יום שני, 30 באפריל 1945

הזעזוע ממחנות ההשמדה הקל על תהליך ההקמה של ארגון האומות המאוחדות, גם אם נשיא ארה״ב לא ממש התלהב. סוף מלחמת העולם השנייה, פרק מספר חדש
X זמן קריאה משוער: 24 דקות

וינסטון צ'רצ'יל בילה את סוף השבוע בצ'קרס, מעון הכפר הרשמי של ראש ממשלת בריטניה, קרוב ללונדון. אמנם הוא לא שמע את סיפור דכאו במלואו, אך הגרוע מכול על ברגן בלזן ועל בוכנוואלד כבר הגיע לאוזניו. הוא הורה לחקור את כל הזוועות במלואן ולהעמיד לדין את מבצעיהן ללא דיחוי.

בדומה לאמריקנים בדכאו, צ'רצ'יל לא ראה סיבה שלא להציב את האשמים אל הקיר ולירות בהם בבוא העת, כענישה במלוא חומרת הדין על פשעיהם. הוא צפה בסרט כשהגיעו הידיעות על כניעת הגרמנים באיטליה, ערב קודם לכן. לצ'רצ'יל נודע גם דבר מותו של מוסוליני, והוא דיווח עליו לאורחי הבית במילים: "אה, החיה הארורה מתה." מיד הכתיב מברק לסטלין ובו הודיע לו על הכניעה, ומברק נוסף לפילדמרשל אלכסנדר שבו בירך אותו ואת הגנרל האמריקני מארק קלארק על ההישג הגדול. הוא נותר ער עוד שעות לאחר מכן, מפטפט עם אנשי צוותו ורוחו טובה עליו, מרוצה מהחדשות מאיטליה. רק בשלוש לפנות בוקר הצליחו לשכנעו ללכת לישון.

הוא ניעור משנתו רק לקראת צהריים. עיתוני סוף השבוע היו עתירי חדשות טובות על המלחמה: "הימלר מציע כניעה ללא תנאי", "הימלר נותן להיטלר עוד עשרים וארבע שעות לחיות", "הימלר מקבל ארכה עד יום שלישי להיכנע". עיתוני יום שני היו אף הם גדושים בידיעות טובות; הם התענגו על מותו של מוסוליני ודנו בניצחון הצפוי בכל רגע באירופה. צ'רצ'יל קרא את כל העיתונים במיטתו, מעשן סיגר ראשון מני רבים. הוא דחה מעליו את מגש ארוחת הבוקר וזימן את מזכירתו, מריאן הולמס, כדי לפתוח את היום. היה זה מנהגו, להכתיב לה ממיטתו בעודו לבוש מקטורן שינה בלבד, שלמגינת לבה חשף תדיר את מה שהעדיפה לא לראות. הם עמדו לשוב ללונדון אחר הצהריים, אך עוד בטרם יקום ממיטתו עליו לקרוא ערמות של ניירות תדרוך ולהתעמק במברקים.

אף שהכוורת רחשה ברברת מהסוג הגרוע ביותר, לזכותה של ועידת האומות המאוחדות נזקף גורם אחד מהותי שעליו היו הכול תמימי דעים — היא עדיפה על מלחמה

ימים אחדים לפני כן ניהל את שיחתו הראשונה עם הארי טרומן, הנשיא האמריקני החדש, בקו הטרנס–אטלנטי המשובש. דומה שהיטיבו להבין זה את זה, ועם זאת צ'רצ'יל לא היה בטוח בעמדתו של טרומן בכל הנוגע למצב במרכז אירופה. הוא תהה אם האיש החדש בבית הלבן מבין לאשורה את הסכנה הרוסית, שכן הרוסים איימו להציב מסך ברזל על אוסטריה, צ'כוסלובקיה, ומדינות נוספות ששוחררו זה עתה מהנאצים.

אם לא יקטמו את הניסיון באבו, הרוסים פשוט ימירו משטר טוטליטרי אחד במשטר טוטליטרי אחר. הצבא האמריקני ניצב במקום הנכון כדי לעצור בעדם, אך לצ'רצ'יל היו חשדות משלו בדבר מידת ההבנה שמגלים האנשים החדשים בוושינגטון בכל הנוגע לאיום הרוסי. אם נגזר שמסך ברזל ירד על אירופה בתום המלחמה, עדיף שירד עמוק ככל האפשר במזרח היבשת. הרוסים היו מסוגלים בהחלט לספח את דנמרק, לולא הקדימו הבריטים להגיע לשם. בעודו יושב במיטתו, שואף מהסיגר ומפזר אפר על מקטורן השינה שלו, התחיל צ'רצ'יל להכתיב למריאן. בין המברקים הרבים ששיגר באותו בוקר, יועד אחד לטרומן, ועסק באיום הקומוניסטי על אירופה:

מראש הממשלה לנשיא טרומן                                                                                אין כל ספק ששחרור פראג וחלק גדול מהשטחים במערב צ'כוסלובקיה בידי כוחותיך ישפיע באופן מהותי על מצבה של צ'כוסלובקיה לאחר המלחמה, ועשוי להשפיע אף על מדינות שכנות. ומנגד, אם בעלות הברית לא ישחקו תפקיד מפתח בשחרור צ'כוסלובקיה, המדינה נידונה ללכת בעקבות יוגוסלביה. מהלך כזה אינו צריך כמובן למנוע מאייזנהאואר להתקדם במבצע העיקרי נגד הגרמנים, אך אני סבור שיש ליידע אותו בדבר חשיבותו המכרעת של השיקול הפוליטי הנזכר לעיל…

וכן הלאה, כל שארית הבוקר. צ'רצ'יל הוסיף לעבוד במשך שעות, מפזר אפר ללא הרף בכל מקום. בשלב מסוים היה שקוע כל כך בענייניו עד שלא חש בריח של משהו שרוף ולא הבחין בעשן שעלה מצווארון מקטורנו. בעוד מריאן תוהה אם להסב את תשומת לבו, נכנס ג'ון פֶּק, אף הוא אחד ממזכיריו. "אתה עולה באש, אדוני," אמר פק מיד. "תרשה לי לכבות אותך?" "בבקשה," ענה צ'רצ'יל. העשן כובה, והעבודה נמשכה. כששבו לרחוב דאונינג באותו לילה, דוּוח כי פק השאיר את המזוודה האדומה, שהכילה את מסמכיו הרשמיים של צ'רצ'יל, "מבולגנת להחריד".

