשחטה, במעבדה או בבית החרושת לייצור פרווה. האידאולוגיה המוצבת כרגע תחת זכוכית המגדלת פשוטה – כל עוד ישנו מין אנושי, הכול מותר, לפחות לחלק מבני המין הזה – גם פגיעה בבעלי החיים הלא אנושיים.

פרווה, ז'קט פרווה, צעירה, מכנסי עור

בעל חיים חי מתפאר בשרידים של בעל חיים מת. תצלום: קוקו מריוס-דניאל

הפוסט-אפוקליפסה, שהיא השלום העולמי בעיניו של ההומניסט, משמעותה כי לאחר סוף ההיסטוריה לא יישאר יותר אף אחד ושום דבר לכיבוש

בזמן שמיקומו של האדם בעולם נעשה שולי, הוא הופך למרכזה של מחשבת הנאורות. התשובה "זהו האדם", תשובתו של אדיפוס לחידתו של הספינקס, על פי אדורנו והורקהיימר, היא תשובתה של הנאורות הן למשמעות אובייקטיבית והן לתקווה לגאולה. אך פעולת דחיקתה של האנושות לשולי היקום היא אנטיתזה לכל חשיבה הומניסטית, שכן היא דוחפת את המין האנושי לעמדה חסרת חשיבות וחסרת תפקיד בתוך הסדר וההיררכיה המדומיינים, מעשה ידי אדם, של כל הדברים. כמו פעולה זו גם הלא-אנושיות (Non-Human-Ness), כלומר כל מה שאינו אנושי ביקום, היא יריבה מרה בעיניה התרבותיות של האנושות, ועל כן יש לשלוט בה, לחסל אותה, לתרבת אותה או לפחות ללמוד עליה. את היער שבו היו מבצבצות עיניים מאיימות, חייתיות, שצפו פעם בבני אדם מתוך החשכה, בני האדם יצאו לכרות כדי לפנות מקום לחקלאות או לאדריכלות, או לכל הפחות כדי להפוך את השטח לאזור טיולים ידידותי. העבר הפרהיסטורי של העולם נחפר מתוך הקרקע כדי שבני האדם יוכלו ללמוד עליו תחילה, ואז, אולי, להחזיר אותו לחיים. הרים – ובעתיד אולי אסטרואידים – נחשבים כמקורות למינרלים, חיות הבר נדחקות להכחדה כדי לאפשר לתרבות האנושית להתרחב ובקיצור – ככל שהאנושות חזקה יותר, כך הופכת הלא-אנושיות לשולית יותר בסדר הדברים הטבעי של הקיום. בספרה On Violence מציעה חנה ארנדט (Arendt) את הטענה שעל פיה המלחמה עצמה היא המערכת החברתית הבסיסית בין בני האדם. ליתר דיוק, המלחמה עצמה היא מערכת ההתנהגות הבסיסית שהמין האנושי נוקט גם נגד כל מה שסובב אותו. אלו הן המלחמה נגד הכאוס, שהוא הטבע הלא אנושי, המלחמה נגד חיות הבר, המלחמה נגד רצונן החופשי של חיות מבויתות, המלחמה נגד שפעת העופות ושפעת החזירים – כולן תוצאות של המלחמה למען יעילותן הכלכלית של תעשיות המוצרים מן החי. זו המלחמה נגד פעילי זכויות בעלי חיים ופעילים סביבתיים ובסופו של דבר – זו המלחמה נגד הטבע האנושי שמטרתה לייצר דבר חדש. בגישה נוכחית זו, שלום כולל יושג אך ורק כאשר לא ייוותר דבר להילחם בו, והכול יתורבת או יוכחד בסופו של דבר תחת רצונו של האדם או של מי שעתידים לרשת את מקומו. הפוסט-אפוקליפסה, שהיא השלום העולמי בעיניו של ההומניסט, משמעותה כי לאחר סוף ההיסטוריה לא יישאר יותר אף אחד ושום דבר לכיבוש.

