יום ששי יש מאין

אין חברה אנושית ללא טקסים. וכשאין טקס, הוא נוצר כמו מאליו. כזה הוא המקרה של ארוחת יום ששי הישראלית. מה היא אומרת עלינו, כבני-אדם? האם היא סימן לנורמליות?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

כמרצה לאנגלית במכללה קראתי יום אחד עם הסטודנטים בכיתה מאמר דעה בשם ״מעבר לאוכל״ (It's More Than The Food) מאת הסופר והמשורר סי.ג׳יי מור, שהתפרסם בניו יורק טיימס בשנת 2006. המאמר מתחיל בשיחה בין מור לחברו הבריטי. מסתבר שהחבר, אשתו, ובנם המתבגר נמצאים בבית בערבים, ובכל זאת הם אינם נוהגים לאכול ארוחת ערב משפחתית. החבר מספר: ״אשתי ואני אוכלים על מגש מול הטלוויזיה, ובני אוכל בחדרו״. ״ומתי יוצא לכם לשוחח?״ שואל אותו מור: ״כמעט אף פעם״, עונה לו החבר.

כששאלתי את הנוכחים בכיתה כמה מהם נהגו לאכול ארוחת ערב משפחתית בילדותם ובנערותם, איש לא הרים את ידו

ניכר היה שבדידותם של שלושת בני המשפחה, החיים בבית אחד, אך אינם אוכלים יחדיו, נגעה ללבם של הסטודנטים. אבל כששאלתי את הנוכחים בכיתה כמה מהם נהגו לאכול ארוחת ערב משפחתית בילדותם ובנערותם, איש לא הרים את ידו. הם סיפרו שבמשך השבוע מעולם לא ישבו לאכול יחד עם הוריהם. תשובתם של הסטודנטים הפתיעה אותי, כי הייתה שונה מאד מהמציאות שאני הכרתי.

בילדותי, בחיפה בשנות השישים, אכלנו יום יום ארוחת צהרים משפחתית. גם בבגרותי, כשהיתה לי משפחה משלי, מסורת הארוחה המשותפת נמשכה. חיינו שנים רבות בארצות הברית, וכך גם היה מקובל אצל כל מכרינו. כל ערב בשעה שש השתררה דממה טלפונית: הכלל הלא כתוב קבע שהערב הוא זמן משפחתי. באותה תקופה, סוף שנות השמונים של המאה העשרים, התקשורת האמריקנית התגייסה כדי לסייע לחיזוק ערכי התא המשפחתי דרך ארוחת הערב המשותפת. מאמרים בעיתונים, תוכניות רדיו וטלוויזיה, הוקדשו לנושא, והמשפט הזכור לי מאותה תקופה היה ״משפחה שאוכלת יחד נשארת יחד". גם כשחזרנו לארץ המשכנו לאכול יחד ארוחה משפחתית מידי ערב, אך משום מה לא התעכבתי לשאול את עצמי האם כך נוהגים כולם.

שולחן ערוך

לקראת הביחד: שולחן ערוך. תצלום: Rawpixel

בהמשך המאמר טוען מור שאכילה בצוותא היא אחת הפעילויות החברתיות המתורבתות ביותר בחיינו. הוא מאמין שאם נאכל עם ילדינו תהיה לזה השפעה משמעותית על תהליך החִברוּת שלהם. הוא נותן דוגמה של מורה בבית ספר בינלאומי, שיצאה לשבוע גיבוש עם קבוצה של תלמידים בני ארבע עשרה. בין שאר הפעילויות שעשו המתבגרים הייתה גם סעודה יומית סביב שולחן ערוך וחגיגי. הסתבר שרק שניים מבין עשרת התלמידים שיצאו לפעילות דווחו שהם נוהגים לאכול ארוחת ערב עם משפחתם. לרוב האחרים לא היה מושג על דרך ההתנהלות מסביב לשולחן. הם אכלו בדממה ולא שוחחו, ולא הייתה להם שום מודעות לנימוסים המקובלים של אכילה משותפת. הם לא ידעו, למשל, שמקובל להגיש לעצמך מהמנות שנמצאות במרכז השולחן, ואחר כך להעביר את המנה לזה שיושב לצידך.

