התלהבות אקסטטית היא עונג שמפנה אותנו אל אובייקט תשומת הלב וגם אל עצמנו, והתוצאה היא תחושה של חירות
X זמן קריאה משוער: 9 דקות
באחד הימים בשבוע שעבר, התעוררתי משינה טובה. היום שחיכה לי היה חופשי, והעניק לי תחושה שהזמן נמתח בפני ללא גבול. בחוץ היה קר, אבל כשהסטתי את הווילונות, שמש חורף עזה חדרה מבעד לחלונות חדר השינה. משום מה, או אולי משום סיבה בכלל, היה לי צורך דחוף להאזין למוזיקה ואחרי שהכנתי לעצמי קפה, השמעתי את חמישיית הפסנתר במי-במול מז'ור, אופוס 44 של שומאן. לאחר מכן, משום שרציתי משהו פחות סוער, האזנתי לפרלוד למנחת פאון מאת דביסי, שהוביל אותי בחזרה אל שירו של מלרמה באותו שם (משנת 1876), ששימש השראה ליצירתו של דביסי. השיר, כמו מרבית יצירותיו של מלמרה, נשען במידה רבה על הצלילים, המגע, טעמה של השפה הצרפתית, ומעורר תחושה עמוקה של חושניות – חושניות שהיא גם הנושא המרכזי בשיר. ביליתי שעות רבות באותו יום בהרהור על שירו של מלרמה והרשיתי למילים, כמיטב יכולתי, לחלחל לתוכי – וזו אכן התחושה שחשתי, כאילו המילים נכנסות אל תוך בשרי.
את שעותיי באותו בוקר אני יכול לתאר כרגעים של התלהבות אקסטטית (rapture). הן סבבו סביב העיסוק ביצירות אמנות נפלאות, אבל אין לי כוונה לטעון שרק כך אנחנו מסוגלים לחוות רגעים של התלהבות אקסטטית. ישנן דרכים רבות שבהן אנו יכולים לחוות זאת, וחלק גדול מהן קשורות לתשומת הלב לדברים הקטנים בחיים – כמו, למשל, האור החורף הנפלא שחדר מבעד לחלונות שלי בבוקר האמור. וישנן בוודאי דרכים רבות להבין את מושג ההתלהבות האקסטטית, כמו בנוגע לכל חוויה אנושית מורכבת. אבל, כפי שהייתי רוצה להבין זאת, לפחות כנקודה של היפרדות מן המחשבה, ההתלהבות האקסטטית היא סוג מסוים של עונג או מקור הנאה שמפנה אותנו לשני כיוונים בו זמנית: כלפי אובייקט תשומת הלב, שבו אנו שקועים לחלוטין, וגם כלפי עצמנו, במצב של מודעות מוגברת. ועם אלה מגיעה תחושה של חרות או שחרור.
דוגמה ברורה לכך היא סוג של התמסרות עד סף אובדן חושים שאנו יכולים לחוות באהבה מינית, שהיא העונג העמוק ביותר שלנו: במעשה המיני, אנו משוקעים לגמרי באדם האחר, אבודים בעונג והתלהבות של היותנו עמו
דוגמה ברורה לכך היא סוג של התמסרות עד סף אובדן חושים שאנו יכולים לחוות באהבה מינית, שהיא העונג העמוק ביותר שלנו: במעשה המיני, אנו משוקעים לגמרי באדם האחר, אבודים בעונג והתלהבות של היותנו עמו. ועם זאת, בו בזמן, אנחנו מודעים מאוד לעצמנו כמתענגים על כך, כחווים את כל זה. ברומן הנפלא שלו G. (משנת 1972), ג׳ון ברגר מציג זאת בצורה נפלאה, כשהוא כותב על G עושה אהבה עם ביאטריס:
״השוני שלה ממנו משמש כמראה. מה שהוא מבחין בה או חושב עליה, מעצים את מודעותו לעצמי, בלי שתשומת לבו תוסט ממנה״.
יתכן שהשילוב יוצא הדופן הזה של תשומת הלב לאחר שהיא גם תשומת לב לעצמנו הוא שעוזר לנו להבין את ההשתקעות המיוחדת שאנו חשים בזמן יחסי מין. משום כך, כפי שכותב ברגר, ״השיר היחיד שיכול להיכתב על אודות סקס [הוא] – כאן, כאן, כאן – עכשיו״.
