יוסטון, יש לנו בעיה

בשנים האחרונות החלו גופים שונים לשלוח מסרים לחלל בתקווה שחייזרים ימצאו אותם. מסרים אלה מלאים בסרטוני חתולים מצחיקים ובסלבס. אם לא ניקח את עצמנו בידיים, עדיף שפשוט נשתוק
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בקיץ הקרוב תגיע הגשושית New Horizons של נאס"א לשיאו של מסע שהחל עוד ב-2006. כשהיא תחלוף על-פני פלוטו, בערך בשעה 11:49 UTC ב-14 ביולי, היא תצלם סדרת תמונות עמוסות מידע של פני השטח של כוכב הלכת לשעבר. ברגע שהמשימה תושלם, נאס"א תוריד את הנתונים מ-New Horizons, תמחק ממנה את הזיכרון ותנופף לשלום בעוד הגשושית הכבויה תמשיך לשייט אל החלל החיצון, לנצח. אבל אז תישא הגשושית מטען מסוג אחר: זיכרונות מהבית. המהנדסים מתכננים להעלות מסר בשם "One Earth" – הדיוקן הביולוגי הראשון של כדור הארץ במיקור המונים – לדיסק הקשיח של New Horizons מתישהו במהלך 2016, אחרי שכל הנתונים מפלוטו ייקלטו. ובינתיים כל אדם עם חיבור אינטרנט יכול להציע תמונות, קבצי אודיו, סרטונים, טקסטים והדמיות תלת-ממד שייכללו במסר, כשבסופו של דבר תיערך הצבעה על הפריטים שיתקבלו. זה פרויקט ההמונים הקוסמי ביותר.

אתר One Earth מבקש עכשיו מהגולשים לבחור במושג אחד שמתאר את "ההיבט החשוב ביותר של החיים על פני כדור הארץ ש[הם] חושבים שיש לכלול במסר ליקום". לאחרונה נכנסתי לאתר כדי להעלות את ההצעה שלי, אבל הבנתי שזו משימה קשה. אחרי שהקלדתי, בסופו של דבר, "קֶשֶׁר", האתר העביר אותי לענן מילים המורכב מהצעות בנות מילה אחת שהעלו אחרים: "גיוון", "סקרנות", "תקווה". "שירה", "ישו", "חתולים". כשאמן החלל האמריקאי ג'ון לומברג, שעבד רבות עם האסטרונום קרל סייגן, חלם לראשונה על פרויקט One Earth, הניעה אותו אמונה אחת: מסרים לחלל צריכים להגיע מכוכב הלכת כולו, ולא רק ממעצמות, ממדענים או מכתות יום הדין. זה רעיון נחמד, וסקרי קהל עובדים לא רע בתוכניות טלוויזיה כמו "מי רוצה להיות מיליונר?". אבל האם באמת אפשר לסמוך על ההמון שיצייר דיוקן עצמי ראוי לציביליזציה חייזרית? האם אנחנו בכלל אמורים לדבר על עצמנו?

כשאמן החלל האמריקאי ג'ון לומברג, שעבד רבות עם האסטרונום קרל סייגן, חלם לראשונה על פרויקט One Earth, הניעה אותו אמונה אחת: מסרים לחלל צריכים להגיע מכוכב הלכת כולו, ולא רק ממעצמות, ממדענים או מכתות יום הדין

המסר הבין-כוכבי הידוע ביותר ששלחנו עד היום אכן מנסה לתאר את החיים על פני כדור הארץ, אבל רק שישה מתושבי כוכב הלכת קבעו את תוכנו. ושניים מהם היו מאוהבים. הסופרת אן דרויאן עברה אא"ג למען הפרויקט ב-1977. היא עצמה את עיניה וחשבה בחיבה על האיש שהתאהבה בו לאחרונה – ראש הפרויקט, סייגן בכבודו ובעצמו. כשהיא הפכה את סריקת המוח שהתקבלה לקובץ שמע, זה נשמע כמו סדרה של טילי לחץ אוויר שנורים בזה אחר זה. דוריאן הקליטה את הסריקה על תקליט, בתוספת פעימות הלב שלה. זו הייתה יכולה להיות מתנת חתונה נהדרת לסייגן, אלא שזה לא היה סתם תקליט. זה היה "תקליט זהב", אחד משני עותקים בלבד שהמריאו בסופו של דבר אל החלל על גשושיות וויאג'ר.
אם אחד מתקליטי הזהב האלה יגיע לידיה של ציביליזציה מרוחקת, הוא ישמש שגריר ליוצריו. בחריציו מוטמעים 54 קטעי שמע, 90 דקות של מוזיקה, 116 תמונות, וברכות ב-55 שפות.

