יווני אי-רציונלי

מה ידע אפלטון על כלכלה התנהגותית ועל הטיות קוגניטיביות? את כל מה שיש לדעת, פחות או יותר
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

במאמרו “On Being Modern-Minded” ("על הלך הרוח המודרני", 1950, מתוך הספר "Unpopular Essays"), מתאר ברטרנד ראסל אשליה אנושית מפתה ביותר בנוגע להיסטוריה ולקדמה אינטלקטואלית. מכיוון שבכל תקופה מפריזים בני האדם במידת ייחודיותם ותופשים את עצמם כאילו הם בשיא הקדמה, הם נוטים להתעלם מהרצף הקיים בין התקופה שהם חיים בה לבין תקופות קודמות: "סיסמאות חדשות מסתירות מאיתנו את המחשבות והתחושות של אבותינו, אפילו אם הן נבדלות אך במעט מהמחשבות ומהתחושות שלנו עצמנו".

הכלכלה ההתנהגותית היא אחד הפיתוחים האינטלקטואלים המרכזיים של חמישים השנה האחרונות. רבים מהללים, ובצדק, את מחקריהם של הפסיכולוגים דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, שחשפו חלק גדול מההטיות של הקוגניציה האנושית. למען האמת, יש דמיון רב בין התובנה של ראסל לבין התופעה שכהנמן כינה בשם "הטיית (היוריסטיקת) הנגישות". מפני שסיסמאותיה והישגיה של התרבות העכשווית הן שעומדות לנגד עינינו – הנגישות לנו ביותר – הן משפיעות יותר מכול על האופן שבו אנו מבצעים הערכות של דברים שונים ושל תופעות שונות. עצם העובדה שהנוסח של ראסל לרעיון הזה מוכר הרבה פחות מאשר הגרסה של כהנמן, מאשר את טענתו של ראסל.

הסימפוזיון של אפלטון, אנסלם פויירבך

"הסימפוזיון של אפלטון", 1873, אנסלם פויירבך, תצלום: Google Cultural Institute, ויקיפדיה

לא זאת בלבד שאפלטון זיהה חולשות בקוגניציה האנושית, אלא שהוא גם הציע דרכים משכנעות להתגבר על ההטיות האלה ולשפר את אופן החשיבה וההתנהגות שלנו

אבל התקדים המשמעותי ביותר לכלכלה ההתנהגותית מצוי דווקא בכתביהם של הפילוסופים היוונים מהעת העתיקה. קרוב ל-2,500 שנה לפני שהכלכלה ההתנהגותית החלה לצבור פופולריות, ניסה אפלטון לחפש ולהבין את נטיותיו הלא רציונליות של המוח האנושי. אמנם הוא לא אישר את קיומן באמצעות הטכניקות של הפסיכולוגיה הניסויית המודרנית, אבל רבות מתובנותיו מזכירות עד מאוד את תיאורי ההטיות הקוגניטיביות של כהנמן וטברסקי. את המאמרים המרכזיים של הכלכלה ההתנהגותית מצטטים בכל מקום, החל מבתי ספר לרפואה, עבור במדעי החברה וכלה בעולם התאגידי. אבל מעטים מייחסים חשיבות לחקירותיהם של הפילוסופים היווניים באותו נושא. יהיה מעניין, ואולי אף מועיל, לתת את הדעת על ההמשכיות האינטלקטואלית הזאת: לא זאת בלבד שאפלטון זיהה חולשות בקוגניציה האנושית, אלא שהוא גם הציע דרכים משכנעות להתגבר על ההטיות האלה ולשפר את אופן החשיבה וההתנהגות שלנו.