***

מעבר לאוקיינוס, נשיאה החדש של ארצות הברית עדיין גישש את דרכו לתפקיד. לאחר מותו הבלתי צפוי של פרנקלין רוזוולט, ולאחר שמונה־עשר יום בלבד בתפקידו, עבד הארי טרומן, סגן הנשיא לשעבר, במרץ שלא נפל מזה של צ'רצ'יל, אם כי היה עליו ללמוד הרבה יותר. מדי יום השלים יום עבודה שלם בחדר הסגלגל, ובסופו קרא ערמת ניירות שגובהה כמעט כקומת אדם, קרוב לשלושים אלף מילה ויותר של טקסט רשמי שהיה עליו לקרוא ולהפנים בטרם יעלה על יצועו.

בהיותו נתון ללחצים בלתי פוסקים לקבל החלטות מיידיות, ולא אחת הרות גורל, טרומן חש כאילו עברו עליו כמה מחזורי חיים מאז הושבע לתפקיד הבכיר ביותר בארצו. טרומן עדיין לא עקר לבית הלבן. מחשבותיו הראשונות היו נתונות לאלינור, אלמנתו של רוזוולט, שהבית הלבן היה ביתה זה תריסר שנים. טרומן הפציר בה לנצל את מלוא הזמן שתזדקק לו בטרם תעזוב. הוא היה נכון להישאר בדירתו שלו בתחילת כהונתו, אך נאלץ לפנותה כאשר סידורי הביטחון הכבידו על הדיירים האחרים. הוא התגורר ב"בלייר האוס", מעון ההארחה הרשמי של הנשיא, מעבר לרחוב, מול הבית הלבן. מדי ערב הביא לשם תיק מסמכים, עד שאלינור רוזוולט גמרה לארוז והייתה מוכנה לפנות את הבית למענו.

הלחץ היה כבד כל כך, רצוף כל כך, עד שטרומן תהה אם יסתיים אי־פעם

כפי שהעריך צ'רצ'יל, טרומן לא היה בקי בסוגיות של מדיניות חוץ ואף הודה בכך בפה מלא בפני יועציו. אך כאדם חריף שכל, משכיל הרבה יותר מאשר שיערו אלה שהטילו בו דופי, היה נכון ללמוד. הוא הבין היטב את האיום הרוסי, והעביר את המברק של צ'רצ'יל על פראג לגנרלים שלו, מיד עם קבלתו. הוא חלק עם צ'רצ'יל את הזעזוע מהזוועות בברגן בלזן ובבוכנוואלד והורה לשתף פעולה באופן מלא עם בריטניה ועם ברית המועצות בלכידת פושעי מלחמה נאצים. אך הוא חלק על בעלי בריתו בדבר האופן שבו יש לטפל בהם.

הבריטים היו נכונים לצדד ברוסים ולהוציא להורג את היטלר וכנופייתו מיד ובלא משפט. טרומן עמד על החובה לקיים הליך ראוי הכולל בחינה ציבורית של אשמת הנאצים, אם כי "קצר ויעיל ככל האפשר". הוא כיהן בתפקידו שעות ספורות בלבד כשלמד את השיעור הראשון באחריות הכבדה המוטלת על כתפי הנשיא. הוא זומן אל הבית הלבן ב־12 באפריל אחר הצהריים ושמע על מותו של רוזוולט מפי אלינור רוזוולט, בחדר עבודתה. בטרם הספיק לעכל את הידיעה נתחב ספר תנ"ך לידו ושופט עליון השביעו למשרה הרמה ביותר בארצות הברית.

אורסון ולס היה אף הוא כתב בוועידה, אם כי לא בשירות עיתוני הרסט. "האזרח קיין" הבטיח שלעולם לא יועסק בתאגיד הרסט

באותו ערב, בעודו מסוחרר, פנה אליו שר המלחמה הארי סטימסוֹן, ובשיחה שקטה חשף בפניו מידע סודי ביותר על יכולותיו של צבא ארצות הברית. אפילו בתפקידו כסגן נשיא ארצות הברית היה טרומן מנוע מלדעת זאת. אך כל זה השתנה עתה, משישב הוא עצמו בתא הנהג. עתה ידע טרומן שבידי ארצות הברית נשק חדש ובלעדי שאינו נמצא ברשותה של שום מדינה בעולם. מדובר בפצצה בעלת עוצמה בלתי נתפסת, שדי בפיצוצה החד־פעמי כדי להרוס עיר שלמה, אם לא יותר. המחקר עודו בעיצומו, אך הפרויקט קרוב מתמיד למימוש. המדענים העובדים עליו משוכנעים שיוכלו לפוצץ פצצה כזו בתוך חודשים ספורים לכל המאוחר. אם הניסוי יצליח, פירוש הדבר שהמחזיק בפצצה, מחזיק את העולם בכף ידו.

