טמבל פוגש את אלוהים

התגלות אלוהית בחלום היא רעיון מוכר ונפוץ במסורות העולם, למשל חלום יעקב בספר בראשית כ"ח, פסוק י"ב: "וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ". ברצוני לבחון כאן רעיון אחר, שעל פניו נראה פרדוקסלי: התגלות האל בשינה עמוקה, שינה ללא חלום. למה אני אומר שזה פרדוקסלי? ראשית, אם אין חלום, כלומר אין התרחשות בחלל ובזמן שאותה אנו חולמים, אז איפה ואיך יכול האל להתגלות? שנית, אם אין חוויית חלום, אז איך נוכל לזכור בבוקר שהאל התגלה? הרי צריך תוכן כלשהו שאותו נזכור. ויותר מזה, איך נוכל ברגע האמת, כלומר במהלך השינה ללא חלום, להבחין בינינו לבין האל (או לבין כל דבר)? שהרי, בשינה ללא חלום אין הבחנות ברורות בין העצמי לאחר.

בשינה, נעלמת ההפרדה האשלייתית בין סובייקט לאובייקט המאפיינת את חיי הערוּת ואת החלימה, וכך יכולה להתגלות מהותו של האל כתודעה קוסמית הנמצאת בכול

בתשובה, מסורות האדווייטה (בסנסקריט: אי-דואליות או אי-שניוּת) מציעות שמצב השינה העמוקה, זה המאופיין בהיעדר הבחנות, חושף שהאלוהות היא בלתי נפרדת מאיתנו, או ליתר דיוק שהעצמי שלנו – אטמן (Ātman, מושג שפירושו גם נשמה וגם עצמי) – הוא בלתי נפרד מהאל. בשינה, נעלמת ההפרדה האשלייתית בין סובייקט לאובייקט המאפיינת את חיי הערוּת ואת החלימה, וכך יכולה להתגלות מהותו של האל כתודעה קוסמית הנמצאת בכול. כפי שזהב קיים גם בצמיד, גם בטבעת וגם בשרשרת, אך הוא תמיד זהב, כך גם התודעה האלוהית נמצאת בכל הצורות השונות כמהות אחידה. לפי גישה זו, אף שאנו בלתי נפרדים מהאלוהות, בזמן הערות ובחלום אנו מדמיינים את היותנו אינדיבידואלים עם נרטיב אישי, מטרות, שאיפות, ומנעד רחב של רגשות כלפי האובייקטים המקיפים אותנו.

"חלום יעקב" (1792), ז'ק רוטי (Réauttu). תצלום: ויקיפדיה

לפי החכם האופנישדי יאג'נוולקיה, בשינה העמוקה העצמי נעשה למתבונן שאין שני לו, לאוקיינוס אחד. שם מתגלה זהותו עם ברהמן, הכוליות הנצחית, המוחלט שאין בו הבחנות. כמו כן, בסידור התפילות היהודי, נהוג להתפלל מדי שחר: "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה". ברוח האי-דואליות, ניתן לראות בתפילה זו הודיה על האפשרות לחזור לחוות את העצמי המובחן ולהשתתף בעולם של הריבוי, וזאת לאחר שבמהלך השינה התודעה הפרטית התמזגה בתודעה האלוהית, ולא הייתה כל נפרדות. האידיאל האדווייטי של גילוי האי-דואליות בשינה, ההתמוססות של ההבחנות בין העצמי ליקום ולאלוהות, היא המטרה העליונה של הדרך הרוחנית, והיא מאפשרת שחרור מהזהות הכוזבת של האינדיבידואל, על כל הדרמות ודפוסי הסבל המגולמים בה.

ההפרדה נוצרת בכל בוקר, ברגע הראשוני של היקיצה: בתחילה נדמה שהעולם בוקע מתוכי, ואז כבר נדמה שאני מצוי בתוכו, תוך שכחה של האופן שבו תחושת הנפרדות הזאת נוצרה בחטף, ממש בן רגע

