יחי ההבדל הקטן

באיזו צורה תבחרו אם תתבקשו עכשיו לצייר ציור? מתברר כי כמעט כולנו נבחר באחת מחמש צורות בסיסיות. אם בני האדם דומים יותר איש לרעהו משאנו רוצים להאמין, מה בכל זאת הופך אותנו לייחודיים?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

המנטליסט המפורסם הופיע לפתע יש מאין על הבמה אפופת העשן. על גופו עטה גלימת ארגמן ארוכה, שממנה הציצו זוג נעלי משי לבנות, ולראשו חבש טורבן צהוב מהודק באבן ירקן בוהקת. שתי גבות דקות, שנמשכו באלכסון, בלטו בפניו המאופרות בלבן. זרקורים רבי עוצמה עקבו אחר כל תנועה של גופו הגמיש, שעה שהקהל לא הפסיק להריע. כרוז בלתי נראה ביקש לזמן לבמה את המתנדב הראשון למופע הפתיחה בערב שהבטיח להיות בידור במיטבו. חיש קל התייצב גבר צעיר שמבוכתו הגלויה הסגירה כי בינו ובין האמן שעל הבמה אין כל היכרות מוקדמת. המתנדב התבקש לשרטט ציור חופשי על גבי דף נייר שהוגש לו, ואחר כך לקפל היטב את הדף, להכניסו למעטפה ולהפקידו בידיו העדינות של המנטליסט. משהושלמה המשימה, התרכז קורא המחשבות בדף המקופל שלפניו, חכך בדעתו בינו לבין עצמו ולבסוף פסק בביטחון: "ציירת בית". הבעת ההפתעה על פניו של המתנדב אמרה הכול. כך גם חיוך הניצחון של המנטליסט הידוען.

האם מדובר כאן בכוחות על טבעיים או אולי בהיכרות קרובה עם הטבע האנושי? ובכן, מתברר כי כמעט כולנו נצייר, כשנתבקש, אחת מחמש צורות בסיסיות – בית, עץ, מכונית, פרח, גוף אדם בקווים. כל ש"קורא המחשבות" נזקק לו הוא לזהות במהירות את תנועת היד ואת הזמן שנדרש למתנדב להשלים את המשימה. ניסיונו כבר יאמר לו איזו מחמש הצורות הבסיסיות נמצאת על הדף. כמה מביך. האם אנו כה דומים, עד שאנו הופכים חלק מסטטיסטיקה לבדרנים שעל הבמה אך גם לרבים אחרים, כמו אנשי פרסום ותקשורת המנסים לקלוע לטעמנו מבלי שיכירו אותנו כלל? דרווין טען כי בתוך מין מסוים קיימת שונות גבוהה ביותר: אין שני פרטים זהים במבנה האנטומי, הפיסי או ההתנהגותי שלהם. פרטים יחידים של מין מסוים שונים במבנה התאים שלהם, ביכולות הלחימה ובמיומנותם החברתיות, תכונות שאמורות לעבור בתורשה ולהפוך את ילדינו לדומים יותר לנו מאשר לאחרים.

לכל יצור חי קוד גנטי דומה, עכברים ובני אדם כאחד. אבל למעט תאומים זהים, לכל אדם דנ"א מיוחד לו הקובע את צבע עיניו, את חוסנו הבריאותי, את סוג הדם שלו ואין-ספור מאפיינים פיסיים וביולוגיים אחרים. ככל ששני בני אדם קרובים יותר זה לזה, כך גם קטנים הבדלי האיות בקוד הגנטי שלהם. אבל גם כאשר ההבדל קטן, ההבדלים ביניהם בפועל נקבעים על פי החלקים הפעילים בצירוף הגנטי שלהם, החלקים שאינם כבויים. גם לנו, כמו לשימפנזים, גנים שאחראים להצמחת עצם הזנב, אלא שלמזלנו, אלה שלנו כבויים. ואם לא די בכך שאנו נולדים שונים, הרי שגם אחרי שיצאנו לאוויר העולם איננו מפסיקים להשתנות כתוצאה מההתנסויות שלנו. אלה משנות את מוחנו באמצעות יצירת נוירונים חדשים וקשרים חדשים בין נוירונים קיימים. מחקרים טוענים כי מוחנו עשוי להשתנות אפילו במהלך היממה. הצירוף הייחודי של הגנים שלנו והחוויות שאנו עוברים הוא שיוצר את השוני בינינו מבחינה פיסית.

