טעמי החיוך

עשיר בהבעה, רב אפשרויות, לא פעם מטעה, ולאחרונה גם מוצר מסחרי: החיוך ממשיך להקסים, למשוך, להתמיה ואפילו להבהיל
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

בין כל הבעות הפנים של האדם, החיוך הוא ההבעה דקת המבע ועמוסת המובנים. יש לחיוך אלף ואחד שימושים וגוונים. בשנים האחרונות לא מעט מרפאות שיניים מפרסמות את עצמן במלים כגון "חיוך יפה שווה הרבה ועולה רק...", ופרסומת אחת אף הבטיחה "חיוך תלת-ממדי".

בימינו החיוך כשלעצמו כמעט אינו קיים. כיום חיוך בא לעולם מתוך מחשבה על "הנצחתו" בתצלום

אלא שבימינו החיוך כשלעצמו כמעט אינו קיים. כיום חיוך בא לעולם מתוך מחשבה על "הנצחתו" בתצלום. אולי הרצון הסמוי או הלא מודע שמאחורי כל "סלפי" הוא להחיות לנצח את הדבר הפיסולי, הציורי והצילומי ביותר שיש בנו. כאילו היינו פיגמליון וגלתיאה בעת ובעונה אחת. הרי שתיהן דמויות מתוך אגדה קדומה שגרסתה המוכרת ביותר היא גרסתו של המשורר הרומי אובידיוס, המספרת על פסל שהתאהב בפסל שהוא יצר במו-ידיו.

פיגמליון, אובידיוס, ויילס

פיגמליון עובד על פסלו. איור מיניאטורי מתוך כתב יד מהמאה ה-14, הספרייה הלאומית של ויילס. תצלום: ויקיפדיה

אין ספק שהתרבות החיוכים בתקופה שאנו חיים בה קשורה בהחלט לאיכות רפואת השיניים שהמחייכים יכלו להרשות לעצמם לרכוש. המבנה האנטומי והמצב הפיזיולוגי של השיניים מבטאים משהו על מצבו של בעליהן. יותר מאשר סימן לשמחה ולשביעות רצון, החיוך כיום אמור להיות מופת של ניקיון, בריאות ונעורים.

אנו נוטים לייחס לבוהק, לפרופורציה ולסימטריה סגולות של יופי, כמעט ללא יוצא מהכלל. ולאלו אנו נוטים להוסיף מנות של אנרגיה, רוגע וריגוש, שיכולות להתגבש לכלל קסם ויופי שופע. אצל רבים, זוהי תוצאה ישירה של אותה מנה של אופיום טבעי של הנפש, אופיום המופק ומחודש ללא הרף, שעליו דיבר המשורר הצרפתי שרל בודלר.

מזה מאות שנים רופאים ומדענים טרודים במחלות שעלולות להשפיע על השיניים, בניסיון להילחם בהן ולתקן את הפגמים האפשריים שהללו מותירות בחזותנו. לשיניים אין פונקציה פיזית בלבד: הן זוכות להערכה כקישוט, והמשמעות שמיוחסת להן עשויה להגיע לכדי אובססיה או פֶטיש.

שיניים בריאות – בפיהם של אנשים מצליחים ומאושרים – הן שיניים אחידות ולבנות. זהו הסעיף הראשון בחוק בלתי-כתוב, חוק שרוב אנשי המערב טורחים להישמע לו

שיניים בריאות – בפיהם של אנשים מצליחים ומאושרים – הן שיניים אחידות ולבנות. זהו הסעיף הראשון בחוק בלתי-כתוב, חוק שרוב אנשי המערב טורחים להישמע לו. הן משמשות כדי לייפות ולהגביר את החזות האינדיבידואלית של כל אחד מאיתנו, חזות שהיא חלק מרכזי בזהותנו. בשונה מהדמות ב"הנסיך הקטן", כשמדובר בשיניים ובחיוך, "העיקר" חייב להיות גלוי היטב לעיני הזולת. אך האם לאדם מחייך יש ערך רב יותר מאשר לאדם בעל חזות רצינית? בכל הקשור לפרסומת ולהתקבלות בחברה התשובה חיובית בהחלט.

אנו נוטים לבחון חיוך על פי מידה, משיכה ופיתוי. פה בגודל מסוים ובעיצוב מסוים תורם להבלטת בעליו לעומת בני-אדם אחרים. החיוך הוא חלק ממשחק הזיהוי, מאותו "דיאלקט" של הדברים הנרמזים – דברים שעם זאת יש להם ערך רק כשהם מוצגים לראווה. אם הפנים שלנו הן חנות, הרי שהחיוך הוא חלון הראווה, ולכן הוא צריך להיות מטופח ומוכן להצגה בכל עת.