ההפרדה נוצרת בכל בוקר, ברגע הראשוני של היקיצה: בתחילה נדמה שהעולם בוקע מתוכי, ואז כבר נדמה שאני מצוי בתוכו, תוך שכחה של האופן שבו תחושת הנפרדות הזאת נוצרה בחטף, ממש בן רגע. בקתהה אופנישד(מתוך: ״האופנישדות והברהמנות״ בתרגום צחי פרידמן, הוצאת כרמל) מסופר כי "הבורא ניקב את הפתחים כלפי חוץ. לכן מבטם של הבריות מופנה החוצה, ולא אל תוך עצמם. חכם אחד, בבקשו את האלמוות, בעיניים עצומות, הפך את מבטו אל העצמי" . ההתגלות של הזהות המהותית בין העצמי ליקום, כשחיים בעולם שבו הכול שסוע ומשוסע לחלקים, היא לא פחות מאשר חידה פילוסופית. החכם יאג'נוולקיה מדגיש את החידתיות של האי-דואליות באומרו: "כאשר יש דואליות כלשהי אז רואים זה את זה, מריחים זה את זה, טועמים זה את זה, מברכים זה את זה לשלום, שומעים זה את זה, חושבים זה על זה, נוגעים זה בזה, מכירים זה את זה. אבל אם למישהו העצמי נעשה הכול, אז את מי יראה, ובמה? את מי יריח, ובמה? את מי יטעם, ובמה? את מי יברך לשלום, ובמה? את מי ישמע, ובמה? על מי יחשוב, ובמה? במי ייגע, ובמה? את מי יכיר, ובמה? [ואז מסכם יאג'נוולקיה בתהייה:] איך אפשר להכיר את זה שבאמצעותו מכירים את כל זה? [...] איך אפשר להכיר את בעל ההכרה?". וזו אכן חידה, כי גם אם בשינה מתגלה האחדות, השאלה היא כיצד לחוות בצורה מודעת את האחדות הזאת? כיצד ניתן להבחין בקיום שאין בו הבחנות?

מטאפורה אופנישדית מצביעה על כיוון אפשרי: צמד ציפורים יושבות על ענף, אחת אוכלת מהפרי והשנייה אינה אוכלת, אלא רק מתבוננת בה בדממה. מטאפורה זו מצביעה על התודעה המפוצלת שלנו: הצד הפעלתני בא במגע עם העולם ופירותיו, והצד השקט, הסמוי, מתבונן בלבד. ההכרה של המתבונן הפנימי הנוכח בכל מצבי התודעה, מאפשרת מבט שונה על ריבוי התופעות הנחווה במהלך היממה: מצד אחד ביסודנו אנו נפרדים מכל זה, ומצד שני, אנו בלתי-נפרדים מכל זה, ואף מייצרים מתוכנו את כל זה. לכן, יאג'נוולקיה תיאר את העצמי הנסתר על דרך השלילה: האטמן הוא "לא זה, ולא זה" (Neti Neti).

שינה ללא חלום היא התשתית לערות ולחלימה, שכן מתוכה מופיעים החלומות, כמו גם חיי הערות ביקיצה, ולבסוף כל הריבוי הזה חוזר ומתמזג באחדות שלה

לפי גאודפאדה, פילוסוף אדווייטי מאזור המאה ה-6 לספירה, החלום והערות הם סוגים שונים של אותה האשליה. העצמי (ātman) מדמיין מתוך עצמו (ātmanātmānam) גם את עולם הערות וגם את עולם החלום. בעולם החלום הנחשב לפנימי, המֶשך של התופעות הוא רגעי, בהתאם לקשב המשתנה, ובעולם הערות הנחשב לחיצוני, לתופעות יש משך ארוך יותר, אך גם הן נעלמות במצב השינה העמוקה. מה שמשתנה ונשלל לבסוף – Bādha בסנסקריט – אינו יכול להיות אמיתי, כך שגם הערות וגם החלימה הנשללות במצב השינה, אינן ממשיות. שינה ללא חלום, אם כן, היא התשתית לערות ולחלימה, שכן מתוכה מופיעים החלומות, כמו גם חיי הערות ביקיצה, ולבסוף כל הריבוי הזה חוזר ומתמזג באחדות שלה. הבעיה בשינה, לפי האופנישדות, היא שמודעות עצמית אינה מתאפשרת בה, ולכן במסורת האדווייטה ניסחו את קיומו של "המצב הרביעי" –בסנסקריט: טורייה (Turīya), שפירושו "הרביעי".