לא הכול היו שותפים לוודאות זאת. אדמירל ויליאם לייהי, ראש המטה הכללי של טרומן, היה אחד מני רבים שתיעבו את הרעיון של נשק מעין זה, והיה בטוח שהוא לעולם לא יעבוד. "זה הדבר האווילי ביותר שעשינו אי־פעם," הזהיר את טרומן. "הפצצה לא תתפוצץ, ואני אומר זאת כמומחה לחומרי נפץ." אך המדענים עמדו על דעתם שהפצצה תתפוצץ, ושאפשר לשלוט בתוצאות הפיצוץ. בכל הנוגע למה שאפשר לעשות עם נשק הפלא הזה, עדיין לא היה לטרומן מושג. לפצצה בעלת עוצמה שכזאת שימושים מוגבלים בלבד. היא עשויה להועיל מעל גרמניה, אך הניצחון במלחמה הוא עובדה מוגמרת ומרבית ערי גרמניה חרֵבות. אין ספק שבבוא העת, ולאחר שהושקעו בפיתוחה משאבים רבים כל כך, ימצא הצבא שימוש לפצצה. טרומן ודאי יעודכן בנידון. עד אז, היה עליו לפגוש אין־ספור אנשים בבוקרו של אותו יום שני — את מושלי מרילנד, אוקלהומה ורוד איילנד — להשביע פקידי ציבור חדשים אחר הצהריים, את ראש ִמנהל ההלוואות הפדרלי, את עוזר המנהלן הראשי, את נציג ארצות הברית לוועדת הפיצויים של בעלות הברית — זרם בלתי פוסק של מבקרים בחדר הסגלגל.

במהלך רוב שעות היום הם נכנסו אליו בקצב של אחד כל רבע שעה, ואיש מהם לא ויתר על צילום עם הנשיא החדש בטרם יצא מחדרו. הלחץ היה כבד כל כך, רצוף כל כך, עד שטרומן תהה אם יסתיים אי־פעם. אך החדשות מאירופה היו טובות, מוסוליני סולק ואין כל ספק שהיטלר יסולק אף הוא בתוך ימים ספורים.

***

בסן פרנסיסקו, המרוחקת במידה שווה מהמלחמה באירופה ומהמלחמה באוקיינוס השקט, נפגשו משלחות מארבעים ושש מדינות כדי לנסח אמנה לאומות המאוחדות, המועצה העולמית החדשה שנועדה להחליף את חבר הלאומים הישן לאחר שהמלחמה תגיע לקצה. המועצה החדשה הייתה יציר רוחם של רוזוולט וצ'רצ'יל, והחלה לקרום עור וגידים במוחם מיד לאחר פרל הרבור. אחת מפעולותיו הראשונות של הארי טרומן כנשיא הייתה לאשרר את קיום הוועידה כפי שתוכנן, חרף היעדרו של האדם שהגה את הרעיון ולא חדל לתמוך בו.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

הוועידה נפתחה ב־25 באפריל, בשידור רדיו של טרומן מהבית הלבן. היא נועדה להימשך חודשיים, ולהתנהל במקומות שונים ברחבי סן פרנסיסקו: התוועדויות רבות–משתתפים — בבניין האופרה, והתוועדויות מצומצמות — במקבץ של סוויטות במלונות שונים ובחדרי ישיבות. אלף ומאתיים חברי משלחות מכל פינה בעולם החופשי, הקימו ועדות משנה וקבוצות בלתי רשמיות לדיון בתחומי עניין ייעודיים. וכל זאת בנוכחות מאות כתבי עיתונות ושדולנים, צלמים על מצלמותיהם המבזיקות, "נערות מסיבה" המשחרות לטרף במסדרונות ותיירים הגודשים את הרחובות. אין כל ספק, מימיה לא ראתה סן פרנסיסקו חיזיון שכזה. גברים ונשים מכל הגזעים והדתות שהצטופפו בבית האופרה, הזכירו לאליהו אילת, שדולן של התנועה הציונות, את טיימס סקוור בניו יורק. ואילו בנו של יאן סמאטס תיאר זאת כך:

התערובת האנושית הקוסמופוליטית ביותר שראה העולם אי־ פעם. לבנים ממערב אירופה, לטינים ואנשים ממוצא מעורב מעשרים מדינות דרום אמריקה, הכושים של ליבריה, המונגולים של המזרח, הערבים המצרים וה־Fuzzy-Wuzzies* באביסיניה, הנסיך פייסל מערב הסעודית בחזותו הבדווית וכיסויי הראש המשונים שלו. אחד מחברי המשלחת של פייסל שאל את מנהל מלון פיירמונט אם הוא יכול לקנות את נערת המעלית, יפנית מצודדת, ולקחתה עמו הביתה. הוא נראה מופתע כשהסבירו לו שמנהגי הארץ אוסרים זאת.

סמאטס התלווה לאביו, פילדמרשל יאן סמאטס, נציגה של דרום אפריקה בוועידה שנלחם נגד הבריטים במלחמת המהדי באפריקה בסוף המאה ה־19. האיש הקשיש, בוגר ועידת השלום בוורסאי ב־1919, היה אחת הדמויות המכובדות ביותר בוועידה. בשעתו, בשבח מעלותיו של שבט Beja כשמו של שיר שחיבר רודיארד קיפלינג ב־1892. הוסיף סמאטס את חתימתו להסכם תוך הבעת הסתייגות, משום שסבר שתנאיו שנכפו על גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה קשוחים מדי ואין ספק שיגרמו צרות בעתיד. לדעתו התנגדו קלמנסו, ווּדרו וילסון ולויד ג'ורג', כל אחד מהם עם מחויבות משלו לקהל הבית בארצו. ואולם, התנאים אכן היו קשים מדי. קריסתה המהירה של הכלכלה הגרמנית תחת עול תשלומי הפיצויים הביאה לעליית הנאציזם, לנגד עיניו של סמאטס שעקב בייאוש אחר ההתרחשויות.