במבט רחב יותר, אי-אפשר שלא לחוש פליאה נוכח מטען הסובייקטיביות והמגנטיות של חלק אחד בגוף, שאלמלא המשא הסמלי המיוחס לו, הוא היה לא יותר ממה שהסופר אדגר אלן פו כינה "שלושים ושתיים מהויות קטנות, לבנות ובעלות מראה שנהבי", בהגדרה שביקשה להפנות את תשומת הלב לפטישיזם הקשור בשיניים.

על אף שהוא עשוי להופיע גם כסימן למצב קיצוני – לאימה – החיוך הוא בראש ובראשונה סימן למישור השטחי של הדברים, כשמדובר במבוגרים, וסימן לתמימות עמוקה, כשאנו מתייחסים לילד. אם אדם מבוגר רוצה למשוך אליו אדם אחר, או לבגוד בו, הוא אינו צריך אלא לחשוף שיניים אחדות. ילד אינו צריך אפילו את זה. בדיוק כמו בשיר הערש הידוע של המשורר הספרדי מיגל הרננדס:

"בחודש השמיני אתה צוחק
בחמישה פרחי הדר.
בחמישה אותות זעירים
של טרף.
בחמש שיניים
כמו חמישה פרחי יסמין
של מתבגר".

הנה: גוונים ועידונים, הבעות וכוונות, הכול מצומצם לכדי יסודות מעטים שמתווספים אלו לאלו או מוכפלים. עווית שטנית או מבע של אושר, איום אפל או הזמנה למסע רוגע, כולם מגולמים בחיוך. כאילו אפשר, בתנועת גוף קטנה ומרגיעה שכזאת, לעצור את חלוף הזמן:

"התעוררתי מלהיות ילד.
אל תתעורר לעולם.
עצוב אני נושא את פי.
צחק תמיד.
תמיד בעריסה,
מגונן על החיוך
נוצה אחר נוצה".

חיוך, ילד, מחייך, בריכה, מים

ילד מחייך בבריכה. תצלום: פרנק מק''קנה

הילד שבנו, הילד החלוּם או הילד שאנו מעמידים פנים שהוא קיים, הילד שמתעקש לא למות, חייב לחייך, להראות עצמו שולח חיוכים. כאילו כולנו חיים בארץ פלאות, בארץ של מראות, כאילו אנו לא רק אליס אלא גם חתול צ'שייר.

ב"מילון למדעי הרפואה" שראה אור בפריס בשנת 1814, אנו מוצאים תחריט מעניין שמתחתיה מופיעה ההערה הבאה:

"הדימוי בתמונה הזאת נוגע להערה השלישית במאמר על demonomania [פחד לא רציונלי משדים ומהגיהינום]. איזה הבדל, מכל בחינה, לעומת התמונה הראשונה! המבט אינו שקט, על השפתיים חיוך לגלגני אפל; המצח גבוה, רחב. זווית הפנים גדולה. קמטים מתפשטים על הפנים הללו לכל עבר, ומעניקים להם תווים של קמילה והידרדרות, על אף שמדובר באישה בת 52 בלבד".

חשוב לשים לב למחלה שבה מדובר, מחלה שכונתה אז בשם "demonomania". על אף שמדובר בעניין שלילי ובלתי רצוי, כמובן, המלה "demon" (או ביוונית "daimon"), לא הייתה שלילית עבור הקדמונים. מובנה היה משהו דומה לחכמה, ידיעה, רוח, זיק של גאונות ואינטליגנציה. מחברי המילון הרפואי הצרפתי מזכירים לנו שאפלטון כינה ב"דיימן" את הגאון "שהיצור הראשון הפקיד בידיו את השלטון על העולם".

אלא שיש תרבויות שעבורן מקור המחלות הוא ברוחות, וברור שמי שגורם למחלות הן ישויות מזיקות למיניהן, ולא חסרות לכך דוגמאות בספרות הקדומה ובכתבי הקודש. די להיזכר בשאול המלך או בנבוכדנצר שלקה בטירוף של הפיכה לאדם-זאב. במכלול הנגעים החוסה תחת "demonomania" אנו מוצאים תופעות כמו מלנכוליה, אפילפסיה והיסטריה. ואנו עוד מדברים על "מאניה" ועל "התקפי זעם" כמחלות של הרגש או הנפש, על אף שבינתיים למדנו את התפקיד הקריטי של מוליכים עצביים כמו דופמין וסרטונין.