שעת הירח והאיש-זאב בחלומות. תצלום: Jr Korpa

במצב הערות התודעה מכוונת כלפי חוץ, בחלימה כלפי פנים, והשינה העמוקה היא גוש אחדותי של תודעה. שנקרה, הפילוסוף והפרשן האדוויטי מאזור המאה ה-8 לספירה, מדמה זאת לאופן שבו כל האובייקטים מתמזגים בחשיכה כששוקעת השמש; באותה מידה, כל התופעות מתמזגות בשינה לכדי גוש אחיד של תודעה, אך ללא מודעות לאחדות הזאת. המצב הרביעי, עם זאת, הוא זה אשר יש לגלות, ובאמצעותו להכיר ישירות את האחדות של שלושת המצבים האחרים. הרביעי מתואר כלא חיצוני ולא פנימי, לא גוש תודעה ולא היעדרו, וכאן הניסוח על דרך השלילה מנסה להצביע על הייחודיות והטרנסצנדנטיות של הרביעי, אשר מצד אחד אינו כלול בשלושת המצבים, אך בו בזמן הוא קיים בכולם. הרביעי מזוהה עם המתבונן הפנימי והשקט החולף בין מצבי התודעה המשתנים, או דווקא להפך: המצבים השונים חולפים מולו, כלומר מולנו.

כיצד ניתן לפרש מצב אניגמטי זה? כאן אנו נתקלים בקושי מתודולוגי, בפערים בין מודלים של תודעה בתרבויות שונות. יש פיתוי גדול לנסות ולהשוות בין ההבחנה האופנישדית בין חלימה לשינה עמוקה לבין המצבים הפיזיולוגיים של שנת REM (המאופיין בתנועת עיניים מהירה) ושנת גלים-איטיים או NREM. עם זאת, ההפרדה החדה בין שנת REM שאופיינה בתור "שנת חלום", לבין שינה "עמוקה" ללא חלום המזוהה לכאורה עם NREM, מבוססת על מחקרי שינה מאמצע המאה שעברה. במאמר הקאנוני מ-1957, החוקרים וויליאם דמנט (Dement) ונתניאל קלייטמן (Kleitman) אפיינו את שנת REM כ-"שנת חלום" על בסיס הדיווח של הנבדקים במעבדת השינה: כאשר העירו אותם משנת REM, הדיווחים על חלימה היו יותר עשירים ומפורטים מאשר בשאר השלבים. עם זאת, כיום ברור שהיכולת לזכור ולתאר חלום אחרי יקיצה פתאומית במעבדה רחוקה מלהוות בסיס להבחנות מהותניות כמו זו בדבר הגבול בין חלימה להיעדרה.

מה שמבחין חלום משאר תופעות השינה היא התחושה של השתקעות במרחב

בעשורים האחרונים, נערכו מחקרים בהם ניסו להעיר נבדקים באופן סדרתי במצבי NREM, וגילו שאכן יש יכולת לדווח על חוויות שינה (אולי "חצאי חלום") גם במה שנחשב שינה עמוקה. מכך, עלה הצורך בהגדרה חדשה לחלימה, כדי להבדילה משאר חוויות השינה הדומות לחלום, למשל תמונות חולפות, מודעות רגעית לגירויים גופניים או הרהורים בשינה (Sleep Mentation). בתגובה, מודל הסימולציה של החלימה שהציעו אנטי רבונסו (Antti Revonsuo) ושותפיו, משרטט הגדרה מינימלית לחלום על בסיס תופעתי-חוויתי: לפיו, חלום מאופיין בהיטמעות (Immersion) ומיקום עצמי במסגרת חלל וזמן הזייתיים, תוך תחושת "כאן ועכשיו" (Here-and-Now). לפי הגדרה זו, מה שמבחין חלום משאר תופעות השינה היא התחושה של השתקעות במרחב, מושג השאול מתחומי המציאות הווירטואלית.

"לילה ושינה", אוולין דה מורגן (1878). תצלום: ויקיפדיה

הפרדה טנטטיבית בין חלימה – בין אם בהקיץ או בשינה – לבין חוויות מנטליות שאינן חלימה, מבחינה בין היטמעות בסביבה תלת-ממדית לבין הופעה של ייצוגים דו-ממדיים שטוחים כמו תמונות חולפות או דיבור פנימי