רבים מהדיאלוגים האפלטוניים מציגים דרמטיזציה של ההרגלים והתהליכים המובילים את בני האדם למסקנות שגויות. הוא מתאר אנשים המאמינים במה שהם רוצים להאמין בו או במה שתואם את ההנחות המוקדמות שלהם (הטיית אישור); אנשים הטוענים כל טענה שצצה במוחם בקלות (הטיית הנגישות); אנשים שמשנים את דעתם לגבי טענות זהות רק בשל הניסוח שבו הן מוצגות (מסגור); אנשים המסרבים לוותר על עמדותיהם פשוט כי אלה כבר העמדות שלהם (גרסה קוגניטיבית של שנאת הפסד); אנשים שמסיקים מסקנות שגויות על סמך גודלה של הדגימה והיקף הייצוג שלה באוכלוסייה הכללית (היוריסטיקת הייצוגיות); ואנשים השופטים מידע חדש על סמך פריטי מידע מרכזיים שכבר היו ברשותם (סוג של "עיגון"). וזאת רק רשימה חלקית של שגיאות מנטליות שאפלטון מקטלג וממחיז.

אמנם תכונותיהן של הדמויות השונות משפיעות על נטייתן ליפול קורבן לכזבים שונים ולכל מיני שגיאות חשיבה, אבל הטווח הדמוגרפי הרחב הזה מלמד אותנו כי אפלטון אכן מנסה לייצג את האוכלוסייה כולה

לא לחינם סוקרטס משווה, בדיאלוג "המדינה", בין חקירה פילוסופית לבין ציד של בעל חיים חמקמק – לא קל לגלות את האמת, והסתמכות על הרשמים הראשוניים וההנחות הקיימות שלנו היא מתכון להבנה מוטעית של העולם. אם נהיה מוכנים לבחון מחדש את תקפותם ואיתנותם של טיעונים, ורק אם נהיה מודעים היטב לכך שאנו קורבנות נוחים לסוגים מסוימים של רמייה עצמית, נוכל להתקרב לאמת. בני שיחו השונים של סוקרטס בדיאלוגים האפלטוניים כוללים צעירים וקשישים, פוליטיקאים ואזרחים פשוטים, אינטלקטואלים ועבדים, רופאים ומיסטיקנים, שיכורים ופיכחים, עשירים מופלגים ואנשי מעמד הביניים. אמנם תכונותיהן של הדמויות השונות משפיעות על נטייתן ליפול קורבן לכזבים שונים ולכל מיני שגיאות חשיבה, אבל הטווח הדמוגרפי הרחב הזה מלמד אותנו כי אפלטון אכן מנסה לייצג את האוכלוסייה כולה. אפלטון שאף לחקור מאפיינים כלליים של הפסיכולוגיה האנושית, ולא רק לתאר את המוזרויות הייחודיות של דמויות מסוימות.

זיקית הודית

זיקית הודית. תצלום: אריאן סורש.

אחד המאפיינים הכלליים האלה הוא הנטייה למהר להסיק מסקנות על סמך ראיות לא מספיקות. בפסקה מתוך הדיאלוג "פיידון", סוקרטס מזהיר אותנו לא להתייאש באשר ללגיטימיות של כל הטיעונים באשר הם, גם אם נפלנו בעבר קורבן למספר טיעונים כוזבים מחוכמים. הוא מקביל בין ספקנות מסוג זה לבין מיזנתרופיה:

"המיזנתרופיה נכנסת ללב אדם מתוך שבטח בחברו בטחון גמור ובלי בקירות, וראה את ההוא אמיתי ובריא ונאמן מכל וכל, וכעבור זמן קצר ימצאנו רשע ובוגדני, וכך יעלה לו שנית באדם אחר. ומי שכך יארע לו פעמים הרבה...ישנא הכול ויהא סבור שבשום אדם אין שום בריאות משום בחינה..."1

בין שהדבר מוביל לשנאה של כל בני האדם ובין שהוא מוביל לשנאת כל הטיעונים – סוקרטס מכנה את התופעה השנייה הזאת בשם "מיזולוגיה" (שנאת היגיון) – התוצאה זהה.

אפלטון הבין שהשונוּת נוטה להיות גבוהה יותר בדגימות קטנות, ולכן כשאנו פוגשים מספר קטן בלבד של גברים, או של טיעונים, אנו עלולים להיתקל בשורה של גברים גבוהים במיוחד, או של טיעונים רעים במיוחד.