אם אחד מתקליטי הזהב האלה יגיע לידיה של ציביליזציה מרוחקת, הוא ישמש שגריר ליוצריו. בחריציו מוטמעים 54 קטעי שמע, 90 דקות של מוזיקה, 116 תמונות, וברכות ב-55 שפות

"אלה הם בני האדם", תכריז ההודעה בפני מי שימצא את התקליט, בין שיהיו אלה ספינות חלל רב-דוריות של ישויות ביולוגיות, או ננו-רובוטים המסוגלים לשכפל את עצמם אך גם מבינים בפטיפונים. אם חייזר כזה ימצא את עצמו על הוויאג'ר, הוא ישמע כלב, טיל, או את הצבוע המרושע ביותר בעולם (לדברי הספרייה שנתנה לדרויאן את ההקלטה). הם יוכלו להטות את איברי השמיעה שלהם ולהאזין למזמור הלילה של שבט הנבאחו או לאחד הקונצ'רטי מסדרת ברנדנבורג של באך. הם יוכלו לצפות בפתית שלג נוחת על עץ סקויה, באישה טועמת ענבים במכולת, בטאג' מהאל.

לאורך השנים חלפו גשושיות וויאג'ר על פני צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון. ובמרחק של יותר משישה מיליארד קילומטר מההאנגר שממנו יצאו, הן הוטו לאחור וצילמו את כדור הארץ: נקודה כחולה חיוורת שאפשר לפספס בקלות, ונראית יותר כמו משהו שתנסו לסלק ממסך המחשב שלכם מאשר כמקום שכל חייכם חולפים בו. אם הגשושיות יביטו כעת לאחור, אל כדור הארץ, כוכב הלכת יהיה קטן מכדי להיראות. הכוכב הבא הקרוב ביותר שוכן במרחק נסיעה של 40,000 שנה. הגשושיות נמצאות בארץ לא נודעת, שם קרניים קוסמיות הנפלטות מחורים שחורים על-מסיביים חודרות את החיפוי שלהן. הן בודדות יותר מכל אדם, מכל דבר שהאדם בנה אי פעם.

החץ הקטן מצד ימין מצביע על כדור הארץ, כפי שרואים אותו משבתאי. צילום: נאס״א

החץ הקטן מצד ימין מצביע על כדור הארץ, כפי שרואים אותו משבתאי. צילום: נאס״א

כמעט אין סיכוי שישויות או רובוטים ימצאו את תקליט הזהב, וסייגן ודרויאן ידעו זאת. זה היה ניסוי מחשבתי: אם חייזרים אכן ימצאו אותו, מה נרצה שהם ידעו עלינו? אי אפשר להכניס את ההיסטוריה של כדור הארץ לתקליט אחד. יש כמות מוגבלת של פיקסלים, של 1ים ו-0ים, של צלילים ומשפטים. הצוות של סייגן היה צריך למצוא פרקטלים של קיומנו: את הדברים הקטנים המייצגים את הכלל. על עטיפת התקליט שבוויאג'ר מודפס מסר נוסף, הכולל תרשימים שיצר סייגן חמש שנים קודם לכן וחרט על דיסקית פיוניר (פיוניר 10 שוגרה ב-1972, אבל וויאג'ר 1 יצאה ממערכת השמש קודם). סייגן, יחד עם האמנית לינדן זלצמן סייגן, שהייתה אז אשתו, ופרנק דרייק, המדען שביצע את ניסוי סט"י (SETI, ראשי תיבות של "חיפוש אחר חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ") הראשון, תכנן מסר גרפי שיתלווה לפיוניר. החריטות פשוטות, כמו ציורי מערות של עידן החלל: גבר, שידו מורמת בברכה, ואישה, שניהם עירומים, עומדים מול תרשים של חללית בגודל הממחיש את גובהו של האדם. תחתם, חללית פיוניר קטנה מעופפת בין כוכבי הלכת שלנו; חץ מעיד על כך שהמריאה מכוכב הלכת השלישי במרחקו מהשמש (קרי, כדור הארץ) ועל המקלעת הכבידתית שהאיצה אותה בחמישי.