אני מציע להרחיב הגדרה זו, וטוען שבמידה חלקית אפשר לייחס אותה גם לחלום בהקיץ: התודעה מייצרת שוב ושוב סימולציות של מרחבים שבתוכם יש תחושות משתנות של "כאן ועכשיו". אם כן, הפרדה טנטטיבית זו בין חלימה – בין אם בהקיץ או בשינה – לבין חוויות מנטליות שאינן חלימה, מבחינה בין היטמעות בסביבה תלת-ממדית לבין הופעה של ייצוגים דו-ממדיים שטוחים כמו תמונות חולפות או דיבור פנימי. בתהליך ההירדמות למשל, ראשית מופיעות צורות, פרצופים ונופים שונים, שומעים קולות וצלילים, ולבסוף המודעות כמו נשאבת אל תוכם, נכנסת לסביבת חלום תלת-ממדית. בדומה לתפישתו של גאודפאדה, במהלך היממה אנחנו נודדים שוב ושוב בין המרחבים השונים שהדמיון יוצר, פנימיים וחיצוניים כאחד. תלת-ממד ואז דו-ממד, וחוזר חלילה.

יש לציין שמפרספקטיבה אדווייטית, זו תהיה טעות לבחון את שלושת המצבים כתוצרים של הגוף הפיזי. ראשית, עלינו להבחין כי אף על פי שנדמה כי הכוונה במילה המופשטת "גוף" ברורה לכולנו, בפועל החוויה הגופנית שלנו היא פרגמנטרית לחלוטין. איננו חווים את הגוף כיחידה אחת שלמה לאורך היום באופן מתמשך, אלא חלקים שונים ממנו, פנימיים וחיצוניים, באופן סלקטיבי בהתאם לשימוש ובהתאם לסיבות לא רצוניות, שחלק לא מבוטל מהן אפילו אינו ידוע לנו. למשל, אם אבקש שתיזכרו בארוחת הבוקר שאכלתם, תעלה לרגע מול עיני רוחכם תמונה בעלת דחיסות ויציבות משתנה, ובתוכה פרספקטיבה – ככל הנראה בגוף ראשון – של ישיבה מול הצלחת במהלך האכילה. כלומר, לשבריר שנייה ההזדהות וההיטמעות שלכם בגוף שכרגע יושב וקורא שורות אלה, נשכחה באופן חלקי לטובת הזדהות עם פרספקטיבה בחלל וזמן שאינם מבוססים על קלט חושי עכשווי. בפועל, נכחתם למחצה בתוך תמונה מנטלית של הגוף שישב לאכול בבוקר במקום אחר. אותו דבר מתרחש כמובן גם במהלך השינה, תוך היטמעות כמעט מוחלטת, כאשר אנו מזדהים עם הגוף בחלום ולא עם הגוף במיטה.

כפי שגוף החלום מתקיים בלילה בנוסף לגוף הישן במיטה, כך גם בחלומות בהקיץ דועכת ההזדהות עם הגוף הפיזי לטובת היטמעות בתוך גוף פרגמנטרי של זיכרון מהעבר או דמיון של עתיד אפשרי. לכן, נראה כי אין לנו בדיוק גוף, וגם לא גופים, אלא שברירי גופניות המפוזרים בו-זמנית במספר מרחבי תודעה, במספר ממדים, המשתנים בעצמם בכל רגע

למעשה, התודעה שלנו מקיימת מספר גופים במקביל, שכן כפי שגוף החלום מתקיים בלילה בנוסף לגוף הישן במיטה, כך גם בחלומות בהקיץ דועכת ההזדהות עם הגוף הפיזי לטובת היטמעות בתוך גוף פרגמנטרי של זיכרון מהעבר או דמיון של עתיד אפשרי. לכן, אם נבחן זאת בחיי היומיום, נראה כי אין לנו בדיוק גוף, וגם לא גופים, אלא שברירי גופניות המפוזרים בו-זמנית במספר מרחבי תודעה, במספר ממדים, המשתנים בעצמם בכל רגע, כמובן. במילים אחרות, התודעה עצמה אינה לוקאלית אלא היא שדה מוחלט נטול גבולות, אשר בתוכו ניתן להזדהות עם מספר מיקומים במקביל ובדרגות שונות של היטמעות. על בסיס זה, עולה ספק עמוק מצד האדווייטה: האם החלל והזמן שחווה הגוף הפיזי – כאן ועכשיו – הוא אכן ממשי יותר מהאחרים? האם הוא אכן התשתית שממנה התודעה יוצרת גופים ועולמות, או שישנו מעין מרחב אחר, מרחב-לא-מרחב, כמו חלל ריק ללא גופניות, שבתוכו כל הזדהות והיטמעות גופנית נוצרת ונעלמת באופן מעגלי ומתמשך?