תחושת ההתלהבות האקסטטית שחוויתי באותו בוקר עם המוזיקה והמילים של מלרמה, אף שהיא נראית רחוקה מאוד מחוויה מינית – והיא אכן רחוקה ממנה, כמובן, במובנים רבים – מאופיינת עם זאת באותה תחושה של פנייה מושלמת כלפי האובייקט, משום שהייתי אבוד בתוך המוזיקה והישרה, ותשומת לבי הייתה נתונה כולה להם, ביחד עם תחושה מועצמת של העצמי החווה את זאת, כמתענג על הצלילים. וכפי שאמרתי, תחושת החרות או השחרור היא מהותית להתלהבות האקסטטית הזו: ברגעים כאלה, אנו משוחררים מכל מה שמייגע בעצמי, מחרדותיו וטרדותיו, מפגיעותו ופצעיו, מן המטופשוּת שלו – שהן רק הגרסה הייחודית שלנו של הטיפשות המציקה והבלתי מוגבלת של יצורים אנושיים. אנחנו מרגישים משוחררים גם ממה שווירג׳יניה וולף כינתה בשם ״צמר הגפן״ של החיים – הפעילויות הבנאליות הממלאות את מרבית החיים. על רגעים של התלהבות אקסטטית וולף חשבה כעל ״רגעים של היות״, רגעים שמאירים את הקיום שלנו, שבמצבים אחרים הוא שגרתי, ומשחררים אותנו אל סוג של שפע.

"הנשיקה" (1881-1882), אוגוסט רודן, מוזיאון רודן, פריס. תצלום: Tylwyth Eldar, ויקיפדיה
וולף צודקת, כמובן. מרבית החיים, עבור בני המזל שבנו החיים בחלקים של העולם שבהם אנו נהנים מיציבות פוליטית וחברתית בסיסית – שהן נדירות ויקרות ערך בחיי האדם – מלאים בדברים כאלה, כפי שמנסחת זאת וולף:
״את הולכת, אוכלת, רואה דברים, מטפלת במה שצריך לעשות; שואב האבק שהתקלקל, הזמנת ארוחת ערב, כתיבת הוראות למייבל, רחצה, בישול ארוחה, כריכת ספרים״.
במקרה הטוב, אנו פשוט שוכחים את העניינים המעשיים המייגעים הללו. במקרה הגרוע, הם מותירים אותנו מותשים, שוחקים אותנו. זוהי אחת האירוניות המייאשות של מצבנו הבורגני הנוכחי, של ״החברה המנוהלת״ שלנו, כפי שניסח זאת תאודור אדורנו, שבה חיינו מרוקנים במובנים רבים כל כך ממשמעות, נעדרים כל סוג של יעד או מטרה בעלי ערך. זוהי הבעיה של העצמי המודרני, שהתפכח, במידה רבה הופשט מכל נשגבות ונבנה במונחים נטורליסטיים – לפחות עבור מי מאיתנו שכבר אינם מסוגלים להאמין בהבטחות של הדתות הישנות.
מכן נובעות, בעיניי, הבעיות של החברות המערביות עם אינסוף צורות ההתמכרות שעומדות לרשותנו – מסמים ופורנוגרפיה באינטרנט, סמרטפונים ותוכניות ריאליטי שמשקפות לנו בחזרה את הבנאליות שלנו עצמנו – בעודנו מבקשים להשתחרר ברגעים של התלהבות אקסטטית מן החד ממדיות של חיינו. אבל אנו יודעים שצורות בריחה אלה הן צורות נחותות של מה שאנו כמהים לו באמת, והן מותירות אותנו במצוקה גדולה עוד יותר מקודם. אפילו המראה הנורא של הידלדלות המינים האסונית והמציאות של התחממות כדור הארץ נוגעים בנו רק בקושי. כפי שהפילוסוף מיקל מקגי (McGhee) אמר בספרו משנת 2011 Spirituality for the Godless:
״לא במקרה דימוי הבית הבוער הוא המסמל את מצב החרום האקלמי. וכולנו בתוכו: רובנו בעולם המערבי רגועים, מאופקים ושקועים במשחקים ובהסחות הדעת שלנו״.