מימין לזוג, קווים באורכים ובכיוונים שונים מצטלבים וממחישים את מיקומו של כדור הארץ ביחס ל-14 פולסרים. ומעל יש תיאור גרפי של מעבר היפר-עדין (hyperfine transition – התרחשות פיזיקלית המייצגת את שני מצבי הספין ברמה האנרגטית הנמוכה ביותר של אטום מימן ניטראלי) באטום המימן: האטום הפשוט ביותר פולט גל רדיו של 1420.41 מגה הרץ. בתדירות הזאת, החלל מזמזם בנעימים. תדרי המחזור של 14 הפולסרים רשומים בצורה בינארית, ומוגדרים על-ידי יחסם ל-1420.41 מגה הרץ. מכיוון שפולסרים מאטים מעט מדי שנייה, יש רק נקודת זמן אחת בהיסטוריה שבה הם אכן יסתובבו במהירות הזו, ורק מקום אחד – כדור הארץ – שממנו יוכלו להיראות בזוויות המסוימות האלה. המפה מקיפה כמעט את מחצית הגלקסיה, וציוני הזמן שלה ימשיכו להיות יעילים במשך מיליארדי שנים. החריטות ממקמות את המין שלנו בתוך מקטע מסיבי של חלל וזמן.

אף על פי שחייזרים יוכלו להבין שהטבע לבדו לא יצר את התמונות, הם עלולים להתקשות בפענוחן. וגם אם יצליחו, הן עדיין לא יאמרו להם יותר מדי, אלא רק שאנחנו יודעים איפה הפולסרים נמצאים; שאנחנו אוהבים לעמוד אחד ליד השני; שאנחנו מבינים איך מימן עובד

המסרים שעל החלליות הם פיזיים, אבל בני אדם יכולים גם לשלוח מסרים אלקטרו-מגנטיים לחלל. השדר התקשורתי הראשון, מלבד דליפות מרדיו וטלוויזיה, נשלח מהרדיו-טלסקופ "ארסיבו" שבפורטו-ריקו ב-1974. שדר רב עוצמה של מגוואט אחד – עוצמה שיכולה להאיר מאות בתים – שהועצם פי עשרה מיליון על-ידי האנטנה. הוא טס במהירות האור מרכסי ההרים המשוננים של פורטו-ריקו וחלף על פני פלוטו תוך ארבע שעות בלבד. סייגן ודרייק חיברו את המסר: יסודות האריתמטיקה הבינארית, נוסחות הנוקלאוטידים בדנ"א, דמות אנושית, מערכת השמש והצלחת של "ארסיבו", הכול ב-1,679 פיקסלים. השידור הסתיים תוך שלוש דקות, והמדענים חזרו עליו רק פעמיים.

אף על פי שחייזרים יוכלו להבין שהטבע לבדו לא יצר את התמונות או את הלוחית, הם עלולים להתקשות בפענוחן. וגם אם יצליחו, הן עדיין לא יאמרו להם יותר מדי, אלא רק שאנחנו יודעים איפה הפולסרים נמצאים; שאנחנו אוהבים לעמוד אחד ליד השני; שאנחנו מבינים איך מימן עובד; ושאנחנו חיים על איזה כוכב לכת. לא בדיוק דיוקן מפורט של מין בעל תודעה, שכל אחד מחבריו הינו ברייה מורכבת.

