טשטוש עירוני

הערים הן מרכז חיינו המודרניים והן שלנו. אבל מי קובע איך הן יהיו? מי צריך לקבוע?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

בנסיעות עבודה קצרות אני משתדל להגיע גם לאזורים בארץ שבהם טרם ביקרתי. הפעם, בעקבות נסיעה לצפון, החלטתי לתור את קו החוף היפה של מפרץ חיפה מכיוונה של קריית ים. כמו בערים רבות בארץ, גם כאן נבנו ״שיכוני רכבת״. אותו דפוס בניה מוכר, אלא ששיכונים אלה עומדים ממש על קו החוף. פרט לחלון קטן בחדר השירותים, הם אטומים לכיוון הים הכחול, אטומים למבט אל האופק, ואטומים למשב בריזה. נראה כאילו השיכונים הונחתו לשם ללא כל מחשבה וללא כל התייחסות למקום. התופעה מוכרת ונפוצה בכל הארץ, אך היא צורמת ומקוממת במיוחד במקומות בעלי ערך סביבתי מובהק. במקומות כאלה מיד מתעוררות שאלות לגבי השיקולים הנוגעים ליחס שבין המבנה לסביבה. במבט ראשון נדמה שמדובר בחוסר תשומת לב, אולי אפילו בזלזול, ובוודאי בבעיה בשיקול דעת. אולם שיכונים אלה ורבים אחרים ברחבי הארץ, לא נבנו בחוסר מחשבה, ואולי אף להיפך. צבי אפרת מתאר את הבנייה בארץ כמתוכננת מדי, בנייה המוכוונת אידיאולוגיה תכנונית ארצית ברורה.

גם היום קיימת אי בהירות המקשה על הבנת השיקולים המקדמים צורת בינוי אחת לעומת אחרת, וגם שאלת האחריות על נראות העיר אינה ברורה.

מבנים אלו עומדים כאובייקטים במרחב לא ״רק״ כדי לאכלס תושבים, יש להם מטרות נוספות: יהוד המרחב, בטחון מרחבי, בנייה מהירה עבור עולים ופועלים, וכל זאת בתקציב דל. אם מסתכלים במבט אידיאולוגי על הפרויקט הלאומי, אין ספק שיש פה הצלחה מרשימה ובניינים ספורים העומדים בצורה מוזרה לא יוכלו להאפיל עליה. שיקולים אלו היו נכונים לתקופה אחרת, היום יש יותר מודעות והבנה לצרכים של אוכלוסיות מגוונות, רגישויות לצרכים ולהעדפות של קבוצות שונות באוכלוסייה, יכולת טכנולוגית מתקדמת יותר, ויש גם יותר כסף ציבורי ופרטי. וחשוב במיוחד: קיימת הבנה רחבה יותר לגבי השלכות האדריכלות והתכנון העירוני על חיי התושבים. אף על פי כן, גם היום קיימת אי בהירות המקשה על הבנת השיקולים המקדמים צורת בינוי אחת לעומת אחרת, וגם שאלת האחריות על נראות העיר אינה ברורה. האם זה תפקידו של האדריכל? של אדריכל הנוף? של המתכנן המוסדי? או אולי של היזם הפרטי?

תל אביב, בנייה, בנייני מגורים, אדריכלות

תל אביב 2020: לא שיכונים. תצלום: דימה שישקוב.

לכן, אפשר לומר כי בדברים שאביא כאן יש עיסוק באוריינות עירונית. דרך נקודת מבט היסטורית קצרה על התפתחות העיר, בחינת תפקיד האדריכל והמצב התכנוני הקיים היום בארץ, אנסה לחדד במעט את הטשטוש העירוני, בחיפוש אחר תכנון איכותי יותר.