פרות כבושות. תצלום: לומיג

מאחר שאלימות נצחית, שמטרתה שימור הזהות, אף פעם לא הרתיעה את המין האנושי, ככל שהדבר נוגע להתמודדות עם יצורים לא אנושיים, הרי שהרחבה זו של נוהל ההומניזם למקומות אחרים, מעבר לכדור הארץ, נראית כמו הצעד ברור, הטבעי והבלתי נמנע הבא של המין האנושי אל עבר הקִדמה

עם זאת, מעצם מהותה של הקסנולוגיה עולה כי גם אם יבוא יום וכדור הארץ הלא אנושי יובס באופן סופי על ידי בני המין האנושי, קיימות עדיין אפשרויות רבות לקיומם של יצורים חוצנים וגופים חוץ-ארציים אחרים, אורגניים או לא אורגניים – מכשולים חדשים עבור בני אדם, המקדישים את חייהם למלחמה על זהותם האנושית. בעקבות זאת, ככל שבני המין האנושי יודעים יותר על היקום, כך הידע הזה דוחה את השלום האוטופי ואת קץ ההיסטוריה עוד יותר, כל עוד בני האדם עדיין חושבים ורואים את העולם דרך נקודת מבט אנתרופוצנטרית וכופים אותה עליו תחת שליטה הומניסטית. אך מאחר שאלימות נצחית, שמטרתה שימור הזהות, אף פעם לא הרתיעה את המין האנושי, ככל שהדבר נוגע להתמודדות עם יצורים לא אנושיים, הרי שהרחבה זו של נוהל ההומניזם למקומות אחרים, מעבר לכדור הארץ, נראית כמו הצעד ברור, הטבעי והבלתי נמנע הבא של המין האנושי אל עבר הקִדמה. כל עוד זו אותה נקודת מבט הומניסטית צרה ביחס לעולם, שממנה נשמטים בסופו של דבר האינטרסים של היצורים הלא אנושיים, הרי שמלחמה מתמשכת זו בטבע פירושה רק התקדמות עבורנו, שכן היא נראית כמועילה לאנושות. ארנדט מבדילה בין המשמעויות השונות למילה "קדמה" מהמאה ה-17 ועד היום, ומסכמת את מאפייניה כשהיא כותבת: "מכיוון שהתנועה של קדמה זו אמורה להתרחש באמצעות עימותים של כוחות מנוגדים, ניתן לפרש כל 'רגרסיה' כ'כישלון הכרחי אך זמני'". מתוך כך ניתן לראות את רעיון הקִדמה האנושית ככזה שמנסה להתגבר על הרגרסיה, שהיא הניסיונות הכושלים לכבוש את העולם הלא אנושי, מתוך אג'נדה פוליטית לעליונות אנושית, ומתוך האמונה המשיחית שבסוף דרך זו של התקדמות קיימת גם סוג של גאולה שממתינה עבורנו שרק נגלה אותה – את הטכנולוגיה שתציל אותנו מעצמנו (או אפילו את התרבות החוצנית האצילית שתעזור לנו להפסיק להרוג זה את זה). אבל כאשר בני המין האנושי הופכים לשוליים ומוסטים הרחק ממרכז החשיבות של הקיום, בזמן שפרשנויות ביחס לקיומנו מתרחבות מעבר להסברים הומניסטיים פשוטים (ובמילים אחרות – כאשר לא תמיד התשובה היא "זהו האדם"), ניתן להבין את צורת ההתקדמות הספציפית הזו כפי שהיא מתגלית לבסוף כמיתוס בלבד. ואילו כאשר ממשיכים להציב את המין האנושי במרכז הבריאה, אז הסיפור שלנו – סיפורו של המין האנושי – מתרחב כגידול פראי והופך להיות גם הסיפור של היקום כולו. הפנטזיה ההומניסטית הזאת מייצרת חשיבה מעוותת שממנה ניתן להסיק שכל דבר אחר קיים עבורנו, בני האדם, ואנו רשאים לחקור, להשתלט ולהשתמש כאוות נפשנו.

איני עוסק כאן באמונה שעל פיה חייזרים מעולמות אחרים כבר מבקרים בעולמנו או בשאלה הקונקרטית בנוגע לקיומם של חוצנים בכלל. עם זאת, מתוך הכוונה להציג את האופן שבו חוצנים נתפסים בקרב בני אדם, ניתן לבחון גם את האופן שבו אנשים שטוענים שאכן ישנם חייזרים שמגיעים לכדור הארץ, מתארים את רגשותיהם ואת מחשבותיהם ביחס למעמדו החדש של האדם, ש"היה עד עכשיו הן הדמות המרכזית והן התכלית".