בגלל הכלליות והרבגוניות שלהם, המסרים האלה לא מזניחים את ציידי הקונג ממדבר הקלהארי וגם לא את החוואים של מינסוטה. בניסיונם להכליל הם נעשים ספציפיים, אך הספציפיות הזו, בתורה, מייצרת הדרה. לדוגמה, למה התיעוד של הוויאג'ר לא כולל צבועים נחמדים, או את פעימות לבם של אנשים שהפסיקו לאהוב זה את זה? ואיך צוות קטן כל כך מסוגל לקבל החלטות בשם כוכב לכת שלם? לפי טיוטה של הצהרת העקרונות הידועה בשם 'פרוטוקול סט"י השני', "כל מסר מכדור הארץ המכוון לחייזרים תבוניים אמור להישלח בשם האנושות כולה... תוכנו של מסר זה אמור לשקף תשומת לב לאינטרסים הרחבים של המין האנושי ולרווחתו". הצוות הקטן של סייגן נצמד לרוח הכלל הזה, אם כי, למעשה, הוא לא חל עליהם: הפרוטקול מתייחס רק לתגובה, במידה שאי.טי. מתקשר אלינו. אין בו כללים לגבי מונולוגים יזומים של תושבי כדור הארץ, פרקטיקה הידועה בשם 'סט"י פעיל' (active SETI).

יש מדענים, כמו סטיבן הוקינג, המאמינים שאסור לנו לדבר אל החלל. אם החייזרים הם כריסטופר קולומבוס, הוא אמר ב-2010, אנחנו עלולים להיות האינדיאנים. אחרים, לעומת זאת, טוענים שכל ציביליזציה שמזהה את הטכנולוגיה שלנו היא כנראה עתיקה הרבה יותר ולו הייתה רוצה לפוצץ כוכבי לכת, הייתה מפוצצת את שלה כבר מזמן.

יש מדענים, כמו סטיבן הוקינג, המאמינים שאסור לנו לדבר אל החלל. אם החייזרים הם כריסטופר קולומבוס, הוא אמר ב-2010, אנחנו עלולים להיות האינדיאנים. אחרים, לעומת זאת, טוענים שכל ציביליזציה שמזהה את הטכנולוגיה שלנו היא כנראה עתיקה הרבה יותר

בכל מקרה, זהו דיון אקדמי ותו לא: סט"י פעיל דורש הרבה כסף ומשאבים שאין לנו. נצטרך להשאיר משדר רב-עוצמה פועל ללא הרף – לא למשך שנים בודדות או עשרות שנים, אלא למשך עשרות אלפי שנים. אם אנחנו לא מצליחים לתכנן את התקציבים הפדרליים של השנה הבאה, קל וחומר שלא נצליח לתכנן את אלה של שנת 10,571. המאמצים שלנו עד היום היו סמליים בעיקרם – ניסויים מחשבתיים ולא סט"י פעיל אמיתי. השדר מארסיבו היה קצר יותר מהפסקת פרסומות. פיוניר וויאג'ר הם פתקים יקרים בבקבוק, שהושלכו לאוקיינוס הגדול והריק מכול. יש מדענים המאמינים שעלינו לשדר רק ברגע שיהיו לנו המשאבים לעשות את זה כמו שצריך.

המדענים שתומכים בסט"י פעיל חלוקים לגבי הצורך בהסתרת פגמיה של האנושות בעת החיזור אחרי חייזרים, בדיוק כפי שאנחנו מסתירים את שלנו בדייטים ראשונים. סייגן נקט בגישת המשקפיים הוורודים, עם צלילי הנשיקות והקונצ'רטי שלו. אבל המין האנושי עושה הרבה דברים רעים. אנחנו הורגים אלה את אלה. אנחנו אונסים. אנחנו ממיסים את הקרח של כדור הארץ ופוערים חורים באוזון. אנחנו מביאים רובים לבית הספר. פרויקט One Earth של לומברג מתעתד להציג תמונה מאוזנת יותר ומצונזרת פחות של האנושות. לאחר שאנשים יגישו מיליוני (או מיליארדי) רעיונות, מומחה למיקור המונים בשם אלברט יו-מין לין (Yu Min Lin) יגבש קונצנזוס שבכל זאת יגלם בתוכו את הגיוון. לין, חוקר מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, יזהה את "החוכמה הקולקטיבית המתהווה" בתוך הצעות הקהל: מה היה חושב ההמון לו היה ההמון אדם אחד? אבל גם אם לין יענה על השאלה היטב, המסר של One Earth יהיה מוטה, כי לא לכל אדם יש חיבור אינטרנט או רצון להגיש הצעה באתר oneearthmessage.org.