לא זאת בלבד שהמיזולוג מסתמך על דגימה קטנה מדי, אלא שהוא גם טועה במידת הייצוגיות שלה. לולא היו רגרסיה לממוצע והתפלגויות נורמליות (גאוסיאניות) תופעות שגרתיות בעולם, עניין הדגימה הקטנה לא היה בעייתי כל כך. אבל אפלטון מבין שמקרים חריגים הם מקרים נדירים, ושרוב הדברים בעולם נופלים על עקומת פעמון, אף שהוא אינו משתמש במינוח הזה:

"כי הן ההגונים ביותר והן הגרועים מאוד – מועטים הם, והבינוניים, מרובים ביותר...כמו...בקטנים מאוד ובגדולים מאוד. וכי יש לדעתך דבר נדיר מלמצוא אדם או כלב או משהו אחר, שיהא גדול עד מאוד או קטון עד מאוד? או גם מהיר או איטי, מכוער או יפה, לבן או שחור? או שמא לא הרגשת בכך שהמקרים הקיצוניים בכל אלה נדירים הם ומועטים, ואילו הבינוניים שכיחים ומרובים?"2

במאמרם המהולל "הסתברות סובייקטיבית" (Subjective Probability, 1972) הראו כהנמן וטברסקי שנשאלים חשבו כי יש אותו סיכוי שהגובה הממוצע בקבוצה יהיה מעל מטר ושמונים בין שיש בה עשרה גברים, מאה גברים או אלף גברים. אפלטון הבין שהשונוּת נוטה להיות גבוהה יותר בדגימות קטנות, ולכן כשאנו פוגשים מספר קטן בלבד של גברים, או של טיעונים, אנו עלולים להיתקל בשורה של גברים גבוהים במיוחד, או של טיעונים רעים במיוחד.

גם מסגור הוא תגלית של הפסיכולוגיה המודרנית שמקורותיה נעוצים בפילוסופיה היוונית העתיקה. אנשים – כולל רופאים – נוטים להעריך את כדאיותו של טיפול רפואי באופן שונה לפי האופן שבו הוא ממוסגר. כלומר הם מעריכים אותו באופן אחד אם מדובר על מספר החיים שיינצלו, ובאופן אחר כשמדובר על מספר מקרי המוות הצפויים. חוקרים בימינו מצאו גרסאות שונות של התופעה הזאת במגוון מקומות, החל מפוליטיקה וכלה בצרכנות. אפלטון עצמו עוסק ב"מסגור" בדיאלוגים רבים, גם כניתוח פורמלי וגם כהמחזה. ב"תיאטטוס" הוא מציין שאותו מספר קוביות – שש – עשוי להיראות גדול יותר או קטן יותר אם נציב אותו בסמוך לקבוצה של ארבע קוביות או של שתים עשרה קוביות. ב"המדינה" הוא נותן דוגמה נוספת העוסקת בגודלן היחסי של האצבעות: הקמיצה גדולה בהשוואה לזרת אבל קטנה בהשוואה לאמה. זהו טיעון חשבוני בסיסי, אבל בכל הקשור לפסיכולוגיה ולתפישה מדובר בתובנה עמוקה. מפתה לומר שבמשקה חדש יש מחצית ממספר הקלוריות שיש בקוֹלה, אבל הרבה פחות מפתה לומר שיש בו פי שמונה עשרה קלוריות מאשר בגזר. אנו מבלבלים בקלות בין מדדים יחסיים למדדים אבסולוטיים – אם א' גדול יותר מ-ב', ו-ב' הוא הדבר היחיד שאנו משווים אליו, אנו עלולים לטעון ש-א' הוא גדול אבסולוטית. על אותו משקל אנו עלולים לחשוב שהמשקה החדש הוא "אינו ממותק" כשבפועל הוא רק "פחות ממותק" מקולה.

