ילדים בשביל מה

אנשים רבים רוצים ילדים. אבל הם עשויים לשאול את עצמם: האם מוסרי להביא ילדים לעולם מקולקל, שבו הם עלולים לסבול מפגיעות ועוולות שונות, ואף לגרום אותן? אחרים מעדיפים לא להביא ילדים לעולם. גם העמדה הזאת מעלה קושיות מוסריות: האם ההחלטה לא להתרבות היא "אנוכית"? האם הם משתמטים מתרומה חיונית לעתיד האנושות – לבניית הדור הבא – והאם כל מי שמסוגל להביא ילדים לעולם אמור לעשות זאת?

קל לנו לומר: שאף אחד לא יתערב לי! זה לא עניין של הממשלה ולא של החברה!מפתה מאוד להגיב בביטול לשאלות כאלה ולטעון שההחלטה להביא ילדים לעולם, או לא להביא ילדים לעולם, היא החלטה אישית: שאף אחד לא יתערב לי! זה לא עניין של הממשלה ולא של החברה. זוהי שאלה שנופלת בבירור בתחומי "המרחב הפרטי", ובחברה ליברלית תקינה, אנשים אחרים חייבים לכבד זאת ולהניח לי לנפשי.

וזה נכון. אבל עצם העובדה שמדובר בעניין פרטי, משהו שאחרים אינם אמורים להחליט בשבילנו, אין משמעותו שזו סוגיה חסרת היבטים מוסריים. כל אחד מאיתנו עשוי לשאול את עצמו: "מה אני אמור/ה לעשות?" האם יש שיקולים אתיים שעלינו להביא בחשבון – שיקולים שיעזרו לנו להתמודד עם השאלות האישיות-מאוד והחשובות-מאוד האלה? אם נחליט לפצוח בחקירה אתית כזאת, התשובות שנמצא עשויות להפתיע אותנו.

האם הוגן להביא את ילדים לעולם שטומן בחובו, באופן בלתי נמנע, מידה גדולה של כאב, אי-נוחות, צער וסבל? במאמרו, "על הסבל בעולם" (1850) שאל ארתור שופנהאואר:

עלינו להכיר בסיבות המוסריות המהותיות להבאת אנשים מאושרים לעולם

"האם היה המין האנושי ממשיך להתקיים לוּ הבאת ילדים לעולם הייתה מעשה של תבונה טהורה? האם אדם לא היה מעדיף לחוס על הדור הבא ולחסוך ממנו את עול הקיום? או לכל הפחות לא היה מחליט לכפות את העול הזה בדם קר?"

משפחה מאושרת. תצלום: מריו וייגמן

נכון, אנחנו מצפים שחיי ילדינו יהיו מלאים באושר, סיפוק, הנאה ואהבה. אבל רבים יזהו בכל זאת את חוסר האיזון: אולי עמדתכם היא שחשוב יותר לא להזיק לאנשים מאשר לעזור להם באופן יזום. יש שיגדילו לעשות ויטענו כי אין סיבה מוסרית מהותית להביא לעולם בני אדם מאושרים (הם יאמרו שזוהי החלטה ניטרלית מבחינה מוסרית), אך יש סיבות מוסריות טובות שלא ליצור בן אדם אומלל לחלוטין. אם זה נכון, הרי שהבאת אדם מאושר לעולם היא מעשה ניטרלי מבחינה מוסרית, ואילו הבאת אדם אומלל לעולם היא מעשה בלתי מוסרי. בהנחה שחייו של כל אדם כוללים תערובת של אושר ואומללות (ולכן, לפי עמדה זו, הבאתו לעולם היא מעשה ניטרלי ורע גם יחד), האם משמעות הדבר היא – כפי שטוען הפילוסוף הדרום-אפריקני דייוויד בּנאטר (Benatar) – שחייו של כל אדם חדש הם רעים בסיכומו של דבר?

זוהי מסקנה פזיזה מדי. בלתי מתקבל על הדעת לטעון שחיים מאושרים בעיקרם, עם כאבי ראש מזדמנים, הם "רעים". הטיעון הזה השתבש איפשהו. אולי, כפי שאטען במאמר זה, עלינו לדחות טענות נחרצות לגבי חוסר האיזון שבין אושר לאומללות, ולהכיר בסיבות המוסריות המהותיות להבאת אנשים מאושרים לעולם.

אבל גם אם תחלקו על תגובתי זו, אפשר לטעון שלא כל אומללות קטנה נחשבת לרע אמיתי, אלא רק אומללויות שעליהן איננו מקבלים פיצוי. אמנם, יש להימנע מיצירת חיים רצופי תלאות, אבל מה לגבי חיים שבהם האושר עולה בהרבה על האומללות? גם אם תטענו שאושר אינו סיבה חיובית להביא ילד לעולם, הרי שלאושר יש בכל זאת חשיבות מוסרית, כיוון שהוא משמש משקל-נגד לטענות שלפיהן אין להביא ילדים לעולם מפאת קיומה של אומללות ללא פיצוי.