בעוד ש-One Earth ינסה לומר משהו מפורש על בני האדם, ישנם גם מסרים מעורפלים יותר. האסטרונום הרוסי אלכסנדר זייצב (Zaitsev) חיבר ב-1999 מסר שהתמצית שלו הייתה: בני האדם יודעים דברים על היקום, ואלה הדברים הבסיסיים ביותר מבחינתנו. בעזרת צלחת רדיו בקוטר של 70 מטר מיבפטוריה שלחופי הים השחור בקרים, שידר זייצב את Cosmic Call 1. המסר תפקד כ"אבן רוזטה בין-כוכבית", שמתחילה ברעיונות פשוטים – זה מספר שלם, זה אטום, זה לא תרגיל – שעל גביהם מונחות שכבות נוספות של ידע. במקום להשתמש בשפה כדי ללמד מדע, זייצב השתמש במדע כדי ללמד שפה. בסופו של דבר, המסר הזה, שמפענח את עצמו, תיאר את הכימיה האטמוספרית של כדור הארץ, את גובהו של האוורסט ואת הרגישות החושית של ה-Homo Sapiens. הוא שלח את לוח האבן הניו-אייג'י הזה לעבר חמישה כוכבים דמויי שמש וקרא לנמענים להשיב.

אולם ב-2003, לקראת שליחת המסר השני, Cosmic Call 2, איחד זייצב כוחות עם פרויקט מטקסס בשם Team Encounter – "תוכנית חלל לאנשים" – שפעל על בסיס דמי השתתפות (הפרויקט פשט את הרגל שנה אחת לאחר מכן). Cosmic Call 2 התחיל באבן הרוזטה אבל עבר משם לנושאים אוניברסליים פחות: 282 דגלים לאומיים, תמונות של תלמידי בית ספר מאוקראינה, הקלטה של השיר Starman של דיוויד בואי והצהרה המכריזה כי יום שלישי השני של חודש פברואר ייקרא "יום התרבות החייזרית", לפחות בניו מקסיקו.

ב-2005 ליקט מיזם פרטי מפלורידה בשם Deep Space Communications Network יותר מ-138,000 מסרים לחייזרים שהוגשו לאתר "קרייגסליסט". הגשתם נעשתה בחינם – אבל תמורת מחיר שווה לכל נפש של 299 דולר לקוחות יכולים כעת לשלוח גם הקלטה בת חמש דקות. אתר TalktoAliens.com, שנסגר בינתיים, הלך על רעיון דומה ונתן לאנשים להקליט ברכה בעלות של 3.99 דולר לדקת הקלטה. ב-2008 שלחה חברת RDF Digital (כיום חלק מחברת הטלוויזיה הצרפתית Zodiak Media) "מסר מכדור הארץ" מיבפטוריה, אחרי שאספה 501 מסרים דרך הרשת החברתית Bebo. המסרים האלה כללו טקסטים, ציורים וצילומים, אבל לא הכילו את ההקשר שיידרש לציביליזציה חייזרית כדי להבין אותם. לדוגמה, זוג תמונות של ג'ורג' ו' בוש וברק אובמה היו אמורות לסמל טוב ורע – דיכוטומיה שלבטח לא תובן כהלכה על-ידי תושבי "גליז 581", מערכת כוכבים בעלת פוטנציאל התיישבות שאליה נשלח המסר. פרויקט Hello from Earth של נאס"א – 25,880 הודעות אקראיות מאנשים אקראיים, ששוגרו גם הן ל"גליז 581" – נערך ב-2009. אין ספק שב-2029, אז צפויים המסרים האלה להגיע ליעדם, יהיו הנמענים ב"גליז 581" מבולבלים למדי.