חיזר, דמות אנוש, איש, אור

הם אמורים להיראות כמונו, להימדד ביחס אלינו, כי אנחנו במרכז תמיד. תצלום: לוקה יקונלי.

בספר "לעיניהם בלבד" כותבת תחיה (תיאה) עשת על מפגשים של מי שעוסקים לא רק בביקורים, לכאורה, של חייזרים בכדור הארץ, אלא גם באחרוּת של אותם חייזרים ובמשמעותה עבור המין האנושי. דרך עבודתה של עשת ניתן לראות כיצד באה לידי ביטוי הקוטביות שבין ייחודיותו של המין האנושי ובין הפיכתו לשולי.

ציוויליזציות חוץ-ארציות תוארו ככאלה שמגיעות (או שיגיעו) לכדור הארץ כדי להושיע את בני המין האנושי ולשנות לטובה את עולמו

בין השאר, ציוויליזציות חוץ-ארציות תוארו ככאלה שמגיעות (או שיגיעו) לכדור הארץ כדי להושיע את בני המין האנושי ולשנות לטובה את עולמו. אומנם, במובן התיאולוגי מדובר בהנחה שונה מזו של הכנסייה הקתולית, אך בכל זאת קל לקשור עמדה משיחית זו לעמדתו של פונס, שעל פיה כדור הארץ מאוכלס בבני אדם – מין ביולוגי השונה ממינים תבוניים אחרים ברחבי הקוסמוס, בכך שהוא זקוק לעזרה כדי לזכות בגאולה. אותה עמדה, שעל פיה ישויות מעולמות מרוחקים מגיעות לעולמנו במיוחד כדי לגאול את בני האדם, או לפחות לרפא אותנו מכאבינו, באה לידי ביטוי, כפי שמציגה זאת עשת, גם בקיומן של קליניקות לריפוי, שבהן המטפל האנושי מתווך למעשה בין המטופל ובין רופאים חוצנים. עד כדי כך היו החוצנים מעורבים בנעשה בקרב בני המין האנושי ועד כדי כך מעשינו חשובים בקנה המידה של היקום, שישנם אנשים המאמינים – כך בספרה של עשת – כי החלטות פוליטיות בישראל השפיעו על הגעתם של חוצנים אלו לכדור הארץ. לדוגמה, בריאיון שקיימה עשת בשנת 2000 נטען שהחוצנים יודעים את העתיד, שייתכן שהבינו שתנועת "שלום עכשיו" היא אסון וסיכון קיומי, ושמסיבה זו קיימת ירידה במספר העדויות לעב"מים מעל ישראל, לאחר ש"הבינו את הסיכויים שלהם" לאור המצב. "החוצנים לא יתנו לקטסטרופה לקרות".

אז מהי המשמעות של קיומנו דווקא כאן? אם ישנם חיים באין-ספור מקומות אחרים, המין האנושי הוא חסר משמעות

עשת מציגה גם עמדות אחרות, המזכירות את זו של פסקל והמעידות על רגעי משבר נוכח הבנת אפסיותו של האדם. אם ישנם חיים באין-ספור מקומות אחרים, כך שואל אחד המרואיינים, אז מהי המשמעות של קיומנו דווקא כאן? אם ישנם חיים באין-ספור מקומות אחרים, המין האנושי הוא חסר משמעות.

נסקה, פרו, מישורי נסקה, קווים, חוצנים

הקווים במישור נסקה בפרו: אם הם הגיעו לכאן, הם בוודאי נחתו, וגם נזקקו למסלולי נחיתה, לא? תצלום: דייגו דלסו, ויקיפדיה

