ידיים מלאות, ראש שקט

לא מפתיע שאנחנו מעדיפים ימי חופש על פני עבודה במשרד, אבל אולי זו לא הסיבה היחידה שאנו חווים דיכאון ביום ראשון. על הקשר בין מלאכת יד ובריאות נפשית
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

אף על פי שהמוח נתפס יותר מהכול כאיבר שאחראי למחשבות, בחינה מעמיקה של המפות העצביות שלנו מספרת סיפור אחר. בפועל, רוב הנדל"ן של המוח מוקדש לתנועה. רצועה גדולה מהשכבה החיצונית של המוח, הידועה בשם "הקורטקס המוטורי", מאפשרת לנו להזיז שרירים ספציפיים; האזור המרכזי הגדול המכונה "סטר יאטום", עוזר לנו לבצע בקלות רצפים של תנועות; והמבנה הגדול שמאחורי גזע המוח, הידוע בתור "המוח הקטן", מעורב בתהליך התיאום בין תנועות. למען האמת, קרוב ל-80 אחוז מכלל הנוירונים במוח נמצאים באזורים האלה. מדוע יש השקעה גדולה כל כך בתנועה? לפני שהפילוסופיה והחשבון החלו להעסיק את האדם, ההישרדות הייתה תלויה ביכולתם של בעלי החיים לנוע בסביבתם ולקיים איתה אינטראקציה בדרכים סתגלניות ויעילות.

לאור העובדה שחלק גדול כל כך ממשאבי המוח מוקדשים לתנועה, מעניין לחשוב כיצד אורח החיים המודרני, שדורש פחות ופחות תנועה, משפיע על המעגלים העצביים הרבים הללו. רמות הפעילות שלנו ירדו בהדרגה לאורך המאה האחרונה, ובהתאמה עלו שיעורי הדיכאון. מכך שהשימוש בנוגדי דיכאון עלה ב-400 אחוז משנות ה-90 ועד לעשור הקודם, אפשר להסיק שהמוח שלנו לא מתפקד בצורה מיטבית. למרבה הצער, העלייה בשיעור השימוש בנוגדי הדיכאון מרמזת גם על כך שאסטרטגיות הטיפול התרופתיות המסורתיות לא מצליחות להקל על מיליוני אנשים.

לאנשים שנולדו לפני השליש הראשון של המאה ה-20 היה סיכוי קטן פי עשרה לדווח על דיכאון מאשר אנשים שנולדו בשליש האמצעי

כיום, בשעה שנבחנות גישות חלופיות לטיפול בתסמינים הקשים של הדיכאון, כדאי לחזור לשורשינו העצביים ולבחון את תפקוד הפעילות הגופנית בחיי אבותינו. קיימים ממצאים אנתרופולוגיים שמעידים על כך שלאבותינו הציידים-לקטים הייתה מערכת מפותחת של שרירי שלד; כלומר שמבחינה פיזית הם התאמצו יותר מאשר בני האדם בחברות מודרניות כדי להשיג מזון ומשאבים במידה מספקת. האם ככל שהתקרבנו אל חיי השפע, הצטמקו המעגלים העצביים שלנו כמו שרירי זרועותינו?

הרמזים הראשונים לכך שלשימוש בידיים במלאכת (crafting) ובביצוע תיקונים ומטלות שונות יש השפעה חיובית על המצב הנפשי שלנו נמצאו במחקרים אפידמיולוגיים, שהראו כי לאנשים שנולדו לפני השליש הראשון של המאה ה-20 היה סיכוי קטן פי עשרה לדווח על דיכאון מאשר אנשים שנולדו בשליש האמצעי. במהלך המאה ה-20 אמנם התרחשו תמורות תרבותיות ושינויים רבים באורח החיים, אך אחד הבולטים מביניהם הוא הצטמצמות מקומו של המאמץ הפיזי בחיינו בעקבות הופעתם של מכשירים חוסכי-זמן ועסקים מוכווני שירותים. בדיווח של הניו יורק טיימס על הצגת מכשיר הטלוויזיה לראשונה ב-1939, הנרטיב היה שהמשפחה האמריקאית הממוצעת עסוקה מכדי לשבת מול קופסת הבידור החדשה הזאת, שלעולם לא תצליח להתחרות בשידורי הרדיו. הדוגמה הזאת משמשת לנו תזכורת עזה למהירות ולקיצוניות שבהן מתחוללים שינויים באורח החיים. אמנם אין זה סביר ששינויים גנטיים או ביוכימיים מהירים התלוו לעלייה בשיעורי הדיכאון במהלך המאה ה-20, ובכל זאת, מחקרים מראים שלירידה בפעילות הפיזית יש השלכות שעלולות להוביל להופעתם של תסמיני דיכאון.