כדי לעזור לתלמידים לנווט את דרכם סביב השולחן, המורה נתנה הנחיות לאכילה בצוותא: התלמידים נדרשו לדאוג לשכניהם ולהעביר להם לפי הצורך אוכל, מים, לחם וכו'. כל יום היה עליהם לשבת ליד בן כיתה אחר, כדי שתווצר הזדמנות לשוחח עם חברים רבים ככל האפשר.

המורה שמה לב שתוך ימים בודדים התרחש שינוי גדול ומפתיע: הנערים הפכו מיחידים וזרים זה לזה לקבוצה מגובשת. הם שוחחו ביניהם, וציפו בקוצר רוח לסעודה המשותפת. נראה היה שהם למדו להשתתף בטקס החברתי של אכילה קהילתית.

בדומה לתלמידים במאמר של מור, גם הסטודנטים בכיתה שלי לא הכירו את המנהג של ארוחות ערב יומיומיות עם המשפחה, ולא היו מודעים לערך של ארוחה משותפת. אבל לעומת זאת, כולם דווחו שמאז ומתמיד ביום שישי נהוג במשפחתם לאכול ביחד ארוחת ערב: פעם בשבוע הם נפגשים לארוחה חגיגית עם משפחתם הגרעינית והמתרחבת.

מהדיון בכיתה למדתי על מנהג ישראלי חדש יחסית, שלא היה קיים בזמני בחברה שבה גדלתי. בתור תרגיל ביקשתי מהסטודנטים לכתוב רשימה על ארוחת הערב במשפחה שלהם. הם הגיבו בשמחה ובצעו את המשימה על הצד הטוב ביותר. הם כתבו חיבורים ארוכים ומפורטים, באנגלית, שבהם תארו את ארוחת הערב אצלם במשפחה. לאור ההצלחה המשכתי במסורת החיבורים, ובמשך שמונה שנים, משנת 2006 ועד סוף שנת 2014 (אז עזבתי את המכללה למנהל), הסטודנטים כתבו רשימות אישיות על החוויות שלהם בארוחה המשפחתית ביום שישי בערב. מרבית הסטודנטים בכיתות שלימדתי היו בשנות העשרים לחייהם, הם הגיעו ממקומות שונים בארץ, ומרקעים מגוונים. מרביתם התגוררו עדיין בבית ההורים, ואחרים גרו בדירות שכורות באזור המרכז. אחדים חיו בזוגיות, אך כמעט לא היו ביניהם סטודנטים נשואים או הורים לילדים.

תל אביב, ערב, שקיעה

ערב יורד על תל אביב. תצלום: fabcom

כיון שהנחתי שלאנשים צעירים תהיינה השגות אודות המחויבות לבלות את הערב החופשי שלהם עם המשפחה, עודדתי את הסטודנטים להביע את דעתם בכנות. אבל ברשימות שכתבו לא הופיעה מעולם ביקורת גלויה או סמויה על הדרישה להשתתף בארוחה. הרשימות שכתבו היו שיר הלל לארוחת הערב: הסטודנטים תארו ערב משפחתי אידילי, ללא שום הסתייגות או אירוניה.

הייתי משוכנעת שההורים הם אלו שיוזמים את הארוחות ודורשים שילדיהם הבוגרים ישתתפו בהן, אך הסתבר מהחיבורים שלא כך הדבר. הילדים הבוגרים היו מעוניינים מאוד בקיום המפגשים. הסטודנטים שעדיין התגורר בבית הוריהם, כמו אלו שעזבו את הבית, כתבו שהם מחכים ליום שישי כדי לבלות עם המשפחה. הם גם הדגישו שהם עושים כל מאמץ להגיע ולא להחמיץ ארוחה. רבים מהכותבים דווחו שיום שישי אצל ההורים הוא נקודת האור בשבוע שלהם. זאת ההזדמנות היחידה שלהם להיפגש בנחת עם אחיהם ואחייניהם, ולפגוש את הסבים והסבתות. הם הזכירו את חשיבות השיחה עם המשפחה, ופירטו את סוגי האוכל שחיכו להם בבית.