צדקתו המוכחת כלל לא הסבה לו נחת. אך ועידת סן פרנסיסקו לא נסבה על הענשת הגרמנים. הפעם הפנו חברי המשלחות את מבטם אל העתיד, אל עתות שלום ואל תכנון עולם חדש וטוב יותר. על סמאטס הוטלה משימת ניסוח המבוא לאמנת האו"ם. בסיוע ועדה עבד על טיוטה שקראה למדינות העולם החופשי "למנוע הישנות שסעים במשפחת העמים, שהתרחשו פעמיים בתוך שנות דור, והמיטו על האנושות אסון וכאב לאין שיעור; לכונן מחדש את האמונה בזכויות אדם בסיסיות, בערך חיי אנוש ובקדושתם, בשוויון זכויות לגברים ולנשים במדינות גדולות כקטנות; לטפח קדמה חברתית ולשפר את תנאי המחיה באווירה של חופש מלא".

הטיוטה דיברה על סובלנות, על שלום ועל מנגנון בינלאומי לטיפוח קידום כלכלי וחברתי. הנימה הייתה נשגבת וסמאטס היה מרוצה, אם כי נדרש ליטוש אחרון בטרם תוצג הגרסה הסופית לאישורם של הצירים. באשר ליתר נושאי הוועידה, סמאטס היה אופטימי פחות. עוד בטרם הסתיים השבוע הראשון להתכנסותה, כבר שקעו ההליכים בביצת הוועדות, במאבקים פרוצדורליים, באיומי נטישה, בהחלטות ובהחלטות שכנגד, בבירוקרטיה ובתמרונים להשגת מעמד בהילולה הבינלאומית שעינה האחת על הציבור מבית והשנייה על הציבור מחוץ. מקצת הבעיות נבעו מהיעדר דמויות בעלות שיעור קומה בסן פרנסיסקו. וילסון, קלמנסו ולויד ג'ורג' היו דמויות עתירות כוח בוורסאי. הם אף פעם לא אפשרו להליכים לחמוק משליטתם.

האומות המאוחדות נזקקו לרוסיה הרבה יותר מאשר לפולין. מולוטוב היה מודע לכך היטב

לעומתם, היו יורשיהם בסן פרנסיסקו ננסים. לא הייתה בנמצא אישיות משכמה ומעלה שתתווה את הדרך. סמאטס עצמו היה עשוי לשמש בתפקיד ואכן מונה לנשיא המועצה הכללית, אך זה עתה מלאו לו שבעים וחמש והוא היה קשיש מכדי להוביל את הוועידה בכוחות עצמו. היא נזקקה לאנשים צעירים שיתפסו את השור בקרניו ויוליכו אותו בהצלחה בכיוון הנכון.

***

סמאטס לא היה היחיד ברתיעתו מהתנהלות הוועידה. אדס ֶטטיניוּס מארצות הברית ואנתוני אידן מבריטניה היו שותפים לדעתו. שניהם ראו בחירוק שיניים כיצד חברי המשלחות נאבקים ללא הרף על זוטות כמו סידורי ישיבה, במקום להתמקד בסוגיות החשובות. ההתחבטות באותו בוקר יום שני הייתה אם לתת לדיקטטורה הפרו־נאצית של ארגנטינה מושב בוועידת האומות החופשיות: האם להזמינה רשמית או רק להעניק לה רשות להשתתף כמשקיפה. תשע־עשרה המדינות האחרות באמריקה הלטינית סיכמו ביניהן שאם ארגנטינה לא תקבל מושב, אין לתת מושב לשתי גרורותיה של ברית המועצות, ביילורוסיה ואוקראינה. אך ברית המועצות טענה בתוקף שמושביה אינם נתונים כלל לדיון. ושאם תקבל ארגנטינה מושב, מדוע ייגרע חלקה של פולין, וזאת חרף העובדה שהרוסים הקימו בוורשה ממשלת בובות ולא הייתה להם כל כוונה לאפשר שם בחירות חופשיות והוגנות? הוויכוחים נמשכו עד אין קץ.

חלק ניכר מהשדולנות התקיים בחשאי, והדיפלומטים חתרו להשיג הסכמים מאחורי דלתיים סגורות. אד סטטיניוס התמקם בסוויטת הפנטהאוז במלון פיירמונט. המשלחת האמריקנית נפגשה שם מדי יום ביומו, כדי להיוועד עם מקבילותיה מבריטניה, מסין, מצרפת ומברית המועצות. כשלא השתתף בישיבות, לא חדל סטטיניוס לשוחח בטלפון עם טרומן, עם אידן, עם שגריר ברית המועצות אנדריי גרומיקו ועם אחרים — התייעץ עם מקצתם, ייעץ לכל היתר וחתר ללא לאות לקידום התהליך.

גם אידן הרבה לשוחח בטלפון, לפענח מברקים מצ'רצ'יל בבית או להיפגש עם דיפלומטים בפינות שקטות. כל התהליך היה מייגע, מקהה חושים, סוחט נשמה, ואיש לא הפיק ממנו הנאה, אפילו הדיפלומטים המקצועיים והשדולנים שזה היה לחם חוקם. ועם זאת, אף שהכוורת רחשה ברברת מהסוג הגרוע ביותר, לזכותה של ועידת האומות המאוחדות נזקף גורם אחד מהותי שעליו היו הכול תמימי דעים — היא עדיפה על מלחמה.