אם רמות הפעילות המיטביות של המוח שלנו נפגעו בגלל הרצון לבנות חברה משגשגת הדורשת רק מאמץ פיזי מועט לייצור משאבים בסיסיים, הרי שאורח החיים החדש הזה הוא אחת ה"התקדמויות" המצערות ביותר בהיסטוריה של המין האנושי. ייתכן שאנו נמצאים בעיצומו של ניסוי שאנו עצמנו יצרנו, ניסוי שבו אנחנו מסירים בשיטתיות את התגובות ההתנהגותיות האינטראקטיביות שמאפשרות למוחנו למקסם את יכולת פתרון הבעיות שלו. למרות שרבים מאיתנו מתלוננים כי אנו עובדים שעות רבות מדי בשבוע, נראה שיש לנו הרבה יותר זמן למנוחה ובידור מאי פעם, ומעטים יותר מהאנשים מחזיקים במשרות שדורשות מהם מומחיות פיזית כלשהי. בהתחשב בכך שהידיים שלנו הן מבין כלי התפעול היעילים ביותר של מעגלי המוח, סגנון חיים המבוסס על עולמות וירטואליים, ולא פיזיים, עלול להתבטא בסופו של דבר ברשתות עצביות מנותקות ורדומות. בספרו “The Case for Working with Your Hands”, טוען הפילוסוף מת'יו קרופורד שייתכן כי המוטיבציה שלנו לבניית כוח עבודה מבוסס-ידע יצרה סביבות שמאתגרות את המוח והתפקודים המנטליים שלנו פחות מאשר סביבות העבודה הפיזית המסורתיות. וזה נכון גם לחיי הבית. רק לפני כמה דורות התגאו רוב האנשים ביכולתם לתקן מכשירים ובגדים ולבשל ארוחות למפגשים משפחתיים גדולים. כיום יש לנו שיפוצניק, חייט או שירות קייטרינג מועדף שיעשה במקומנו כל אחת מהמטלות המעצבנות והמשעממות האלה.

רק לפני כמה דורות התגאו רוב האנשים ביכולתם לתקן מכשירים ובגדים ולבשל ארוחות למפגשים משפחתיים גדולים. כיום יש לנו שיפוצניק, חייט או שירות קייטרינג מועדף

אחרי שקיבל את הדוקטורט שלו בפילוסופיה פוליטית ועבד בטרסט מוחות, התפטר קרופורד מעבודתו ופתח מוסך לתיקון אופנועים. דווקא לאחר המעבר שלו מעבודת ידע לעבודה פיזית, הוא הרגיש שהמוח שלו פעיל יותר. נראה שהדיכוטומיה המציבה את העבודה הפיזית מול עבודת הידע אינה מדויקת, כי יכול מאוד להיות שעבודות פיזיות רבות הדורשות מאיתנו להשתמש בידיים, מפעילות חלקים רבים יותר במוח. אפשרות זו מאלצת אותנו לשקול מחדש את התפיסה שאומרת כי מקצועות פיזיים דורשים מחשבה מועטה יותר מאשר מקצועות מבוססי-ידע.