בין המאניות שפשטו בקרב הציבור האנושי הרחב אפשר למנות את הטירוף לצלם, את השיגעון לשלוח הודעות טקסט ואת המאניה לחייך ויהי מה

למעשה, "דמונומניה" היה המונח הישן לציון מלנכוליה דתית. מי שלקו בה יכלו להרגיש שהם עצמם אלים או שהם מנהלים שיחות ישירות עם הרוחות או זוכים להשראה מהן, ויש בהם אף מי שחשו עצמם כבעלי כוחות מיוחדים שניתנו להם לצורך איזו שליחות אלוהית כדי להמיר את דתם של אחרים או לגאול אותם בדרכים אחרות. למעשה, היינו יכולים לאגד את כל התופעות הללו יחד ולכנות אותן "תאומאניה", כלומר "טרוף-אל". אלו שמתגלם בהם שד או אל ופועלים לכאורה מכוחו או כדי לממש כביכול את מטרותיו של מי שהשתלט עליהם.

על אף שבתרבויות רבות בעולם נחלשה מאוד האמונה באל ובוודאי האמונה ברוב השדים למיניהם, המאניה עצמה לא נעלמה. ההיפך הוא הנכון. מגוון המאניות המזומן לנו כיום נראה בלתי-נדלה. בין המאניות שפשטו בקרב הציבור האנושי הרחב – והן יותר מאשר אופנות בלבד – אפשר למנות את הטירוף לצלם, את השיגעון לשלוח הודעות טקסט ואת המאניה לחייך ויהי מה. אך בחברה שנעדרת כמעט לחלוטין ממדים של קדושה במובן העתיק, לא נקשור בין החיוך ובין דבר מה שלילי, כפי שעשה המילון הרפואי הצרפתי הישן. החיוך משמש אותנו כמטונימיה לשמחה, לשביעות רצון מעצמנו ולביטחון העצמי, וגם לביטוי החלום בדבר נעורי נצח.

האישה בתחריט המופיע במילון הרפואי הצרפתי, שזה עתה הגיעה לגיל 50, נראתה הרבה יותר זקנה. באותם ימים, בני-אדם רבים שמלאו להם 25 יכלו להיראות בני 52 (בהיפוך מעוות של הספרות, אם תרצו). היום נפוץ המצב ההפוך: כמעט כל מי שמלאו להם 52 רוצים להיות בני 25, או לפחות להיראות כבני 25, לכל היותר. והדבר יכול להתאפשר להם בקלות שלא הייתה עד כה, בעזרת פלאי הקוסמטיקה והרפואה הפלסטית.

קמטים, אישה

בת 52, לא יותר ולא פחות. תצלום של איור מתוך "מילון למדעי הרפואה", צרפת, 1814

אנו יכולים לסקור את מובניו של החיוך הן על ציר הזמן (שכן משמעותו משתנה מעת לעת) והן במרחב (שכן משמעותו משתנה על פי התרבות). גם בלי שתהיה לנו אפשרות להציג כאן סיווג מלא של החיוך, לא יהיה כל קושי למפות תרבויות שבהן המובנים של החיוך בעיקרם שליליים ואחרות שבהן המובנים חיוביים. מקרה מעניין מאוד מגיע אלינו מג'מייקה. באי הקריבי הזה יש עץ בשם "אָקִי" (Ackee), המקושר לחיוך. המסורת המקומית ממליצה לא לקטוף את הפרי של העץ לפני שהלה נפתח באורח טבעי, ואת זאת הג'מייקנים מציינים באמרם שהעץ "צוחק" או "מחייך".

כל בני האדם הם במידה רבה ספינקסים, כל החיוכים הם חידות

הסמלים העזים והמושרשים ביותר בבני האדם הם אלו שנוצרים משילוב של יסודות מהטבע עם טרדות של השכל או הרגש. עץ הדעת טוב ורע בספר בראשית הוא דוגמה לכך. אך באותה המידה אל לנו להפחית בחשיבותו של עץ האקי בג'מייקה, בין אם מבחינת התרבות המקומית ובין אם מבחינת החיוך באופן כללי. בעולם הקדום, מי שלא פענח את חידת הספינקס היה נבלע על ידו, ונשים לב שבספינקס יש גם חיוך. גם במציאות האנושית, אם איננו יודעים מה פשרו של החיוך שמולנו, אנו מסתכנים, ואף גרוע מכך. הנה, הפרי של העץ הג'מייקני רעיל כשהוא אינו בשל. ונדרש שהוא ייפתח באופן טבעי – ב"חיוך" – כדי שיהיה אפשר לאכול אותו ללא סכנת הרעלה.

כל בני האדם הם במידה רבה ספינקסים, כל החיוכים הם חידות.