הדגש הושם על ההווי המשפחתי ועל השמחה שמביא המפגש. הסטודנטים סיפרו ששאבו נחמה מכך שמפגש יום השישי אצל ההורים איננו משתנה

רוב הסטודנטים דווחו שהמפגש התקיים בבית הוריהם או אצל הסבים, רובם נפגשו בשישי בערב, חלקם בשבת בצהרים, ורק מעטים בשישי בצהרים. למרות השוני בין הכותבים, תיאור האירוע היה כמעט זהה. הם סיפרו בפירוט על השתלשלות הערב ועל תפקידים קבועים לפני הארוחה, תוך כדי הארוחה, או בסיומה. למרות שיום שישי, באופן מסורתי, הוא הערב שבו יוצאים לבלות, החיבורים כללו תיאורים של פעילויות הפנאי לאחר הארוחה (לדוגמה: לאחר המנה האחרונה הדליקו טלוויזיה וצפו יחדיו בתכניות, הגישו פיצוחים וישבו בסלון ושוחחו, שיחקו עם האחיינים וכו'). ניכר שהם אינם ממהרים לעזוב, אלא להפך, הם מבלים את הערב בחיק המשפחה. באופן מפתיע לא היה מקום בתיאורים לטקסים הדתיים הקשורים בערב שבת. הדגש הושם על ההווי המשפחתי ועל השמחה שמביא המפגש. הסטודנטים סיפרו ששאבו נחמה מכך שמפגש יום השישי אצל ההורים איננו משתנה.

היו גם סיפורים שונים: עולים חדשים וסטודנטים, שלא היה להם לאן ללכת ביום שישי, כתבו רשימות נוגעות ללב על הכמיהה שלהם לבית שבו יוכלו להתארח. חלקם העלו זיכרונות מארוחת ערב שאליה הוזמנו על ידי חברים. רובם כתבו שכאשר תהיה להם משפחה הם מתכוננים להנהיג מסורת שבועית של ארוחת יום שישי בערב.

מהחגיגיות והרצינות שבה תארו הסטודנטים את ארוחת יום שישי בערב הבנתי שהם מתארים סוג של טקס ישראלי, המתרחש מידי שבוע במשפחות רבות ברחבי הארץ.

עד כה, נראה כי אין מחקר אקדמי על ארוחת יום שישי בחברה הישראלית. בספר ״טקסים חילוניים״, מונות העורכות, סלי מור וברברה מיירהוף, מספר מאפיינים של הטקס: חזרתיות של הארוע מבחינת תוכן, צורה או כל שילוב שלהם. הצגה: לא הכל בטקס הוא ספונטני, אלא יש בו משחקי תפקידים רבים, כמו במחזה. התנהגות מיוחדת או מסוגננת, ושימוש בסמלים. סדר: טקסים הם מטיבם ארוע מאורגן של א/נשים או אלמנטים תרבותיים. יש לאירוע התחלה אמצע וסוף בסדר מסוים. למרות שיכולים להיות גם אלמנטים ספונטניים, סדר הוא האלמנט העיקרי בטקס והוא גם הדבר שמבדל טקס מארוע יומיומי.

המילון לסוציולוגיה בהוצאת אוקספורד מגדיר טקס כצורת התנהגות הכוללת חזרה על סדרת פעולות, המתקיימת בזמנים מסוימים ויש בה אלמנטים סימבולים. הדת היא אמנם  התחום העיקרי שבו מתקיימים טקסים, אך כיום משתמשים במילה גם לתאור פעולות יומיומיות שאינן קשורות בדת.

במושג טקס במאמר זה אני מתכוונת לאירוע חברתי בעל משמעות חברתית, תרבותית, וסמלית. מקורה של המילה טקס היא במילה היונית taxis (סדר, ארגון) – ואכן, הטקס הוא אירוע שיש לו סדר מסוים, כללים מוכרים שחוזרים על עצמם, ולמשתתפים בו יש תפקידים ידועים. בנוסף, קיימת בו העברה של ערכים תרבותיים.