ייתכן שבניסיוננו להתחמק מתיקון, יצירה ועיצוב של סביבתנו, אנחנו מפספסים הזדמנויות פז להשיג תחושת שליטה בעולם החומק לכאורה משליטתנו. אתרי החדשות מציגים ללא הרף מראות קודרים ועגומים, ולכן טבעי שנרגיש ירידה בתחושת השליטה שלנו. אם נאבד את ההזדמנות לתקשר עם העולם החומרי בדרכים שמייצרות תוצאות מוחשיות חיוביות, אנו עלולים לשקוע בפסיביות וחוסר ישע ובתחושה שהמצב לא יכול להשתנות – נוסחה מושלמת להופעתם של תסמיני דיכאון. אבל לפני שכולנו נתפטר מהמשרות המשרדיות שלנו, ייתכן שישנה פשרה שתאפשר לנו, לעתים תכופות, להזכיר למוח שיש לנו מידה מסוימת של שליטה בסביבה. גם אם נשלב מינון נמוך בלבד של מטלות בית, גינון או מלאכת יד בשגרת יומנו, נייצר דיאטה התנהגותית שתעזור לנו לשמור על בריאות נפש מיטבית.

עוד ועוד מחקרי מוח ומחקרים פסיכולוגיים מראים כי העלייה בפופולריות של תחביבי עשה-זאת-בעצמך עשויה לכונן גישה טיפולית-מוחית מקיפה יותר מאשר הגישה התרופתית המסורתית. אף על פי שתעשיית התרופות התמקדה במוליך העצבי סרוטונין, תסמיני דיכאון מקושרים גם לרמות משתנות של דופמין, נוירוכימיקל המשפיע על תנועה, הנאה וציפייה לתגמולים; וכן לעלייה ברמות הורמון הלחץ קורטיזול. אמנם לא קל למדוד מוליכים עצביים במוחם של מטופלים חיים המפגינים תסמיני דיכאון, אך מחקרים מראים שלכמחצית מהאנשים הסובלים מדיכאון יש רמות גבוהות של הורמוני לחץ. לפיכך, שמירה על רמות בריאות של הורמוני לחץ ונוירוכימיקלים כגון דופמין באמצעים התנהגותיים - כמו עיסוק במלאכת או ביצוע עבודה בעלת משמעות – עשויה לתרום רבות למניעת דיכאון וליכולת לטפל בו.

העלייה בפופולריות של תחביבי עשה-זאת-בעצמך עשויה לכונן גישה טיפולית-מוחית מקיפה יותר מאשר הגישה התרופתית המסורתית

התפיסה שאומרת כי מלאכת יד מביאה רווחה רגשית אינה חדשה. במהלך המאה ה-19 נהגו רופאים "לרשום" סריגה לנשים כתרופה לחרדה וחוסר שביעות רצון. בהתבסס על כל הידוע לנו בנושא תפקודיו האנטומיים והכימיים של המוח, הגיוני שמלאכת יד תהווה טיפול יעיל בדיכאון. העיסוק במשימות כמו סריגה דורש שימוש משולב בידיים שלנו, המפעיל חלקים גדולים במוח. ידוע כי משימות חזרתיות מפעילות את המערכת הסרוטונרגית, המעורבת בוויסות מצב הרוח ובתפקודים רבים אחרים (זו המערכת שנוגדי הדיכאון מתמקדים בה). ייתכן שספירת "עיניים" תסיח את דעת הסורג או הסורגת ממחשבות מעוררות חרדה. הציפייה לתוצר הסופי ותחושת ההישג המתלווה לו מפעילות את המערכת הדופמינרגית ומייצרות הנאה. ואם הסריגה נעשית במסגרת קבוצה חברתית תומכת, נוירופפטידים חברתיים כמו אוקסיטוצין עשויים להפחית את רמות הורמוני הלחץ.