נחזור לג'מייקה: בתרבות הג'מייקנית פרי האקי מצוי במסורות שבעל פה, בספרות ובאמנויות, בתעלומות ובאמונות. בג'מייקה אומרים שיש שתיים עשרה חידות הקשורות באקי, ובכולם מצוי האדם, גם אם המסגרת לחידה היא הפרי או צבעיו. אחת החידות הנפוצות ביותר הוא חידת "הרעיה המחייכת". והרי אישה, דמות האישה, בין אם נפרש אותה באורח פסיכואנליטי או לא, מקושרת ברגיל לדיאלקטיקה של פתוח/סגור, ביטחון/סכנה. בקצה הסולם, "פתוח/סגור" משקף את הצמד "חיים ומוות". לעיניים ולפה יש משמעות בעניין הזה. אם עבור אנשים מסוימים, לחייך משמעותו "איני מאיים עליך", הרי שעבור אחרים החיוך אומר את ההיפך הגמור: הרי גם אצל כלבים ובעלי חיים אחרים, השיניים מסמנות תוקפנות ועימות. עבורנו, חיוך פתוח הוא דבר טוב, ואילו פנים סגורים, חתומים, מצביעים על משהו רע.

אקי, Ackee, הבשלה, חיוך

הבשיל בחיוך: פרי ה-Ackee בג'מייקה. תצלום: DocTaxon, ויקיפדיה

בג'מייקה יש אמונה נפוצה לפיה אם אדם מחייך מתחת לעץ אקי, היבול יהיה טוב יותר או שהפרי ייפתח מהר יותר. נראה שיש מקום לחקור את הדבר בניסיון להבין את הקשרים האפשריים בין חיוך, צחוק, שירה, ריקוד ומחיאת כף בתרבויות השונות.

הרעיון שחיוך מייצג דבר חיובי אינה תגלית מתוחכמת של רופאים או מדענים במערב. אפשר למצוא אותה בתרבויות מסורתיות רבות. ככך שיש יותר צחוק כן יש יותר הנאה, וככל שיש קלות של הרוח, כך יש בריאות טובה יותר. לא תהיה זאת הפרזה לראות בכך משהו מהמאגיה הסימפטית שנחקרה כה רבות על ידי אנתרופולוגים כגון ג'יימס פרייזר. פנים צוחקים שקולים לפרי מחייך ולהיפך.

את זאת גילו גם מי שעוסקים במסחר. הצחוק טוב לבריאות, הוא התרופה הטובה ביותר, כך אומרים לנו בכתבי העת הפופולריים. הצחוק טוב לעסקים, אומרים לא מעט מומחים לשיווק. "לייק" או "סמייל" הם מטבע עובר לסוחר. שיניים לבנות ובוהקות, אגודלים מופנים כלפי מעלה, גם הם טובים למסחר, גם הם מטבע. לחייך משמעו להיפתח, ודומה שהיפתחות כזאת מבקשת לומר ביטחון, אמון, הנאה, תחושה נוחה, הרגשה נעימה. יותר מאשר מטפורות, אלו מטונימיות לרצון טוב, לתועלת המיטיבה.

לכן כול אלו מטעות אותנו כל כך, ובקלות כזאת.

במקרה של ג'מייקה, ה"חיוך" של הפרי מבטא את התחושה הנינוחה ואת הכנסת האורחים של העם הג'מייקני, ואת יפי המקצבים והצבעים של הארץ ותרבותה. פרי האקי מסמל גם את הרסטפריאניות, שכן צבעיו של הפרי – תרמיליו אדומים, בשרו צהוב וסביבתו ירוקה, בעוד זרעיו שחורים. כל אלו מתמצה בחירות, בחופש, בשחרור. הצחוק משחרר, החיוך מקרב – הנה הפרי הוא כמעט מדריך לעזרה-עצמית. אך אחרים עשויים לפרש בדרך פשוטה יותר: למרות הקשיים בג'מייקה, הארץ ממשיכה להוריק והשמש זורחת עליה. עץ האקי הוא עץ החיים של ג'מייקה.

החיוך, מעצם מהותו, הוא תיאטרלי. כשאנו מחייכים, אנחנו הצופה וגם המחזה

אך לא נשכח שהאקי אינו עץ תמים. הוא מכיל רעל. והוא עלול להרוג, בדיוק כמו חיוך. יש להשתמש בו בזהירות. כדי לדעת מתי לקטוף את פירות העץ יש להיות ערניים לחיוך. עצים שאינם מחייכים עלולים להיות קטלניים. העניין הזה בר-תוקף במערכת אמונות מסוימת, ואל לנו להכליל יתר על המידה. בין בני האדם, יש פירות "מחייכים" כפי שיש פירות "לא מחייכים" העלולים להיות רעילים ולהרוג.