פרופיל צילום

צילום של פרנסיס גלטון של שלוש אחיות; למעלה ולמטה-מצולמות מהחזית ובפרופיל. במרכז - "ממוצע" של שתי סדרות התצלומים.

סר פרנסיס גלטון, חוקר פורה במיוחד ואחיינו של צ'רלס דרווין, יזם בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה פרויקט יומרני במיוחד: הוא קיווה להצליח לסווג אנשים באמצעות צילום דיוקנאות רבים של יחידים באותה תנוחת ישיבה ועל גבי אותו לוח צילום. הוא האמין שהצליח לאתר שני טיפוסי דיוקן המייצגים, לדעתו, את פניהם של כל הפושעים בתקופה הוויקטוריאנית. גלטון היה נציגה הבולט של האופנה המדעית של סוף המאה התשע-עשרה, שהאמינה כי מבנה הגולגולת ותווי הפנים האנושיים מבטאים גם את האישיות של בעליהם. גלטון הודה כעבור זמן כי טעה, לא לפני שהציע לסקוטלנד יארד את שיטת הזיהוי המבוססת על טביעת האצבעות. גלטון הוכיח כי אנו שונים מספיק זה מזה כדי להבחין בינינו על פי טביעת אצבעותינו, אך בה בעת לא דומים מספיק כדי שיינקטו נגדנו צעדים מונעי פשיעה על רקע תווי פנינו. ניסיונם של גלטון ואחרים לאתר דמיון פיסי בין מי שאינם קרובי משפחה נכשל, והשימוש השכיח כיום בשיטות שונות של זיהוי ביולוגי משקף את ההבחנה החותכת כי מבחינה פיסית אנו שונים.

אך השאלה החשובה אינה כמה אנו דומים או שונים מבחינה פיסית, שהרי איכות חיינו מושפעת בעיקר מהממדים הרגשיים והערכיים של אישיותנו: הממד הרגשי משפיע על אושרנו כמו גם על מפחי הנפש שלנו, ואילו לממד הערכי חשיבות רבה ביצירת תחושת השייכות החברתית שבלעדיה אין לנו חיים. השאלה החשובה היא אפוא, עד כמה אנו דומים זה לזה בממדים אלה?

נקודת מוצא מפתה לבחינת השאלה עשויה להיות התייחסות לבני האדם במונחים אנתרופולוגיים מתוך השוואה בין תרבויות ועמים שונים במרוצת ההיסטוריה. בחינה של תרבויות עתיקות, לדוגמה, תגלה כי אף שלכולן דתות שונות לכאורה, הרי התבנית הבסיסית של רובן דומה: מקדש לאלים ולאלות המייצגים תופעות טבע מרכזיות או כאלה המתייחסים לחוויות האנושיות הקיומיות הבסיסיות ביותר. רק לאחר זמן, עם התפתחות התרבות האנושית, התפתחה גם השונות בין הדתות. מי שמחפשים גשר עכשווי לתבניות העבר הללו מוזמנים לעיין בערך "לא מודע קולקטיבי", שטבע הפסיכולוג קרל יונג כדי לתאר את הרובד הלא מודע המשותף לכלל בני האדם.