עיר היא קודם כל סביבה בנויה, והמבנים הארכיטקטוניים הם האובייקטים הבולטים ביותר המגדירים, ברוב המקרים, את המרחב הבנוי

עיר היא קודם כל סביבה בנויה, והמבנים הארכיטקטוניים הם האובייקטים הבולטים ביותר המגדירים, ברוב המקרים, את המרחב הבנוי. אני רואה אותם, מזהה את אופיים, אולם את השיקולים לבנייתם, לקביעת נפחם או להעמדתם איני קורא ואיני מבין. ברור לי שאת המבנים הארכיטקטוניים מעצבים האדריכלים והם עובדים על בסיס תכנית עיר. האדריכל הוא זה שאוסף את כל הנתונים, השאיפות, הרעיונות והתקציב ונותן להם צורה ממשית במרחב הבנוי. אם כך, האם הוא האחראי למראה העיר? מה לגבי מיקום המבנים? וייעודם? מה בדבר רוחב המדרכות והשטח הפנוי שבין המבנים? מי אחראי לכל אלו? עד כמה משפיעה תכנית העיר על צורתה הסופית?

לפני המהפכה התעשייתית, פרט למקרים שבהם היה ריבון מקומי אשר כפה את רצונו על המרחב הציבורי, היו אלה התושבים אשר פיתחו את עירם על-פי עקרונות מופשטים, הסכמה הדדית וקודים תכנוניים. מסוף המאה ה-19 המצב החל להשתנות והתכנון העירוני אימץ גישה מודרנית, רציונלית, המבוססת על תכנון ריכוזי, מקיף, כוללני וארוך טווח, תכנון המבוסס על ערכים של יעילות והתאמה בין ייעודי הקרקע. הסיבות לכך היו רבות ומגוונות. הערים האירופאיות שאחרי המלחמות נקלעו למשבר בשל צמיחה חסרת תקדים של ריכוזים עירוניים שהיו בהם תנאי חיים קשים ואשר עברו שינויים דרמטיים בהרכב החברתי-תרבותי והתעסוקתי. העיר הפכה לבעיה שאותה יש לפתור, ומקצועני הבינוי ההיסטוריים החלו מייצרים תכניות מקיפות שהונחתו לקרקע הישר משולחן האדריכלים. רוח התקופה, כפי שהגדיר אותה הגל, היוותה את התשתית לרעיונות, ובתקופת המודרנה, ידע תכנוני עשיר, המבוסס על מסורת ותרבות מקומית, נזנח לטובת פתרון מעשי ומהיר המתאים לזמן ולגודל המצוקה.

בעזרת פתרונות מעשיים שהתבססו על טכנולוגיה מתפתחת, פרנק לויד רייט ולה קורבוזיה הצליחו לייצר פתרונות לרבבות דיירי העיר החדשים

כדאי להזכיר כמה מהרעיונות הנועזים והיצירתיים של גדולי האדריכלים בזמנם אשר הובילו לשינוי: לה-קורבוזיה, בהיותו ער לבעיות הצפיפות, העוני והיעדר שטחים ירוקים בערי אירופה של תחילת המאה העשרים, שאף לתכנון עירוני בריא ויפה יותר והציע תכנון חדש לפריז. הצעתו שכונתה ״העיר הקורנת״ הייתה להרוס את המרכז הישן לטובת בנייני מגדלי מגורים המוקפים ירוק צומח. בארצות הברית, פרנק לויד רייט אבחן את העיר כחולה שאותה יש לרפא, והציע עיר אוטופית –Broadacre City – המבוססת על תקשורת טכנולוגית, מכוניות פרטיות ומרחבים ירוקים. לשיטתו, זו האלטרנטיבה השפויה ביותר לעיר העתיד. תוכניות אלה לעיר העתיד לא צלחו, אך לזכות שני האדריכלים הללו ייאמר, שבשרטוט חזונם הם הצליחו: פתרונות דיור, תעסוקה, תשתיות ובילוי. בעזרת פתרונות מעשיים שהתבססו על טכנולוגיה מתפתחת, הם הצליחו לייצר פתרונות לרבבות דיירי העיר החדשים.