בתגובה לעירור חיצוני או למעשה מכוון, החיוך תמיד "אומר" או "רוצה לומר" משהו. לכן החיוך, מעצם מהותו, הוא תיאטרלי. כשאנו מחייכים, אנחנו הצופה וגם המחזה, מעבר לכך שאנחנו מציצים מעמדה ייחודית על ההצגה שלנו את עצמנו.

חיוך, אישה צעירה

חיוך ואולי לא רק חיוך. תצלום: קיריל אושאקוב

קשה למצוא את המלה "חיוך" ללא איזשהו שם תואר נלווה. כאילו שאין לנו אפשרות לחייך בלי שיראו אותנו, לחייך בלי איזשהו ליווי, בלי הכוונה לגרום לאיזה אפקט. אפילו בבדידותו הקיצונית, לרשותו של נרקיס תעמוד תמיד המראה המאששת, החוזרת, המצייתת.

אילו החיוך היה גוף, הוא לעולם לא היה עירום. היה עליו ללבוש בגדים על פי הנסיבות. יחד עם זאת, אין לבלבל בין החיוך ובין המנהגים שבאופנה. הדוגמניות צועדות על המסלול ועל פניהן הבעה סתומה. הן אינן מחייכות. הן סמלים מרוחקים של פגאניות המתחדשת כל העת. כמו בתהלוכה צבאית או בטכס דתי. יכולנו לצחוק בלעג או באירוניה, אך להרוויח כסף ולהונות את הזולת הם מעשים רציניים מאוד, לא עניין ללגלוג.

מהאינסטינקט ועד לביצוע המכני, החיוך מדגים עד כמה מורכב יכול להיות כל מה שהחיוך אומר על אודות האדם

יש חיוכים ספונטניים, חופשיים, אך כיום, הרוב המוחלט של החיוכים הוא מכוון. כשאנחנו כותבים את המלה "כוונות" אנחנו מדגישים את האופי המודע של המעשה. אך המודעות אינה הדבר שזוכה לערך הרב ביותר בבורסה של החיוכים. גם בכל הנוגע לחיוך, כמו בעניינים רבים אחרים, בני-האדם אוהבים לסווג ולמדוד דברים, אפילו כשמדובר בדברים סובייקטיביים, כמו אמת ושקר. יש למשל חיוך המכונה "חיוך דושן", על שמו של החוקר הצרפתי גיום דושן (1806-1875), שחקר את הפיזיולוגיה של מבעי הפנים. החיוך הקרוי על שמו, שרבים רואים בו חיוך ספונטני ואמיתי, מבוסס על כיווץ של שלושה שרירים: השריר המכונה Zygomaticus major, בן זוגו ה-Zygomaticus minor ושריר העין החוגי. התוצאה של תנועת שלושת השרירים היא הגבהה של זווית השפתיים והרמת הלחיים כך שנוצרים קמטים סביב העיניים. חיוך כזה נחשב אמיתי, לאור הקושי לייצר באורח רצוני פעולה שמקורה בגרעיני הבסיס במוח, כתשובה לתהליכים של המערכת הלימבית.

בהדגשת החיוך כתופעה הקשורה ליחסים בין בני-האדם, אנו רואים את המשקל החברתי הגדול שלו. על אף שהיכולת לחייך מוּלדת, חשוב יותר המובן התרבותי של החיוך. מהאינסטינקט ועד לביצוע המכני, החיוך מדגים עד כמה מורכב יכול להיות כל מה שהחיוך אומר על אודות האדם.

חיוך, קמטים, עיניים, אישה שחורה, שיער קצוץ

חיוך מלא? או שחסרים הקמטים בעיניים? ואולי אין זה חיוך? תצלום: קים קרפנטר

בחברה כשלנו, המתאפיינת בסוגים כה רבים של תועלתנות, יש מקום לבקש תשובה לשאלה ישירה: למה משמש החיוך? איזו תועלת יש בו?

אם היה עלינו לבחור בתשובה אחת, נבחר בתשובה התואמת ביותר את העידן שאנו חיים בו: אנחנו מחייכים כדי לרמוז, לפתות ולמכור. אך מה אנחנו מוכרים, בעצם? התשובה ברורה: אנו מוכרים את עצמנו. ל"עצמנו" הזה אנו קושרים את החיוביות, את רוח הנעימה, את האמון ואת המשיכה וכן תכונות חיוביות נוספות. לעתים נדירות בלבד אנו קושרים דבר רע לחיוך, וגם נדיר שבהבעה של חיוך יהיה יסוד של איום או סכנה. יחד עם זאת, משום שהחיוך מאפשר ואף מעודד תרמית, אשליה והטעיה, גם היום נאסר לחייך בתצלומים שמשמשים במסמכים בעלי מעמד רשמי.