***

בראש המשלחת הרוסית עמד שר החוץ ויאצ'סלב מולוטוב. הוא התגורר במלון סיינט פרנסיס, שבו צרו עליו נערות מתבגרות ולהוטות לקבל את חתימתו בהגיעו משדה התעופה. הרוסים עשו יותר מכל אחד אחר לעצירת התקדמותו של הצבא הגרמני, והעולם החופשי היה אסיר תודה. אך הרצון הטוב של שנות המלחמה נשחק עד מהרה, כשקומוניסטים וקפיטליסטים נפגשו בסן פרנסיסקו וכשלו למרבה הצער ביישוב מחלוקותיהם.

שיתוף הפעולה במלחמה פינה את מקומו לפרנויה ולחוסר אמון, כשהרוסים התייצבו בגלוי מול בעלות הברית המערביות והבהירו בתוקף שהאופן שבו רואים הבריטים והאמריקנים את אירופה בעולם שאחרי המלחמה, שונה בתכלית מהאופן שבו רואים הם את היבשת. הרוסים רצו לשלוט בכל המדינות לאורך גבולותיהם האירופיים: צ'כוסלובקיה, אסטוניה, הונגריה, לטביה, ליטא, פולין, רומניה וכל מדינה שיוכלו להניח עליה את ידם, וזאת על מנת ליצור רצועת ביטחון רחבה ככל האפשר שתגן על גבולותיהם מפני כל אפשרות של פלישה מהמערב.

אחרי ככלות הכול, הם סבלו מאז 1941 ולא התכוונו להתפשר על פחות. הם אטמו אוזניהם לכל התנגדות שהביעו בעלות הברית המערביות וחשדו שבכוונתן להעביר מדינות אלה להשפעתן כדי לקרוא תיגר על הקומוניסטים בבוא העת. השלל — למנצח. זו הייתה השקפת העולם הרוסית, וממנה לא סטו כהוא זה. מולוטוב היה התגלמותה של הפרנויה הרוסית. בטרם הגיע לסן פרנסיסקו, עשה ימים אחדים בוושינגטון ושהה ב"בלייר האוס" בשכנות קרובה למשפחת טרומן. הוא שעשע את כולם בסירובו לשבת בגבו אל הדלת או אל החלון. משרת אישי רוסי בדק את כיסי חליפותיו כשחזרו מהמכבסה, ואיש צוות רוסי התבונן דרך קבע במארחים האמריקנים שהציעו את מיטתו. הוא אף הדהים את מארחיו האמריקנים כששוטט בגנים של "בלייר האוס" בשלוש או בארבע לפנות בוקר, אחרי שהכול שכבו לישון.

גם בסן פרנסיסקו לא שינה מולוטוב ממנהגו. לכל מקום נלוותה אליו שורה צפופה של סוכנים סובייטים חמורי סבר בחליפות איומות. מולוטוב נראה נחוש לפרש כל דבר שנקרה בדרכו באופן השלילי ביותר. הוא כבר השקיע את מרב מאמציו בהקמת מהומות בוועידה, כשיצר התנגדות מאולצת להצעותיהן של מדינות אחרות ואיים בנטישה דרמטית כשהצעותיו נדחו. לתדהמת המשקיפים, הוא נראה נחוש להרוס את האומות המאוחדות עוד בטרם הוסכם על ניסוח האמנה.נרָאה שרעיון שיתוף הפעולה בין מדינות אינו עולה בדעתו כלל. בסוגיית פולין גילה נוקשות יוצאת דופן. הרוסים היו נחושים לכפות על ורשה ממשלה קומוניסטית שתישא עיניה תמיד למוסקבה, לקבלת הוראות בכל עניין. אך הבריטים והאמריקנים ראו בעיני רוחם את פולין החופשית כפי שהייתה לפני המלחמה.

הבריטים ייחסו לסוגיה זו חשיבות מיוחדת משום שחירותה של פולין הייתה הסיבה שהם יצאו למלחמה. הבריטים רצו לזמן את מולוטוב לשיחה ולהודיעו ללא כחל וסרק שחירותה של פולין אינה נתונה למיקוח. אך האמריקנים לא גיבו אותם, שכן חששו שנקיטת קו קשוח מול מולוטוב עלולה להביא את רוסיה להחרמת הוועידה. האומות המאוחדות נזקקו לרוסיה הרבה יותר מאשר לפולין. מולוטוב היה מודע לכך היטב ולא ראה סיבה להציע ויתורים כלשהם. מדוע שיעשה כן, כשלברית המועצות יש מיליוני חיילים זמינים?

***

עם האמריקנים הרבים שלא התרשמו מהתרגילים של מולוטוב, נמנה גם לוטננט ג'ק קנדי, ששירת בצי האמריקני עד לא מכבר. לאחר שירות פעיל כמפקד ספינת טורפדו באוקיינוס השקט, התכונן קנדי לניתוח בגבו, בטרם יתחיל ללמוד משפטים בסתיו. בינתיים הבטיח אביו את נוכחות בנו בוועידה, ככתב של שיקגו הרלד אמריקן ושל עיתונים נוספים בבעלות ידידו ויליאם רנדולף הרסט. ימי המלחמה של ג'ו קנדי לא היו מכובדים כשל בנו ג'ק. כשגריר ארצות הברית בבריטניה ב־1939, היה מקורב מאוד לראש הממשלה נוויל צ'מברליין ותמך במדיניות הפיוס שנקט זה כלפי גרמניה, הן משום שהגרמנים קופחו בוורסאי והן משום שהנאצים נראו כרע במיעוטו בהשוואה לקומוניסטים. ביום שבו פרצה המלחמה התקשר ג'ו קנדי מיד בטלפון לצ'מברליין. הוא נכח עם בנו ג'ק בבית הנבחרים כשנשמעה האזעקה המתריעה על מתקפה אווירית, ומיהר למקלט עם כל חברי הפרלמנט. אך קרבתו של קנדי לצ'מברליין לא היטיבה עמו בחודשים הבאים, שכן בריטניה התכוננה למלחמה. קביעתו שהבריטים ייכנעו עד מהרה הייתה החטאה מוחלטת.