בסיפור משעשע, שפורסם באתר רעיונות ניסיוני של המגזין האינטרנטי Aeon, מדגים הסופר והפילוסוף סטפן קייב את טענתו כי "לעזאזל, מתחת לפני השטח כולנו דומים". הוא מציע לכם לדמיין כי אתם הניצול היחיד מתאונת מטוס שסירת ההצלה שלו נשטפת אל חופי אי נידח. תושביו שונים מעט מהאנשים שהתרגלתם להכיר: הם עומדים זקופים אך לפניהם חזות כלבית, גופם מכוסה פרווה, ידיהם גרומות ואת זרבוביתם הארוכה גודשות שיניים חדות רבות. באמצעות אחד מבני השבט הדובר אנגלית, שלמד מניצול חסר מזל של ספינה טרופה, אתם לומדים כי בני השבט מאמינים שאת האי נתן להם אל השמיים ארוך הזרבובית. הם אינם מכסים את מבושיהם, שכן שינוי צבעם וצורתם של אלה משמש להם אמצעי תקשורת חשוב, והרעיון של נישואים זר להם לחלוטין. לגברים בעלי סטטוס גבוה בקהילה ניתנת האפשרות להזדווג עם כמעט כל הנקבות בשבט. כל ההזדווגויות נערכות בפומבי במהלך שבועיים בסתיו שבהם יכולות הנקבות להרות. קיום יחסי מין בזמן אחר או בפרטיות נחשב לסטייה שאחת דינה: גירוש.

אתם תקועים על האי, ואף שהתרגלתם לחלב העזים שבו משקים אתכם ללא הרף, אתם מתקשים לעמוד בסלידה שמעוררת בכם האורגיה הסתווית וכמה מההרגלים המוזרים האחרים של השבט. ועכשיו, דמיינו את אנחת הרווחה שלכם כאשר אדם נוסף נסחף לחופי האי. דמיינו אותו כמי ששונה מכם ככל האפשר במינו, בצבע עורו, במוצאו, ברקע החינוכי שלו וכו'. למרות כל ההבדלים, עדיין תוצפו ברגשות הקלה על שאדם כמותכם הגיע לאי ויהיה שותף לכם ביחסו הערכי לכמה מההיבטים המטרידים יותר בהתנהגות השבט. "כאשר השונות הגנטית שבין בני האדם מסתכמת בסך הכול ב-0.1% מהגנום שלנו", מסכם קייב, "אין ספק שתחושו היטב את 99.9% האחוזים המשותפים לכם ולאדם האחר שהגיע לאי, הנראה לכם פתאום כקרוב אבוד".

אנו חולקים את מרבית המטען הגנטי שלנו עם אחינו בני האדם, ולכולנו מערכות תקשורת מורכבות שבאמצעותן אנו מעבירים מחשבות, כוונות ורגשות לסובבים אותנו. אלא שאלה עשויים להשתנות מתרבות לתרבות

מחקר שפורסם בשנת 2010 מאשש את ההנחה כי אנשים דומים זה לזה ברגשותיהם, תהא תרבותם אשר תהא. המחקר שנערך באוניברסיטת לונדון השווה בין אנשים מאנגליה ובין בני שבט ההימבה מנמיביה, המונה 20,000 איש שחיים את מסורתם רבת השנים בבידוד גיאוגרפי, ללא חשמל, מים או חינוך מתקדם. סופי סקוט, שניהלה את המחקר, ניסתה לענות על השאלה אם הקולות השונים הקשורים לרגשות כמו כעס, אושר, פחד, עצב, גועל והפתעה משותפים לבני האדם בתרבויות שונות. המחקר התבסס על השמעת סיפור זהה, המתייחס לרגש מסוים, לשתי הקבוצות. לדוגמה, עצב הודגם באמצעות סיפור על קרוב משפחה שנפטר. אחר כך השמיעו החוקרים למשתתפים שני קולות שונים, של בכי וצחוק במקרה זה, וביקשו מהם לומר איזה מהקולות מיטיב לשקף את רגשותיהם בעקבות הסיפור. לאנגלים הושמעו קולות הנמיביים ולהפך – לנמיביים הושמעו קולות מאנגליה.