כך או כך, כל צד שנבחר בקוטביות חדה זו הוא צד שבו האדם מתאר את הטבע הלא אנושי כדי להסביר את הטבע האנושי. ניסיונות אלו להדגיש את ייחודיותם של בני המין האנושי נעשים בתיאור חשיבות חייהם כמו בתיאור חשיבותו של מותם. בסמינר השני של דרידה, ששמו "החיה והריבון", הוא מתייחס באריכות לסיפורו של רובינזון קרוזו ומזכיר את האמירה "כולנו עושים זאת [חופרים את הקברים של עצמנו]. רק האדם קובר, אף נמלה לא עושה זאת". אמירה זו יכולה להזכיר בקלות אמירה אחרת, של היידגר, שדרידה מזכיר אותה מעט לפני כן, ועל פיה בעלי חיים אינם מתים כפי שבני אדם מתים, משום שהם אינם מתייחסים בעצמם למוות. שתי אמירות אלו אינן נכונות לגמרי. נמלים אולי אינן קוברות מתיהן, אך הן מעבירות אותם לאזור מרוחק מהקן בצורה מסודרת, בזמן שבעלי חיים אחרים מתאבלים על מתיהם. פילים, למשל, ידועים כחיות שמתאבלות, גם בצורה מחזורית שנתית, על מתיהן. בסיפור יוצא דופן תואר פיל צעיר שליטף עצם לסת שהשתייכה לאימו, שמתה שבועות ספורים קודם לכן. דרך שני ניסיונות אלו להפריד את המין האנושי משאר המינים הביולוגיים ניכר הרצון לאתר את ייחודיותם הערכית, או אולי המהותית, של בני האדם. הבעיה העיקרית בניסיונות אלו היא שדרך האידאולוגיה שלהם נמחק הצד השני – זה של בעלי החיים. מעבר לניסיונות ההיסטוריים להפריד בין בני האדם ושאר היצורים הלא אנושיים, במקרים המוזכרים כאן ניתן לומר שקיימת מטרה נסתרת, והיא מציאת הפתרון המוסרי להרג של אותם יצורים לא אנושיים.

במחקרה של עשת ניתן לראות תמונה הפוכה של החלל החיצון, שנתפס כטוב יותר מעולמו של המין האנושי. במילים אחרות, אם בני האדם נתפסים כבעלי ערך גבוה יותר מזה של בעלי החיים הלא אנושיים על פני כדור הארץ, הרי שערכים גבוהים אפילו יותר קיימים בעולמות אחרים. עשת כותבת, ביחס למחקרה, שבני האדם מגדירים את זהותם מתוך זיקה למרחב, מתוך חיבור בין ההתייחסות לקרוב ולרחוק וההתייחסות ל"אני" ול"אחר". בראיונות שהיא עורכת בנושא ביקורם של עב"מים בכדור הארץ ניתן לראות כיצד המקום האחר, שהוא החלל, נתפס כסוג של אוטופיה, כמקום צודק, מסודר וחף מבעיות אקולוגיות.

בכל פעם שאנחנו חושבים על חיבה או אפילו על כבוד בסיסי כלפי הסביבה הלא אנושית, או כלפי יצורים לא אנושיים, עלינו להיזהר שלא ללכוד את הרעיון הנדיב והנדיר הזה בתוך דחף הומניסטי להפוך את הלא אנושי לצורה מואנשת, מתורבתת ומתונה יותר של עצמו

בכל פעם שאנחנו חושבים על חיבה או אפילו על כבוד בסיסי כלפי הסביבה הלא אנושית, או כלפי יצורים לא אנושיים, עלינו להיזהר שלא ללכוד את הרעיון הנדיב והנדיר הזה בתוך דחף הומניסטי להפוך את הלא אנושי לצורה מואנשת, מתורבתת ומתונה יותר של עצמו. הפרסומת אשר קוראת לחובב הטבע שבתוכנו לרכוש רכב שטח שבו ניתן לנהוג דרך יערות ודיונות חול, היא דוגמה טובה לעיוותו של הטבע לכדי מרחב מואנש עבור בני אדם, כדי שיוכלו לצרוך ולחוות את ההרגשה של להיות יצורים לא עירוניים למשך פרקי זמן קצובים. במאבק המתמשך של האנתרופוצנטריות נגד קיומם של הפראיים והבלתי ניתנים לביות, יש להתייחס לגישות כאלה כלפי הטבע בחשדנות יתרה. בספרו "ליקוי מאורות התבונה" טוען מקס הורקהיימר שכל פילוסופיה המדברת על איחוד הטבע והרוח כסוג כלשהו של מוניזם, מיושמת למעשה כדי להוציא אל הפועל את רעיון השליטה ההומניסטית על הטבע. "להיות אחד עם הטבע" עשוי להיראות לנו כמו צורת איחוד שבה אנו בני האדם מאבדים את עצמנו לטבע, אבל לעיתים קרובות דווקא מדובר בדיוק בהפך – בניוון המרחב העצום של הלא-אנושיות לכדי דבר שמוח האדם יכול להבין וגוף האדם מסוגל לסבול, בדומה אולי לדחיסתה של סימפוניה של מוצרט לכדי מלודיה פשטנית עבור תינוקות.