כפי שמקגי אומר, שינוי, אם הוא אפשרי בכלל, חייב לבוא ברובו מבפנים כי, כפי שהוא אומר: ״אין איש בחוץ שמציע אפשרויות קוסמות יותר״. בכך הוא מציב את עצמו באותה שורה עם רבות מן הרוחות האצילות ביותר של המודרניות, אלה שמורדות במצבנו המודרני ואשר מציעות לנו תקווה לרגעים של התלהבות אקסטטית שאינן נשחקים. אחת מאלה היא ללא ספק וולף, שלה עצמה היה סוג של חזון מיסטי אקסטטי של אחדות כל הדברים מעבר למופעים המקומיים שלהם, חזון שבא לידי ביטוי ברבים מספריה – ואולי בעיקר ב״הגלים״ (משנת 1931) – ושממנו אנו עשויים ללמוד להביט שוב בעולם בעיניים רעננות.
מדובר בניסיון ללכוד משהו בחיינו מרוח ההתלהבות הזו שחווה פיליפ פטי, המהלך על חבל,, לפנות מקום לרגעים של התלהבות אקסטית ואולי גם להפנות את עצמנו מעט מן הפנים ולחיות יותר ברוח כז
אני חושב גם על המהלך על חבל, הלהטוטן, הכייס, הקוסם, הרוכב על חד אופן, על חוטב העצים, רוכב הסוסים והסופר פיליפ פטי, שהתפרסם בעיקר כשהלך על חבל בין המגדלים התאומים בשבעה באוגוסט 1974. בראיון לסרט התיעודי Man on Wire (משנת 2008), פטי אמר:
״בעיניי זה פשוט כל כך שיש לחיות את החיים על הקצה. אתה חייב למרוד, לסרב לכבול את עצמך לכבלים. לסרב להצלחה של עצמך. לסרב לחזור על עצמך. לראות כל יום, כל שנה, כל רעיון כאתגר של ממש. ואז תחייה את חייך על חבל מתוח״.
פטי מראה לנו כיצד התלהבות אקסטטית יכולה להתקשר לסכנה, במקרה שלו, לסכנה קיצונית: הוא הופך את הסכנה הזו לעונג הנלהב ולאושר שלו. אבל זה, כמובן, לא מה שעלינו לעשות – אף שאולי נרצה בזה. התלהבות אקסטטית עשויה להיות מרגיעה ומדיטטיבית, כמו בחוויה שהייתה לי באותו בוקר, וגם כפי שמתגלה בחוויות כמו של פטי. לא מדובר בניסיון לחקות את פטי. מדובר בניסיון ללכוד משהו בחיינו מרוח ההתלהבות בזו שפטי חי, לפנות מקום לרגעים של התלהבות אקסטית ואולי גם להפנות את עצמנו מעט מן הפנים ולחיות יותר ברוח כזו.
ממש כפי שחיפוש אושר עשוי לגרום לו לחמוק מאחיזתנו, כך יקרה גם להתלהבות האקסטטית. הרעיון הוא להיות פתוחים לאפשרויות הרלוונטיות. אין ספק כי מדובר בעיקר הטיפוח סוג של רגישות
אז אולי ניתן אחרי הכול למצוא עזרה כלשהי מבחוץ. כך אני אוהב לחשוב על פטי, בכל מקרה: הוא מעורר אותנו לגלות משהו טוב יותר בעצמנו, פתיחות להתלהבות האקסטטית שבחיים. בכל, הוא אחד עם חלק מן האחרים – בין השאר, וולף, אבל גם פרידריך ניטשה, אלבר קאמי, ד. ה. לורנס וג׳ורג׳ אורוול. ״עלינו לרקוד עם ההתלהבות מכך שאנו חיים וקיימים, וחלק מן הקוסמוס החי, הגשמי״, כתב לורנס ב״אפוקליפסה״ (משנת 1931). ברוח דומה, אורוול מדבר על שייקספיר במאמר משנת 1947:
״שייקספיר לא היה פילוסוף או מדען, אבל הייתה בו סקרנות, הוא אהב את פני כדור הארץ ואת תהליך החיים – אשר... אינו זהה לרצון לבלות בנעימים ולחיות זמן רב ככל האפשר״.
אורוול היה אדם שונה מאוד מלורנס, אבל הם חלקו אהבה ל״פני כדור הארץ ולתהליך החיים״. בדרכיהם השונות, הם מציעים לנו תחושה של התלהבות אקסטטית שאנו יכולים למצוא בעצם היותנו חיים, אם רק נפתח את עצמנו אליה.