התברר כי שתי הקבוצות הצליחו לזהות את הרגשות שמאחורי הקולות. הממצאים העלו גם כי רגשות כמו הפתעה, שעשוע, כעס, פחד ועצב משותפים לכולם. אנו חולקים את מרבית המטען הגנטי שלנו עם אחינו בני האדם, ולכולנו מערכות תקשורת מורכבות שבאמצעותן אנו מעבירים מחשבות, כוונות ורגשות לסובבים אותנו. לעתים קרובות, מחוות גוף והבעות פנים מעבירות את המסר גם ללא שימוש במילים. אלא שאלה עשויים להשתנות מתרבות לתרבות, ומה שאסקימואים מפרשים כאות לחיבה מופגנת עשוי להתפרש במדינות מערביות רבות כהטרדה מינית ראויה לעונש.

ממצאים אלה מבססים את ממצאיהם של מחקרים קודמים, שעל פיהם הבעות פנים המייצגות רגשות בסיסיים משותפות לתרבויות רבות. לטענת החוקרים, למרות ההבדלים במבנה הפנים של אנשים שונים, כולנו מצוידים באותם שרירים הדרושים כדי ליצור הבעות פנים המבטאות רגשות הניתנים לזיהוי אוניברסלי. החוקרים מצאו כי זיהוי קולות צחוק מייצג את המכנה המשותף הבין-תרבותי הרחב ביותר. הם מייחסים זאת לקולות שאנו משמיעים, עוד כתינוקות, בתגובה לדגדוג. לקולות אלה תפקיד אבולוציוני בתקשורת העליזה שבין התינוק לאמו, המזוהה בקלות גם בקרב שימפנזים וקופי אדם אחרים. ממצאי המחקר עולים בקנה אחד עם טענתו של דרווין כי רגשות התפתחו אבולוציונית כחלק מהטבע האנושי.

בכנס האחרון של האגודה למדעי הפסיכולוגיה (APS) סיפרה ג'סיקה טרייסי בהרצאתה כי גם הדמיון בסימני גאווה, הן במחוות גוף והן בהבעות פנים, חוצה תרבות, גזע ומין. היא טענה כי הפגנת גאווה בפני אחרים היא מכניזם אנושי בסיסי לקידום הסטטוס החברתי. סימני הגאווה – חיוך, הנפת ידיים באוויר והרחבת החזה – משותפים לזוכים בתחרויות ספורט מלאומים ומתרבויות שונים. טרייסי בחנה את מחוות הגוף והבעות הפנים של המנצחים בקרבות ג'ודו באולימפיאדת אתונה שנערכה ב-2004, ומצאה דמיון רב ביניהן. החוקרים מתחו את הגבולות של שאלת הדמיון בין בני האדם כאשר הצליחו לזהות את סימני מחוות הגאווה גם בקרב עיוורים שהשתתפו באולימפיאדת הנכים ולא נחשפו למראה של מחוות כאלה מעולם. סימני גאווה הם כה אוניברסליים, טוענים החוקרים, עד כי 89% מאוכלוסיית העולם יזהו אותם בכל מקום בתבל.

עניין של רזולוציה

בשנת 2010 ביקרתי ביומה האחרון של תערוכת הקיץ השנתית של האקדמיה המלכותית בלונדון כדי לערוך שם ניסוי קטן משלי, בניסיון לברר אם גם בנושא כמו רכישת אמנות, שהוא רגשי מעיקרו, אנו דומים או שונים. חלק התערוכה שהתאים במיוחד לצרכיי נמצא דווקא באוסף התחריטים וההדפסים. שם, להבדיל מתמונות השמן והפסלים, העבודות מוצעות במחיר זול יחסית ובמספר עותקים גדול. הגדרתי את מאפייני ההדפסים השונים שהוצגו שם במונחים שיאפשרו להשוות ביניהם, כמו מחיר, גודל, צבעוניות, אופי הנושא, רמת ההפשטה, רמת הפרסום של האמן ואפילו גובה התלייה של העבודה. לאחר מכן בחנתי אם ניתן לפתח נוסחה שתסביר באמצעות מאפיינים אלה את היקף המכירות של העבודות (כל מכירה סומנה בעיגול אדום קטן בתחתית היצירה). קיוויתי לגלות את המכנה המשותף בטעם הקהל, אם אכן קיים כזה, והמדגם שבחרתי כלל לא פחות מ-45 עבודות.