כדי להבהיר זאת, אפנה לקטע מיומן החלומות של פרדריק ואן-אידן, פסיכיאטר וסופר הולנדי שהתפרסם בתחילת המאה ה-20 כחלוץ בחקר החלימה המודעת (Lucid Dreaming). ואן-אידן כתב:

"חלמתי ששכבתי על החזה בגינה מול החלונות של חדרי, וראיתי את כלבי מביט בי מבעד לחלון. באותו הזמן, עם זאת, ידעתי בוודאות מוחלטת שאני חולם ושוכב על הגב במיטתי. ואז, החלטתי להתעורר לאט ובהדרגה, כדי להתבונן כיצד התחושה של השכיבה על החזה תשתנה לתחושה של שכיבה על הגב. כך עשיתי, לאט ובהתכוונות, והמעבר – שמאז חוויתי פעמים רבות – היה נפלא ביותר. מעין תחושה של החלקה מגוף אחד לאחר, ויש באופן מובחן וברור זיכרון כפול של שני הגופים".

אם להישען על דוגמתו של ואן-אידן, נראה כי הגישה האדווייטית מבקשת לבחון לא את גוף החלום ולא את הגוף במיטה, אלא את המרחב שבתוכו מצויה התחושה של שני הגופים השונים במקביל, זה שבמסגרתו מתקיים המעבר ביניהם.

כך אנו חשים בשינה, בחלימה, מין ציפה עמוקה ומשוחררת. תצלום: אליס אלינארי.

ההתגלות האלוהית בשלמותה אינה מופיעה בערות, לא בחלימה ואפילו לא בדיוק בשינה – אלא במצב הרביעי – המרחב-לא-מרחב שנמצא בין לבין, שהכול נמצא בו

מנקודת מבט זו, ההתגלות האלוהית בשלמותה אינה מופיעה בערות, לא בחלימה ואפילו לא בדיוק בשינה – אלא במצב הרביעי – המרחב-לא-מרחב שנמצא בין לבין, שהכול נמצא בו. חוויה זו מטשטשת את הדיכוטומיה הלינארית בין הבורא לנברא, וזאת מתוך תפישה של בריאה מתמשכת. בחיי היומיום, העיוורון שלנו לבריאת המציאות באמצעות התודעה, אשר מתרחשת בצורה שאינה רציונלית, נגרמת בעקבות מה שהפילוסוף תומאס מצינגר  מכנה: "המיתוס של אוטונומיה מנטלית". מצינגר מציע שלפחות שני-שליש מחיינו כרוכים באובדן של אוטונומיה מנטלית, כלומר בחוסר יכולת להשפיע ולכוון בצורה רצונית את הקשב, המודעות והקוגניציה. בכל זאת, המיתוס של הסובייקט הרציונלי והאוטונומי נדמה כנחלת הכלל, תוך התעלמות מופגנת מכך שיש לנו מידה קלושה של שליטה על התודעה.

במסורת האדווייטה הקשמירית, טוענים כי הניפוץ של מיתוס זה מתאפשר באמצעות הגילוי וההכרה של האופנים שדרכם התודעה הקוסמית בוראת את כל היקום מתוכנו, בספונטניות אוטונומית (בסנסקריט: Svātantrya). תנועה זו בין מצבי התודעה המשתנים מדומה למעין ריקוד של האל שיווה, שלרגעים חושף את זהותו תחת מעטה הנפרדות, ואז שוב מסתתר. במאמר מוסגר, נראה כי רבים מצטטים את זרתוסטרא של ניטשה שאמר "אלוהים מת", אך בהמשך הספר זרתוסטרא מודה (בתרגום: דוד פרישמן): "רַק עוֹד בֶּאֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ לְרַקֵּד יֵשׁ עִם לִבִּי לְהַאֲמִין". כאשר האל רוקד, בכל שאיפה ונשיפה ובכל מצמוץ, התודעה נפרשת מחדש לכדי מטריקס של חלל וזמן, או בסנסקריט: Mātṝkā.