לה קורבוזיה, העיר הקורנת, מרסיי, רחוב

"רחוב פנימי" ב,Unité d'habitation במרסיי, שבו לה קורבוזיה מימש רעיונות של "העיר הקורנת". תצלום: מישל-ז'ורז' ברנאר, ויקיפדיה

יחד עם זאת, יש הטוענים שההצלחה הייתה גדולה מדי. רייט, שתכנן בשפה אדריכלית מקומית וייחודית שאותה פיתח לאורך הקריירה הארוכה שלו, היה אחד המתנגדים לאדריכל אחר אשר דגל גם הוא בבינוי עירוני מתוקן ובטיפוח נפש החברה העירונית – האדריכל דניאל ברנהאם. פרויקט ״העיר הלבנה״ מהיריד העולמי שהתקיים בשיקגו בשנת 1893 ואשר אותו ניהל ברנהאם, שימש השראה לפרויקטים רבים של התחדשות עירונית ברחבי ארצות הברית. ברנהאם וחברי תנועת City Beautiful לא פיתחו שפה אדריכלית חדשה ולא הגדירו אידיאלים אסתטיים, אך אלה השתקפו היטב במבנים הניאו-קלאסיים שתכננו, מבנים המזכירים את המונומנטים של העת העתיקה ואת הערים הגדולות של אירופה. רק לאחרונה שמענו געגוע לסגנון עיצובי זה מהנשיא טראמפ, כאשר הודלפה טיוטת צו נשיאותי הדורש תכנון יפה יותר למבנים הפדרליים על פי סגנון הבניה הניאו-קלאסי.

הבית הלבן, אדריכלות ניאו-קלאסית

הבית הלבן, וושינגטון: דוגמה לאדריכלות ניאו-קלאסית. תצלום: דייוויד אוורט סטריקלר.

אך היו גם אחרים. מתכנני ערים, כמו אבנעזר האוורד, ממייסדי ״תנועת ערי גנים״ (Garden city movement), אשר שאף למרחב עירוני מתוקן, בריא ויפה והשפיע רבות על התכנון בעולם. בספרו הוא הציג דיאגרמה ל״עיר גנים״ כפתרון אפשרי למרכז עירוני המאפשר עזרה הדדית, שיתופי פעולה, ידידות ואחווה. ובהקשר מקומי, האדריכל ריכרד קאופמן הפך את הדיאגרמה שהציע האוורד לתוכנית הבינוי של נהלל. גם סר פטריק גדס, אשר השפיע על תכנונה של תל אביב בראשיתה וקבע במידה רבה את המרקם העירוני מיפו ועד הירקון, הציע תכנית עירונית ברוח דומה.

אחת מתוצאות האיזור היה פרוור עירוני מאסיבי אשר החליש את מרכזי הערים, ובעקבותיו המעבר לשימוש מוגבר בתחבורה פרטית

כאמור, כל זה שייך למאה הקודמת: רעיון האיזוּר היה פתרון מצוין לתעשייה המזהמת בתוך העיר, אך הפך לחיסרון כשהתעשייה שהפכה נקייה יותר, נותרה בכל זאת מחוץ לעיר. אחת מתוצאות האיזור הייתה פרוור עירוני מאסיבי אשר החליש את מרכזי הערים, ובעקבותיו המעבר לשימוש מוגבר בתחבורה פרטית. בערים הוותיקות הציפוף היה מוטיב מרכזי, והתנועה הייתה על-פי רוב רגלית, אך מרגע שהמכוניות הפכו לאמצעי תחבורה עיקרי, העיר החלה מתארגנת סביבן. בנוסף לכך, הרציונאליות ההומנית שדחפה למציאת פתרונות לטובת הציבור לתיקון ו״ריפוי״ העיר, הוחלפה ברציונאליות אינסטרומנטלית, וכך הפכה העיר למרחב שאותו יש לנצל ביעילות קפיטליסטית ובאידאולוגיה מערכתית.

אחת הראשונות שהצביעה על כך היתה ג׳יין ג׳ייקובס. לטענתה, משהו השתבש בדרך ליישום בשטח של השאיפה התכנונית. התכנון נדד למקום אחר, עבר לידיים פרטיות, שאימצו אותו כאשר הוא שירת את טובתם הפרטית של היזמים, ובסופו של דבר הזיק מאוד למרחב ולקהילה העירונית. ספרה של ג׳ייקובס הציג נקודת מבט ביקורתית ועניינית על ההתפתחות העירונית, והיווה השראה לתנועות נוספות שקמו במטרה לחקור ולשפר את העירוניות המתפתחת. היו גם קולות נוספים, אשר צמחו מתוך המקצוע והפרקטיקה האדריכלית והבינו את הכשלים המובנים בצורת עבודתם כאשר היא מיושמת במרחב העירוני.