בשנת 2004 הופיעה ידיעה משונה בתקשורת: שירות הנפקת הדרכונים של הממלכה המאוחדת אסר על חיוך פתוח בתצלומי דרכון. מדוע? מפחד הטרור. בדיוק מאותה הסיבה שהשירות אוסר על משקפי שמש או על שיער שמוע על העיניים. הכול מתוך כוונה להראות את הפנים בעירום המרבי שלהם, ולהימנע משינויים שמקורם ב"תחפושות" כמו משקפיים או שיער המכסה על חלק מהפנים, תחפושות שעלולות להטעות גם את מצלמות האבטחה. והרי כבר מזמן התרגלנו, במדינות רבות, לשלטים הפונים אלינו ואומרים: "חייכו, מצלמים אתכם".

התרמית יודעת שאין לה במה טובה יותר מאשר הפנים שלנו ואין לה כלי יעיל יותר מאשר החיוך, גם אם הדעה הרווחת מתעקשת לקשור בין החיוך ובין מסרים חיוביים

כל המאמץ הזה נועד לסכל את התרמית, תופעה שנראית כחלק בל יינתק מן האדם. והתרמית אכן יודעת שאין לה במה טובה יותר מאשר הפנים שלנו ואין לה כלי יעיל יותר מאשר החיוך, גם אם הדעה הרווחת מתעקשת לקשור בין החיוך ובין מסרים חיוביים. הבעה קבועה וניטרלית מציינת את הזהות הרשמית שלנו, לא את הזהות החברתית בוודאי שלא את הזהות האינטימית ביותר שלנו.

האותנטית והזהות שלנו מתמזגות באפשרות האחת, בפנים מסוימים, לא בגרסאות רבות של פנינו. פנים, ובאנגלית כמו בשפות רבות אחרות, המילה היא ביחיד – face- פנים ולא מסיכות. אנו חושבים שהאותנטי חייב להיות יחיד או בלתי משתנה. ובאורח מוזר, החיוך, שרוצה להיות אקסקלוסיבי, יכול למעשה להטעות את המתבונן, להונות אותו.

כידוע, המגבלות של הזהות כפי שהיא מקושרת לפנים, או אף לטביעות האצבע, מפנות את מקומן לאמצעי "זיהוי" אחרים. עד שנגיע לזיהוי פואטי מסוג "לב אל לב" או "נשמות אחיות", נסתפק בזיהוי גנטי באמצעות די אנ איי או אמצעים חודרניים אחרים. ובכל זאת, בני אדם סבורים שזיהוי באמצעות הפנים הוא הזיהוי המושך, הפלסטי והקשור ביותר לזהות הייחודית שמופיעה לפנינו.

הודו, איש, קמטים, סיגריה, טורבן

הפנים הם מכלול רב הבעה, רב אפשרויות. תצלום: Swapnll Dwivedi

ככל שנדמיין שהפנים הן בעלות יכולות פלסטיות מופלגות, האפשרויות הטבעיות של הפנים מוגבלות עד כדי כך שהאדם שולח ידו באיפור מזה אלפי שנים ומזה תקופה ארוכה גם בניתוחים פלסטיים, כשהוא רוצה באמת לשנות את הבעת פניו או את האופן שבו הוא נתפש על ידי הזולת. במקרה כזה, איננו הופכים לאחרים על ידי החלפת הפנים, אך השינוי באחד התווים או במאפיינים אחדים של פנינו גורם לנו לבטא את עצמנו באופן אחר. אנחנו רוצים יותר מאשר לראות או להציג את מה שאנו. אנו מזהים את עצמנו ככלים הנושאים תשוקה. בין אם מדובר בתשוקה טבעית ובין אם בתשוקה מלאכותית, בימינו הכול תשוקה – בין אם היא זוכה לסיפוק ובין אם לאו. והכול עומד למכירה, בין אם אנו יכולים לקנות ובין אם לאו.

לחיוך יש ערך ומחיר, בעיקר במקרים של מי שהופכים את החיוך לכלי המשמש אותם לקיומם או כדי להעשיר את קופתם על ידי מכירת הגוף, הפנים או הנפש

החיוך אינו רק כלי כדי למכור מוצרים. הוא עצמו, גם הוא – מוצר. יש לו ערך ומחיר, בעיקר במקרים של מי שהופכים את החיוך לכלי המשמש אותם לקיומם או כדי להעשיר את קופתם על ידי מכירת הגוף, הפנים או הנפש.