חוקר התודעה ריק גראש (Rick Grush) הציע מודל שלפיו בכל רגע התודעה יוצרת קודם כל מרחב אמודלי, כלומר מרחב מופשט ללא קשר או תלות בקלט מהחושים, ובתוך המרחב האמודלי היא ממקמת את האני כנקודת ייחוס אשר סביבה מתארגנות התפישות החושיות (המודליות). דהיינו: סביב המיקום העצמי במרחב המופשט של התודעה, התפישות השונות מהחושים מתאגדות ונשזרות זו בזו לכדי ייצוג של תמונת עולם תלת-ממדית, וזאת על בסיס תשתית שלמעשה אינה חושית כלל. כלומר, עולה כאן האפשרות לנתק את תחושת ההימצאות במרחב מהנתונים השונים של החושים, ואולי אפילו לדבר על "חוש המרחב" כתופעה נפרדת ועצמאית. מודל זה, כך ארצה להציע, מאפשר לנסות לפרש את המצב הרביעי האניגמטי, של נוכחות טהורה ללא כל מושאים או מושגים.

חולמים רבים מדווחים על חוויות המצויות על התפר שבין חלום צלול לשינה ללא חלום: תחושה של ציפה, לעתים ללא גוף, בתוך מרחב מוחלט של אור ללא שום אובייקטים או נופים, אלא רק נוכחות טהורה המלווה ברגשות של התגלות, אחדות קוסמית ותובנה עמוקה

חולמים רבים מדווחים על חוויות המצויות על התפר שבין חלום צלול לשינה ללא חלום: תחושה של ציפה, לעתים ללא גוף, בתוך מרחב מוחלט של אור ללא שום אובייקטים או נופים, אלא רק נוכחות טהורה המלווה ברגשות של התגלות, אחדות קוסמית ותובנה עמוקה. הפילוסוף אוון תומפסון (Thompson) מכנה מצב זה "שינה צלולה", על המשקל של "חלימה צלולה"; לפי תומפסון, בעוד שחלימה צלולה מתארת חלום שבו אנו מבינים שאנו חולמים, שינה צלולה היא המצב שבו מתעוררת צלילות, אך אין בנמצא סביבת חלום או אובייקטים, אלא רק תחושת נוכחות של המתבונן השקט בחלל ריק. לרוב, חוויה זו מופיעה אצל מתרגלים מנוסים של מדיטציה, המצוים בתיאוריה וגם בפרקטיקה החותרת לקראת מצבים אלה, בין אם ברוח האדווייטה או ברוח יוגת-החלימה של הבודהיזם הטיבטי. חוקרי-חלום אחרים קראו למצב זה "חלום צלול ללא-תמונה", שכן תופעות האור השונות, המופיעות לעיתים בתור גיאומטריות ודפוסים מורכבים, קרובות יותר בעיניהם לסוג מינימלי של חלום צלול מאשר לשינה ללא חלום. לא אוכל להיכנס כאן ךהבחנות הדקות הללו, אך אין מחלוקת על כך שקיימות עדויות רבות למצב ייחודי של צלילות, כמו גם של חוויית התגלות: תחושת ציפה גופנית-למחצה בתוך חלל ריק מאובייקטים ומלא באור, המלווה ברגשות דתיים ומיסטיים של התמזגות באלוהי.

בשלב זה, סביר שתעלה שאלה מעשית: אז איך ניתן לחוות מצב אדווייטי שכזה? שנקרה, למשל, מציע שהדרך לזיהוי המתבונן הפנימי, או "המצב הרביעי", מתאפשר באמצעות התבוננות במעבר שבין חלימה לשינה ללא חלום. ברגע שהחולם מקבל צלילות, כלומר מודעות מטא-קוגניטיבית להיותו בתוך חלום, החלום נוטה להתמוסס במהרה, ואז – "כמו חרב הנשלפת מהנדן", אומר שנקרה – נחשפת האחדות של אור התודעה, האור שעד לפני רגע התגלם בחלימה בתור ריבוי התופעות תוך פיצול בין סובייקט לאובייקט, וזאת על בסיס רשמים מחיי היומיום. לפי שנקרה, ה"מרקם" של התודעה, בין אם הוא מופיע כריבוי בחלום או כגוש אחדותי, הוא מעין אור פנימי אשר אינו מגיע ממקור חיצוני כמו השמש או הירח. זה האור של אטמן (Ātmajyoti), אשר דרכו מזהים את העצמי הפנימי. לפי פרשנות זו, כדי לזהות את האור של העצמי, יש לפתח את מה שאני קורא לו מודעות אנט(א)ופטית (Entoptic), כלומר מודעות לתופעות בתוך השדה הוויזואלי עצמו.