כדי להדגים, הנה כמה מהנתונים שהזנתי למודל החובבני שפיתחתי: לשיא הביקוש זכו שתי עבודות של האמנית הבריטית המוכרת והפרובוקטיבית, טרייסי אמין. בראשונה, שכל 200 העותקים שלה נחטפו, נראה שרטוט גוף נשי בעירום ולמרגלותיו שלושה איברי מין גבריים. הראשון שבהם קופץ מעל רף קפיצה לגובה, והשניים האחרים ממתינים לתורם. את הציור מעטר המשפט "אין לי מושג מדוע הם קופצים כל כך גבוה" (אגב, שם נפלא לספר). לצדו היה תחריט קטן ממדים ובו חתול מטושטש בגוון תכלכל, חיוור וחסר כל חן. המחיר שווה לכל נפש – 280 לירות שטרלינג – והאמנית היא שוב טרייסי אמין. 300 ההעתקים שהוצעו למכירה נמכרו כולם. האם היה זה שמה של האמנית או סמיכותה של החיה התמימה לציור הזימה שלימינה שהעניקו לרוכשים הזדמנות מצוינת להצהרה ערכית חותכת? לא היה כל צורך להכיר את "מלבן הזהב", היחס המסוים בין אורך ורוחב בצורה גיאומטרית שמענג את העין האנושית, כדי להבחין כי מבקרי התערוכה מעדיפים את העבודות האופקיות, שבהן הרוחב גדול מהגובה, על פני אלה הניצבות, שבהן הגובה גדול מהרוחב. עוד התברר כי הבריטים משתגעים על בעלי חיים. ארנבים, כלבים, ובעיקר חתולים צועדים שם בראש מצעד המכירות. וכמובן אריות, שהנוסחה שלי התייחסה אליהם כאל חתולים גדולים. קיפודים אינם מצליחים לעשות זאת – לא נמכר אף לא עותק אחד משלושים העותקים שהוצעו. התברר גם כי תנועה בציור לא עוזרת: עדר איילים שנופל משמיים כמו גשם לא הצליח למכור יותר מארבעה עותקים מתוך ה-15 שהוצעו למכירה.

אנו יודעים היום כי הביטחון שננסך בנו כאשר אנו מזהים תבנית מוכרת הוא מהתגמולים החשובים שמציעה לנו הפסיכולוגיה האבולוציונית. מקורו בתקופה קדומה, שבה זיהוי מוקדם של תבנית שהיה בה כדי לייצג איום מצד חיית טרף חרץ בין חיים למוות

עוד מהגרסה הראשונה של הנוסחה שפיתחתי עלו כמה הבחנות ברורות לגבי נטיותיהם של הרוכשים. בראש סולם השיקולים נמצא המחיר. רכישת יצירת אמנות בזול היא עדיין המניע המרכזי בהחלטותיהם של מבקרי תערוכת הקיץ, יותר מכל ערך אמנותי. התברר גם כי עבודות שבהן הנושא מטושטש מעט, אך לא מופשט ממש, נהנות מאהדה של מי שרואים בהם השתקפות נאמנה של חייהם הטובלים באי-ודאות מתסכלת. לביקוש מיוחד זוכות גם עבודות באווירה הומוריסטית. צלליתן של שלוש נשים העומדות בתור לשירותים, שעל דלתם מצוירת צללית זהה לחלוטין לשלוש, זכתה להצלחה – כל 60 העותקים שהועמדו למכירה נרכשו. הגודל, אגב, קובע. יצירות קטנות זוכות לביקוש רב יותר. הסיבה פשוטה: קל למצוא להן מקום על הקיר, ובדרך כלל הן גם זולות יותר.

לאחר עבודה של כמה שעות וסיווג סטטיסטי של הנתונים הצלחתי לייצר מודל (רגרסיה רבת משתנים, ותודה לפרנסיס גלטון, מפתח המתאם הסטטיסטי) שהצליח לנבא בקירוב את היקף המכירות של נתח ניכר מההדפסים שבתערוכה. המשמעות של התרגיל שערכתי על מדגם לא קטן של עבודות ומבקרים הייתה שטעמו של הקהל ניתן לכימות סטטיסטי, ולפיכך נראה כי הבריות חולקות מערכת טעמים משותפת. אבל כשסיפרתי על ממצאיי לידידה, בעלת גלריה לאמנות עכשווית, היא חייכה וסיננה בבוז: "כדי לדעת שרוב הציבור אוהב להתבוסס בקיטש, במיוחד אם הוא זול, לא צריך מחקר".