ואם כל זה לא סתום מספיק, ב-2008 מימנה יצרנית המזון האמריקאית Frito-Lay תחרות לפרסומת החייזרית הראשונה בהיסטוריה: פרסומת לדוריטוס תשוגר לחלל! תעשיית המו"לות סירבה להישאר מאחור וערכה תחרות בין-כוכבית נוספת על רקע פרסום הספר ?The Eerie Silence: Are We Alone in the Universe מאת פול דיוויס: הוצאת פינגווין שלחה לחלל 1,000 מסרים מקוראים, ו-50 המשתתפים המצטיינים זכו בעותק של הספר בכריכה קשה. המסרים המנצחים היו רציניים פחות או יותר כמו התחרות עצמה: "אנחנו לא נושכים, ואתם?" או "בבקשה שלחו תמונות של הסלבס שלכם".

על דמוקרטיזציה משלמים באיכות, ולכן יש לשאול: האם עלינו להרשות להמון המתהולל להתקרב לציוד השידור? איזה מין דיוקן עולמי מחריד ייצרו כל האנשים האלה (את, כן, וגם אתה)? הרי המסר של One Earth מלא בחתולים מצחיקים, קליפים של קייטי פרי וציוצי טוויטר עוקצניים. תארו לכם ישות שגדלה בכוכב לכת מרוחק. לו עמדה הישות הזאת מולכם, האם הייתם אומרים: "אני אראה לך תמונות של הסלבס שלנו ואת תראי לי את שלכם?"
One Earth עוזר לנו לדמיין שישות כזאת אכן עומדת מולנו. בדומה לתקליט הזהב של הוויאג'ר ולדיסקית פיוניר, ובניגוד למסרים אחרים מהמאה ה-20, One Earth הוא שריד פיזי. כמעט בטוח שחייזרים לעולם לא ימצאו אותו: קטן כל כך, לא ממש נוצץ, מתברבר לו איפשהו באמצע שום מקום. הקרינה הקוסמית תשׁחק את תוכנו הדיגיטלי, ואת זה לא נוכל לתקן כשהחשמל ייגמר, בעוד 10,000 שנה.

אבל הגשמיות שחורצת את גורלו של One Earth היא הדבר שגורם לנו להרגיש שזהו מסר אמיתי. שידור, בדומה לזעקה לעזרה בלב מדבר מוהאבי, נראה כמו קריאה אל האַין. הוא בלתי נראה, והוא מתרחק מאיתנו מהר יותר מכל דבר אחר ביקום. אך מכיוון שלעצמים בחלל יש מסה, אנחנו חשים את כוח המשיכה שלהם. אנחנו מסוגלים לדמיין כיצד המסרים שלנו עוזבים את מערכת השמש, וכמעט מצליחים לדמיין את נמעננו החייזריים. אנחנו מהרהרים במהות הקיום שלהם, ובמהות הקיום האנושי. אנחנו מבינים שאנחנו רק כמה גדילים של דנ"א המתנודדים על פני כוכב לכת במערכת של "ננס צהוב", רדופי משברים קיומיים ומודעות עצמית, אשר חותרים ללא הרף להשיג יותר ממה שיש לנו ומנסים לחרוץ בכדור הארץ תלמים שישרדו אחרינו.

יכול להיות שלנמענים שלנו אין עיניים או שפה. איך נוכל לדבר איתם על משברים קיומיים כשאנחנו בכלל לא מסוגלים לתאר לעצמנו את החוויה החושית שלהם? זה כמו לשאול: איך זה להיות עטלף? ההבדלים בינינו לבינם יהיו גדולים הרבה יותר מאשר אלה שבינינו לבין בני אדם אחרים: כשמדמיינים חייזר בלי אוזניים שחי במערכת של שלוש שמשות, כורה באריתריאה לא נראה שונה כל כך ממנהל בדרג ביניים בחברה באיידהו. אמנם אחד לובש חליפה שלא בדיוק מתאימה לו והאחר אפוד זוהר, אך לשניהם יש זרועות. דופמין עושה את שניהם מאושרים. שניהם חולמים בזמן שנת REM. אם נתפוס את עצמנו כ"תושבי כדור הארץ" ולא כ"אריתראים" או "אמריקאים", נוכל להבין בצורה טובה יותר מה משותף לנו ומייחד אותנו כבני אדם. זאת הייתה רוחו של תקליט הזהב, וזאת גם רוחו של פרויקט One Earth.