אגם, איטליה, יער

יער, אגם, הרים וסלעים: פשוט שם ולא עבורנו או בזכותנו. תצלום: פרנצ'סקו אונגרו

ההומניזציה של הטבע היא מלכודת שבה נופלות גם גישות סביבתיות מסוימות, אפילו כשהן מכריזות על עצמן כמתנגדות לתנועת הנאורות

כפיית הערך ההומניסטי על הטבע היא אחת התמציות העיקריות של הנאורות ושל מאבקו של המין האנושי בסביבתו הלא אנושית. עצם הרעיון של הקִדמה, מסביר הורקהיימר, משמעו שליטתו של האדם בטבע, וככל שהשליטה גדלה ומתרחבת, כך אנו רואים עצמנו כמתקדמים יותר. אבל ההומניזציה של הטבע היא מלכודת שבה נופלות גם גישות סביבתיות מסוימות, אפילו כשהן מכריזות על עצמן כמתנגדות לתנועת הנאורות. גם אידאולוגיות מסורתיות של רומנטיקה, אי-רציונליות והתנגדות לנאורות, חיברו יחדיו את המאבק למען הסביבה ואת הלאומיות לכדי אג'נדה אחת שאינה מצליחה, בסופו של דבר, לתפוס ובאמת להכיל את הטבע בלי להפוך אותו למרחב לא בטוח של פוליטיקה הומניסטית. שתי דוגמאות מהמאה ה-19 בגרמניה הן של ארנסט מוריץ ארנדט (Arndt) ווילהלם היינריך ריאהל (Riehl). שניהם קראו להגנת הארץ בדרכים הדומות לחשיבה האקולוגית בת ימינו, אך בעוד שארנסט מוריץ ארנדט הסיק שבראיית הטבע מתוך החיבור הדרוש, ניתן להבין שכל הדברים, כל בעלי חיים, כל בני אדם, הצמחים וסלעים – כולם שווים ושלובים באחדות אחת, הן ארנסט מוריץ ארנדט והן ריאהל דבקו ברעיון הלאומי שבהכרת הקרקע כאדמתה של מדינת גרמניה וקשרו רעיונות קסנופוביים לאחדותם עם הטבע. הטבע, במקרים אלה, אינו יכול להיות עוד טרה נוליוס – אדמת פרא בין-גבולית שחורגת מתהליך ההומניזציה. הקשר בין תנועות ימניות ותנועות אקולוגיות, כפי שמראים ביאל (Biehl) וסטאודנמאייר (Staudenmaier) בספרם על תנועות אקופאשיסטיות, מניב תוצאות דומות בחלקים אחרים של העולם, ובכלל זה האמירה הבריטית: "שימור הגזע הוא ירוק!". הטבע, האדיש לחלוטין לשלטון האנושי ולכוונותיו, אינו יכול באמת להישאר מנותק מבני המין האנושי, על פי כללי ההתנהגות ההומניסטיים הנוכחיים. הורקהיימר מתאר כיצד הציוויליזציה מלמדת אותנו על שליטה והשתלטות מגיל צעיר, מאחר שכילדים קטנים אנו רואים את האב ככול יכול ועל-טבעי, כזה שפקודותיו אינן משועבדות לטבע. תפיסה מוטעית ונאיבית זו, כשאינה מתוקנת מיד אל מול הילד, משמשת, גם בלי משים, הצהרה פוליטית שעל פיה האנושות, בדמות האב, חזקה מכל מה שהטבע מסוגל לזמן. לא רק שהקונפליקט והאיבה האלו נוכחים כבר בגילים צעירים, תפיסה זו של המציאות היא גם מבוא לשפת הכוח של הציוויליזציה ולסדר ההומניסטי שלה. המבוגרים אפילו אינם זוכרים את כל הפעמים שצוו שלא לפעול בדרכים מסוימות כדי להשתלב בחברה. הציוויליזציה זקוקה לצייתנות ולשיתוף פעולה כדי לממש את רעיון הקִדמה, ומי שעומד בדרכו של רעיון זה הופך למעמסה, ובסופו של דבר עלול להיות מסולק. הורקהיימר מציג דוגמה של מאמר מעיתון, שבו נמסר כי נחיתות מטוסים באפריקה התעכבו בגלל המוני פילים וחיות בר אחרות. הדו"ח מלמד אותנו שחיות לא אנושיות הן לא יותר מתופעה העומדת בדרכו של האדם. במבט רחב יותר אנו יכולים לראות כיצד חיות פרא עברו הומניזציה ויוטיליזציה, והפכו לחיות משק, חיות מעבדה, חיות מחמד או חיות בר, כאשר גם אלו מהקבוצה האחרונה הושלכו לגן החיות המגודר או לספארי, כדי שבני האדם יוכלו ליהנות מנוכחותן.