ארוחת הערב ביום שישי יכולה בהחלט להיחשב טקס: היא אירוע פומבי, שבו נוכחים בני המשפחה הגרעינית והמורחבת. הארוחה מתקיימת מידי יום שישי בערב בשעה קבועה. יש בארוחה רצף פעולות הידוע מראש, וכללים ותפקידים המוכרים למשתתפים. ארוחה זאת אינה רק מפגש משפחתי. בהיותה ארוחת ערב שבת, קיימים בה – גם במשפחות שאינן מגדירות עצמן דתיות ואפילו מסורתיות – אלמנטים סמליים, המאפיינים טקס, כמו קידוש וברכות.

במאמר ״אוכל כטקס: שיגרה או מוסכמה״, דיוויד מרשל מאוניברסיטת אדינבורו טוען שארוחות משותפות מחזקות את השייכות לקהילה הנרחבת יותר והן אלו שמייצרות הרגשה של המשכיות וקשר עם העבר.

הארוחות המשותפות בילדותי לא חיזקו את הקשר עם הקהילה, וגם לא נתנו הרגשה של המשכיות. היינו תמיד רק ארבעה סביב השולחן: הורי, אחי ואני. לאבי לא נותרה משפחה, הוא הגיע לפלשתינה מברלין בשנת ,1934 בגיל עשרים ואחת, לבדו, ולא ראה שוב את משפחתו. רוב חברי הגיעו גם הם ממשפחות אשכנזיות קטנות, ובגלל השואה רק למעטים מאיתנו הייתה משפחה מורחבת הכוללת סבא וסבתא. הוריה של אמי, שעלו לארץ בשנות השלושים, נפטרו בגיל צעיר יחסית, ואחיה היו מפוזרים ברחבי הארץ. בשנות השישים, בהיעדר כלי תחבורה, המרחקים בתוך הארץ היו עצומים, ולכן התראינו עם המשפחה המורחבת רק לעיתים נדירות.

אבל כיום, חמישים שנה מאוחר יותר, המצב שונה לגמרי. אחד המאפיינים של ארוחות יום שישי העכשווי הוא הקשר הבין דורי. פעם בשבוע, המשפחה המורחבת מתאספת סביב לשולחן: סבים, סבתות, הורים, ילדים ונכדים. בניגוד לארה״ב למשל, שבה המרחקים הגאוגרפים אינם מאפשרים למשפחה, המפוזרת ברחבי היבשת, להיפגש יותר משלוש פעמים בשנה, בישראל של היום המרחקים הצטמצמו מאד ומאפשרים מפגשים תכופים.

סרפינג, גלישה, תל אביב, חוף, ים

יום ששי אחר הצהריים. ומיד קופצים אל ההורים, לארוחה. תצלום: איהור סבלייב

ארוחה זאת היא גם הזדמנות להזמין לשולחן את החברים של הילדים ואת בני זוגם. כך מתרחב החוג המשפחתי ונוצרים מעגלים נוספים. במרוצת השנים, כשהילדים גדלים, מתחתנים והופכים להורים בעצמם, מתחזקת תחושת ההמשכיות.

לארוחת הערב ביום שישי יש מקום כבוד מיוחד ברדיו הציבורי שלנו. כבר יותר מעשרים וחמש שנה, העיתונאי והשדרן ירון אנוש מקדיש לנושא מדור מיוחד בתכנית הרדיו שלו ״קול שישי״ (רשת ב׳ ביום שישי מארבע-עד-שש). אחת לשבוע, במסגרת המדור, אנוש מטלפן לאחת המאזינות (כמעט תמיד הן נשים), ה"מכניסה" אותו למטבחה, מרימה את מכסי הסירים, ומתארת בפירוט מה היא מבשלת השבוע, כמה ומי יגיעו לארוחה, ומה יאכל כל אחד מבני המשפחה.