ב-2012 יצר טרבור פאגלן (Paglen), אמן אמריקאי, עצם חללי נוסף ברוח זו. פאגלן עיצב עצם מבוסס-תמונות שיחזיק מעמד מיליארדי שנים. זוהי קפסולה המכונה The Last Pictures, והיא חגה מעלינו באמצעות לוויין ב"מסלול בית קברות" שלעולם לא יחזיר אותה לכדור הארץ. פאגלן חרט גרסאות זעירות של 100 תמונות (שהתקבלו מאמנים, מדענים, אנתרופולוגים ופילוסופים) על דיסק "אולטרה-ארכיוני" (ultra-archival) שנוצר בשיתוף עם מהנדסי חומרים מ-MIT. המוצאים העתידיים של הדיסק יגלו בו תצלומים של סופת חול, נד מים, פטרוגליף, פריחת דובדבנים, מכשור רפואי, "זריחת הארץ", קורבנותיו של "אייג'נט אורנג'" ואתרים ממשלתיים של מבצעים חשאיים.

פאגלן אמנם ניסה לכלול בתמונות כמה שיותר, אך הוא יוצא נגד הרעיון שהן נועדו לייצג את האנושות – או שייצוג האנושות בכלל אפשרי. הוא אומר שהפרויקט הוא "התרשמותו של אדם אחד מהאנושות ברגע זה". וחוץ מזה, הוא אומר, התמונות יהיו חסרות משמעות בעוד מיליארד שנה. האנשים במסכות הגז יוכלו להיות באותה מידה היתומים שרואים את הים לראשונה בחייהם.

במסגרת הפרויקט תהה פאגלן אילו תמונות ייצגו את ההתרשמות שלו מהאנושות, והבחירות שלו היו בסופו של דבר אישיות. אבל בפרויקט של מיקור המונים, כל אדם שיש לו חיבור אינטרנט יכול לדמות את החוויה של פאגלן – לבחון ולבנות את ההתרשמות האישית שלו מהאנושות ברגע זה. כי גם אם החלל והזמן מלאים במקומות שלעולם לא נזכה להגיע אליהם, דברים שלעולם לא נזכה לראות וישויות שלעולם לא נזכה לפגוש, בכל זאת יש טעם לזכור את חוויית "הכאן והעכשיו" שלנו. המאבק הפנימי הוא העניין המהותי במסרים בין-כוכביים. "הם" אף פעם לא היו הסיפור. החל מפעימות הלב של דרויאן, עבור בשירים של בואי וכלה בתכנים שייכללו לבסוף ב-New Horizons, העניין תמיד היה, ותמיד יהיה, אנחנו. סייגן ודרויאן מעולם לא ציפו שחייזרים יראו את אבי העורקים והאקסונים היורים שבמסר שלהם ויבינו "מי הם בני האדם". הם רצו לומר משהו לעצמם – ולעולם – "הנה אנחנו". לפעמים הם אפילו לא התכוונו ל"אנחנו" במובן הכללי של המילה: הרי לא האהבה שלכם מונצחת מעל להליוספרה. גם לא האהבה של סייגן. החוויה היא אך ורק של דרויאן.

כשנהיה מסוגלים לבצע סט"י פעיל אמיתי, אל לנו לגשת לדבר בזחיחות דעת: להקליד מילים כמו "קשר", לאצור אלבום תמונות גדול, או להרהר במוזיקה שמרעידה את גזעי המוח שלנו. כשתהיה לנו הזדמנות אמיתית ליצור קשר עם חייזרים, עלינו לשלוח רק שדרים ריקים. איתות, צפצוף, צליל חיוג קוסמי, סמן מהבהב על שורה ריקה. אחרי ככלות הכול, המידע החשוב ביותר לגבי בני האדם אינו שאנו נהנים מבאך, מבינים מכניקת קוונטים (בערך), או חיים ליד אוקיינוסים. מעלתנו הבולטת ביותר היא עצם קיומנו. אנחנו כאן. אתם לא לבד: זה כל מה שאנו צריכים לומר, וכל שנצטרך לשמוע.

תודה לעמי בן בסט על הייעוץ.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שרה סקולס, Aeon.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על יוסטון, יש לנו בעיה