פקק, עבודה, פרבר, לוס אנג'לס

בוקר בלוס אנג'לס, בדרך לעבודה. תצלום: underactive

עיצוב המבנה האדריכלי זוכה לתשומת לב גדולה מדי על חשבון התייחסות תכנונית לאינטראקציה בין האדם למרחב הציבורי

בתחילת דרכו המקצועית, חקר האדריכל יאן גהל את כיכר דל קמפו בסיינה שבאיטליה, ועקב אחר תנועתם והתנהגותם של אנשים במרחב הציבורי. מסקנתו, שהפתיעה אותי בקריאה ראשונה, הייתה שעיצוב המבנה האדריכלי זוכה לתשומת לב גדולה מדי על חשבון התייחסות תכנונית לאינטראקציה בין בני האדם למרחב הציבורי. גהל טען כי המחשבה על צרכיהם הספציפיים של תושבי העיר חייבת להיות חלק מהמניפסט התכנוני. כך היה בסיינה, שנבנתה ברובה באופן ספונטני ואורגני והתפתחה לפי צורכי הזמן והמקום, כשהציבור היה שותף פעיל בהתפתחות עירו. לטענתו, כל הניסיון והידע המסורתי שהצטברו לאורך ההיסטוריה רבת השנים של בינוי עירוני, אבדו בתרגום לעידן המודרני. ביקורת נוספת על הגישה התכנונית של האדריכלים, הגיעה גם מהאדריכל נ. ג׳ון הבראקאן. על פי הדיאגנוזה שלו, האדריכלים העוסקים בתכנון עירוני סובלים מתסביך. הוא כינה את התסביך בשם מגע הזהב של מידאס, כרמז לסיפור המיתולוגי על המלך שלא ידע שובע ולא הבין את מקומו בעולם, ובתאוותו הגדולה ביקש מהאלים את מתנת מגע הזהב – שהביאה בסופו של דבר למות בתו האהובה וכמעט למותו שלו. לדעתו, הדימוי העצמי של המקצוע האדריכלי, פרסומיו ודרכי העבודה שלו, עדיין דבקים בשורשי האדריכלות המונומנטאלית ואינם מתאימים למורכבות התכנון העירוני. הבראקאן הצביע על תקלה אדריכלית תפקודית, תקלה שמובילה בסופו של דבר לטשטוש מקצועי בין תכנון המבנה האדריכלי לבין תכנון העיר.

כיכר, סיינה, פיאצה דל קמפו

הכיכר בסיינה, הלב הפועם, החי והאנושי של העיר. תצלום: WiggyToo

היום ידוע כי איכות עירונית נבחנת בין היתר במגוון האפשריות שהעיר מעניקה לתושב: החל בשירות המוניציפאלי, אפשרויות הפרנסה, התרבות והבילוי, הטבע העירוני, צל ברחובות וגינות מטופחות, וכלה במושגים חדשים כמו הליכתיוּת, ישיבתיוּת, קהילתיות וקישוריות