יתכן כי ארוחות משותפות, טקסיות, הן אחד הבלמים האחרונים העוצרים את התפרקות המשפחה בעת המודרנית

אנוש מעיד מנסיונו שבמשך השנים, מאז שהתחיל לשדר, מסורת ארוחת הערב המשפחתית התחזקה והשתרשה בחברה הישראלית. לדעתו, ארוחת הערב ביום שישי הפכה למוסד כל כך משמעותי בחברה הישראלית כיון שלרבים מבני הדור השני לא היו סבא וסבתא. ״לאחר שניתקו היסודות והקשר לעבר אבד, כולנו היינו זקוקים למשהו שיצור את החוויה של יסוד קבוע ומשפחתי, משהו שיש בו חזרה ופרמננטיות״.

אנוש מאמין שבחברה שלנו, שבה נעלמת האינטימיות, ארוחת יום השישי מהווה הזדמנות לקירבה. הוא מגדיר את ארוחת יום שישי אצל ההורים כיום ״כאחד הבלמים האחרונים העוצרים את התפרקות המשפחה בעת המודרנית״.

במחקר שעשתה הסוציולוגית ריה סמית (Ria Smit), והתפרסם במאמר ״שימור זיכרונות משפחתיים דרך פעילות סמלית: כיצד צעירים תופסים את הטקסים המשפחתיים במשפחת המוצא שלהם״ (2011), סמית מתייחסת לשורה של מחקרים שמצאו שטקסים משפחתיים תורמים לחיזוק המשפחה ביום יום ובזמנים קשים. היא מגדירה טקסים אלו כהתנהגות שחוזרת על עצמה ושבמרוצת הזמן מתלווה אליה משמעות סימלית. סמית חקרה את המעורבות של צעירים בדרום אפריקה, בני תשע עשרה עד עשרים וחמש, שגרים עדין בבית הוריהם, בפעילויות שונות כמו למשל ארוחות משותפות. בסקר שערכה  היא מצאה שכל הצעירים השתתפו ברצון בפעילויות המשפחתיות. רובם התייחסו אל הטקסים בצורה חיובית ומצאו בהם משמעות סמלית. ראוי לציין שכשהם תארו את הפעילויות האהובות האלו, הצעירים הזכירו את ההווי המשפחתי, ואת יצירת זיכרונות משותפים ושימורם כמשמעותיים ביותר בטקס.

היחס החיובי של הצעירים בדרום אפריקה לטקסים המשפחתיים בבית הוריהם, זהה כמעט לגמרי למה שכתבו הסטודנטים במכללה למנהל בישראל. הם אמנם לא השתמשו בביטויים כמו ״יצירת זיכרונות משותפים ושימורם״, אבל חיבוריהם העידו על כך שארוחות הערב, הפכו עבורם לאורך השנים לזיכרון משמעותי ביותר, המורכב מטעמים, ריחות, מראות, ותחושות. זיכרון זה משמח את הסטודנטים, ומחזק אותם.

שאלתי את פרופסור טל שביט, ראש בית הספר למנהל עסקים במכללה למינהל, החוקר את תופעת האושר בחברה הישראלית, על משמעותו של זיכרון ארוחות הערב בעיניי הסטודנטים. שביט טוען ש״האוכל הוא זה שמייצר זיכרונות. אם תשאלי אנשים מה הם זוכרים מהבית יגידו לך, את האוכל שאמא בישלה... האוכל אינו האוכל עצמו אלא הזיכרון שהוא מייצר: הריחות. יום שישי זה הריחות. זה לא רק זיכרון במוח, אלא זיכרון חושי... הריחות והטעמים של בית אמא, זה הסיפור של האושר, שם הוא נכנס בזיכרונות האלו״.

שביט סבור שאנשים הצעירים, כמו הסטודנטים, רוצים לקחת חלק בארוחת יום שישי מדי שבוע, כיון שבעידן המודרני בו ״כולם כל כך עסוקים ויושבים זמן כה רב מול מסכים, ההזדמנות לשבת יחד מנותקים מטלפונים ומטכנולוגיה באירוע משפחתי היא נקודת אור... לאנשים הצעירים היום חסר המגע האנושי, והצורך הזה קיים בכל גיל״.