דיפלומטים מקצועיים בארצות הברית פעלו והצליחו להחזירו הביתה. בכך לא תמו צרותיו של קנדי. בנו הבכור ג'ו, כשם אביו, נהרג בתאונה אווירית מעל סאפוֹק וחיסל את שאיפות אביו לְקנדי בבית הלבן. מגיל צעיר הוכן ג'ו הבן בקפידה לנשיאות, וחונך לצפות לכהונה כדבר מובן מאליו. עבר ראוי בפעילות מבצעית היה חיוני לכל מי שנשא עיניו לכהונה רמה בעתיד, אך מוות בשירות פעיל לא היה כלול בתוכניותיו של קנדי האב. ג'ו ביכה את מות בנו ככל אב, אך התאבל גם על שאיפותיו המשפחתיות. מעתה הוטלה הגלימה על כתפיו של ג'ק, השני בארבעת בניו.

כאשר ארגן את נוכחותו של ג'ק בוועידת האומות המאוחדות, קיווה ג'ו שהאיש הצעיר יגלה עניין בפוליטיקה או לפחות ילמד כיצד עושים היסטוריה. מיליונים ישימו לב לרשימותיו, "מנקודת מבטו של חייל פשוט", בעיתוני הרסט. ג'ק נענה לרצון אביו והתמקם במלון פאלאס, משם דיווח על הוועידה ביום ורדף שמלות בלילה. הוא לא הצטיין במיוחד ככתב. את המוניטין קנה לעצמו הודות לספרו "מדוע אנגליה נרדמה", שכתב בעבורו סופר צללים. אך על כישורי כתיבתו הלוקים בחסר חיפו כישורי הבחנה חדים ושכל ישר. הוא לא התרשם ממולוטוב, אם כי גילה הבנה לחשש הרוסי מפני פלישה נוספת ולסירוב להתמודד עם ממשלה אנטי־קומוניסטית באחת המדינות בגבולה המערבי של רוסיה: "לרוסים יש חששות כבדים הרבה יותר משלנו מפני פלישה גרמנית חוזרת. לכן הם רוצים להבטיח את גבולותיהם המערביים. שום ממשלה עוינת לרוסיה לא תורשה לקום לאורך גבולותיה... הם חשים שהרוויחו ביושר את זכותם לביטחון. הם זקוקים לו, יהיה אשר יהיה."

ג'ק קנדי האמין שהבנת נקודת המבט של הצד השני היא מחצית הדרך לניצחון במאבק. האומות המאוחדות לא הלהיבו אותו. לעומת גילויי האומץ וההקרבה שראה במלחמה, התאכזב מ"ההססנות ומהאנוכיות של המדינות שנאספו בסן פרנסיסקו". ויותר מכול סלד מהאופן שבו נבנתה תשתיתו של הארגון החדש, שבו הוענקה זכות וטו לכל אחת מחמש המדינות הקבועות במועצת הביטחון. שכן, משמעותה המעשית של זו הייתה שבריטניה, סין, צרפת, ברית המועצות וארצות הברית רשאיות, כל אחת מהן, להתנגד לכל דבר שלא יישא חן בעיניהן, ובכך ראה קנדי מתכון בטוח לאסון. האומות המאוחדות אמורות לפתור בעיות תוך שיתוף פעולה, ולא לטרפד כל התנגדות. קנדי תהה אם ערוץ זה יתאים אי־פעם ליישוב מחלוקות בעולם, אם תשתיתו פגומה כל כך מלכתחילה.

***

אורסון ולס היה אף הוא כתב בוועידה, אם כי לא בשירות עיתוני הרסט. הופעתו ב"האזרח קיין", דיוקן מוסווה אך בקושי ולא מחמיא ביותר של איל העיתונות, הבטיחה שלעולם לא יועסק בתאגיד הרסט. ולס היה כתב של איגרת מידע יומית בשם העולם החופשי, שראתה אור באנגלית, בצרפתית ובספרדית בתקופת פעילותה של הוועידה. הוא גם הנחה את "פורום העולם החופשי" ברדיו, שבו ראיין חברי משלחות באו"ם על המתרחש ואפילו ִאפשר להם להשחיל מילה פה ושם. כפעיל פוליטי ותיק, ששאף להתפרנס מפוליטיקה ולאו דווקא מקולנוע, גילה ולס עניין אמיתי בוועידת האו"ם. הוא טען שהוא מדבר בשם העולם כולו כשדרש שינוי מן היסוד בסן פרנסיסקו. אם אכן היה העולם כולו שותף לתביעותיו הרדיקליות, זו כבר שאלה אחרת.

ואולם, רק מעטים חלקו על הזעזוע העמוק שעוררו בוולס מחנות הריכוז. זה עתה הוקרן בפני חברי המשלחות בסן פרנסיסקו סרטון חדשות שבו נראו הגנרלים אייזנהאואר, פטון ובּרדלי מסיירים ב"אוֹרדרוּף־נוֹרד", מחנה קטן סמוך לבוכנוואלד. ולס הוסיף את דברי פרשנותו בטורו, "אורסון ולס היום":

גופות המתים הנערמות לעדות. התנורים עם מטענם הכבד. המנגנון המשוכלל המוקדש ליצירת כאב. גלגל העין הממצמץ בקבר הפתוח... פטון וברדלי, עיניהם אינן יכולות להכיל את כל זה. אייזנהאואר עושה את צעדיו באטיות מכובדת במהלך החיזיון המתמשך. זעם אדיר ושחור הולם בעוז בלב המפקד.