האנושות מתעבת את הטבע ברגעים שבהם הוא עומד בפני עצמו, כשהוא נראה חופשי מכל שיקולי מוסר אנושיים

חיפושית, פרת. משה רבנו

מי צריך אותה? תצלום: סו תומס.

האנושות מתעבת את הטבע ברגעים שבהם הוא עומד בפני עצמו, כשהוא נראה חופשי מכל שיקולי מוסר אנושיים. אולי כואבת מכך היא היכולת האנושית לדמיין את היעלמותנו מן העולם. הפילוסוף גארי סטיינר (Steiner) מזכיר את השיר "הלטאה" מאת תיאודור רוטקה (Roethke), המתאר שותפות שקטה והדדית של חלל בין אדם ללטאה, אשר שניהם חולקים את אותה מרפסת ומביטים זה בזה. בשיר שואל רוטקה, "למי שייכת המרפסת הזאת?", ואז עונה: "לא לי, אלא ללטאה, המבוגרת ממני, או למקק". בן האדם בשיר זה חייב להודות אפוא כי היצור הלא אנושי היה שם לפניו ויהיה שם הרבה אחרי שהוא ייעלם מן העולם.

מקורותהמאמר Vatican astronomer says if aliens exist, they may not need redemption.אביהו זכאי, הסרת הקסם מהעולם: דת ומדע בראשית העת החדשה, רסלינג, 2018.יצחק בנימיני, צחוק אברהם: פירוש לספר בראשית כתיאולוגיה ביקורתית, רסלינג, 2011.תחיה עשת, לעיניהם בלבד: עיסוק בעב״מים ובחוצנים בחברה הישראלית, רסלינג, 2015.ברברה ג׳ קינג, כיצד בעלי החיים מתאבלים, תרגום: רימונה גרסון, דרור, 2018.מקס הורקהיימר, ליקוי מאורות התבונה, תרגום״ אביעד שטיר, הוצאת שלם 2010.Max Horkheimer & Theodor W. Adorno, Dialectics of Enlightenment – Philosophical Fragments, trans: Edmund Jephoctt, Stanford University Press, 2002Hannah Arendt, On Violence, A Harvest Book Harcourt, inc, 1970Jacques Derrida, The Beast & the Sovereign – Volume II, The University of Chicago Press, 2010Janet Biehl and Peter Straudenmaier, Ecofascism Revisited, New Compass Press, 2011Gary Steiner, Anthropocentrism and its Discontents – The Moral Status of Animals in the History of Western Philosophy, University of Pittsburgh Press, 2005

מעובד מתוך "טורפי העולמות" מאת אורן בן יוסף, הוצאת רסלינג, 2021.

אורן בן יוסף הוא סופר, פעיל למען בעלי חיים ומורה. ספרו הקודם, "חיה ללא תכלית", ראה אור בהוצאת רסלינג (2019).

תמונה ראשית: חוצן משלנו. תצלום: ראמין קא, unsplash.com

Photo by Raamin ka on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אורן בן יוסף.


תגובות פייסבוק