באנשים אלה, וללא ספק גם באחרים, ישנה פתיחות לכוח ולאנרגיה של החיים שהוא יוצא דופן ומלהיב עד אקסטזה. לא משום שהם היו תמיד במצב נלהב כזה. זה יהיה טיפשי לחשוב כך, כפי שניכר בחייהם. בכל מקרה, להיות במצב תמידי כזה, אפילו בהנחה שהדבר אפשרי, יהיה בוודאי מתיש ומורט עצבים: כאן, כמו בכל מקום אחר, אנו זקוקים לגיוון בחיים. הם פשוט חיו את חייהם ברוח ההתלהבות האקסטטית. החיים שלהם נצבעו לגמרי ברוח הזו. ועם זאת, זו תהיה טעות להביט בהוגים אלה ואז ללכת לחפש רגעי התלהבות אקסטטיים. ממש כפי שחיפוש אושר עשוי לגרום לו לחמוק מאחיזתנו, כך יקרה גם להתלהבות האקסטטית. הרעיון הוא להיות פתוחים לאפשרויות הרלוונטיות. אין ספק כי מדובר בעיקר הטיפוח סוג של רגישות.
ניטשה ממליץ ממליץ שנתחיל כל יום בשאלה מה אנו יכולים לעשות כדי להפוך את היום לנעים, ומציע כי הדבר תלוי במידה רבה בגישה שלנו ובאופן שבו אנחנו מארגנים את הדברים הקטנים בחיים
ניטשה, שדיבר על עצמו כעל מי שטעון בדינמיט, ואשר שמו מקושר בדרך כלל לרוח של מחשבה פילוסופית מצוידת בפטיש, בעצם הקדיש תשומת לב רבה מאוד למה שהוא כינה ״דברים קטנים״: רגעים יומיומיים שיכולים להפוך את החיים למקור של שמחה – או לעמק בכא. הוא ממליץ שנתחיל כל יום בשאלה מה אנו יכולים לעשות כדי להפוך את היום לנעים, ומציע כי הדבר תלוי במידה רבה בגישה שלנו ובאופן שבו אנחנו מארגנים את הדברים הקטנים בחיים – מה ומתי אנחנו אוכלים ושותים, מתי אנחנו נחים, מה לקרוא, מתי לצאת להליכה וכן הלאה. הוא מייעץ לנו להאט, לשים לב לדברים, להתרכז. הוא בוודאי צודק באומרו שרובנו חולפים בחיינו במהירות ומחמיצים את ההתלהבות המעודנות שיכולה לנבוע מתשומת לב כזו לעולם ולעצמנו. בדרך כלל, בני אדם אינם מצטיינים בהבנה מה טוב להם ובפעולה בהתאם. אני בוודאי לא טוב בכך מאחרים, אבל אני שומע את קולו של ניטשה ואת קולם של האחרים המושכים אותי אל מחשבות ורגשות טובים יותר. הם קוראים לנו אל מקורות העונג בחיים – אל האפשרויות הנלהבות האקסטטיות שלהם.
כריסטופר המילטון (Hamilton) מלמד פילוסופיה בקינגס קולג׳ לונדון. ספרו האחרון Philosophy and Autobiography: Reflections on Truth, Self-Knowledge and Knowledge of Others ראה אור בשנת 2022.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי
תגובות פייסבוק
2 תגובות על טלטלת ההנאות הקטנות
ניפלא וגם כל-כך נכון.
תודה רבה.
תודה על מאמר רגיש ונהדר
48 ריקושטים מלבנון
אריה דובנובמלחמות אינן נגמרות. הן משנות צורה, חודרות ונספגות כחוויות מכוננות ועדשה להביט...
X חצי שעה
רצח נערות הקריירה
מַנישָה אָגרוָול-שיפֶלטכיצד השפיע רצח כפול בניו-יורק ב-1963 על מעמדן של נשים צעירות בעיר,...
X 6 דקות
החברה הגאונה והשנואה שלי
שרה פרוטאסיהקינאה: רגש בסיסי, מוכר, משותף לכולנו ומתועד משחר ההיסטוריה. הקינאה היא הצד...
X רבע שעה