פורשה 911R

מכונית יקרה? מכונית מהירה? תלוי. פורשה 911R, תצלום: מתייה שולה

מקרה מעניין במיוחד של מסגור קשור לאופן שבו אנו מעריכים הנאה וכאב, הרי אם אנו מתקשים להבחין בין גדלים יחסיים ואבסולוטיים של אובייקטים הנמצאים מחוץ לגוף, מה יהיה כשננסה לאמוד תחושה – לייצג אותה כמספר בסולם של כאב, למשל – המשתלטת על המודעות החושית שלנו? לאחר שאנו חווים כאב נורא, לדוגמה, היעדרו הוא פשוט נפלא, בדיוק כפי שדעיכתה של הנאה אדירה עלול להכאיב לנו עד מאוד. אפלטון מזהיר כאן לא לבלבל בין ערכים יחסים לערכים אבסולוטיים: "אל נא נאמין שלהיפטר מצער – הרי זה הנאה טהורה, ומהנאה – הרי זה צער".3 הוא מציין זאת לא רק כדי לחזק איזושהי טענה פסיכולוגית. המטרה הסופית של הדוגמה הזאת היא לחזק את הטענה שלו בנוגע לאופן שבו עלינו לחיות את חיינו. מי שמתמקד ברדיפה אחר הנאות החושים, שלפניהן בא הכאב הנובע מכמיהות אדירות, ימדוד את עוצמת ההנאה שסיפוק כמיהותיו מסב לו רק על סמך הכאב שקודם להן. זאת אחת מיני סיבות רבות להעדיף את הנאות הנפש על הנאות הגוף – רוב ההנאות האינטלקטואליות אינן מתבססות על כאב עז.

בימינו נדיר שדיונים העוסקים בהטיות קוגניטיביות מובילים ישירות לשיחות העוסקות באתיקה, בהנאה ובכאב, ובדרך הטובה ביותר לחיות את חיינו. אבל הפילוסופיה העתיקה לא מידרה זה מזה את התחומים האקדמיים הנבדלים שאנו מכירים כיום. אפלטון הבין שעיוותי חשיבה אינם רק עניין של פסיכולוגיה – הם גם עניין של אתיקה. אין הכוונה לטענות פשטניות כמו "אנשים רעים מועדים יותר להטיות קוגניטיביות". אבל חשבו על הניתוח של אפלטון לנושא המיזנתרופיה ולטעויות דגימה אחרות הנובעות מ"הביטחון המופרז של חוסר הניסיון". ב"אפולוגיה", סוקרטס טוען שהוא חכם יותר מרוב האנשים פשוט כי הוא יודע מה הוא אינו יודע. כשכהנמן כותב שאנו "עיוורים לעיוורוננו", הוא מחייה למעשה את הגישה הסוקרטית הזאת, לפיה חוכמה היא "לראות" את עיוורוננו:  לדעת מה איננו יודעים.

מי שחושב שהוא תמיד צודק, וכלל לא משנה מה הוא באמת יודע, מבצע טעות מוסרית, לא רק טעות מנטלית

יכול להיות שענווה אינטלקטואלית מחד גיסא וביטחון יתר מאידך גיסא הם תוצאה של תהליכים קוגניטיביים ותו לא. אף-על-פי-כן אנו גם מתייחסים אליהם, בצדק, כאל הישגים או כשלים מוסריים. מי שחושב שהוא תמיד צודק, וכלל לא משנה מה הוא באמת יודע, מבצע טעות מוסרית, לא רק טעות מנטלית. ולהיפך, ענווה אינטלקטואלית היא מידה טובה מוסרית. רבים מהדיאלוגים הסוקרטיים מסתיימים בחוסר ודאות: הדמויות מגיעות למצב של אפּוריה, שאותו ניתן להגדיר כ"בלבול", "תמיהה" או "אובדן עצות". בני שיחו של סוקרטס מחפשים אחר תשובה מספקת לשאלה כלשהי, אך מגלים שאף אחת מהתשובות שהוצעו להם אינה עומדת במבחן העקביות הלוגית. הדמויות מגיבות לתהליך הזה בדרכים שונות – חלקן במבוכה, אחרות מאיימות באלימות, יש מי שבורח, יש אפילו מי שמבין שהתהליך הפך אותו לאדם טוב יותר ומודה לסוקרטס. המִשגים בטיעוניהן של הדמויות עוזרים להמחיש שגיאות בתהליך הסקת המסקנות, אבל התגובות הרגשיות שלהן הן כבר חומר ספרותי: הן חושפות היבריס ושחצנות, צניעות ונדיבות, ואת המאבקים הדינמיים בין דחפים מנוגדים – שעליהם אמר הסופר ויליאם פוקנר (Faulkenr) "הלב האנושי בעימות עם עצמו".