משתתפות בתחרות ״Miss China״ בטקס הנעילה של אולימפיאדת בייג׳ינג, 2008. צילום: liqiyuan

משתתפות בתחרות ״Miss China״ בטקס הנעילה של אולימפיאדת בייג׳ינג, 2008. צילום: liqiyuan

ייתכן שאין צורך במחקר כלשהו כדי לדעת כי לכולנו פינה חמה בלב לקיטש, במיוחד אם הוא זול, אך הנחה זאת הופכת פחות מובנת מאליה כאשר אנו עוברים לנתח רשימות אחרות המבטאות גם הן טעם תרבותי. כל מו"ל ספרותי שמעט יושרה באמתחתו יודה בפניכם כי אינו יכול להעריך מראש איזה ספר יגיע לרשימת רבי המכר. גם אולפני הוליווד שהצליחו לשכלל את יכולתם לשקף את טעמו של המכנה המשותף הרחב ביותר לכלל אמנות של ממש אינם מצליחים למנוע כישלונות שעלותם עשרות ומאות מיליוני דולרים, כאשר המכנה המשותף החמקמק מסרב לרכוש כרטיסים.

אנו יודעים היום כי הביטחון שננסך בנו כאשר אנו מזהים תבנית מוכרת הוא מהתגמולים החשובים שמציעה לנו הפסיכולוגיה האבולוציונית. מקורו בתקופה קדומה, שבה זיהוי מוקדם של תבנית שהיה בה כדי לייצג איום מצד חיית טרף חרץ בין חיים למוות. בנסיבות כאלה, סיווג מהיר של פנים אנושיות כקטגוריה כללית – ללא הבחנה בשונות שביניהן – מבטיח חיסכון במשאבים הקוגניטיביים הנדרשים בתהליך הקריטי של הערכת איומים אפשריים. כך, למשל, אנו נוטים לראות דמיון רב בין כל מי שמוצאם בחבלי עולם אקזוטיים. החלופה – התייחסות פרטנית ליחידים – כרוכה בהשקעת אנרגיה רגשית רבה שאינה עומדת לרשותנו מבלי לפגוע בתפקודים שאנו מעניקים להם חשיבות גדולה יותר.

פרויד טבע את הביטוי "הנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים" (narcissism of small differences) כדי להגדיר את יכולתנו להבחין בשינויים המזעריים ביותר בהתנהגותם של אחרים, למשל בלבוש או בגינונים. "האדם הוא חיה חברתית, וככזה אינו מפסיק לנסות להעריך את כוונותיהם של האחרים בעזרת פענוח מחוות והבדלים קטנים בהתנהגותם", טוען סטפן קייב. הבדלים אלה מוגדרים "נרקיסיסטיים" כי בסופו של דבר הם מתייחסים אלינו, וכי השוני בינינו ובין הזולת מסייע לנו לגבש את זהותנו על יסוד הבדלים אלו. תופעת הנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים מוכרת גם ביריבויות בין עמים שכנים, כשהבדלים קטנים מועצמים כדי להעמיק את ההבחנה ביניהם. אין, לדוגמה, הבדל בין קפה טורקי לקפה יווני אלא בראשיהם של בני שני הלאומים האלה. בתקופות קדומות, שבהן שיקפו יריבויות בין שבטים איום הישרדותי של ממש, היה לאיתור ההבדלים הקטנים הללו ערך רב, אך כיום כל שהטיה זאת עושה הוא לטשטש את הדמיון הגדול בין בני עמים אלה, שאילו היה זוכה להכרה הראויה היה תורם רבות לשיפור היחסים ביניהם.