בתקופה שבה אין למשפחה הגרעינית זמן ואפשרות להיפגש סביב שולחן האוכל באופן יומיומי, המשפחה המורחבת מצליחה להתכנס מידי שבוע לארוחת יום שישי. חזרתיות זאת יוצרת הרגשת בטחון של קביעות ויציבות. ארוחה חגיגית זאת יוצרת הזדמנות ללכד את בני המשפחה ולחזק את תחושת השייכות. זאת גם אפשרות למשתתפים לתרגל את התפקידים השונים והמשתנים שיש להם במשפחה: בת, אחות, נכדה, סבתא, דודה וכו'. לכל משפחה מנהגים משלה ומוסכמות ידועות, ובמפגש יכולים בני הדור המבוגר להציג את המנהגים לצעירים, ולהעביר את המורשת המשפחתית מדור לדור.

מדבר יהודה, בקתה, אוהל, קצה, ציוויליזציה

פנים וחוץ, אינטימיות ומרחב ציבורי, הבדלים חשובים גם בגבול המדבר. תצלום: פיל קופמן

האחווה נוצרת בין המשתתפים בכל שבוע מחדש ומחזקת אותם ביציאתם חזרה לעולם היומיום

אפשר למצוא בארוחת הערב ביום שישי גם רמזים למאפיינים שאנתרופולוגים כארנולד ואן גֶנֶפ וויקטור טרנר מוצאים בטקסים וטקסי מעבר. במשך הארוחה מתנתקים המשתתפים מטרדות היומיום, והמפגש במשפחתי – בעזרת אוכל ושתיה – עוזר להם להירגע ולאפשר לעצמם להיכנס למצב של השהיית זמן, מעין מצב ביניים, שויקטור טרנר קורא לו מצב לימינלי (מצב סף). האחווה נוצרת בין המשתתפים בכל שבוע מחדש ומחזקת אותם ביציאתם חזרה לעולם היומיום.

במאמרו על תאוריית הטקס (ריטואל) של ויקטור טרנר, פרופסור רוברט סגל טוען שהטקס לפי טרנר משרת את הצורך להביע אמונות ודעות על החברה, לא רק לשם מטרה פונקציונלית של שימור ערכי החברה והשארת בני האדם במקומם החברתי, אלא לשם מטרה קיומית שמצעידה אותם קדימה ומעניקה להם מקום בחברה.

גם מור ומיירהוף (בספר ״טקסים חילוניים״) טוענות שלטקסים יש תפקיד משמעותי הרבה יותר מאשר רק שיקוף הסדרים חברתיים קיימים וצורות מחשבה מקובלות. הם יכולים לסייע לארגן מחדש, ואפילו ליצור שינוי ולהביא להסדרים חברתיים חדשים. תכונה זאת בולטת במיוחד בטקסים החילוניים של היום, אשר לעיתים קרובות נוצרו במיוחד לשם כך.

ארוחת הערב ביום שישי היא אכן דוגמה לשינוי שכזה: בעשרים וחמש השנים האחרונות התפתח כאן טקס משפחתי כלל ישראלי. נראה שטקס זה הוא משמעותי לכלל המשתתפים בו, אך הוא חשוב במיוחד לאנשים הצעירים. כפי שכבר נכתב, אחד מהמאפיינים של הטקס, לפי טרנר, הוא הלימינליות. מצב סף זה מאפיין לא רק את הטקס אלא גם את אותם אנשים צעירים, כמו הסטודנטים, שמשתתפים בו. הם כבר אינם חלק יומיומי ממשפחת ההורים, אך עדיין אין להם משפחה משלהם. בתקופה זאת בחייהם, שבה הם חווים חוסר בטחון קיומי ואי ודאות בקשר לעתידם, הם צריכים נמל מבטחים שבועי, שבו יאכילו אותם, יכילו אותם, יקשיבו להם ויאהבו אותם. בטקס יום השישי חוזרים הצעירים בכל שבוע מחדש לחיק המשפחה והופכים שוב להיות ילדים. ארוחת הערב ביום שישי נותנת להם משאבים, שיסייעו להם לצאת שוב לעולם כמבוגרים, ולהתמודד עם הדרישות שנושאים בחובם החיים בשאר ימות השבוע.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ארנה רז היא דוקטור לספרות אנגלית, העוסקת בטקסט הספרותי כמקור היסטורי וחברתי. היא כותבת ב-Times of Israel ומנהלת קבוצת פייסבוק ופורום בשם "אלמנות ממשיכות הלאה".