אפלטון מציג באמצעות דרמה את ההיבטים המוסריים של ההטיות הקוגניטיביות, כדי להראות שבאמצעות הכשרה מוסרית נכונה אנו יכולים להתגבר על כשלי המחשבה שלנו, גם אם כולנו מועדים להם מטבענו. סוקרטס היה עשוי להסכים בדיוק עם חצי מהדברים היפים שאמר המשורר ג'ון קיטס (Keats) בשבחה של "השהייה בתוך אי הוודאות, המסתורין, הספקות, בלי להושיט יד בחוסר נחת ולגשש אחר עובדות והיגיון". הסובלנות לאי הוודאות היא רק הצעד הראשון לפי הדיאלוגים של אפלטון – הגישוש (בנחת) אחר עובדות והיגיון דווקא אמור להתרחש, והוא אכן מתרחש – אך הסובלנות הזו היא בכל זאת יכולת שבלעדיה פרטים וחברות אינם יכולים לתקן את עצמם ולשפר את דרכיהם. אנשים שאי-הידיעה מכאיבה ומציקה להם, מגששים בטרם עת ומוצאים את הסיבות הנגישות להן ביותר.

הנה הדגמה עתיקה נוספת להיוריסטיקת הנגישות של כהנמן: אותיפרוֹן מגדיר אדיקות בהתאם לדבר שהוא עצמו עשה רגע לפני שהחל בשיחתו עם סוקרטס. מכיוון שזוהי הדוגמה הראשונה שחולפת במוחו, אותיפרון מציע באופן טבעי את התנהגותו שלו כדוגמה ומופת לאדיקות – הקונספט שהדיאלוג הזה בוחן. בואו נחשוב על ההבדל בין האמירה "אני עושה א' כי זה הדבר הנכון לעשות" לבין האמירה "א' הוא הדבר הנכון לעשות כי אני עושה אותו". אותיפרון נופל בלא יודעין למלכודת של האמירה השנייה כשבעצם הוא מיישם את הראשונה. אפלטון טוען שכדי לרפא את הנטייה הזאת יש לעשות שינוי תפישתי בכל הקשור לדברים שמסבים לנו הנאה וכאב - להפחית את שיעור הכאב שאי הוודאות מסבה לנו ולהפחית את מידת ההנאה שצדקתנו מסבה לנו. האתגרים האלה אינם רק אינטלקטואליים, אלא גם מוסריים.

יד, קבצן, יד מושטת, צדקה

מה הדבר הנכון לעשות? "היד", תצלום: אלכס פרוימוס

מקרה מתוך הדיאלוג "מֶנוֹן" מספק לנו דוגמה מסקרנות שנוגעת לכמה וכמה מהקטגוריות המודרניות של ההטיות הקוגניטיביות. סוקרטס מנסה לתת הגדרה מתקבלת על הדעת לצבע. הוא נותן תחילה הגדרה בשפה פשוטה, ומנון דוחה אותה. בלי לשפר את הגדרתו, סוקרטס מנסח אותה מחדש בשפה ראוותנית, ומנון מתרצה מיד. הנה ההסבר של סוקרטס לשינוי בתגובתו של מנון: "[התשובה הזאת] היא בסגנון שלך... בגלל זה היא מוצאת חן בעיניך יותר מהתשובה [הקודמת]"4. ה"סגנון" שלנו הוא זה שאנו מבינים בקלות רבה יותר, ובכך יש משהו מהיוריסטיקת הנגישות. זה מזכיר גם את "הטיית ההיכרות הקודמת" (familiarity bias) כיוון שמנון מעדיף את האריזה המילולית המוכרת לו. אבל יש פה גם מרכיב שלישי: אין זה ברור אם מנון נמשך רק ל"מוּכּרוּת" של השפה, או שמא הוא נמשך גם לראוותנות שלה. אם הראוותנות היא העניין, הרי שיש פה גם מקרה של "הוכחה בהכברת מילים", מה שמסביר למה תלמידים שכותבים תשובות ארוכות מקבלים ציונים גבוהים יותר במבחנים מתוקננים.