גם אם כל אחד מאתנו יחיד ומיוחד מטבע בריאתו, הייחודיות החברתית נותרה משאת נפש בלתי מושגת לרובנו. אנו דומים בשאיפה להשיג מעמד חברתי המכיר במקוריותנו, ויש בנו המוכנים לצעוד כברת דרך ארוכה כדי להשיג מטרה זאת. מוצרי צריכה רבים, והיוקרתיים שבהם יותר מכולם, מכוונים את פרסומותיהם לחיזוק תחושת המיוחדות שבנו. כמה אירוני שכאשר אנו נענים למסר הפרסומי המבטיח לנו ייחודיות, וכמונו עושים זאת רבים אחרים, כולנו הופכים שוב לחלק מההמון. גיא חג'ג' הדגים זאת היטב באחד ממדורי "זיקוקים" שפרסם כאן לאחרונה, ובו התייחס לדמיון הרב שבלבושנו. האמונה המשותפת לכולנו כי אנו שונים זה מזה היא שהופכת אותנו לדומים כל כך. האם מדובר כאן בסך הכול בעניין של רזולוציה? האם מקרוב כולנו שונים, אך בהתבוננות ממרחק גדול דיו, כפי שעושים המשווקים השונים, אנו דומים למדי, או לפחות אפשר למיין אותנו לקבוצות מובחנות? ואולי, למרות הכמיהה הקמאית שלנו לסדר, יש לטבע היגיון משלו: אם תופעות אלקטרומגנטיות יכולות להתנהג פעם כאנרגיה ופעם כחומר, מדוע לא בני האדם? רגע הם מוחאים כפיים לביצוע מוסיקלי מוצלח בספונטניות של יחידים, ובמשנהו כבר מתאימים את עצמם לקצב הצומח ועולה מהקהל כולו.

אני מאמין כי אנו דומים בשאיפותינו הבסיסיות לאהבה, להכרה ולשייכות חברתית, אך שונים בדרך שבה אנו מבקשים לממש אותן. לכולנו חופש בחירה באשר לדרך שנאמץ כדי להתמודד עם האתגרים שבפנינו, ומכאן שאנו גם נושאים באחריות שלא נוכל לחלוק אותה עם איש. כאן, בבחירות שלנו, טמון ייחודנו האמיתי.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על יחי ההבדל הקטן

01
רבקה רייכר-עתיר

מאמר מרתק, הומני, מעורר מחשבה, ואולי אפילו בעל חתרנות פוליטית. ואם לא אז בכל זאת אקח אותו לשם, הפעם לאור, או ליתר דיוק לחושך, המאורעות בפריז.
יעקב בורק מציע את גישת הפסיכולוגיה האבולוציונית שעל פניה נדמית לסבירה, לפיה הדמיון בין אנשים משמש כאמצעי הישרדות ובטחון בזכות היותו חוסך באנרגיה לזיהוי איומים.
אך מה קורה כשאותו דמיון חותר תחת עצמו והמאיים שבתוך נפשו של האדם המדמיין מושלך על האחר, ומשמש דווקא כדי לזהות לא את הדומה אלא מעצב את האחר כשונה ומאיים. במובנים רבים יהיה אפשר לדבר על האלביתי הפסיכולוגי והפוליטי, אך הפעם אני פונה לעמדת הדה-הומניזציה. אותה עמדה שעדיין שימושית להחריד בתקופתנו שמאפשרת לשלול את טיבו האנושי של האדם על מנת להצדיק את גרימת הרוע לו ושלילת זכויותיו. כך ניתן לנמק את ניצול האחר ושימוש בו כאמצעי קנייני, (העבדות, סחר בנשים); את ביזויו (בימינו "הסודאנים סרטן בגוף שלנו", במילותיה של מירי רגב, או בשנות השמונים האנלוגיה של רפול בין ערבים לג'וקים מסוממים המתרוצצים בתוך בקבוק); וכמובן באופן הזה להכשיר את הכחדתם של בני האדם ששייכים לעם או לאום כי משום-מה ראויים להשמדה. אז בין השאר אנושיותם נשללת מהם משום שבטבלת השונות הדתית אליה מפנה המאמר הם נרשמו במשבצת הלא נכונה. (ר' למשל אירועי פריז של הימים האחרונים, או אצלנו ביחסי הכיבוש אך חלילה לנו או לחלקנו מלהישיר מבט לראי...)