תמונה ראשית: חלה. תצלום: Stieglitz, אימג'בנק / גטי ישראל

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ארנה רז.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על יום ששי יש מאין

01
אוריאל בן עמי

יופי של מאמר. ללא קשר לחילוניים או דתיים או מסורתים.

בעברית, המילה "ליל" מתייחסת תמיד ללילה, שקודם ליום המוזכר. זה נובע מחלוקת היום על פי היהדות: היום מתחיל עם רדת השמש ומסתיים עם השקיעה שלמחרת. כלומר, הלילה משוייך תמיד ליום שאחריו.

כאשר אומרים בעברית "ערב", הכוונה היא בכלל ליום הקודם. למשל "ערב חג" הוא היום שקודם לחג, ו-"ערב שבת" הוא יום שישי, היום שקודם לשבת.

כלומר המונח ל"יל שבת", הוא לא סתם "יום שישי בערב". הוא מוציא ממנו את הסתמיות שלו, מכל חולין השבוע, שבו לא נפגשים או סועדים יחד. ולכן גם סעודת ליל שבת איננה ארוחה משפחתית רגילה. אלא כזו שנעים ומחכים להתכנס בה. כל משפחה עם עונג השבת והטקסים שלה, לפי הבנתה. וזהו בעצם מותר השבת שמכנס את המשפחה. אורחים שהם בני משפחה ואולי גם נוספים - באים לסעוד ליחד מרצון טוב.

    02
    ארנה רז

    תגובה לאוריאל, תודה על ההערה שלך.
    בכוונה נמנעתי מלקרוא לארוחת יום שישי בערב אצל ההורים, ארוחת ליל שבת, כיון שארוחת ליל שבת המסורתית היתה קיימת. כאן רציתי לתת מקום ולהאיר דווקא את ארוחת יום שישי בערב כטקס ישראלי משפחתי חדש.

      03
      אוריאל בן עמי

      זו סוגיה מעניינת ארנה. יסודות הטקס הישראלי המשפחתי החדש, הרי נשענים על "מוסד שולחן השבת המשפחתי", המבדיל בין חול לקודש. כלומר, בשישי בערב אנו עושים מה שאין לנו זמן עבורו באמצע השבוע, בעיסוקים ובתפזורת הגיאוגראפית, של בני המשפחה. זהו מפגש שיש רצון, לחגיגיות המפגש בו.

      שמתי לב אגב, שישראלים רבים נוהגים להיפרד בעבודה, בברכת "סוף שבוע נעים". אני לעומת זאת תמיד שמח לברך ב"שבת שלום". היא ישראלית בעיני לא פחות. מה גם שמדוע להגיע לסוף השבוע, עוד לפני שהתחלנו בו...? השבת היא מוסד ומושג. בין אם בטיול, שפת הים, בית הכנסת - או גם וגם. כל אחד לפי אורחותיו. כלומר, אין סתירה בעיני מלהכיר בשקט או יופי השבת.

        04
        דבי קנדלי

        מצטרפת לדעתך אוריאל. לא רואה הבדל גדול בין ארוחות ליל שבת המסורתיות לארוחות ערב שבת. אצלנו לעיתים משתמשים בסמלי השבת המסורתיים ולעיתים לאו. תלוי מי מבן המשפחה מארח.
        בילדותי בשנות ה 70 ארוחות ערב/ליל שבת היו קודש למשפחה. ארחנו באופן קבוע את הסבא, הסבתא , הדוד שגר איתם ובמעלה השנים, הצטרפו לעיתים אלמנות מהשכונה עם ילדיהם או משפחה עם קשיים כלכליים.
        לאחר הארוחה והקינוחים, נשארנו המשפחה הגרעינית לשחק עם ההורים או לצפות בטלויזיה.
        תודה ארנה, על מאמר מעניין שגם העלה זיכרונות יפים וטובים

