יותר מדי ספרות

ספרות העולם נשמעת כמו יופי של רעיון. ספרות גלובלית באמת אמורה להגדיל את טווח ההזדהות של הקוראים, לנתץ דעות קדומות מקומיות, ולשחרר אותנו מן הכלא הטחוב של הפרובינציאליות כדי שנוכל להפליג בדמיוננו בחברת אנשים ממקומות ומזמנים רחוקים. אי אפשר למצוא דופי במטרה הזו, ולכן אף אחד לא אומר שום דבר כנגדה בכנסים של מדעי הרוח, בירידי הספרים הבינלאומיים או בפאנלים של ירחוני ספרות, כשמדברים על ספרות העולם: אנשים שכותבים וקוראים בשפות שונות (גם אם שפה אחת, אנגלית, היא השפה השלטת) על היסטוריות ותרבויות ורעיונות שונים: למה שמישהו יתנגד?

אך בעולם עצוב וחולה כשלנו, קשה שלא לחשוד במשהו כל כך שלם כמו ספרות העולם. במילה "ספרות" עצמה דבק צליל של זיוף. האם תוספת המילה "עולם" מנסה לפצות על משהו, להסתיר איזה פגם?

מה שברור הוא שבסוף שנות ה-90, גלובליזם ספרותי חדש כבר עמד בפריחתו. "אלוהי הדברים הקטנים" של ארונדהטי רוי (Roy) זכה בפרס הבוקר ב-1997, ומכר ששה מיליון עותקים תוך זמן קצר; ב-2001, המליצה אופרה לחברי מועדון הספרים שלה לקרוא את "איזון עדין" של רוהינטון מיסטרי (Mistry), רומן מצוין בסגנון המאה ה-19, שיצא לאור ב-1995, על מצב החירום של אינדירה גנדי; ב-2003, הקריאה ברב המכר "רודף העפיפונים" של הסופר ממוצא אפגאני חאלד חוסייני (Hosseini) גרמה לאמריקאים מסוימים להרגיש טוב יותר, ולאחרים רע יותר, לגבי המלחמה באפגניסטן. חוקרי ספרות התמקדו בספרות העולמית במיוחד לאחר 1999, אז פרסמה מבקרת הספרות הצרפתית פסקל קזנובה (Casanova) את ספרה פורץ הדרך "הרפובליקה העולמית של הספרות". בתחילת שנות האלפיים, הצית פרנקו מורטי, איטלקי במקור אך תושב של עמק הסיליקון (לצד גוגל), דיונים מבוססי נתונים אודות המערכת העולמית של הספרות בכתב העת New Left Review.

התרחבותה הגיאוגרפית של הרגישות הספרותית התרחשה במקביל לסגירה מרשימה של פערים כלכליים בין המדינות העניות לעשירות. ב-2013 הצמיחה הכלכלית במדינות המתפתחות צפויה לעלות על זו של המדינות המפותחות, לראשונה מאז המהפכה התעשייתית. השוק ההודי לספרות בשפה האנגלית יעלה בקרוב בגודלו על השוק הבריטי. סופרים סיניים זכו בשניים מתוך שלושה עשר פרסי הנובל האחרונים. יש אפיפיור מאמריקה הלטינית, לראשונה מאז שקולומבוס הביא את הנצרות לעולם החדש.

מה היתה המשמעות של כל זה? בספרות, הקץ לפואמות פולקלורית ארוכות כמו "השיר של לאווינו" (1966) של אוקוט פ'ביטק (p’Bitek) , ועל אחת כמה וכמה לאותן מעשיות עגמומיות על כפרים חרבים ללא מים ראויים לשתייה, שכולם באוניברסיטה העמידו פנים שהם אוהבים. באלף החדש, ערכה הספרות מסע בסגנון ג'ייסון בורן דרך הבירות הפיננסיות העולות של מה שהיה פעם העולם השלישי: ספרים עבי כרס על מומביי ועל בייג'ינג, על ניירובי ועל סאו פאולו, חברו לספרים על לונדון ועל ניו יורק בקבוצת כוכבים נוצצת הסובבת בשמי הלילה. נראה שבעידן הכלכלי החדש של האטה בצפון וסגירת פערים בדרום, המודלים לחיקוי הם סופרים כמו אורהאן פאמוק, מא ג'יאן והארוקי מורקמי, שהצליחו לחרוג מגבולות מולדתם ולפרוץ אל מערכת הכוכבים שבה תוכל עבודתם לקבל משמעות אוניברסאלית.

קולה של הספרות המודרנית, כולל כמעט כל היצירות המודרנית שקודמו מאוחר יותר למעמד "ספרות עולם", היה בדרך כלל קולו של מישהו שמדבר, או מנסה להישמע, בחדר בגודל אומה

צמיחתה של ספרות העולם מאז שנות התשעים התרחשה בד בבד עם התפשטותו של הקפיטליזם הגלובלי. בעבר, תפוצתו של הכסף – שמרקס כינה "שווה הערך האוניברסאלי" בשל יכולתו לשמש ככלי ריק של ערך חליפין - דווקא חיזקה את גבולות הלאום והשפה. הספרות שהתפתחה לצד הכלכלה הבינלאומית בצפון איטליה של סוף המאה ה-15 היתה ספרות מקומית – שנכתבה למשל באיטלקית פלורנטינית ולא בלטינית אוניברסאלית – ולא "ספרות עולמית". מאוחר יותר נדד המרכז הקפיטליסטי להולנד, ואז לאנגליה, ולבסוף לארצות הברית, מדינות שרוב תושביהן הם פרוטסטנטים, שבידלו את עצמם מהקתולים (משמעות המילה "קתולי" היא פשוט "אוניברסאלי") בעיקר על-ידי כך שהקשיבו, ובמיוחד קראו, את התנ"ך באותה הולנדית או אנגלית שדיברו בשולחן האוכל.

שלא במקרה, ידיעת קרוא וכתוב התפשטה בארצות אלה לפני הארצות הקתוליות. בארצות האלה ובמדינות אחרות שהתקבצו לתוך המערכת העולמית הקפיטליסטית, הדיון בשאלות כמו אופן החלוקה הרצוי של הכסף נערך בפרסומים שחוברו בשפה המקומית ו/או הלאומית, ומשום כך היו נגישים למספר גדול בהרבה של אנשים מכל שפה "אוניברסאלית" שהתקיימה אי פעם. התופעה הכללית של הלאמת הספרות, לאורך כל התקופה המודרנית, לא ביטלה את אפשרות הופעתה של ספרות בינלאומית בעתיד, כמו זו שחלמו עליה הרדיקליים של המאה ה-19. אבל ספרות בינלאומית היא דבר שונה מספרות העולם כפי שאנו מכירים אותה.

דרך בתים פריזאיים

טקסטים מסוימים הסתובבו תמיד בקרב אותן שכבות רחבות מבחינה גיאוגרפית אך צרות מבחינה סוציו-אקונומית שאנו יכולים לכנות בשם "עולמות". "אלף לילה ולילה", לחם חוקם של משכילים בחלקים גדולים של המזרח התיכון ודרום אסיה, היה במובן זה ספרות עולמית; כך גם ספרות הסנסקריט שנקראה בזמנים הקולוניאליים הרבה מעבר לגבולות הראג' הבריטי. באופן דומה היתה הוולגטה (והספרות הסכולסטית הנלווית אליה) ספרות עולמית בעבור יודעי קרוא וכתוב המעטים באירופה של ימי הביניים. והרבה לפני מדינת הלאום המודרנית, אנשים בכל רחבי אירופה תירגמו וחיקו את ה- canzoni של פטרארקה בשפותיהם. אולם האידיאל של ה-Weltliteratur בצורתה המודרנית מתחיל בגתה, סופר נפלא בלי ספק, לדברי הגרמנים, שלמרבה הצער אינו מיתרגם היטב. "אני יותר ויותר משוכנע שהשירה היא רכושה האוניברסאלי של האנושות," אמר גתה ב-1827. "ספרות לאומית הפכה למושג כמעט ריק מתוכן; עידן הספרות העולמית קרב, ועל כולם מוטלת החובה להחיש את בואו." באותו ראיון הוא מציין שקרא תרגומים של רומנים סיניים ושירה פרסית, ודן בתגובת הקהל ליצירותיו בצרפת.

הדבר המדהים ביותר בהערותיו המקסימות של גתה הוא כמה שגויות הן נראות. שירה היא רכוש פחות אוניברסאלי של האנושות מאשר פרוזה, שחלק קטן יותר ממנה אובד בתרגום – אמת שרק הלכה והתחזקה עם המשפטים הקטועים ומשחקי המילים האופייניים לשירה המודרנית והפוסט-מודרנית. חשוב מכך, לא רק שספרות המאה ה-19 לא התגבשה לכדי ספרות עולמית אחת, אופייה הלאומי רק הלך והתחזק. במאה הקודמת היה הדיפלומט הבריטי לורד צ'סטרפילד יכול לומר שאנאלפביתים, "במובן המקובל", הם אלה שאינם יודעים לטינית ויוונית; השתמעה מכך הגדרה של אוריינות שרק אליטה כלל-אירופאית מזערית התאימה אליה: עולם שמבחינה חברתית אינו אלא שלולית גדולה, אבל היתה להם ספרות. אולם אפילו במאה ה-18, ובמיוחד ככל שאנו מתקרבים למאה ה-19, "הספרות העולמית" של היצירות הקלאסיות הכתובות בשפות מתות ובניאו-לטינית, הוחלפו בהדרגה בידי ספרות לאומית כתובה בשפות מקומיות, שנבנתה על גבי בסיס הולך וגדל של קוראים. עד אמצע המאה ה-19, רוב דחוק של האוכלוסייה בארצות הפרוטסטנטיות, בצרפת וביפן היה יודע קרוא וכתוב, במובן המודרני.