לכן אפשר לפקפק ברלוונטיות המוסרית של הציווי "ראשית, אל תזיק" לסוגיית הרבייה. מובן שחייו של כל אדם יכללו רגעי אומללות אחדים. אך כל עוד יש לכם יסוד סביר להניח שתוכלו להעניק לילדיכם חיים שיהיו ברובם חיוביים – חיים ראויים,  בעיניהם – נראה שאין סיבה מוסרית לחסוך מהם את החיים.

האם ההחלטה לא להביא ילדים לעולם אינה מוסרית? מסתבר שזו דעתו של האפיפיור פרנציסקוס, שאמר ב-2015 שזוגות שמחליטים לא להביא ילדים לעולם הם "אנוכיים". הוא טען בתוקף: "חברה שמתקיים בה דור חמדן, שאינו מקיף את עצמו בילדים, שרואה בהם מעל לכול מטרד, נטל, סיכון, היא חברה נדכאת". זוהי טענה לעומתית. כמה רחוק אפשר ללכת עם העיקרון שבבסיס טיעון זה? האם "אנוכי" להביא לעולם ילד אחד כשאתם מסוגלים ללדת שניים, או ללדת שניים כשאתם מסוגלים להביא לעולם שלושה, וכו'? האם אסור למבוגרים להציב לעצמם מטרות שאינן "להקיף את עצמם בילדים"? זה לא נשמע סביר.

לעומת זאת, אין ספק שחיים מאושרים הם בעלי ערך, ויכולתנו לתרום לעולם בני אדם מאושרים היא לבטח בעלת חשיבות מוסרית כלשהי.

לפני שנוכל לתת מענה הולם לשאלה המסובכת הזאת, ולבחון לעומק את נכונות דבריו של האפיפיור פרנציסקוס, כדאי שנקדיש רגעים אחדים לדיון תיאורטי, כדי שנוכל להבחין בין הדברים השונים שאליהם היה האפיפיור עשוי להתכוון כשאמר שאנחנו צריכים להביא ילדים לעולם (אם אנו יכולים).

ראינו שחשוב להבחין בין מוסר בגוף ראשון ומוסר בגוף שלישי: שאלות העוסקות במה ש"אני" מחליט לעשות לעומת שאלות העוסקות במה שאחרים מצפים ממני או דורשים ממני לעשות. החלטה אישית יכולה להיות פרטית – יש לחסוך ממנה ביקורת מוסרית של צד שלישי, אך בה בעת יש להשאיר מקום לשאלות אתיות אישיות שיסייעו לפרט למצוא את דרכו המוסרית.

במסגרת נקודת המבט של הגוף הראשון, יש הבחנה נוספת הנוגעת לחומרתו של פסק הדין המוסרי. נניח שהבנתי איזו אפשרות היא המוסרית ביותר. אני עדיין יכול לשאול: "האם אני חייב/ת לעשות זאת? או שמא זה רק דבר שיהיה טוב לעשות?" לדוגמה, אפשר לטעון שאני מחויב, מבחינה מוסרית, להציל פעוט מטביעה בבריכה, או להימנע מרצח. לעומת זאת, לעזור לקשיש לחצות את הכביש הוא מעשה טוב, אך לא נראה שמדובר בחובה מוסרית.

ילד בשכונת עוני בקמבודיה. תצלום: Zoriah

אם הפסיקות המוסריות החלות על נושא הרבייה הן בחזקת המלצות בלבד, ואינן דרישות מוסריות, אולי יהיה לנו קל יותר לקבל אותן. גישה זו תשכך את התחושה שכל דיון מוסרי בשאלות אלה הוא פולשני וביקורתי ביסודו. יתרה מזאת, פילוסופים אחדים – מאליזבת אנסקום (Anscombe) עד אלסטייר נורקרוס (Norcross) – שאלו אם בכלל יש היגיון במושג "דרישה מוסרית" ("מי דורש?" אפשר לשאול). אולי, ביסודו של דבר, כל שאפשר לעשות הוא לשקול טווח של אפשרויות הנע בין "טוב יותר" ל"גרוע יותר" – הרי יהיה זה שרירותי למתוח קו בנקודה כלשהי על הסקאלה ולומר: "לפחות את זה אתם חייבים לעשות!"