עיר מתחילה ונגמרת ברחוב, והיא אינה רק סך כל המבנים. היום ידוע כי איכות עירונית נבחנת בין היתר במגוון האפשריות שהעיר מעניקה לתושב: החל בשירות המוניציפאלי, אפשרויות הפרנסה, התרבות והבילוי, הטבע העירוני, צל ברחובות וגינות מטופחות, וכלה במושגים חדשים כמו הליכתיוּת, ישיבתיוּת, קהילתיות וקישוריות. ערים איכותיות מתייחסות גם להיבטים חברתיים וחווייתיים – כל מה שעושה ערים ליפות. אך הערים שאנו בונים במאה האחרונה אינן נבחנות באיכותן, ואת הקושי לבדיקת איכות תכנון עירוני אפשר ליחס בעיקר להיעדר כללים מוסדרים ורגולטוריים. זיהוי איכות עירונית מתרחש בדיעבד, והוא מתבסס בין היתר על תחושה, אווירה, והרגשה אישית או קולקטיבית, המהוות מדד להצלחה עירונית. כשמתכננים עבור אדם פרטי או משפחה, אפשר לכוון ליצירת אווירה, אולם בתכנון עבור ציבור רחב ומגוון זו נראית משימה בלתי אפשרית. כיצד ניתן לתרגם נתון חוויתי סובייקטיבי לעיקרון המתווה תכנון המנסה להיות אובייקטיבי, דמוקרטי ונטול פניות, וכל זאת מבלי ליפול לסוג חדש של שליטה? השאלות הפילוסופיות הללו, שקשה למצוא להן תשובה, כלל אינן רלוונטיות מבחינתו של הבראקאן. הפתרון פשוט, ואותו הוא מיישם בעבודותיו. לדעתו, המתכננים חייבים לערב את הציבור בתכנון, באמצעות דיאלוג, לא כדי להסיר את האחריות מן המתכננים, אלא כדי להתחשב, באורח סדור וברור, בדעתם של התושבים.

היום, כ-50 שנה לאחר שנכתבו, דברים אלה נשמעים מוכרים. במושג ״שיתוף הציבור״ נעשה שימוש בכל תכנית חדשה הדורשת היתר. אך כיצד משתפים את הציבור? עדיין לא ברור. היום, כך נדמה, יש לציבור בעיקר זכות להתנגד, וזכות זאת אף מעוגנת בחוק, אך מעטים המקרים שבהם מתקיים שיתוף בתהליך היצירתי משלביו הראשונים, בגיבוש הפרוגרמה התכנונית ובבדיקת אפשרויות התכנון והעיצוב.

לפני תחילת עבודת העיצוב הארכיטקטוני של המבנים השונים, מוגדרת תכנית עירונית, הקובעת מה ייבנה והיכן. מוסדות התכנון הארצי אחראים על הפקת תכניות אלה, והן בדרך כלל ארוכות טווח, ובשל כך נוצר פער גדול מדי בין מועד התכנון ליישומו בשטח. הדבר מוליד בעיות חדשות, הדורשות התאמה שאינה כלולה באופן מובנה במערכת ומאלצות החרגות מקומיות. החרגות אלה מגיעות מצד הרשות הארצית והן מצד הרשות המקומית. שחקן נוסף ומשמעותי הפועל במרחב הציבורי הוא המגזר הפרטי והיזמי, הדוחף לכיווני פיתוח המתאימים לו. למעשה, היום ישנם מספר מודלים של שיתופי פעולה בין הרשויות המקומיות למגזר הפרטי. הראשונה חייבת להגן על האינטרס הציבורי, והאחרון פועל לטובת הרווח הכלכלי שלו. מצבים כאלה עלולים להגיע לידי עימות, המסתיים בדרך כלל בעסקה תכנונית המגלמת את פירות המשא ומתן. ישנן דוגמאות רבות לעסקאות כאלה, והן אלה אשר בסופו של דבר מקבעות את הסביבה הבנויה בצורתה הסופית.

פרבר, ארצות הברית

פרבר בפיתוח, בכל מקום שהוא בארצות הברית. תצלום: בלייק ווילר.

אם כך, התשובה לשאלה ״מי מנהיג את העסקה?״ לא תהיה האדריכלים וכנראה גם לא המתכננים. אז מה מנחה את קבלת ההחלטות? האם זו טובת הציבור? או אולי הרווח היזמי או הפוליטי? יזמות פרטית לקידום עירוני היא מנוע חשוב ומשמעותי, אולם בהיעדר כללים לבדיקת האיכות התכנונית אנו עלולים למצוא בעתיד עוד הרבה בניינים העומדים במרחב במנותק מסביבתם ומתעלמים מאיכות העיר שאותה הם מעצבים, בניינים הניצבים בסביבה העירונית במשך שנים רבות, ללא מחשבה על חוויית החיים של התושבים שעבורם הם נבנו.