קהל הקוראים של הספרות הפך להיות מבוסס על לאום, אפילו כאשר חלקו מדינות שונות שפה משותפת, כמו ארה"ב ובריטניה, או רוב מדינות אמריקה הלטינית

התפשטותן של מדינות הלאום המודרניות – שיישמו מערכת מנהל מרכזית, בתוך גבולות ברורים, על אוכלוסיה שלעתים קרובות היתה מוגדרת מבחינה לשונית – גרמה לסטנדרטיזציה של השפות הלאומיות (פעמים באיטיות, כמו במקרה האיטלקי) ולעתים הפרידה ביניהן (כמו במקרה של השבדית והנורבגית). לעיתונים שיצאו לאור בערי הבירה ונכתבו בשפה הלאומית היה תפקיד מכריע, כפי שגרס בנדיקט אנדרסון, ביצירתה של "הקהילה המדומיינת" של מדינת הלאום; אותם עיתונים פרסמו גם שירה, ספרות, מאמרים וביקורת. קהל הקוראים של הספרות הפך להיות מבוסס על לאום, אפילו כאשר חלקו מדינות שונות שפה משותפת, כמו ארה"ב ובריטניה, או רוב מדינות אמריקה הלטינית. בינתיים דעכה חשיבותם היחסית של הברית החדשה, הקוראן והתורה, ספרים שאין להם כבוד לגבולות.

במילים אחרות, מאז הכרזתו של גתה על העידן הממשמש ובא של הספרות העולמית ועד לאחרונה, הלאמת הספרויות הייתה הסיפור המרכזי. עצם הרעיון של הרומן האנגלי או הרומן האמריקאי הגדול, העובדה ששני אלה אינם זהים, מעידים על האופי הלאומי של הסופרים, שברובם חשו שהם פונים לקהל קוראים בן ארצם. וכך גם הדרך שבה משוררים הכותבים באותה שפה פונים לרגש הלאומי: לין הג'ניאן, דרק מהון וג'פרי היל לא היו יכולים בשום אופן להחליף דרכונים ועדיין להישמע כמו עצמם. קולה של הספרות המודרנית, כולל כמעט כל היצירות המודרנית שקודמו מאוחר יותר למעמד "ספרות עולם", היה בדרך כלל קולו של מישהו שמדבר, או מנסה להישמע, בחדר בגודל אומה.

האינטימיות של החדר הזה היא שנתנה לסופר כוח לפגוע. היה די במה שהספיק המשורר האנגלי שלי (Shelley) לפרסם לפני שעבר, בשנות העשרים המאוחרות שלו, להתגורר באיטליה, כדי לגרום לכך שיסולק מאוקספורד, שאביו ינשל אותו מירושתו, החברה הגבוהה של לונדון תתכחש לו, וכמה מעלוניו ומשיריו יוחרמו באופן רשמי ויושמדו. המהדהדות שבקריאותיו למהפכה יצאו מפיו של מישהו שהיה לו סיכוי של ממש להרגיז "מלך זקן, משוגע, עיוור שנוא וגוסס;/נסיכים, שיירים של גזעם התפל, העוברים/דרך בוזו של העם.../ סנאט – הגרוע בחוקי הזמן ללא עוררין," ומכשולים נוספים בדרך אל החירות. גם על טורגנייב אפשר לומר דברים דומים, סופר שחלק מבני תקופתו (כולל טולסטוי) ביטלו אותו, כי בילה לטעמם זמן רב מדי באירופה , אך למרות זאת יכול היה להרתיח את בני עמו אפילו יותר מטולסטוי, ואמנם עשה זאת. בצרפת, הועמד פלובר האסתטיקן למשפט על פרסום דבר תועבה. באמצע המאה ה-19 הייתם עלולים להיתקל בסופר גולה כזה או אחר בכל פינת רחוב – איזה מציני (Mazzini), היינה (Heine), הרצן (Herzen) או מרקס – שגורש מארצו בבושת פנים כי קרא למהפכה, או לאחדות לאומית, או לשניהם גם יחד (דרך אגב, אלינור מרקס, בתו של קרל, היתה הראשונה לתרגם את מאדאם בובארי של פלובר לאנגלית).

ספרות העולם של העידן המודרני היתה מורכבת בעיקר מטקסטים זרים שנקראו בתרגום. אצל קוראים השולטים בשפה שנייה, צרפתית היתה השפה הנפוצה ביותר. כאלה היו פני הדברים מאז כינונה של הצרפתית כשפת הדיפלומטיה במאה ה-17, ועד עשרות שנים בודדות לאחר מלחמת העולם השנייה, אז גברה ידה של האנגלית. אם כך, פריז, כפי שטענה פסקל קזנובה, היתה בירתה העולמית של רפובליקת הספרות לאורך תקופה של כמאתיים שנה, שבמהלכה הלך וגדל מספר האמריקאים והאירופאים שידעו לקרוא וקריאת ספרים תפסה אחוז הולך וגדל מזמנם. ליצירות כתובות בצרפתית היה קל יותר להצטרף לספרות העולם, מאשר לכאלה שנכתבו בשפות אחרות, ועל פי רוב יצירות של רוסים, אמריקאים או ארגנטינאים נוספו לספרות העולם דרך בתים פריזאיים. (בורחס היה אחד הענקים האחרונים שזכו לתהילה בעיקר דרך הצרפתית; ב-1961 חלק עם בקט את פרס פורמנטור הבינלאומי הראשון.)

מימין: ארנסט המינגווי ולידו המו"לית סילביה ביץ' האמריקאית בפריז ב-1920

לכל אורך התקופה הפריזאית הארוכה של ספרות העולם – לפני שמרכזה נדד ללונדון ולניו יורק – סופר מן הצפון או מהמטרופולין פנה על פי רוב לקהל שהורכב בעיקר מבני ארצו (גם אם מאוחר יותר תורגם לשפות נוספות). מצבם של סופרים "מהפריפריה" היה מעט שונה, כי רוב או כל המוציאים לאור שלהם היו ממוקמים בבירות אירופאיות: במקרה של כותב מסנגל, בפריז; של סופר פרואני, במדריד, ושל הודי – בלונדון. קהל הקוראים של סופר דרומי התחלק אם כך באופן מאוזן יותר מקהל קוראיו של הסופר הצפוני, בין הקהל שמחוץ לארצו (שם המתוחכמים והמזדהים קראו יצירות זרות) והקהל בבית (שם חלק האוכלוסייה שידע קרוא וכתוב היה קטן יותר באופן יחסי).

מובן שלסופר מהמטרופולין יכול היה להיות קהל גם בארצות ה"פריפריאליות" שבהן דיברו את שפתו – אבל המטרופולין יכולה תמיד להתעלם מהפריפריה ביתר קלות מאשר להפך. מסיבה זו, לספרות שהגיעה מהדרום היו תמיד כוונות בינלאומיות יותר מלזו שבאה מהצפון העולמי (גם אם תרגומה לשפות אחרות היה דווקא מובטח פחות). יצירות שפנו לקהילה לשונית קטנה יותר מלאום – בקטלנית, בקאנדה או בוולשית – הצליחו להיכלל בספרות העולם לעתים נדירות יותר. יוצא דופן מכלל זה הוא טאגור, זוכה פרס נובל ב-1913, שכתב בבנגלית, שפה "תת-לאומית" המדוברת על ידי עשרות מיליוני בני אדם.

המודרניזם הבינלאומי

המודרניזם הספרותי במובנו הטהור – "העונה הספרותית האחרונה של התרבות המערבית", כפי שכינה אותו פרנקו מורטי – היתה תופעה יותר בינלאומית מאשר לאומית. התכונה הזו נבעה במידה מסוימת מתוך כורח, כי המודרניזם לא זכה בשום מקום לפופולאריות מקומית. יוליסס, שנכתב בציריך ובטרייסטה, יצא לאור בפריז ב-1922 ונאסר להדפסה במולדת בדבלין, הפך לאירוע ספרותי בלונדון ובברלין. הפוטוריזם היה נפוץ באיטליה, אך גם ברוסיה הסובייטית, ואפילו באנגליה, דרך הוורטיציזם של ווינדהאם לואיס. הסוריאליזם היה צרפתי (ברטון) וספרדי (לורקה), אך גם ברזילאי (מריו דה אנדרדה) וצ'יליאני (ווידוברו).גם לידתה של הספרות המודרנית התרחשה תחת איום במהפכה שעתידה לכונן סדר חדש לחלוטין במדינת הלאום, או במקרה של עמים הנמצאים תחת שלטון הקולוניאליזם, פשוט לכונן אותה. רוח הרפאים של המהפכה רודפת את הספרות המודרנית, מאז הרומנטיקה ועד הפוסט קולוניאליזם. בסוף המאה ה-19 (תקופה של התפשטות ידיעת קרוא וכתוב – ותסיסה – בקרב ההמונים), רעד הנטורליזם לנוכח תמונות של מעמדות חברתיים מתקוממים ואינדיבידואלים הרוסים. זולא בצרפת הוביל לג'יסינג באנגליה; דרייזר, נוריס, ווורטון בארה"ב; ורגה באיטליה; איבסן בנורווגיה; ואולי אפילו מאו דון ולו שון בסין. סופר א-פוליטי כמו הנרי ג'יימס כתב רומן מופת על אנרכיסטים ואפילו הסלוגן הסופר-דקדנטי הידוע לשמצה מ"אקסל" של וילייה דה ליל-אדם (1890) – "לחיות? המשרתים שלנו כבר יעשו את זה בשבילנו" – חשף את המבנה המעמדי המעורער שמתחת ל"אמנות לשם האמנות".