מנגד, יש לנו הבנה מוסרית משותפת לפיה פעולות אחדות הן רעות בבירור, או מפרות את אמות המידה הבסיסיות ביותר של הגינוּת בין בני אדם. לא בכדי תרגישו רדופי אשמה אם תתנו לפעוט לטבוע כשאתם יכולים להצילו. לעומת זאת, זה לא אידיאלי לא לעזור לקשיש לחצות את הכביש, אבל זה עדיין בסדר מבחינה מוסרית (לא?)

ברוב המקרים יהיה מוגזם לחשוב שאנשים צריכים להרגיש אשמה או בושה על שקיבלו החלטה "שגויה" בכל הקשור להבאת ילדים לעולם. זאת אחת הסיבות להניח שרוב הפסיקות המוסריות בסוגיות כגון אלה אמורות להיות מחמירות פחות. למשל, אולי מבחינה מוסרית עדיף דווקא שלא נביא ילדים בתקופה שבה אנו מתקשים כלכלית, אבל גם במקרה כזה, ההחלטה לא תהיה בלתי מוסרית ולא יהיה מקום לחוש אשמה.

חשוב להקפיד על ההבחנה הזאת, אחרת הרתיעה שלנו מהחלת דרישות מוסריות מחמירות על נושא הרבייה, עלולה להוביל אותנו למסקנה השגויה שלפיה לסוגיה הזאת אין ממד מוסרי שניתן לבחון. אך כל עוד החלטות אחדות הן מוסריות יותר מאחרות, יש חשיבות לבחינה המוסרית. אחרי ככלות הכול, בתור פרטים מוסריים אנו מעוניינים, בדרך כלל, לעשות את הדבר הנכון – לא רק להימנע מפעולות בלתי מוסריות בוטות. אמנם אפשר להסתפק בעצם קיומה של מידה טובה, אבל אנו נוטים לשאוף ליותר מאשר המינימום.

לשם הבהירות, נשתמש בתואר "רצוי" כדי לסמן החלטה מוסרית (או "מומלצת" מנקודת מבט מוסרית), ונקפיד להחיל את המונח "חובה" רק על דרישות מוסריות. כעת אפשר לשאול: האם אנחנו מחויבים להתרבות? אפשר להעלות על הדעת מקרים קלושים שבהם תהיה חובה כזאת – לדוגמה, אם עתיד האנושות יהיה תלוי בזה. אבל מה לגבי נסיבות שגרתיות יותר?

נניח שאתם בעמדה אידיאלית לגדל ילדים שיחיו חיים משגשגים. אתם משכילים, נהנים מביטחון כלכלי, יש לכם תמיכה חברתית רבה ועוד (אין הכוונה שהיעדר היתרונות האלה ימנע מילדיכם לשגשג – אלא רק שאלה אכן יתרונות, ושהם משפרים את סיכויינו). יתרה מזאת, נניח שאתם בעלי אופי חם, ואין כל ספק שתאהבו את ילדיכם מאוד ותטפלו בהם היטב. עם זאת, אינכם בטוחים שאתם אכן רוצים להביא לעולם ילדים, כי יש לכם כל כך הרבה תחומי עניין אחרים שאתם מוקירים ומטרות שאתם רוצים להשיג, וההורות תפגע ביכולתכם להתמקד בהם, לפחות במידת מה.

במצב זה, אם תלדו ילדים, סביר להניח שיהיו להם חיים מצוינים. זה נשמע כמו טוב – אנשים משגשגים בעלי חיים מצוינים הם לבטח אחד הדברים העיקריים שיכולים להפוך את העולם למקום טוב יותר. אם תנסו לדמיין את שני היקומים האפשריים האלה ולהעריך איזה מהם מוסרי יותר, סביר להניח שההערכה שלכם תושפע ממידת האיזון הקיים בכל אחד מהיקומים האלה, בין אנשים מאושרים ומשגשגים לבין אנשים אומללים, ואפילו אנשים בעלי חיים ניטרליים.

פילוסופים אחדים, החרדים לגורל חירותנו הרבייתית, יתנגדו להערכה הזאת. הם חוששים שאם נחליט שיצירת אנשים מאושרים היא דבר מוסרי, יהיה עלינו לחץ להסיק – מסקנה אבסורדית – שנשים, בנסיבות מתאימות, אמורות להשלים עם היותן מכונות לייצור תינוקות, ולהמשיך לפלוט תינוקות מאושרים למען טובת הכלל. אני מסכים שיש לדחות את המסקנה האבסורדית והנתעבת הזאת, אבל קשה לי להאמין שההתכחשות לערכם של חיים מוסרים היא הדרך הטובה ביותר לעשות זאת.