ואסור לנו לבלבל בין חיוך וצחוק.

אם הצחוק מיוחד לאדם, כפי שלימדו אותנו גם אריסטו וגם רבלה, עד מהרה נגיע למסקנה שהיות שהצחוק והחיוך הם מחוות בלתי נפרדות מההומו ספיינס, הרי שהם יתבטאו באורח בולט יותר ביצור הנגזר ממנו, הוא ה"הומו לודנס", האדם המשחק. אין טעות גדולה מזו. ומי שמזהיר אותנו מכך הוא ההיסטוריון ההולנדי הדגול יוהאן הויזינגה בספרו "האדם המשחק":

"בתודעתנו עומדים המחשק והרצינות זה כנגד זה כדבר והיפוכו. היפוך זה הוא תחיה אב-דבר, כמושג המשחק עצמו; אלא שבעיון מקרוב אנו רואים, שניגוד זה אינו גדור ואינו יציב. אפשר לומר: המשחק הוא לא-רצינות. אבל לא זו בלבד שאין בו במשפט זה ללמדנו דבר על תכונותיו החיוביות של המשחק, אלא שקל מאוד לערערו. דיינו לומר במקום 'המשחק הוא לא-רצינות' – 'המשחק אינו רציני'. והניגוד מתבדה, כי אכן יכול המשחק להיות רציני. וחוץ מזה, אפשר למצוא בקלות מושגי דברים נכבדים ושונים שגם הם בגדר 'לא-רצינות' בלא שהם בגדר משחק. הצחוק הוא מבחינה מסוימת היפוכה של הרצינות, אלא שאינו קשור בשום פנים במשחק. הילדים, הכדורגלנים והשחמטאים משחקים ברצינות מופגנת, ואינם נוטים אף במקצת מן המקצת לצחוק. ומתמיה הדבר, שדווקא פעולת-הצחוק הפיסיולוגית בלבד נתייחדה לו לאדם בלבד, ואילו הפונקציה של המשחק משותפת לבני-אדם ולבעלי-חיים; וכמעט גדול כוחו של 'בעל-חיים הצוחק' (animal ridens) האריסטוטלי מן 'איש התבונה' (homo sapiens) להבחין בין האדם ובין כל שאר החי" [מתוך "האדם המשחק: על מקור התרבות במשחק", יוהאן הויזינגה, בתרגום שמואל מוהליבר, הוצאת מוסד ביאליק].

אף כי אנו יודעים שבקרב המבוגרים אין חיוך תמים וגם לא חיוך חינם, וככל שנצמיד תו מחיר לכל דבר, תהיה זאת טעות לראות בחיוך רק את הצד המסחרי שלו. בין היתר, כיוון ש"החיוך המסחרי" הוא סוג מסוים בלבד של חיוך.

כיוון שהפוזה והמלאכותיות כבר חדלים לגרום לתוצאה המקווה, אנחנו מחפשים את הספונטני והאותנטי. באורח פרדוקסלי, הספונטני והאותנטי כל כך חסרים לנו, עד שאנחנו מתאמצים לייצר אותם. כשלרשותה של פרסומת עומד דימוי של חיוך של ילד, היא יודעת שהיא מצאה אוצר. החיוך יכול לשמש אכן כמכשיר למכירות. אך הפכנו למסחריים עד כדי כך, שהחיוך עצמו גם הוא מוצר.

אנו מחייכים יתר על המידה ומייחסים ערך מופרז לחיוך. האתיקה האולטרה-מודרנית מייצגת במובנים רבים את הקצה הנגדי של האתיקה של העולם הקדום. והחיוך הוא רק דוגמה לכך, אחת הדוגמאות השגרתיות ביותר. ואנו גם רחוקים מאוד מהפירוש שניתן לחיוך בימי הביניים, מתיקות ונועם ופנייה אל מה שמעבר לנו ולעולמנו. דנטה, איש ימי הביניים המובהק, מזכיר את החיוך ואת הצחוק לעתים מזומנות ושניהם קשורים לאור ולאהבה. ב-Convivio (III, 8) הוא קובע:

"הנפש... מתבטאת בפה, כמו צבע מאחורי זגוגית. ומהו הצחוק אם לא הבוהק של העונג של הנפש, כלומר אור הנראה מן החוץ לפי מה שנמצא בפנים?... הו, צחוקה הנראה של הגבירה שלי, שעליה אני מדבר".