חוסר היכולת לנקוב בזירת התרחשותם של יצירותיו של קפקא "המשפט" ו"הטירה", עוזר לנו לערום אותם על מדפי ספרות העולם

כתבי עת ובתי הוצאה לאור קטנים קמו בערי הבירה ברחבי העולם. אך כשם שאווירת המהפכה הכללית הפיחה במודרניזם תחושה של שינוי אדיר הממשמש ובא, כך דיכוי המהפכה הוציא את הרוח ממפרשיו. כישלונה של ההתקוממות הסוציאליסטית בגרמניה ובאיטליה בשנות העשרים, שסללה את הדרך לפאשיזם; הצלחתו של מרד הגנרלים בספרד (שבמהלכו לורקה נהרג); התאבנותו של הסטאליניזם (שהוציא להורג מודרניסטים שונים זה מזה כמו מנדלשטאם, בבל ופילניאק) – כל אלה דיללו את שורותיו של המודרניזם הבינלאומי והביאו את חייליו לכדי ייאוש.

במודרניזם, האוניברסאלי והמעורפל הם זוג מוצלח. מי במאה ה-20 כתב שירה ראויה יותר להיות מתורגמת לכל השפות ולהישלח בספינות חלל לכל הגלקסיות כולן – כדי שהחייזרים יוכלו להכיר את צדדינו המחמיאים יותר לפני שיחליטו אם לשעבד אותנו או להתיידד איתנו – מאשר הסוריאליסט והקומוניסט הפרואני המרושש ססאר וואייחו (César Vallejo), כשחזר לדירתו השכורה הזעירה בפריז מספרד הרפובליקאית שניסתה לעצור בעד הפאשיזם? כמעט אף פריזאי, פרואני, דובר ספרדית או קומוניסט לא קרא את וואייחו בזמן אמת; ה-Poemas Humanos שלו (1939), שפורסמו לאחר מותו, נושאות דרשות נסערות בפני קהילה לא-קיימת אודות המטרה האבודה של מלחמת אזרחים של מישהו אחר. השירה הזו ממשיכה לחיות, בזמן שיצירותיהם של ענקים חובקי עולם בני תקופתה כמו מאלרו או ז'יד משתכחות בהדרגה מלב. מכך אנו למדים ש"ספרות עולמית" היא כמו האושר; אולי אפשר להשיג אותו, אבל לא אם מכוונים אליו.

נחשולים של מלחמה ומהפכה ליוו את הספרות האירופאית רק שנים מעטות לאחר 1945. המונח "מודרניזם" הפך שגור בשנות החמישים והשישים, כשהדבר עצמו הלך וגווע. מה שמכונה המודרניזם המאוחר, של השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה – של בקט, רוב-גרייה וסארוט; של פטר הנדקה, נבוקוב וג'ון בארת', וגם של הטקסטים המוקדמים של קפקא ושל בורחס שהגיעו כעת לקהל רחב – מעורר תחושות שונות מאד מה"מודרניזם הגבוה" של ג'ויס או וולף, ביילי או דוס פסוס או דבלין. בין יצירותיהם של סופרים אלה אפשר למנות את "דבלינאים" (1914), "גני קיו" (1919), "פטרסבורג" (1913), "מנהטן טרנספר" (1925), ו"ברלין אלכנסנדרפלאץ" (1929). ברבות מהיצירות הטובות ביותר של הספרות האירופאית והאמריקאית שהתפרסמה לאחר מלחמת העולם השנייה, מנגד, יש דווקא מחסור בפרטים גיאוגרפיים וחברתיים, שבמקרים הבולטים ביותר הופך מוזרות אישית עמוקה לאוניברסאליות זעופה.

קפקא, מבשרה של מסורת האנלוגיה הריקה, היה אדם ללא מולדת באופן מילולי: יהודי דובר גרמנית וציוני לפרקים שחי בפראג, עיר שרוב אוכלוסייתה, כולל שלוש אחיותיו, נמחתה כליל בידי הנאצים זמן קצר לאחר מכן. חוסר היכולת לנקוב בזירת התרחשותם של "המשפט" ו"הטירה" עוזר לנו לערום אותם על מדפי ספרות העולם. בבואנוס איירס היו לבורחס סיבות משלו לקמץ בשימוש בצבע מקומי. הוא בילה את רוב שנות ילדותו בז'נבה, דיבר אנגלית עם סבתו הבריטית, והתעוור בהדרגה כשחי תחת אותה קורת גג עם אמו, עד גיל העמידה המאוחר שלו; אזוריה הכפריים של ארגנטינה לא היו מוכרים לו יותר מאלה של קנדה או רוסיה.

בקט, "המודרניסט האחרון" הגיע אל השומקום בדרך משלו. כאירי מרקע פרוטסטנטי שחי בפריז ובסביבותיה מאז שנות העשרים המאוחרות שלו, וכתב בצרפתית מאז 1946, הספרות שלו היא למעשה סוליפסיסטית: אין טעם להזכיר שמות של רחובות, או מעמדות חברתיים, כשאתה נוהם ומגחך לעצמך בחדר קטן וריק. המודרניסטים המאוחרים האלה – שנראה שדרכם אל ספרות העולם הטהורה לא עברה במצרף הלאומיות – היו קומץ של אנשים משונים מאד מרקעים יוצאי דופן. פרויד תיאר תופעה דומה: חפרו עמוק מספיק בפתולוגיה האינדיבידואלית ותמצאו את עצמכם בעולם התת קרקעי של המיתולוגיה האוניברסאלית.

בספרותה החדשה יותר של אירופה ששקטה ממלחמות, אוניברסאליות שלווה מחליפה את הסכסוכים הישנים בין ארצות ובתוכן. הנדקה (Handke), מודרניסט כה מאוחר עד שנדמה שהגיע אחרי שהמסיבה נגמרה, הוא אוסטרי שגר בפריז; אבל האם אתם תמיד יכולים לזהות את העיר או הארץ שגיבוריו הנודדים עוברים דרכן, בזמן שהרהורים מטפיזיים ממלאים את ראשם? חלק ניכר ממה שאנו יכולים לקרוא בתור ספרות עולם מהספרות האירופאית שנכתבה לאחר מלחמת העולם השנייה (חלקה טובה מאד) - פרק (Perec), ברנרד (Bernhard), נדאס (Nádas), נוטבום (Nooteboom), ילינק (Jeliek), מריאס(Marías), זבאלד (Sebald) ועכשיו קנאוסגור (Knausgård) - היא פסיכולוגית באופן קיצוני, וההיבטים הגיאוגרפיים והחברתיים לא תופסים בה אלא תפקיד שולי.

על פי רוב, המספר, בן דמותו של הסופר, נושא מונולוג של נפש סוערת בחברה מאובנת. מתוך שביעות רצון עצמית, הוא מזהה את עצמו כחלק מקהילה פן-אירופאית יציבה של דוברי שפות; רוב רובם של תושביה האחרים של ארצו, כמו גם של המדינות השכנות, אינם בעיניו אלא אידיוטים לא מסוכנים שמדליקים את הטלוויזיה כשהם חוזרים מן העבודה. הצעירים לוקחים סמים ורוקדים לצלילי מוזיקת מועדונים בסופי השבוע; המבוגרים יותר יוצאים לטיולים מאורגנים ואז מתים מסרטן. בתור אנשים (ונשים) אחרונים מהזן הניטשאני, הם לא נמשכים לא לקידום העצמי ולא לאלימות בנשק חם שמתבלים את החיים האמריקאים. נציגם הבולט הוא מישל וולבק.

יריד הספרים בארגנטינה. צילום: ביאטריס מורץ'

סופרים אירופאים אחרים שזכו לתהילה כותבים ספרים על מערכות יחסים פרטיות ועל תרבות בינלאומית, ולא על יותר מדי באמצע. הרומן האירופאי שהם כותבים, מתוך השלמה עם מינוריות סופנית, נכתב על-ידי, על ובעבור אנשי ספרות שמגיעים למסה קריטית רק ביריד הספרים של פרנקפורט, והם לא מנצלים את ההזדמנות כדי להתחיל מהומה כנגד הבנק האירופאי המרכזי. הרבה התאבדויות מתרחשות בין דפיו. היינו מצפים שיהיו יותר.