06
נועם תירוש

מעניין לציין כי דווקא בתרבות הישראלית הפופלרית (סרטים, ספרים וכו׳) הארוחות המשפחתיות הללו הן אתר אליו מתנקזים כלל המתחים המשפחתיים והרגע בו הפרט מנושל מאישיותו העצמאית והופך חלק מקולקטיב משפחתי, לעיתים דכאני.
תודה על רשימה מעניינת ומעוררת מחשבה

    07
    ארנה רז

    תודה על ההערה החשובה נועם. מנסיוני מדובר יותר בארוחות החג שבהם מתקבצים בני משפחה ממעגלים יותר נרחבים ולא המשפחה הגרעינית הקרובה ביותר שעליה כתבתי

08
אבי נידם

כל כך מושרש המנהג של מפגש משפחתי בשישי- שמעניין לראות מה קורה כשהמשפחה מתפצלת. אם אצל משפחות צעירות מבלים את יום שישי או עם המשפחה המורחבת של אחד הצדדים, או בבית עם הילדים, הרי לבני זוג שנפרדים זה אחד הקשיים הרגשיים הקשים מכל. במהלך השבוע עסוקים בעבודה, בבילויים, עם חברים או עם הילדים, מגיע יום שישי ואז משתרר שקט מעיק. החברים, האחים ספונים כל אחד בתא המשפחתי, אבל בן הזוג שהילדים 'לא אצלו' באותה שבת, לפחות בתחילת הפרידה מרגיש כאילו איבר נקטע מגופו. שמעתי זאת מל מעט 'קולגות'( לעניין הפרידה.. ). ואולי דווקא כשהילדים בוגרים, בניגוד גמור לציפייה זו להיפגש בסופי שבוע, כמאמר אורנה, הם פחות ששים להגיע רק לאבא או לאימא. לא מפתיע שנשים וגברים במצב זה יצרו לעצמם חלופה חדשה: ארוחת שישי של גרושים, גרושות, ללא ילדים. זה כביכול נוגד את הרעיון המקורי של ארוחת שישי 'משפחתית', אבל בהיעדרה כל מפגש חברתי ביתי! יכול במשהו לפצות על תחושת החיסרון. ולא במקרה כך זה קורה, ולא בבילוי בסרט או בבית קפה, אם כי גם זה קיים. ולא שחסרות אפשרויות כמו להתארח אצל חברים, אחים הורים או ילדים בוגרים, אבל אז זה מחדד את מה שאבד: הארוחה עם בן/בת זוג וילדים. בחברה כה 'זוגית' ו'משפחתית' כמו שלנו, האי-זוגי מייד בולט. ובחלופה החדשה יש תחושה של מילוי מקום, זמני אולי, אבל אותנטי.

09
ארנה רז

תודה אבי על כך שאתה מאיר זוית שלא מספיק מדברים עליה. כיון שארוחת הערב ביום שישי הפכה לטקס כל כך משמעותי בחברה הישראלי, כשהיא נלקחת מאיתנו מסיבות כמו גירושים, מחלה, נסיעה לחול, או מוות ההעדר קשה במיוחד.

10
רבקה בר-זאב

אורנה, נקודה נוספת מעניינת בהקשר הזה: ארוחות שישי של רווקים שגרים באותו אזור (שכונת קטמון בירושלים התפרסמה בתוכנית ״סרוגים״ סביב העניין הזה). נכון שלרוב מדובר ברווקיה דתית, אבל גם רווקים חילוניים מצטרפים במקרים רבים. זהו טקס בפני עצמו (לא תמיד כל השותפים לארוחה מכירים מראש, זו הזדמנות להיכרויות וכו׳)

    11
    ארנה רז

    תודה רבקה שהארת את הזוית הנוספת הזאת. בזמן שחקרתי את הנושא א/נשים רבים סיפרו לי על יום שישי שלהם, ובנוסף לרווקים שהזכרת גם סטודנטים בירושלים ובבאר שבע מקיימים ארוחות שישי עם חבריהם ללימודים כאשר הם לא נוסעים הביתה. זה ממש נושא מרתק.