מחקר שהתפרסם לאחרונה ב-British Journal of Occupational Therapy אישש את התאוריה בדבר יעילותה של הסריגה. בסקר של 3,500 נשים התגלה קשר חיובי בין סריגה לבין משתנים כגון אושר, רוגע ותפקוד קוגניטיבי גבוה יותר; מחקר שפורסם בכתב העת Psychosomatic Medicine מראה שמטופלים עם הפרעות כרוניות, כגון אסתמה, דלקת פרקים וסוכרת דיווחו על ירידה בתסמיני דיכאון לאחר שפיתחו תחושת שליטה בתחביב או אומנות מסוימים; ועל אף שאיסוף הנתונים נמצא בעיצומו, סטפני וסטלנד תיארה לאחרונה בספרה “Field Exercises” את השפעותיו החיוביות של הגינון על יוצאי צבא הסובלים מהפרעה פוסט-טראומטית עמידה לתרופות.

המחקר בנושא הגינון נעשה על בסיס מחקרים בחולדות שנערכו במעבדה שלי. חולדות שנדרשו לחלץ מן האדמה את הדגנים המתוקים הנחשקים שהן מקבלות מדי יום, הפגינו רמות בריאות יותר של הורמוני לחץ וסימנים לוויסות רגשי רב יותר מאשר חולדות שקיבלו אותו מספר של תגמולים ללא קשר לכמות המאמץ שהשקיעו (הן זכו לשם "חולדות קרן הנאמנות"). את הקשר החיובי בין המאמץ המושקע לתוצאות החיוביות, אנו מכנים תגמולים מבוססי-מאמץ.

גם ההיסטוריה השיווקית של תערובות להכנת עוגה מלמדת אותנו שיעור בלתי צפוי ביתרונותיהם של תגמולים מבוססי-מאמץ. תערובות העוגה הראשונות לא דרשו מהצרכנים ליצוק את הבלילה לתבנית ולאפות. דווקא ההחלטה השיווקית לדרוש מהצרכנים לעשות מאמץ נוסף ולהוסיף ביצים ומים, היא שהעלתה את המכירות. באחד הגיליונות האחרונים של מגזין Bon Apétit, סיפר מייקל פארק כיצד שינוי שיווקי נוסף שיפר אף יותר את הצלחת התערובות. בסביבות שנות ה-50 הבליטו היצרניות את האפשרות להוסיף חתימה אישית לעוגות בעזרת זיגוג. מסתבר שהשינוי שאפשר לצרכנים לעשות עוד מאמץ קטן, הביא עמו הצלחה ארוכת טווח במכירות. כפי שהיה אפשר לראות גם אצל החולדות שלי, מאמץ קטן הוא התבלין המושלם לתגמולים המתוקים של החיים.

תצפיות במעבדה ובעולם האמיתי עוזרות לנו להבין מדוע גישות קוגניטיביות-התנהגותיות פעילוֹת לטיפול בדיכאון, יעילות בכ-50 אחוז יותר מאשר גישות תרופתיות. טרנדים עולים כמו חנויות תחביבים וחנויות עשה-זאת-בעצמך מלמדים אותנו שהפעילויות הללו יוכלו להוות תרופת-נגד לנזקי החברה מבוססת הידע של ימינו, שלא דורשת מאיתנו פעילות פיזית רבה. אם עשרות שנים של פסיביות גוברת שינו את המוח האנושי והגדילו את הסיכוי לחלות בהפרעות רגשיות, ייתכן שהעלייה בפופולריות של מלאכת היד ה"מפצה" תשנה אותו מחדש ותגדיל את עמידותו. שפע מחקרי המוח המוכיחים את מידת הפלסטיות הרבה של מערכת העצבים (היכולת לייצר תאי מוח חדשים או לשנות את מבנה המעגלים העצביים הקיימים), אפילו אצל מבוגרים, מספקים לנו מסגרת נוירו-ביולוגית המסבירה כיצד שינויים באורח החיים ותרגול התנהגותי מסוגלים לשנות את מוחנו.