"אלת אדמה באינפרא-אדום", זכוכית צפה ביצירה של צ'יהולי, הגנים הבוטניים של אטלנטה. תצלום: ניל וולונס.

אפשר להביט בשלולית כך שנראה את התחתית, שם יהיו זרדים ואבנים וכדומה, אך אפשר גם להתבונן על פני השלולית כך שנראה את העננים משתקפים בה. המבט הפחות חודר, המבט שרואה את העננים בשלולית, הוא זה הנדרש כדי לזהות את תופעות האור הפנימיות

כדי להבהיר מהי מודעות אנט(א)ופטית, אציע שלוש דוגמאות: 1) ראשית, דוגמה מובהקת היא העצמים הצפים בעין, אשר ניתן לראותם בקלות כאשר מביטים בשמיים בהירים. המודעות לשדה הראייה בצורה מופנמת, כלומר ההתמקדות בעין עצמה ולא רק באובייקט שהיא רואה "בחוץ", מסייעת בזיהוי האור של העצמי בחלומות. 2) שנית, ההתבוננות בצורות ובדפוסים הגיאומטריים כאשר עוצמים עיניים, ובמיוחד כאשר לוחצים על ארובות העיניים עם כפות הידיים. לרגע, המרחב בו מצוי הגוף הפיזי נשכח לטובת תחושת עומק בתוך השדה הגיאומטרי של העיניים העצומות. הצורות השונות כמו מבקשות שנישאב אל תוך העולם שלהן, מרחב שלעתים מקבל כיווניות ומרחק כשל מנהרה שהמתבונן מתקדם בתוכה. 3) דוגמה שלישית היא התבוננות בשלולית מים ברחוב; אפשר להביט בשלולית כך שנראה את התחתית, שם יהיו זרדים ואבנים וכדומה, אך אפשר גם להתבונן על פני השלולית כך שנראה את העננים משתקפים בה. המבט הפחות חודר, המבט שרואה את העננים בשלולית, הוא זה הנדרש כדי לזהות את תופעות האור הפנימיות; מבט פסיבי למחצה, מודע אך אינו מעורב, אשר מתבונן על כל מה שמוקרן מתוך התודעה על המסך של עצמה.

לסיום, אוסיף שבמסורת הקשמירית הדגישו כי האתגר האולטימטיבי של הצלילות האדווייטית, זה המוביל להתגלות של האלוהות המוחלטת שהיא התודעה שלנו, הוא זיהוי האור הזה – או, אם תרצו, ה"ממשק" של התודעה – לא רק במעבר בין מצבי התודעה השונים, אלא גם במהלכם, כלומר צלילות מתחדשת ותמידית לכל אורך היממה. על הצלילות לנכוח לא רק ברגעי התנועה המעודנת שתיארתי, הלוך ושוב בין תמונות דו-ממדיות למרחב תלת-ממדי, אלא גם בחיי הערות, בפעילות היומיומית, וזאת מתוך פרספקטיבה רב-ממדית של הימצאות בלב ליבו של העולם. התשובה לאתגר זה, לפי האדווייטה, תהיה ההיזכרות המתמשכת לכל אורך היום בכך שהתופעות השונות בכל מצב תודעה אפשרי אינן נפרדות מהעצמי הפנימי – בלי קשר למידה שבה הן מרגשות, מטלטלות, מסעירות – ואגב כך מעוררות בנו שכחה של הציפור השנייה, זו שאינה אוכלת מהפירות של העולם, אלא רק מתבוננת בדממה, ותמיד נוכחת שם, כלומר כאן. ואיך נראה העולם כשזוכרים זאת? גאודפאדה אמר על החכם – זה שהבין את האי-דואליות של הכול – שעליו לנוע בעולם Jaḍavat, "כמו ג'דה", ו-Jaḍa פירושו גם טיפש וגם חפץ דומם, כלומר שעליו לנוע בעולם בספונטניות ולהתנהג בצורה שרירותית, כמו טמבל.

תמונה ראשית: מתוך "Bia", אקרילי על נייר (1964), ויקטור וסרלי, אוסף פרטי. תצלום: לואיס ריבס מתאו.

הערת המחבר: מאמר זה מבוסס על הרצאתי בכנס השנתי השישי של האגודה הישראלית לחקר דתות שהתקיים בחודש מאי 2023.