מפוסט-קולוניאליזם לסלמאן רושדי

אם הסיכוי למהפכה חברתית או לדיכוי מהפכת הנגד נמוג מאירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא לא נעלם מן העולם כולו. הוא התלקח בדמותן של מלחמות למען חירות לאומית בדרום אסיה, אמריקה הלטינית, העולם הערבי והודו-סין. לכתיבה הדרומית שהפכה לספרות עולם היו דרושים שגרירים בבתי ההוצאה לאור של הבירות הצפוניות. דרך פריז הדועכת, קיבל המערב את קרפנטייה (Carpentier) ואת קורטסר (Cortázar) מאמריקה הלטינית; דרך לונדון העולה, את גורדימר (Gordimer) ואת נייפול (Naipaul) מהאימפריה הבריטית. התגובה הבינלאומית אליהם היתה תלויה בקהל קוסמופוליטי – פוליטי, סקרן, שהמלחמה בווייטנאם זעזעה אותו – שנולד עם סוף הקולוניאליזם ונראה שהצליח לשרוד את המלחמות המלוכלכות של מרכז אמריקה בשנות השמונים.

מעמדו החברתי של הסופר הדרומי נשאר כפי שחדל להיות במדינות העשירות זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה: מצדו האחד של הסופר עמדה קהילה גדולה, משכילה יותר ויותר, של אנשים עובדים שלא היה ניתן לסמוך על כך שימשיכו לסבול את אי הצדק החברתי, ומצדו האחר היתה ממשלה שנוהלה מטעם מעמד בעלי רכוש, שהיה חרד ומחולק מכדי להתעלם מדעותיהם של כותבים לאומיים. המבנה המעמדי של מדינות פוסט-קולוניאליות רבות היה דומה לזה של מדינות אירופאיות שלושת רבעי מאה קודם לכן: מעמד שליט המפולג בין בעלי אדמות כפריים ושכבה דקה של בורגנות עירונית, מעמד פועלים שעדין היה מורכב בעיקרו מאיכרים ולא משכירים עירוניים. השילוב בין המון תוסס לבין בורגנות עוינת או ידידותית, אך לא אדישה, העניקה לעבודתם של הסופרים הדרומיים אחריות חברתית שאבדה לספרות במדינות העשירות והיציבות.

 אולם ספרות העולם הגלובלית שלאחר המלחמה הקרה לא היתה יותר רדיקלית וגם לא יותר פוליטית. להפך: אצל רושדי וסופרים אחרים מסוגו, מה שהיה פעם רדיקליות קרס במהירות לאקסיומה אדוקה אחת – חופש הדיבור

מטבע הדברים, ערכה של האחריות הזו היתה תלויה בכל ספר לגופו. בספרו מ-1977 "Petals of Blood", צלב נגוגי ווה ת'יונגו (Ngugi wa Thiong’o), איש שמאל מניירובי, את הבורגנות הסוחרת של קניה הצעירה; לעומת זאת, ב"אנשי גרילה" (1975) של ו.ס. נייפול (V. S. Naipaul), טרינידדי ממוצא הודי שכתב מדרום אנגליה והפך יותר ויותר שמרן, המנהיג של התקוממות שמאלית על אי קריבי היה אנס שחור משכיל למחצה. בכל אופן, הספרים האלה ורומנים דרומיים אחרים בני התקופה ניזונו מהתסיסה המהפכנית. "מלחמת סוף העולם" (1981) של הפרואני מריו ורגס יוסה – רומן היסטורי על תנועה אפוקליפטית לצדק חברתי בברזיל של המאה ה-19, שנכתב באמצע מסעו של הסופר משמאלנות רפלקסיבית לניאו-ליברליזם תאצ'ריסטי - היה חדור חרדות דרום אמריקאיות אופייניות לתקופתו מפני מקסימליזם שמאלני ודיכוי ניאו-פאשיסטי.

דמות המעבר המרכזית מהעידן המוקדם הזה של ספרות העולם, כשהכול היה עדיין "פוסט-קולוניאלי", אל התקופה הגלובלית בת זמננו, היא סלמאן רושדי (Salman Rushdie). "ילדי חצות" (1981), ספר כועס באמת, שייך עדיין לספרות העולם מהסגנון הישן: רושדי, שמצב החירום של אינדירה גנדי זעזע אותו, חיבר כתב גינוי בסנגון גינטר גראס לכישלונותיה של הודו. פקיסטן זכתה לטיפול דומה בספרו הבא, "בושה" (1983). ב"חיוך היגואר" (1987), רושדי, שעדיין הזדהה עם השמאל, נסע לניקרגואה לבדוק את הסנדיניסטים, וחלק להם שבחים זהירים. בארצות הברית נמתחה על הספר ביקורת כי לא התייחס ל"טוטליטריזם" של הסנדיניסטים – שנבחרו פעמיים בבחירות חופשיות והתמודדו עם מרידה פרא-צבאית מימין מצד הקונטראס, שמומנו וחומשו בחשאי בידי ממשל רייגן.

הספר שרושדי פרסם שנה לאחר מכן, "פסוקי השטן" (1988), נראה כעת כמו מעמד ההכתרה של השלב הגלובלי של ספרות העולם, בצורת הרומן של ה"היברידיות". רושדי ענה על השאלה שהציב בפתיחת הרומן – "איך החדש בא לעולם?" – באמצעות העגה שיצר, אנגלית-הינדית-אורדו, וכתב בה גרסה אלטרנטיבית לקולות המעורבים והסותרים שתרמו לחיבורו של הקוראן. למרבה מזלו, "פסוקי השטן" פורסם שנה לפני התפוררותה של ברית ורשה: כעת יכול היה העולם שחולק בידי המלחמה הקרה להפוך לגלובוס מאוחד. אולם היה לו פחות מזל כאשר מי שעמד בראש המהפכה האיראנית – שהיתה בעצמה, בין השאר, התלקחות כנגד הגלובליזציה התרבותית – הציב פרס על ראשו של רושדי.

כך למעשה קידש חומייני, מבלי להתכוון, את הרומן הגלובלי הכתוב אנגלית. "פרשת רושדי" הפכה להזדמנות בעבור סופרים מסוימים (סונטאג, היצ'נס) להיראות במיטבם כשיצאו להגנת זכות הדיבור, ואילו אחרים (לה קארה, ברג'ר) נתפסו בקלקלתם כשיצאו להגנה אוטומטית על העולם השלישי. הרומן עצמו היה מרשים ביותר, והשתמש בטכניקות המטאפיזיות של הפוסטמודרניזם כדי לטפל בהגירה, נושא עכשווי חשוב; נדמה שכמות התיאוריה שנכתבה בעקבות הרומן השתוותה לזו שנכתב בתגובה אליה.

אצל רושדי וסופרים אחרים מסוגו, מה שהיה פעם רדיקליות קרס במהירות לאקסיומה אדוקה אחת – חופש הדיבור – שבשמו היו מוכנים לתמוך בכל מעשה

אולם ספרות העולם הגלובלית שלאחר המלחמה הקרה לא היתה יותר רדיקלית וגם לא יותר פוליטית. להפך: אצל רושדי וסופרים אחרים מסוגו, מה שהיה פעם רדיקליות קרס במהירות לאקסיומה אדוקה אחת – חופש הדיבור – שבשמו היו מוכנים לתמוך בכל מעשה. שלוש שנים אחרי "פסוקי השטן" פלשה ארצות הברית לעיראק בפעם הראשונה; עשור בלבד לאחר מכן היה זה רושדי, שלא הסתתר עוד, שבנה את "הטיעון הליברלי" להגנת הפלישה השנייה. מסתבר שלרושדי, שלא הלך אחר הרעיון הלאומי ההודי, לא היו יותר מדי נקיפות מצפון על מעשיה של ארצות הברית. בעקבות "פסוקי השטן", הקישור בין כתיבה פוסט-קולוניאלית לאנטי-אימפריאליזם מת.

אליטה גלובלית

במבט ראשון נדמה שספרות העולם הניצבת לנגדנו היום מגשימה את נבואתם מלאת התקווה של מרקס ואנגלס במניפסט הקומוניסטי (1848): "חד-צדדיות לאומית וצרות דעת נעשות יותר ויותר בלתי-אפשריות, ומתוך הספרויות הלאומיות והמקומיות והרבות קמה ספרות עולמית". היום יותר ויותר כותבים הם על-לאומיים, באופן בלתי-נמנע – בחוויותיהם, בבחירת הנושאים שלהם, בטעמם כקוראים. רבים עוד יותר שייכים למערכת-עולם ברורה. המוציאים לאור שלהם הם תאגידים רב-לאומיים; האוניברסיטות שבהן הם מלמדים, או שבהן מלמדים את יצירותיהם, מכשירות אליטה גלובלית; וחלק גדול מקהל הקוראים האמיתי או המיוחל שלהם קורא אנגלית, אף על פי ששווקים עצומים לספרים קיימים גם במנדרינית, ספרדית וצרפתית. בצרפת עצמה ובשווקים קטנים יותר, החלק של התרגומים מכלל הספרות הנמכרת יכול להגיע לחצי (אף על פי שבאירופה שניים מכל שלושה רומנים מתורגמים, תורגמו מאנגלית).