האישה עם ההרמין, לאונרדו דה וינצ'י

מה אומר הפה? והעיניים? "האישה עם ההרמין" (1483-1490), לאונרדו דה וינצ'י, אוסף צ'רטוריסקי, קרקוב. תצלום: ויקיפדיה

אם יש בימינו איזה סוג של "בוהק", יתכן שמקורו באורות הזרקורים והפלאש של המצלמות, ולא משום דבר הקשור לנפש. יתרה מכך, אילו ערכנו רשימה של התביעות והדברים הנכפים עלינו בחיינו החברתיים, היינו מגלים שהחובה לחייך ניצבת באחד המקומות הראשונים, כמטונימיה לשמחה, להצלחה, לאושר ולכל דבר חיובי, לכל מה שמנוגד לטרגי. מהלוגו של "אמזון" ועד לאמוטיקונים והאימוג'י למיניהם.

אנו חיים בחברה רטורית, תיאטרלית וגרפית. אנו חיים בעודף של אסתטיקה, ומכאן נובע הפיצוץ העולמי באוכלוסיית החיוכים

אנו חיים בחברה רטורית, תיאטרלית וגרפית. אנו חיים בעודף של אסתטיקה, ומכאן נובע הפיצוץ העולמי באוכלוסיית החיוכים. אך אופיו של החיוך כלהט חמקמק קדם בהרבה לימינו, כפי שמדגים חצי-החיוך המפורסם ביותר באמנות המערב, חיוך הג'יוקונדה של לאונרדו דה וינצ'י. המאפיין שבעת ובעונה אחת לוכד אותנו וחומק מאיתנו, הוא חלק מהמסתורין של החיוך שלה, ובעצם של כל חיוך המהלך עלינו קסם. יש משהו מן התהום בכל דבר שמושך אותנו, שכן דבר כזה או שהוא מזמן את החיים, או שהוא מטעה ועלול להרוג. כמו מבטן של הגורגונות (שהמפורסמת שבהן היא המדוזה) ושירת הסירנות.

המשורר האיטלקי גבריאלה ד'אנונציו סיכם מעט מן הנושא המורכב הזה בשיר שהקדיש לגורגונה, בשנת 1885:

"בפיה היה החיוך
המזהיר והאכזר
שלאונרדו האלוהי
רדף אחריו בבדיו.
אותו חיוך נאבק בעצב
עם המתיקות
של העיניים הרחוקות
והעניק קסם על-אנושי
ליופי של הראשים הנשיים
שווינצ'י הגדול אהב. פרח
כואב היה הפה..."

כשאנו מעלים בדמיוננו חיוך, איננו רואים פרח כואב כזה בפינו. על אף שהפונקציה שלו כחלק מהמוסכמה החברתית אינו נעלמת מאיתנו. אך עם הופעת הקולנוע, התְרבות אמצעי הפרסומת, ולאחרונה השימוש הרחב ברשתות החברתיות, החיוך עבר הגברה והרחבה כמטונימיה של שביעות הרצון העצמי המוקרנת על האחרים. כמו פנס במגדלור, החיוך הוא אחד המאפיינים המובהקים ביותר של העידן המודרני.

ונסיים עם השחקן הקומי בסטר קיטון, שבסרטיו הוא מופיע תמיד ללא שמץ של רמז לחיוך, דבר שהפך לתו-היכר שלו. ההיפך נמצא אצל עמיתו, צ'רלי צ'פלין, שאף חיבר שיר בשם "Smile" לסרטו "זמנים מודרניים" משנת 1936. אך רק ב-1954 קיבל השיר את צורתו המוכרת לנו עד היום. נעימה מעט קיטשית (בהשראת "טוסקה" של פוצ'יני) חברה למלים שקצת מזכירות סיסמאות של עזרה עצמית, והתוצאה הייתה נוסחת הצלחה מחייכת של "Smile", כסמל להתגברות (המלים הן של John Turner ו-Geoffrey Parsons):

“Smile, though your heart is aching
Smile, even though it’s breaking
When there are clouds in the sky
you’ll get by
If you smile through your fear and sorrow
Smile and maybe tomorrow
You’ll see the sun come shining through
for you
Light up your face with gladness
Hide every trace of sadness
Although a tear may be ever so near
That’s the time you must keep on trying
Smile what’s the use of crying
You’ll find that life is still worthwhile
If you’ll just
Smile.”

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

נכתב במיוחד ל"אלכסון" ותורגם מפורטוגזית על ידי יורם מלצר.

תמונה ראשית: בסטר קיטון בסצנה מתוך סרט (1931). תצלום: אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על טעמי החיוך

01
פזית

איזה מאמר נפלא. עשיר ומגוון ומלא הפתעות. מי חשב שחיוך... ישאיר כזה טעם של עוד. הרבה דברים יש פה שלא ממש חשבתי עליהם וגם לא מצאתי בשום מקום. תודה לכותב, שאני לא מכירה.