האמריקנים צילמו גם גרמנים מקומיים בעת שהראו להם מה עוללו בשמם. בדומה למקומות אחרים, האוכלוסייה האזרחית הכחישה מכול וכול שידעה על הזוועות, אך ולס פקפק בזאת:

המשטרה הצבאית נוהגת בעדינות עם עַם האדונים. אפשר להבין זאת, שכן אחרת היו פשוט מחסלים אותם במכה אחת... מקום עינוי אחד, תגלו, הוסווה כבית משוגעים. כאן מתרחש המופע המזוויע ביותר של ה"גרנד גיניול",* ומוגש בהגזמה פרועה: כאן האחראים הם המטורפים... זהו ריקבון הנפש, אשפה רוחנית.
במשך כמה שנים כינינו זאת פשיזם. הצחנה בלתי נסבלת.

 

***

בקצהו האחר של העולם, במעון ציד מלכותי ליד מדריד, עקב גנרל פרנקו הספרדי אחר המתרחש בסן פרנסיסקו בחרדה גוברת. הוא תהה אם ספרד תמצא את מקומה באומות המאוחדות או שארצו תיענש על תמיכתה בצד הלא־נכון במלחמה, ולא תורשה להצטרף לארגון. הסימנים לא היו מעודדים. סמוך כל כך למלחמת האזרחים בספרד, שהסתיימה זה לא כבר, הקפיד פרנקו להרחיק את הספרדים מהעימות הגדול — לפחות עד שהבריטים יובסו — אך מעולם לא היה ספק לאיזה צד נתונה תמיכתו. היטלר דחק בו שוב ושוב להכריז מלחמה על בריטניה ולהרשות לצנחנים גרמנים לתפוס שליטה על גיברלטר ללא דיחוי. פרנקו השיב שאם יעשה כן, הצי המלכותי יתפוס חזקה על האיים הקנריים. הוא התנגד לניסיונות לצרף את ספרד למדינות הציר, אם כי לא טרח להסתיר את אהדתו להיטלר ולמוסוליני והציע להם סיוע רב בחשאי. לדעת בעלות הברית, הוא העניק לאויביהן את כל הסיוע האפשרי, למעט הצטרפות פעילה למלחמה. על כל אלה שילמה ספרד מחיר כבד בנידוי ובבידוד כלכלי, ולמדינות העולם לא אצה הדרך לעשות עסקים עם הספרדים. תחילה, כשגרמניה הפגינה עליונות לא היה בכך כדי להדאיג את פרנקו, אך עתה כשגרמניה מובסת ברור לגמרי שלספרד אין ידידים מלבדה.

זה חודשים מנסה פרנקו להשיב את הגלגל לאחור, וחותר כאחוז תזזית להרחיק את עצמו ממדינות הציר ולהיאבק למען חידוש הקשרים עם מדינות העולם. בלשכתו הוסרו תצלומיהם החתומים של היטלר ומוסוליני ובמקומם נתלה תצלומו של האפיפיור. חיילים ספרדים נסוגו מהחזית הרוסית וסוכנים גרמנים פונו מטנגֶ'ר. זה עתה ניתקה ספרד את קשריה הדיפלומטיים עם יפן ועמדה לנתק את קשריה גם עם גרמניה. במענה לשאלות, הפיץ פרנקו את הידיעה שהפלירט הקודם עם גרמניה היה רק בגדר תחבולה, איזון עדין שנועד לשמור על ספרד מפני כיבוש. מה עוד יכולנו לעשות, כשהצבא הגרמני נושף בעורפנו ואיטליה קרובה כל כך? הוא כתב לצ'רצ'יל ולרוזוולט בתקווה ליצור קשרי ידידות בין המדינות. תגובתו של צ'רצ'יל הייתה צוננת. תגובתו של רוזוולט, שזכר היטב את הברכות שהמטיר פרנקו על יפן לאחר שהפציצה את פרל הרבור, הייתה צוננת עוד יותר.

השניים הבהירו הבהר היטב שלספרד אין מקום בוועידת השלום המתקרבת, וכי אין סיכוי שתשתייך לאומות המאוחדות תחת משטרה הנוכחי. באמנה של האומות המאוחדות אין מקום לפשיזם. לפרנקו היו עוד אויבים בסן פרנסיסקו, אויבים מבית. לאחר ניצחונו במלחמת האזרחים, נמלטו רבים מהרפובליקנים המובסים למקסיקו, שבה התקבלו בזרועות פתוחות. המשלחת המקסיקנית לאומות המאוחדות הושפעה רבות מרפובליקנים אנטי־פשיסטים, שפתחו במסע שדולנות למניעת מושב ליד השולחן מספרד. פרנקו יכול למחות ככל שירצה, אך משטרו מזוהה יותר מדי עם היטלר ועם מוסוליני מכדי שמדינות העולם ירצו לאמצו לשורות הוועידה. גרועות מכול היו החדשות שהגיעו זה עתה ממילאנו. פרנקו קרא באימה את העדויות על מותו של מוסוליני, שנתלה במהופך לפני המון צמא דם, פניו מעוכים ובגופו מחטטים במקלות. היטלר הוא קרוב לוודאי הפשיסט הבא שגורלו יהיה דומה. ואחר כך? במדינה שמנהיגותו פערה בה שסע עמוק ומר, פרנסיסקו פרנקו לא רצה אפילו להרהר בכך.