סלמן רושדי מדבר עם סטודנטים באוניברסיטת אמורי. צילום: וויקיפדיה

אולם מרקס ואנגלס כתבו בשעה שהספרות הייתה בתנופה, כאשר קהל הקוראים גדל במהירות באירופה ובאמריקה ועל רקע ראשית יצירתו של חינוך ציבורי אוניברסאלי. החלק הקורא של האוכלוסייה, וכמות הספרות המודרנית שיצרך (בנוסף לדיאטה של עיתונות, כתבי קודש וזבל מהנה) ימשיך ויתפח במשך מאה ועשרים השנים הבאות בקירוב. אפילו היום ישנן מדינות מעטות, כולל הודו העצומה, שבהן האדם הממוצע קורא ככל הנראה יותר כל שנה, ויכול להיות שהוא אפילו קורא דברים טובים יותר. בכל מקום אחר, על מחבריהם של ספרות ועיון רציניים או חצי-רציניים, שלא לדבר על שירה ומחזות, להתמודד עם קהל קוראים הולך ומצטמק, באופן יחסי או מוחלט.

קהל הקוראים של ה"ספרות" – במובן של יצירות שיש בהן אמנות ואינטלקט אמיתיים, או שהן מתיימרות להיות כאלה – אולי מתפשט באופן גלובלי, אך נדמה שהוא מידלדל ברוב החברות. הספרות מעולם לא השילה מעליה באמת את הקונוטציות האליטיסטיות שלה; היום היא פעילות יותר מקצועית ויותר אליטיסטית מאשר הייתה לפני דור או שניים. פיתוי אחד שהכותבים ניצבים בפניו הוא התקווה שכל אותם קהלים לאומיים מצומקים, אם יחברו אותם יחד, יהיו מספיק עולם כדי לתמוך בהם.

אולי יהיה נכון יותר לכנות את ספרות העולם של היום ספרות גלובלית. המילה עולם נושאת עמה שאיפות לאוניברסאליות אמיתית – "אנחנו העולם!" – ואילו "גלובלית", אף שאין לתלות בה עצמה את האשמה, מזכירה תופעות כמו קפיטליזם גלובלי והתחממות גלובלית שאת תוצאותיהם הטובות והרעות איננו מרגישים באופן אוניברסאלי כלל. במילים אחרות, מהמילה "גלובלי" משתמעים תהליכים חובקי עולם, שיוצרים פערים במצבם של אנשי העולם (ואפשר להניח שגם במצב הספרות בארצותיהם). באמצעות הגלובליזציה, ארצות הברית וסין יכולות להיות בלתי שוות באופן שווה! הסופרים לא אשמים במצב הזה, או לפחות לא מאד. השאלה היא מה אנחנו עושים לגביו.

הספרות הגלובלית לא יכולה אלא לשקף את הקפיטליזם הגלובלי, על ניצחונותיו, הפערים והעיוותים שהוא יוצר. לספרות עולם יש סופרי דגל בשפה האנגלית: רושדי וקוטזי בחזית, וקירן דסאי, מוחסין חמיד וצ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה כתגבורת. יש לה כלכלה משלה, שבנויה על רשתות בינלאומיות של הוצאות לאור, סוכנים וירידי ספרים. יש לה פרסים משלה: הנובל, כמובן, אבך חזקים ונוצצים ממנו הם פרס המאן בוקר והמאן בוקר הבינלאומי. הזרוע הפוליטית שלה היא ארגון הסופרים הבינלאומי PEN. והיא אוחזת ביומן חברתי מלא פסטיבלים ספרותיים, שתפקידם לחבר בין האליטות הגלובליות לבין הכוכבים הנוצצים של ספרות העולם. מדי שנה חלקים שלמים של המעמד השליט ממריאים ממקסיקו סיטי כדי שג'וליאן ברנס יחתום להם על ספריו בחלפה, או מדלהי לג'איפור כדי להיראות במסיבה לצדו של מריו ורגס יוסה. לפסטיבל היי, במקור מהיי און ווי בוויילס הכפרית, יש עכשיו שלוחות בדקה, ביירות, ניירובי וכו'. " Hay Festival in Cartagena de Indias" הוא משפט מצחיק בטעות - Sí, hay festival (בספרדית: כן, יש פסטיבל) – שרומז על אינטימיות חדשה ומשונה בין הצפון והדרום הגלובליים.

מה קורה בפסטיבלים האלה? אין דיון; אין צעקות; שותים קצת; חותמים הרבה על ספרים. הם כמו ועידות שלום, למרות שלא נועצו בנציגים בלאומיים. הם מייצגים את מצב ספרות העולם ברגע זה. בכל מקום הוחלפו הכותבים הפוליטיים ביורשים גלובליים שקטים יותר. גורדימר המרדן פינה את הדרך לקוטזי המזועזע בשקדנות; גראס הזועף לזבאלד האבל (ועכשיו המנוח); רושדי הזועם לרושדי המחורבן. כמובן שהיתה בעיה גם בלוחמנות הקודמת. "לחמנו למען מפלגות שאילו היו מנצחות, היו שולחות אותנו היישר למחנות עבודה בכפייה," אמר בולניו בבוטות, ובלי יותר מדי הגזמה. "לחמנו והקדשנו את כל נדיבותנו למען אידיאל שמת לפני יותר מחמישים שנה."

השם "ספרות העולם" לא היה נפוץ כל עוד היו עדיין שלושה עולמות: העולם הראשון (קפיטליסטי), השני (סוציאליסטי לפי הדגם הסובייטי), והשלישי (יכול ללכת בכל אחד מהכיוונים). מאז המלחמה הקרה, היא איבדה את דרכה בה במידה שתפוצתה גדלה. אף על פי שסופריו נעשים יותר ויותר כלל-עולמיים, העולם המודרני אינו מצליח, לעתים קרובות, להשאיר חותם של ממש על ספרות העולם. נושאי הרומנים (הכלי העיקרי של ספרות העולם) מעידן המודרניזם המאוחר והפוסט-קולוניאליזם – בעיקר גלות וטראומה – הפכו לכלים של עיוורון יותר מאשר של תובנה כשנותקו מההקשר הפוליטי המקורי שלהם. מייקל אונדטיה (Ondaatje), קנדי ממוצא הולנדי שנולד בסרי לנקה וגיבורם של אנשי ספרות עולם רבים, הוא דוגמא מהסוג הגרוע ביותר, עם יכולתו הערמומית להיראות כבעל דעה פוליטית בלי להסגיר צל צלה של אחת.

העיסוק של ספרות העולם בטראומה הורס את יצירתם של מספר סופרים יהודים צעירים ונחשבים, שהדמויות שלהם מגלות את הסיבה לכול בשואה – המקרה הבוטה מכולם הוא של ג'ונתן ספרן פויר

כבר ב"פצוע האנגלי" (1992) אפשר היה לנחש איך יקדיח את תבשילו: רוזן הונגרי שירד מנכסיו וחבלן סיקי מנהלים שיחות חטופות על רקע נוף איטלקי מעלה ריקבון, וכל זה מתואר במשפטים קצרי נשימה שהיו פעם המומחיות של ג'ון ברג'ר (Berger) (אף על פי שאונדטיה נמנע מכל רמז למרקסיזם הנוסטלגי של ברג'ר). בספרים מאוחרים יותר, כמו (Divisadero (2007 ו-(The Cat’s Table (2011 כבר ניכר קלקול עמוק יותר. שם אפשר למצוא תמונות-מילים מטושטשות של ריבת תאנים ומתכונים לסלט ירוק, להציץ ב"ענף של עלי אבסינת שמשמש כסימניה," ובמשוררים כפריים שמרימים את שמלות הכותנה הצהובות של נשותיהם ומזדיינים מאחור לצד חבית המים שעדיין נוצצת באור הירח. אונדטיה המאוחר ייתן לדמות צרפתית שם ספרדי, כדי שדמות אחרת תוכל להרהר בגאונותו: "סגורה. האירוניה הטמונה בשם זה לא חמקה ממנו." על גבי עטיפת הספרים האלה, שעוברים בשרירותיות מאזור לאזור בכלל-עולמיות מעושה, אפשר למצוא תיאורים בסגנון הנוסע העליון: "מסע על פני שלוש יבשות..." ואי אפשר לטעות ולחשוב שהסיבה היא נחישותו של הסופר להשתוות לטווח שלטונם של האמריקאים של הכלכלה הבינלאומית; הוא פשוט כותב לווסט ווילג' גלובלי.

רומנים גלובליים מהסוג הישן ביקשו לא רק להשיג בעבור הספרות שפה חדשה וצורה חדשה, אלא גם תפקיד בהשגת תחום שלם של חופש. אבל השחרור הפוליטי נכשל, או שהוכשל או נבגד; לכתוב כאילו בעולם השלישי יש עדיין איזושהי הבטחה יהיה צביעות מסוג מייגע במיוחד. בהיעדר אופק פוליטי, יצרו אחדים מהסופרים נרטיבים של טראומה שמביטים אחורה (כמו הפצצה האטומית המתפוצצת בסוף הפצוע האנגלי). העיסוק של ספרות העולם בטראומה הורס את יצירתם של מספר סופרים יהודים צעירים ונחשבים, שהדמויות שלהם מגלות את הסיבה לכול בשואה – המקרה הבוטה מכולם הוא של ג'ונתן ספרן פויר, שהרומן הראשון שלו, "הכול מואר" (2002) היה תערובת סוחטת דמעות של קומדיה על לומדי אנגלית ויומן מסע אל השטטל החרב. הרומן השני שלו, "קרוב להפליא ורועש להחריד" (2005) עסק בילד תמים ומפותח מכפי גילו שחווה טראומה כתוצאה ממותו של טום הנקס – או שמא אביו המושלם – בפיגוע במגדלי התאומים: תחבולה שאין ספק שנהגתה במטרה ליצור את המידה הגדולה ביותר של הזדהות בכמה שפחות מציאות.