כדי להתקדם עלינו לחזור ולציין את שלושת ההבחנות שתיארנו עד כה: (1) אפילו אם הבאת ילדים לעולם הייתה דרישה מוסרית, לא היה לגיטימי, חוקי או מוסרי לכפות אותה. (2) אפילו אם היא הייתה נדרשת כעניין של מוסר אישי, אנשים אחרים לא היו יכולים לבקר אתכם על ההחלטה ההפוכה. (3) אפילו אם היא הייתה האפשרות האידיאלית מבחינה מוסרית, אין משמעות הדבר שהיינו נדרשים לעשות זאת מבחינה מוסרית.

ראוי להרחיב לגבי הנקודה השלישית. יש כל מיני דברים שיהיה מוסרי לעשות, אבל הם ידרשו קורבן אישי גדול כל כך עד שלא סביר שמישהו יצפה להם (מאחרים או מעצמו). לתרום חצי מהכנסתכם לעמותות הטובות ביותר מבחינת עלות-תועלת, כפי שמעודדים אותנו לעשות אחדים מחסידי תנועת "האלטרואיזם האפקטיבי", הרי זה מעשה יוצא מן הכלל מבחינה מוסרית. מעטים יעזו לטעון שסיוע לאנשים במדינות מתפתחות הוא חסר משמעות, או שהחיים שהעמותות האלה מצילות הם חסרי ערך. לכן כל עוד העמותה היא באמת "אפקטיבית", באמת מועילה לאנשים (ולתרומה אין השלכות שליליות בלתי רצויות), עלינו להודות שתמיכה כלכלית בהן היא טובה מאוד. קשה לחשוב על דרך מוסרית יותר להשתמש בכספנו. אף-על-פי-כן, מכיוון שהדבר כרוך בקורבן אישי גדול, רוב האנשים יסיקו שהתנהגות אלטרואיסטית כזאת היא "מעל ומעבר לנדרש". ההתעקשות שעלינו לפעול תמיד למען הטוב המובהק ביותר, ואף לזנוח את מטרותינו האישיות למענו, פשוט נראית מופרזת.

בדיקה לאישה הרה. תצלום: H6 Partners

ונדמה ש"מגבלת התובענוּת" שהחלנו כאן על חובות מוסריות סבירות, חזקה אף יותר בכל הקשור למוסר הרבייתי. הדרישה שנשים בנות מזל יוותרו בפועל על חייהן ועל האוטונומיה שלהן כדי להפוך למפעל בשר ודם לייצור תינוקות, מוגזמת אפילו יותר מהדרישה שנוותר על נתח גדול משכרנו. גם אם הדבר יוביל לטוב המובהק ביותר (ובכל אופן לא סביר שזה אכן המצב – תמיד עשויים להיות דברים טובים יותר שאישה יכולה לעשות בחייה), קורבן אישי עצום כזה הוא פשוט דרישה מופרזת, מכל אחת. לכן, על בסיס זה, אפשר לדחות בבטחה את קיומה של חובה רבייתית.

בקיצור, אפשר להודות שהוֹלָדַת אנשים בעלי חיים טובים היא דבר טוב, וזאת בלי לכבול את עצמנו לכל מיני חובות רבייתיות בלתי סבירות. אפילו אם אדם חש שחובתו "להעביר הלאה" את מזלו הטוב, ולתרום לעתידה של האנושות, יש אינספור דרכים לעשות זאת. הבאת ילדים לעולם היא בסך הכול אחת מהדרכים האלה. בכל פעם שאתם תורמים לחברה, או פועלים מתוך אדיבות ואכפתיות, אתם תורמים – ולו במעט – לשימורה ולהמשכה של התרבות האנושית. תוכלו להשפיע לטובה אף יותר אם אתם מוכנים להרים תרומות ממוקדות למטרות שונות – כמו למשל להצלת חיי ילדים או להפחתת הסיכונים הכרוכים באסונות עולמיים.

יש כל מיני גורמים שעשויים להשפיע באופן סביר על החלטות הרבייה האישיות שלכם. אחד המרכזיים שבהם הוא "איך אתם מרגישים לגבי זה", ואיך האפשרות שתהיו הורים משתלבת בשאיפותיכם ותוכניותיכם הרחבות לחיים (למשל, אם ילדים יאמללו את חייכם, מובן שזה טיעון חזק נגד הבאת ילדים לעולם – גם למענכם וגם למען ילדיכם העתידיים הלא רצויים!) במאמר זה טענתי שבנוסף לסיבות האישיות המתבקשות האלה, ישנן סיבות מוסריות טהורות לשקול בהקשר זה, מכיוון שאנו יכולים – בכוח ההחלטות שנקבל בסוגיית הילדים ובסוגיות רבות אחרות – לתרום תרומה רבת ערך לעולם.

ריצ'רד צ'אפל (Chappell) הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת יורק באנגליה. הוא בעל תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת פרינסטון (2012).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: תינוקת לאחר אמבטיה. תצלום: טק אסטרומברג