יתרון נוסף של מלאכת היד הוא יכולתה לנטרל את השעמום הרעיל שהפך לתוצר לוואי של התרבות היעילה והטכנולוגית שלנו. כפי שכותב ריצ'רד רנגהאם בספרו “Catching Fire: How Cooking Made us Human”, כשאבותינו החלו לבשל את המזון שלהם ולייצר ארוחות עשירות בקלוריות שאפשר לאכול מהר יותר מאשר מזון נא, ירדה משמעותית כמות הזמן המוקדשת לליקוט וציד. ומכיוון שהתפנה להם זמן, סביר להניח שהם יצרו דרכים חדשות ומועילות למלא את זמנם ולשמור על רמת פעילות בריאה במוחם. לאחרונה לקחתי את תלמידיי בקורס העוסק במחקר השוואתי של התנהגות בעלי חיים לצפות בקופי מקוק, החיים בסביבה חופשית למחצה ב-DuMond Primate Conservancy במיאמי. הקופים הללו מציגים כמעט את כל טווח ההתנהגויות הקיים אצל פרימטים בריאים החיים בטבע. עם זאת, נדהמתי מפרקי הזמן הארוכים שבמהלכם הקופים לכאורה לא עשו דבר, רק ישבו ונחו. לא יכולתי שלא לדמיין אותם ממלאים את זמנם במקרמה או נגרות; כל דבר שיעסיק אותם ויפיג את השעמום. האם נוכל לשנות גם את המוח שלהם, להשיב לו מורכבות, אם נשלב פרויקטים של מלאכה ברפרטואר ההתנהגויות שלהם?

מאז שאבותינו החלו לצייר במערות, הם ניצלו את היצירתיות והיכולות המוטוריות שלהם כדי לחקור אינספור שיטות ליצירת שינויים בסביבה. לפי לאה קרוביצר (Krubitzer), חוקרת מוח מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס, הידיים הן כלי שמאפשר לבני האדם להגדיר את גבולות עולמם הפיזי ואת האופן שבו הם יכולים לשנות רכיבים בסביבתם. עם כל פרויקט של מלאכת יד השתפרה עוד ועוד יכולתם לתפוס את העולם המורכב שסביבם והתחזקה תחושת המסוגלות העצמית והמומחיות שלהם. כשאנו משנים את סביבתנו בעזרת פעילויות עשה-זאת-בעצמך ופרויקטים של מלאכת יד, אנו משיבים למוח שלנו את התגובות שחוצצות בינו לבין הדיכאון. יתרון גדול כל כך, ועדיין לא התגלו תופעות לוואי? את זה קשה מאוד לקבל בגלולה אחת ויחידה.

קלי למברט היא חוקרת מוח ברנדולף מייקון קולג' ומחברת הספר "Lifting Depression".

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קלי למברט, RSA.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על ידיים מלאות, ראש שקט

01
רותם

האמריקאים הותיקים מציינים רבות ש"בימיהם" (בשנות החמישים - שישים -שבעים הנהדרות של המאה הקודמת) הגראז' המשפחתי היה מקור טוב ללימוד וביצוע המון עבודה עצמית ותיקונים בתחום הרכב ואחזקת הבית. יכולת לראות בסופי שבוע אנשים מלומדים, אקדמאים, פרופסורים ובעלי מקצועות חופשיים עם חוש טכני מפותח שגם עשו בכך שימוש ונהנו מזה.
כיום - קובלים האמריקאים - הנושא למעשה מת והוא נחלת אלה שלימודים אינם בעדיפות אצלם ובאופן כללי יש צניחה גדולה ביכולת הטכנית של האמריקאי הממוצע ויחד עם זה ירידה בכושר ההמצאה.

03
יורם גרשמן

מנסיוני גם התרנגולות שלי נראות שמחות יותר כשהאוכל חבוי בתוך קש מאשר כשהוא בערמה יפה... באותו הקשר, בשנים האחרונות גני חיות מסבכים את הגשת האוכל כדי לאפשר לבעלי החיים, במיוחד פרימטים, את חווית החיפוש. ראו כאן
http://wkprc.eva.mpg.de/english/files/enrichment.htm