(Burnt Shadows (2009 של קמילה שאמסי (Shamsie)(שנכללה ברשימת ה-20 סופרות מתחת ל-40 של כתב העת הספרותי גרנטה) מביאה את הנוסחה הגלובלית לשיא של אבסורד: היא פותחת בהירושימה של 1954, ממשיכה לדלהי של עידן החלוקה ב-1947, קראצ'י של זיא-אל-חוק בשנות השמונים, ניו יורק באחד עשר בספטמבר ולבסוף מסיימת באפגניסטן כשהפצצות האמריקאית מתחילות ליפול.

האובססיה לטראומות העבר משבשת את הרעננות של ספרות העולם, אפילו כאשר הסוגה מתהדרת בעכשוויותה

יצירות חשובות וראויות יותר התמקדו גם הן בטראומה היסטורית בדרך שנעשתה אופיינית לספרות העולם, כמו למשל כאשר "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" (2007) פונה בחדות מתיאור חייהם העכשוויים של אמריקנים דומיניקאניים לרקע הכאוב שלהם תחת הדיקטטורה של טרוחיו. ב-Open City של טג'ו קול (Cole), ספר נוקב ולעתים קרובות מבריק, הדמות הראשית ג'וליוס עוברת לאורכה ולרוחבה של ניו יורק בחיפוש אחר אנדרטות לשווקי עבדים, הרג אינדיאנים, וזוועות אחרות. כמו אצל זבאלד, שהשפעתו עליו ניכרת, נדמה שהתעייה המלנכולית של הגיבור בקרב המתים היא דרך להגן עליו, ואולי גם על הסופר עצמו, מפני העולם של היום, שהוא אינו מסוגל להתמודד עמו.

האובססיה לטראומות העבר משבשת את הרעננות של ספרות העולם, אפילו כאשר הסוגה מתהדרת בעכשוויותה. אפשר לטעון שהירושימה או השואה עדיין רודפות אותנו, שאנשים מסרבים לדבר על כך – קצת כמו שהם מסרבים להרגיש משהו כלפי הרומן. זוועות העבר, בניגוד לאלה של ההווה, הן גם בדרך כלל אירועים שקוראים ליברליים נוטים להסכים לגביהם. אבל הם עוקרים את העולם העכשווי ממקומו, ממקמים את הפוליטיקה תמיד במקום אחר, באיזה מיקום מרוחק ועבר אבוד לעד. הבלבול והמחלוקות של ההווה זוכות להתעלמות או ליחס סנטימנטלי.

קשה לחמוק מהאוניברסיטה

מוסד המפתח בכינונה של ספרות העולם לא היה היריד הספרותי, ואפילו לא ההוצאה לאור המסחרית – אלא האוניברסיטה. נדמה שלכל סופר של ספרות העולם יש משרת הוראה. פאמוק (Pamuk) מלמד בקולומביה; פול מולדון (Muldoon) בפרינסטאון, ג'ונוט דיאס (Díaz) ב-MIT. גם התיאוריה הפוסט-קולוניאלית שיצאה מהאוניברסיטאות היתה חלק מהחינוך של ספרות העולם. לקשרי החברות של רושדי עם אדוארד סעיד (Said) והומי באבא (Bhabha), ושל נגוגי (Ngugi) עם גיאטרי ספיבאק (Spivak), היתה חשיבות מכרעת. סופרים מכלכותה או קייפטאון משתתפים יותר ויותר בתכניות MFA באיסט אנגליה או בסירקיוז. אוניברסיטאות שחוגגות את מחויבותן לגיוון – של זהות תרבותית, אם לא רקע מעמדי- חייבות לעצמן להעסיק סופרים השרים שירי הלל להיברידיות. "יש בי הולנדי, כושי ואנגלי / ואו שאני אף אחד או שאני אומה," כתב דרק וולקוט (Walcott) מסנט לוסיה ב" The Schooner Flight" ב-1979, השנה שבה הצטרף לאוניברסיטת בוסטון, שם נשאר מאז ועד היום. אין ספק שוולקוט הוא לא אף אחד - יש לו אוזן לאנגלית שמתחרה בטניסון ובאליוט, עם הרבה יותר אינטליגנציה מהראשון ויותר מחויבות לייעודו מהשני – אך הוא גם כבר לא ממש אומה (וגם לא אינטרנציונליסט, למרות האלגיה שכתב על צ'ה גווארה מזמן). הגלובליות שביצירתו מהעשורים האחרונים ניכרת יותר בכלליותה מאשר בעומקה.

אוניברסיטאות החלו להעסיק ולקדם סופרים מהדרום העולמי בערך כאשר תנועות השחרור הלאומי נכשלו והניעו רבים לחפש מקלט מחוץ לארצם. (לאחר המלחמה הקרה הייתה ארה"ב מוכנה להעניק ויזות לכותבים, כמו גורדימר, שבעבר נשארו בחוץ בשל אהדתם לקומוניזם.) הכותבים הדרומיים האלה הפכו למעין עובדים אורחים, והעסקתם היתה תלויה בשמירה על זהות זרה באופן קבוע. התוצאה היתה עקירה ללא היטמעות; כותבים זרים הפכו את הגלות להתמחות מקצועית ולנושא ספרותי. בתור מגנטי תרומות באוניברסיטה וכוכבים בחוגי הפסטיבלים, הם הוזמנו לדבר במושבים בנושא אובדן העצמיות כתוצאה של הגירה, או להרהר על ההצטלבויות שותתות הדם בין הפוליטיקה והספרות בחדרים שבהם איש לא הרים את קולו. (מעבר למסדרון, היו הפנלים על טוהרת אנשי האקדמיה של שנות ה-80 ארסיים יותר, לטובה ולרעה.) לא היה להם קהל מקומי או קהל עירוני לא-מסוים, אלא קהל קוראים שהיה רחב מבחינה גיאוגרפית אך מצומצם מבחינה סוציו-אקונומית; הם צפו בעקבותיה של הספינה האקדמית ששייטה לפניהם. תיאורטיקנים אקדמיים של היברידיות, פוסט-קולוניאליזם וספרות העולם העניקו לכותבי הרומנים סמכות, אך הם לא היו עוד מקורה. נראה שהסופרים חשו שהם מחויבים לשחק את זהותם בעגמומיות, כי רק מעטים מהם, אם בכלל, כתבו קומדיות של גלות חדורות לעג עצמי כמו לוליטה ופנין של נבוקוב (Nabokov).

האוניברסיטה מאיימת תמיד לבודד את ספרות העולם מהעולם שהיא רוצה לתאר, ושאליו היא רוצה לפנות

במהירות רבה אפילו יותר, הפכה האוניברסיטה למרכיב מהותי בקריירות של כותבים צעירים. אפשר לראות זאת בדרך שבה היא מגיחה לפתע, כמו אקורד צורמני, בעבודתם הבוגרת של סופרי ספרות העולם: עקבות הרגע שבו לקחו את משרת ההוראה הראשונה שלהם. דינו מנגטסו (Mengestu), שהרומן הראשון שלו, " The Beautiful Things That Heaven Bears" - סיפור בטוח בגוף ראשון מפיו של מהגר מאתיופיה שהוא בעליה של חנות בשכונה של וושינגטון די.סי. שעוברת תהליך ג'נטריפיקציה - כתב רומן שני, "How to Read the Air", המסופר מפי מהגר מאתיופיה שהוא מרצה לספרות. המספר של הרומן הראשון סיפר סיפור ישיר על בריחה ממהפכה כושלת; הרומן השני סיפר סיפור דומה, שהוצב באופן מטה-בדיוני בחלל הכיתה. ג'ונוט דיאס עבר מסיפורי הדומיניקנים חסרי הכול שלו ב"לטבוע" (1996) לקמפוס האמריקאי באוסקר וואו, שם יש לדמות בעלת אותו השם אובססיה, בסגנון לימודי תרבות, לניתוח סמיוטי של ספרי קומיקס וספרות בדיונית. המילה הראשונה ברומן השלישי של (Adichie) אדיצ'י, "Americanah"  היא "פרינסטון". אין שום חוק ספרותי שאומר שהאוניברסיטה לא יכולה לשמש רקע לספרות גדולה, אבל אם הדוגמה הטובה ביותר שאנחנו יכולים להעלות בדעתנו – "רעש לבן" של דון דלילו – נכתבה על-ידי סופר שמעולם לא שימש כמרצה, אפשר להסיק מכך על הקושי שבמשימה.