קשה מאוד לקבוע אם כשלים מהסוג הזה נובעים מליקויים קוגניטיביים או מליקויים מוסריים. אפלטון אינו מציג את מנון כסנוב חסר תקנה. למען האמת, מנון מתנהג יפה יותר מאשר דמות אחרת באותו דיאלוג, אניטוס, שמתרגז על סוקרטס ומאיים עליו. אבל תארו לכם ספקטרום רחב של רגישות לשפה ראוותנית אך ריקה מתוכן – לא רק אינטליגנציה מגנה עלינו מפני קסמן של מילים ריקות, אלא גם היעדר יומרנות. ליומרנות, כמו לביטחון המופרז, יש היבט מוסרי. ההימנעות מיומרנות אינה רק תיקון של תקלה בתוכנה הקוגניטיבית שלנו, אלא גם הישג מוסרי.

הדיאלוגים של אפלטון בפרט, והפילוסופיה היוונית העתיקה בכלל, בוחנים רבות מאותן התופעות שהכלכלה ההתנהגותית המודרנית עוסקת בהן. הדיון בהמשכיוּת הזאת הוא תרגיל מועיל בענווה, וענווה עוזרת לנו להימנע מחלק מהכזבים הנחקרים גם בפילוסופיה היוונית וגם בכלכלה ההתנהגותית. התשתית שהפילוסופיה היוונית הציבה אף מכניסה לתמונה את הממד המוסרי, שעשוי להגן עלינו מפני הטיות מסוימות. במאמרו על הלך הרוח המודרני תיאר ראסל את אשליית החדשנות. אבל גם בדבריו יש נימה מוסרית: "אנחנו רואים בעצמנו פסגת האינטליגנציה ואיננו מסוגלים להאמין שהבגדים המיושנים והשפה המסורבלות של זמנים עברו יכלו להביא לעולם אנשים ורעיונות שעדיין ראויים לתשומת לבנו ".

 

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

ניק רומאו (Romeo) הוא עיתונאי העוסק בתרבות וברעיונות. כתבותיו התפרסמו בניו יורקר, בנשיונל ג'יאוגרפיק, באטלנטיק, בניו ריפבליק ועוד.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

 

תמונה ראשית: "הו הסכלות האנושית!", תצלום: Wikimedia Commons

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ניק רומאו, AEON.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על יווני אי-רציונלי

01
מישהו

מאמר מרתק, אכן יש דימיון מסוים בין טענות של פילוסופים יוונים קדומים לבין טענות נפוצות בכלכלה ההתנהגותית,

אבל הקישור בין הדיאלוגים של אפלטון לבין הטיות קוגניטיביות (וכלכלה התנהגותית בכלל) לא ברור, ו "מטושטש" בין כמה עניינים:

1. הפילוסופים היוונים העלו טענות שהועלו כתוצאה מהטיות מסוימות.
2. אפלטון חשף הטיות מסוימות בדיאלוגים שלו.
3. אפלטון ופילוסופים אחרים דיברו על דברים הקשורים להטיות קוגניטיביות (שלא במכוון), כמו "האתיקה" של זה.

בקיצור, המסרים של המאמר קצת מבולגנים ולא ברורים. הייתי מנסח אותו מחדש.

02
שחק

נהניתי מאוד לקרוא את המאמר, תודה!

"אם נהיה מוכנים לבחון מחדש את תקפותם ואיתנותם של טיעונים, ורק אם נהיה מודעים היטב לכך שאנו קורבנות נוחים לסוגים מסוימים של רמייה עצמית, נוכל להתקרב לאמת" - איזה יופי שמופיע במאמר המושג המעניין והחשוב הונאה עצמית.

אחת מהסיבות הפחות ידועות שהניעו את סוקראטס לעשות פילוסופיה היא עלייתו של הזרם הרטורי. הסופיסטים ראו עליונות ליכולת להשפיע על אנשים רבים לקבל את דעתך, לשכנע, מאשר ליכולת לגבש דעה או לבחון אותה, לחקור.

03
דני

מאמר טוב וחשוב. מסתבר שגם כהנמן, טברסקי ותלמידיהם רואים רחוק כי הם עומדים על כתפיהם של ענקים, כפי שאמר חכם אחר. האיר לי פינות שלא חשבתי עליהן בדיאלוגים של אפלטון.