לא פעם אני מגיע לעיר שאותה איני מכיר ואת שפת תושביה איני דובר, אך העיר יפה, מסקרנת, נעימה ומרגשת. לא פעם אני שומע שיר, שמילותיו אינן ברורות לי, אך המנגינה כובשת אותי וההרמוניה מרגשת אותי

האורבניסט קווין לינץ', טען בספרו כי בעיר יש הרבה יותר מכפי שהעין מסוגלת לקלוט. עוד ידוע, כי כל דבר הנתפש בתודעה, מובן תמיד ביחס לסובב אותו. אם נחשוב על גישת הגשטלט בהקשר עירוני, לא נוכל להתעלם מחשיבות המרחב בכללותו, כגורם מכריע בתפישת העיר. נכון, העיר מורכבת ומעוצבת על ידי כוחות רבים: אדריכלים, מתכננים, מהנדסים, פוליטיקאים, עורכי דין, יזמים ותושבים – כולם יחד מעצבים את המרחב העירוני. אז מהם יחסי הכוחות? מי משפיע יותר? מהי האג׳נדה התכנונית? ומי דואג לטובת התושבים? יתכן שכדי לענות על השאלות הללו כדאי לנסות להבהיר את הגבול המטושטש בין האדריכלי לתכנוני בסביבה הבנויה, ולהבין שהעיר היא יותר מסך כל המבנים או יחידות הדיור שבה.

לא פעם אני מגיע לעיר שאותה איני מכיר ואת שפת תושביה איני דובר, אך העיר יפה, מסקרנת, נעימה ומרגשת. לא פעם אני שומע שיר, שמילותיו אינן ברורות לי, אך המנגינה כובשת אותי וההרמוניה מרגשת אותי. אם אדמה את הסביבה הבנויה לשיר, המילים, שאותן אני יכול לראות, לקרוא ולהבין, יהיו המבנים הארכיטקטוניים, והלחן – המנגינה בשיר העירוני, יתהווה לנוכח כל שאר מרכיבי המרחב המשפיעים על החוויה והתחושה העירונית. אני מדמה את האדריכלים למי שכותבים את מלות השיר, ועדיין נותר בידינו להכריע מניין תבוא המנגינה הנכונה, שתרחיב את העין, את הלב ואת איכות חיי כולנו בערינו הצומחות.

תמונה ראשית: סיוט עירוני, דרזדן, גרמניה. תצלום: סילביו קונדט, unsplash.com

Photo by Silvio Kundt on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על טשטוש עירוני

03
יובל גלאון

לאחרונה אדריכלית דנה וישקין הקימה ארגון אדריכלים ארצי חילופי שמתחיל לדבר את השיח הזה. סטאטוטורית הדרך הנכונה היא להתמקד בקצב. כשהצנורות לא יהיו פקוקים השוק יתקן את עצמו בצורה מתעכנת צורך. בנוסף, יש לראות ביזם את נציג חוכמת ההמונים שהרי הוא זה שימכור .יש לתמרץ אותו כספית לכלול אלמנטים מיטיבים אף שאין בצידם רווח בתמרוץ ישיר. יש להבין מה חלקו של השלטון המרכזי בתמרוץ זה. אבל לפני כן צריך להקים שלטון מרכזי שיש לו יציבות ורציפות ומעוף ואומץ

    04
    אשר

    תודה על הדברים. ארגון אדריכלים ארצי חלופי? שמעתי שהיא פרשה אבל לא על החלופי... מעניין. בכל מקרה הרעיון של - ״השוק יתקן את עצמו״ נשמע לי קצת אופטימי מידי. היזם הוא ללא ספק מנוע פיתוח רציני, אבל לתת לו תמריץ? ואם כבר לתת תמריץ אז אולי שיופנה לטובת הציבור. היזם מיצג את האינטרסים הכלכלים של עצמו ואת אלה שהוא חתום איתם בחוזה. אבל למרחב העירוני ציבור רחב והטרוגני מי ייצג אותו? המוסד מקומי? הארצי? היזם?