דוכן של הוצאת הארוורד ביריד הספרים בפרנקפורט. צילום: PWRO פליקר

האוניברסיטה מאיימת תמיד לבודד את ספרות העולם מהעולם שהיא רוצה לתאר, ושאליו היא רוצה לפנות. נגוגי הגדול התחיל עם רומן חניכה סוציאליסטי ובאמצע הקריירה שלו כתב את ספרו "Petals of Blood", קלסיקה מרקסיסטית על איכרים מתקוממים ועובדים שקיווה שיום יבוא וינערו מעליהם את המעמד השליט החדש והמושחת של קניה הפוסט-קולוניאליסטית. אבל נגוגי הגיע לבסוף למסקנה שהוא מייצר את אחת מהגרסאות של אמפסון ל"פסטורלי" – ספרות פרולטרית ללא-פרולטריון – והפסיק לכתוב באנגלית לחלוטין. הוא חיבר מספר מחזות חתרניים בגיקויו והעלה אותם בכפרים, תוך שהוא נוטש במכוון את "הספרות הגלובלית" לטובת מחזות שפנו לקהילה מסוימת.

ההימור שלו שגיקויו מאיימת יותר על מוקדי הכוח מאשר אנגלית התגלה כמדויק: הוא נכלא על-ידי הדיקטטורה של מוי (עוולה שגררה גינויים מפי כותבים בעולם כולו), וחיבר שם את הרומן הראשון בשפת הגיקויו, "שטן על הצלב", על נייר טואלט בכלא; ב-1982, הוא יצא לגלות. באוניברסיטה, הניתוח של נגוגי את השימוש של בעלי השררה בשפה דהה לכדי פוסט-סטרוקטורליזם חיוור. כל השאלות המהותיות הוחלפו בסוגיות של שפה. ב-2006 פרסם רומן של "אפריקה הגדולה", "הקוסם של העורב" (שנכתב בגיקויו ותורגם על-ידי הסופר לאנגלית), שניכרה בו השפעתה של תיאוריית הביצוע. ב-2011 נשא את סדרת ההרצאות של ספריית וולק, שיצאה לאור שנה לאחר מכן תחת השם "גלובלקטיקס"; ניסיון אומלל למזג תיאוריה ואוטוביוגרפיה, תחת כותרת איומה. הוא אינו יכול לחזור לקניה – בפעם האחרונה שניסה, לפני כעשור, נחטפה אשתו על-ידי אנשים שזכרו את הפרובוקציות שלו משלושים שנה קודם לכן – וממשיך ללמד ב-UC Irvine.

סופר שהצליח להימנע לחלוטין מהארכיפלג האוניברסיטאי הוא ו.ס. נייפול (Naipaul), גורם מסוכן ובלתי יציב באמת. על אף מידה מסוימת של :"כאב והערצה" (מילותיו של אדוארד סעיד) לעבודתו מצד השמאל האקדמי, הוא היה המפלצת של ספרות העולם. בסוף שנות ה-70 הוזמן ללמד שנה בווסליאן, ובעוינותו כלפי הליברליזם של הקמפוס גרם לחברי הסגל במחלקה שלו לחוש ניכור כה רב, עד שלא הוזמן שנית. הוא ורושדי היו אולי האחרונים שבסופרי ספרות העולם שחמקו מהאוניברסיטה. בטובים שברומנים של נייפול, מתקבל הרושם של אדם שאומר מה שהוא רואה, ללא רחמים. (וולקוט, שהעריץ את הפרוזה של נייפול ותיעב את עמדותיו הפוליטיות, חלק ככל הנראה עם עמיתו הקריבי את מה שאפשר לכנות אסתטיקה אנטי-טראומתית: "אני לא צריך / מהשירה כלום חוץ מרגש אמיתי / לא רחמים, לא תהילה, לא רפואה.") אבל דעות קדומות העיבו תמיד על מבטו של נייפול, בעיקר כנגד נשים, ובסופו של דבר התגבשו הדעות הקדומות האלה לכדי שנאה טהורה, מלאת לעג. בשלהי המפלצתיות שלו הוא הפך לדמות מבית הכפר האנגלי, שבמוזרותו עסק בספרו הגדול האחרון, "The Enigma of Arrival" שעצם שמו הוא מגע אומן, המתאים לכל יצירה של ספרות העולם – עד שלא מצא עוד שום דבר אניגמטי באנגליה, וראה בה את ביתו.

הו, רושדי; הו, נייפול. באמצע שנות ה-80 אנשים התווכחו על שתי הדמויות האלה כאילו גילמו בחירה הרת גורל. "רושדי מבריק," אומר אחד האורחים בסרט ההינדי "Party" מ-1984, ביקורת חריפה על הסצנה הספרותית ההודית. "אבל אקח תמיד את נייפול על פניו." "לא, לא נייפול – מריר מדי!" משיב לו בן שיחו. כל אחד מהסופרים הוא עכשיו פאוסט, שכאילו נכבל, בתמורה להישגיו, לגיהינום פרטי משלו. רושדי יצא מהפאטווה סופר פגום, ההברקות שלו הפכו לרפלקסים, והריצה שלו למיתולוגיה ולאגדה מתחילה להיראות נוסחתית. הוא התחיל להופיע על הבמה לצד U2, קורן לצדו של בונו כשטרבנטים תלויים מעליהם, בסיבוב ההופעות שלהם " Zooropa".

אדוארד לימונוב (Limonov) הרוסי, סופר חשוב ברמה הלאומית, נשאר מחוץ לספרות העולם והודר מחוג הפסטיבלים, ככל הנראה כי הוא כזה חרא של בנאדם. בפעם האחרונה שבה השתתף בפסטיבל ספרותי הוא חבט בראשו של הסופר הבריטי פול ביילי עם בקבוק שמפנייה

לראות אותו היום – שנון אבל חסר הומור, רך ומלא ביטחון מרופד בכסף – זה להביט באדם גמור. הספרים שלו גם הם רכים; המבקרים אפילו לא צריכים להשחיז את סכיניהם. ב-1987, כתב רושדי עצמו ביקורת בגרדיאן על הרומן האחרון של נייפול: "אני חושב שהיה זה בורחס שאמר שבחידה שהתשובה אליה היא סכין, המילה היחידה שאסור להשתמש בה היא סכין. יש מילה אחת שאיני מוצא בשום מקום בטקסט של "The Enigma of Arrival". המילה הזו היא אהבה." בעיני רושדי, זה הפך את הספר ל"עצוב מאד"." יש בזה משהו: אם נדמה שרושדי המאוחר מתנכר לרושדי המוקדם, העצבות והיעדר האהבה שזיהה בצדק ביצירתו של נייפול נובעת מרמיזתו העקשנית של נייפול שהמוצא הלגיטימי היחיד מהמדינות הפוסט-קולוניאליות ה"חצי אפויות" היא להפוך להיות ו.ס. נייפול.

כותבים אחרים מהפריפריה זכו לגורל מאושר יותר, או לפחות מתפשר פחות. אדוארד לימונוב (Limonov) הרוסי, סופר חשוב ברמה הלאומית, נשאר מחוץ לספרות העולם והודר מחוג הפסטיבלים, ככל הנראה כי הוא כזה חרא של בנאדם: אפשר להניח שהסיבה לאי הזמנתו אינה הפלרטוט שלו עם הפאשיזם, אלא משום שבפעם האחרונה שבה השתתף בפסטיבל ספרותי הוא חבט בראשו של הסופר הבריטי פול ביילי עם בקבוק שמפנייה. ברומנים החלשים שלו יכול סאראמאגו להיות סנטימנטלי, אך הרומנים הגדולים שלו נכתבו על-ידי קומוניסט חסר חרטות ומחלל קודש אנטי-נוצרי שבעיניו ההומניזם עומד בבסיס הפוליטיקה, אך אינו מחליף אותה. בולניו, שנעשה מפורסם בעולם דובר הספרדית כשזכה בפרס רומולו גאייגוס (Gallegos) על "בלשי הפרא" (1998), ספר שופע לעג לטיפוסים ספרותיים, לא המשיך עם משהו קל יותר לעיכול, אלא עם 2666 העצום והמזוויע, שכ-150 מדפיו הם קטלוג חסר עלילה לאלימות גברית כנגד נשים בעיירת גבול מקסיקנית (זוועה עכשווית ולא זוועת עבר).

וארונדהטי רוי (Roy), שייתכן שנטשה את הרומן לאחר "אלוהי הדברים הקטנים" כי לא יכלה למצוא צורה בדיונית שתהלום את עמדותיה הפוליטיות הרדיקליות המתפתחות. "בשל הביקורת הבלתי-מתפשרת שלה לא רק על ה"פיתוח" הליברלי של הודו,אלא גם על הסטנדרטים הכפולים של ארצות הברית," כתב הסופר ההודי טביש חיר על האקטיביזם שלה, "רוי בודדה את עצמה מאנשים רבים, מהסוג שנוהג לפקוד פסטיבלים ספרותיים. הם מחפשים ביקורת רכה שלא תגרום להם ליותר מדי אי- נוחות."