***

הוא לא היה בודד בחששותיו. בארמון המלוכה באוסלו, חשש גם וידקוּן קוויזלינג מהמחיר שייאלץ לשלם על תמיכתו בצד הלא־נכון במלחמה. כנשיא־שר, כפי שכונה בנורווגיה, שהנאצים העמידו בראש המדינה לאחר שהדיחו את המלך הוֹקוֹן וביטלו את המלוכה, קוויזלינג ידע שיסולק בבושת פנים כאשר ישוב הוקון מגלותו באנגליה והנורווגים יחזירו לעצמם את השלטון. הממשלה הנורווגית הגולה כבר הודיעה על כוונתה להעמיד אותו למשפט בגין שנותיו כמשתף פעולה. כך עשתה גם המחתרת הנורווגית ורבים מהאזרחים מן השורה. מאז התקבע קוויזלינג בשפה לתיאור בגידה במולדת מהסוג הנתעב ביותר. לפני המלחמה היה קוויזלינג מנהיגה של המפלגה הפשיסטית בנורווגיה, אך מעולם לא זכה ביותר משני אחוזים מקולות הבוחרים. כרוח סערה התפרץ לאולפן רדיו בעת הפלישה הגרמנית ב־1940, הכריז על עצמו ראש הממשלה והורה לחדול מיד מכל פעולת התנגדות.

הגרמנים הציבו אותו כמנהיג בובה, ואולם לא היו בנמצא נורווגים בעלי עמדה שהסכימו לשרת בממשלתו. שנות המלחמה עברו על קוויזלינג בכהונה רשמית אם כי נטולת כל סמכות, למעט ציות לפקודות הגרמנים. הוא עודד נורווגים להצטרף לאס־אס וסייע לגרמנים בגירוש יהודי נורווגיה. הוא גם היה אחראי להוצאתם להורג של חברי מחתרת נורווגים, מעשה שלא יישכח לעולם כשישוב השלום למדינה. דאגתו המיידית הייתה נתונה להעברה חלקה של השלטון לאחר שהגרמנים יעזבו. הוא ניהל ישיבת קבינט בארמון ב־29 באפריל כדי לדון בדיווחי הרדיו בדבר גישושיו של הימלר אצל בעלות הברית.

הדיווחים התקבלו בהתלהבות בנורווגיה. אנשים יצאו לרחובות לחגוג עד שהמחתרת הזהירה אותם לשמור על פרופיל נמוך ולא להתגודד בהמון. בעוד השלטון הנאצי מתפרק, החליטה ממשלתו של קוויזלינג להכריז על עצמה ממשלת מעבר, שאין לה כל שיג ושיח עם הגרמנים וכל מטרתה "למנוע הפרות סדר, מלחמת אזרחים ופעילות צבאית על אדמת נורווגיה" עד סיום המלחמה. לאחר מכן אין לדעת מה צופן העתיד. קוויזלינג הבין מה צפוי לו בטווח הארוך, אך ידיעה זו לא מנעה ממנו לקוות לנס. בדומה לרבים מהמנהיגים הפשיסטים, לא היה לו מושג של ממש עד כמה תיעבו אותו אזרחים מן השורה. הגרמנים הציעו להעמיד לרשותו צוללת וידידיו יכלו להסתירו בעת הצורך, אך הוא לא היה מוכן להימלט בחטף בהגיע זמן הפירעון. הוא הסביר זאת למזכירתו, ועמד על כך שפעל רק למען נורווגיה וכי מצפונו נקי:

אני מתכוון להישאר במקומי. חלל פוליטי הוא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות. בכל מקרה, אני חש סיפוק על שמשלתי בנורווגיה בדומה לאוֹלאב טריגוַוסוֹן, וּודאי לא באופן גרוע יותר בהתחשב בנסיבות. עד כמה שהדבר נוגע לי, אמסור את המדינה במצב טוב לא פחות לשליטיה העתידיים, בהנחה שאלה לא יהיו רוסים. נגד הרוסים אגייס כל מי שמסוגל לשאת נשק, יהיו התוצאות אשר יהיו.

המלך הוויקינגי אולאב טריגווסון, היה נערץ על בני עמו. קוויזלינג היה שנוא, אם כי אי־אפשר לומר שהיה מוג לב. הוא החליט שבמקרה הגרוע ביותר יסגיר את עצמו לידי הממשלה הנורווגית הנכנסת ויסכין עם גורלו, יהיה אשר יהיה. במקרה הטוב הוא יידון למאסר ממושך, במקרה הגרוע — להוצאה להורג בידי כיתת יורים. ואולם קוויזלינג לא פחד. הוא העדיף להישאר ולא להימלט או לשים קץ לחייו כפי שהתכוונו לעשות רבים מחברי ממשלתו, עתה משאיבדו את החסות הנאצית.

המאמר מבוסס על פרק 10 מספרו של ניקולס בסט "חמישה ימים שזעזעו את העולם: אירופה בשלהי מלחמת העולם השנייה", הרואה אור בימים אלה בהוצאת כתר ספרים. תרגמה רוני אמיר

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ניקולס בסט.
§ מאמר | # היסטוריה
- דימוי שערונסטון צ׳רצ׳יל בוועידת ילטה, עם פרנקלין רוזוולט וג׳וזף סטלין. צילום: סוכנות הלטון


תגובות פייסבוק

2 תגובות על יום שני, 30 באפריל 1945

01
.

בתמונה: איך הגמד הזה סטלינג(1.60) נראה בגובה של רוזוולט וצ'רצ'יל...מה לעזאזל דחפו לו שם מתחת לישבן ? ולמה לרוזוולט שבקושי חי יש סיגריה ביד ?