הלוגיקה של הפסיכולוגיה האבולוציונית מסבירה כאמור את התהליך בו תפיסת האנשים כדומים זה לזה עוזרת להישרדות. אך להבנתי הלוגיקה הזו נתקלת בקיר חסום. לבניו של קיר זה, עשויות ממורכבותו של היצור האנושי. אם להישאר בסמנטיקה של אותה לוגיקה, האדם הוא ייצור שאוסף לאורך התפתחותו טעויות אבולוציוניות. לענייננו כאן מדובר בטעויות חיסוניות הישרדותיות שבעיניי אינה אלא תופעה אוטו-אימונית בה הדה-הומינזטור, קרי המשמיד של היום, סופו שיהיה הקורבן לדה-הומניזציה של האחר ולהשמדה של מחר.
התנהגויות 'לא אנושיות' כאלו (שרק בני-אדם מייצרים אותן) יכולות להיות מוסברות, ועדיין ספק אם מובנות, באמצעות המשגות מהפסיכולוגיה הדינמית, הלא מודע באשר הוא – קולקטיבי וסובייקטיבי, מטען ההשלכות וההכחשות, בעיקר הכחשת המוות. ומנגנוני ההתמודדות וההיקשרות האחרים. להן מסייעת הבנת השפה ובעיקר זו האנושית הפיקטיבית שאינה אלא הביטוי בהא הידיעה של הכושר האנושי להמציא לדבר ולפעול מפירות יצירות הדמיון.
עברית היא שפה חסכונית. לגויים יש Resemblance ו-Imagination אצלנו שני המושגים מתכנסים לדמיון. נראה שהדמיון (Resemblance) בין האנשים שאכן רב וכולו של המציאות החיצונית, מוצא שימושים פוליטיים מדהימים ולעיתים טראגיים באמצעות כוח הדמיון, (Imagination). כוח זה כולו של הנפש הפנימית.

02
שושי שמר

נראה לי שהגישה הדיכוטומית של "הלנו אתה, אם לצרנו" נובעת מפחד ומחולשה. היא יכולה גם להיות פחות נכונה כלכלית וחברתית מאשר גישה משתפת.

כי אם אתה, למשל - שלא כמונו - מבקש מקלט מוסלמי שחור, נשליך אותך למחנה ריכוז חולות ללא שמיכות הולמות באפס מעלות. אולי יהיה לנו מזל וניפטר ממך בזול. במקום לבדוק את בקשת המקלט שלך ואם תאושר, לתת לך (אם אתה כבר כאן) לעבוד בעבודות נדרשות, לתרום ולשלם מיסים, על אף שלא שילמת דמי תיווך לגופים מסויימים כשבאת הנה והדבר יקלקל את תוכניתם העסקית העתידית.

כמה נכונה הסייפא של המאמר: "אנו גם נושאים באחריות שלא נוכל לחלוק אותה עם איש. כאן, בבחירות שלנו, טמון ייחודנו האמיתי".

03
סמדר זאבי

בס"ד
בשעת קריאת דבריו המעמיקים של רוסו בספר "אמיל או על החינוך" אימצתי משפט חכם ש..."כדי להיות אתה עצמך ותמיד אחד, צריך להתנהג כפי שמדברים. צריך תמיד לבחור צד, לבחור אותו בגלוי ולהחזיק בו". מקווה כי למרות השתוקקותם של אנשים למגוון חוויות חברתיות, רק בכדי "לעמוד בקצב" עדיין נוכל לעצב דור בעל חופשיות מחשבתית ויצירתיות גבוהה באופן מיטבי. אכן, ייחודיותי טמונה ב"אני" ובאמצעות התמודדות חינוכית נכונה אדע לשמרה והנני שמחה לחלוק אותה עם הזולת . תודות למר בורק על שזירת הייחודיות.