קהל חסר גבולות של רדיקלים

ספרות העולם בצורה שרמז אליה גתה ושהתקדשה כעת בידי האקדמיה, הפכה לכלי ריק לאישור עצמי מזדמן של האליטה הגלובלית, שנוטה להתעלם ממנה במשך שאר הזמן. אם ספרות העולם המוקדמת קמה בארבעת העשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה כדי לאתגר את הנרטיבים הצפוניים של הדרום, היום כותבים מחוץ למדינות העשירות לא נראים כאילו הכתיבה הלבנה מטרידה אותם באותו אופן, לא כאשר מתפרסמים ספרים כמו "How to Get Filthy Rich in Rising Asia" של מוחסין חמיד (Hamid). השלב העכשווי שונה, מרדני פחות. ספרות העולם היום היא יותר כמו פסגת דאבוס שמומחים, נציגים לאומיים וסלבריטאים נפגשים בה כדי לשוחח בשלווה ובידידות, בין לגימות של מים מינרלים, על הבעיות האיומות שהאנושות ניצבת לפניהן ושהם עצמם הצליחו להינצל מסכנתן.

יריד הספרים הגדול בפרנקפורט, 2008. צילום: PWTO

יש דרך אחרת. יריבתה ההיסטורית של ספרות העולם שאינה אלא אוסף של סופרים לאומיים אינדיבידואליים היתה הספרות הבינלאומית באופן מהותי של השמאל המהפכני: עיתונות, מסות, נאומים, רומנים, שירה, מחזות וזיכרונות שנכתבו בהכרח בשפה מקומית, אך כיוונו תמיד אל קהל חסר גבולות של רדיקלים. זו היתה הבינלאומיות שהתגלמה במרקס ואנגלס עצמם, דוברי גרמנית שחשו בנוח באנגלית ובצרפתית, קראו לטינית ואיטלקית, שהתכתבו מאנגליה עם חברים שנולדו במקומות מרוחקים כמו רוסיה. הפוליטיקה של הרדיקלים של המאה ה-19 חייבה אותם לכל הפחות להאזין לנאומים שנישאו במבטא כבד, ולעתים קרובות גם לצאת לגלות (שבה הפכו הם להיות האנשים עם המבטא). הכלא היה עוד יעד נפוץ לסוציאליסטים ואנרכיסטים, ושנים מאחורי הסורגים סיפקו לכל הפחות הזדמנות לבלות בחברתם של זרים והרבה זמן פנוי לקרוא ולכתוב. השם הרשמי של האינטרנציונל הראשון, "הסתדרות הפועלים הבינלאומית" (1864-1876), אומרת לנו משהו על הקהל שאליו כיוון השמאל המהפכני, וכך גם כותרת הנאום שנשא טרוצקי ברוסית בברסט-ליטובסק ב-1918, בזמן המשא והמתן לשלום בין הסובייטים ןמעצמות המרכז: "פנייה לעמים העמלים, המדוכאים והמנוצלים של אירופה."

מבחינת קהל, לשמאל הבינלאומי היו שאיפות גדולות מן המציאות, בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה: המרקסיסטים המערביים שהגיעו לבשלות אינטלקטואלית במהלך שנות העשרים ולאחריהן היו אמנם פוליגלוטים, אך היו פחות מודעים לטיעונים שהושמעו בשפות אחרות (או בצרפתית) מאשר הדורות הקודמים של החברים. בינתיים מנעה האידיאולוגיה המופשטת והצנזורה המעשית שליוו את ה"סוציאליזם בארץ אחת" של סטאלין בינלאומיות אמיתית מסופרי האיחוד הסובייטי. כמו הסוציאליזם הבינלאומי, גם הספרות הבינלאומית באמת לא זכתה בינתיים להגשמה.

הספרות הגלובלית נוטה לקבל כנתון את טעמו של הקורא הבינלאומי הממוצע; ואילו הבינלאומיות מנסה ליצור את הטעם שדרוש כדי ליהנות ממנה. באופן גס אפשר לתאר את ההבדל ביניהן כהבדל שבין תוצר לבין פרויקט

יצירות בלתי מתפשרות מרחבי העולם משרטטים קווי מתאר של בינלאומיות דוקרנית המנוגדת לגלובליות החלקלקה. רשימה שהרכיבו כמה אמריקאים שאינם יכולים "לדבר חמש שפות מודרניות ברהיטות", בניגוד לצאצא שמדמיין ליאופולד ב"יוליסס", לא יכולה להיות אלא חלקית וניסיונית ביותר. אולם עדיין שווה להזכיר כמה שמות: בצרפת, העבודות השנויות במחלוקת של מארי נדיאיי (NDiaye), שהמשפטים הארוכים שלה מתחלקים לחוטי מחשבה שונים; בדרום איטליה, הרומנים הפמיניסטים של אלנה פרנטה (Ferrante) המתבודדת, "ימי הנטישה" המבעית (2002) והטרילוגיה השלווה יותר הפותחת ב"ידידי המבריק" (2009). במקסיקו, חואן ויורו (Villoro) ואלברו אנריקה (Enrigue) שוברים בחדות מההיסטוריה של הספרות הלטינו-אמריקאית; בארגנטינה,"תיאורית פראיות" (2008) של פולה אולויחרק (Oloixarac) הוא רומן מחוכם במיוחד של "דור התיאוריות". ברוסיה, התכחשותו של המשורר קיריל מדוודב לזכויות יוצרים, בתגובה לביזת מערכת ההוצאה לאור הרוסית בשנות ה-90, הפכה למחווה בעלת חשיבות בינלאומית. בסין, יאן ליין-קה (Lianke) ירד למחתרת, בניגוד לזוכה הנובל מו יאן (Mo Yan), וכוח היצירה שלו הרוויח מכך. בהודו, שורה של כותבים בשפה האנגלית, מסמנת סוברמניאן (Subramanian) וטאביש חיר (Khair) ועד רוי עצמה, וכותבים בשפות המקומיות כמו גיריש קרנאד (Karnad) ומהשווטה דוי (Devi), הקדישו את כוחותיהם ליצירת ספירה ציבורית לוחמנית יותר.

ספרות בינלאומית מפותחת תהיה דומה על פני השטח לספרות העולם הגלובלית של היום, כי תיקרא על-ידי ותיכתב למען אנשים בארצות שונות, ויהיה בה דגש על תרגום (וטוב מכך, על קריאה בשפות זרות). אולם יהיו ביניהן כמה הבדלים מכריעים. התשובה הבינלאומית לחידת ספרות העולם – לכך שהיא אינה משביעת רצון – טמונה במילים שמעולם לא זוהו עמה, כמו פרויקט, התנגדות והמביכה מכול – אמת. הספרות הגלובלית נוטה לקבל כנתון את טעמו של הקורא הבינלאומי הממוצע; ואילו הבינלאומיות מנסה ליצור את הטעם שדרוש כדי ליהנות ממנה. באופן גס אפשר לתאר את ההבדל ביניהן כהבדל שבין תוצר לבין פרויקט. סביר שפרויקט ספרותי בינלאומי, גם אם הוא אסתטי בעיקרו (כמו המודרניזם) או פוליטי בעיקרו (כמו השמאל) או גם אסתטי וגם פוליטי, לא יהיה מוגדר ביותר מטבעו, אולם נוכחותו או היעדרו של פרויקט כזה תהיה מורגשת במה שאנחנו קוראים, כותבים, מתרגמים ומוציאים לאור.

הפרויקט מוכרח להיות פרויקט של התנגדות לטעם השלט, לאופני הכתיבה ולפוליטיקה השולטים. הספרות הגלובלית, המוגדרת יותר בידי מערכת של מוסדות מאשר מאוסף של פרויקטים, מתייחסת לספרות כאל סחורה העומדת בפני עצמה, כאילו אפשר לבודד דרגה מסוימת של מצוינות ספרותית ממה שיש לסופרים לומר ומהדרך שבה הם אומרים זאת. באקומניות חסרת השיניים שלה, לספרות הגלובלית חסר בהכרח כל פרויקט התנגדותי של צורה (שוב, כפי שהיה למודרניזם הבינלאומי) או של תוכן (כפי שהיה לסוציאליזם הבינלאומי); אנשי הספרות הגלובליים מסתפקים בכך שבעצם הכתיבה או הקריאה של ספרים "ספרותיים" מבטיחה את היכללותם, מבחינה אסתטית ופוליטית, בצדם של המלאכים.

וגם בלי קשר למצוינות ספרותית, הספרות הגלובלית לא מחווה דעה. כתוצאה מכך, היצירות שהיא מבכרת הן לעתים קרובות כישלונות לפי אמות המידה שלהם עצמם, כי כתיבה טובה היא, בקצרה, יצירה של אנשים שמנסים לומר את האמת, גם אם היא נגועה בדעות קדומות, ולא לכתוב "ספרות". כותבים שמתעניינים יותר בספרות מאשר באמת יכולים להיות בטוחים שיישארו בידיים ריקות – אחת הסיבות לכך שהמילה ספרות נשמעת היום כל כך מזויפת, כאילו הייתם מתעקשים לומר "מטבח" בכל פעם שהייתם רוצים לומר אוכל. אוכל, במשמעות של מזון, קרוב יותר למה שאנחנו מתכוונים אליו.

המאמר נכתב על ידי עורכי המגזין הדיגיטלי n+1. כל הזכויות בעברית שמורות לאלכסון.

All Rights Reserved. Published in Hebrew by special permission. For more articles from n+1 magazine, visit n+1 website