ילדים זו צרה

הילדים הם האשמים בסבל של כולנו. הם האחראים לסבל של השכנים שלנו. הם הצוררים האמיתיים לא רק כאן אלא בעולם כולו. ולא בגלל שהם עושים בלגן בסלון. או בגלל שהם לא רוצים לאכול את מה שבישלנו. או בגלל שהם צועקים בזמן שאנחנו מנסים לנהל שיחה מתורבתת.

עשו אהבה, לא מלחמה. אבל אחרי תשעה חודשים נולדת הסיבה למלחמה הבאה. כי בשביל הילדים אנחנו מגינים על גבולותינו בקרבות בלתי פוסקים. ולכבודם אנחנו חותמים על הסכמי שלום מפוקפקים. ולמענם אנחנו עובדים בחברות עם מוסר קלוקל. ובגללם אנחנו מבזבזים משאבים נדלים.

איך מישהו יכול לדמיין לצאת כנגד הילדים התמימים שלנו. הילדים?! מה הם עשו רע? המבוגרים הם אלו שהורסים את העולם. אבל הילדים הם תמיד האליבי של המבוגרים. ואז כשאנחנו עומדים למשפט על כל העוולות שעשינו אנחנו משום מה מעדיפים שלא לקרוא לילדים לדוכן העדים.

***

הילדים הם העתיד. לצאת כנגד הילדים זה לצאת כנגד העתיד. והעתיד הוא תמיד האליבי של ההווה. הטריק הוא שהעתיד, כמו עובר ברחם, עוד לא למד לדבר, או ללכת, או אפילו לנשום ולאכול בכוחות עצמו. הילד הוא כר נוח ונטול התנגדות לכל ההבטחות והתקוות שאנחנו בעצמנו יודעים שכבר לא נוכל לממש. ועל אף שהעתיד הוא צ'ק בלי כיסוי, הוא ממשיך לשמש כעיקרון היסוד לכל מחשבה פוליטית אפשרית.

בגלל שגם הימין וגם השמאל וגם המרכז נגועים בדמגוגיה הילדותית הזו, לאלו שלא מוצאים לנכון להשתתף בה פשוט אין מקום בשיח הפוליטי. הם לא א-פוליטיים אלא אנטי-פוליטיים ברמה הבסיסית ביותר. ולכן קולם מושתק ולא נשמע

אל תבינו אותי לא נכון. אין לי שום דבר נגד הילדים שלכם. הם מה זה מתוקים. אני יוצא כנגד הסמל של הילד שמטמא את השיח שלנו. אני מתנגד לשימוש הציני בעתיד שיבוא ולעולם לא בא. אבל האם באמת אפשר להפריד בין הילדים המופשטים שהפוליטיקאים נואמים כביכול בשמם, והילדים הממשיים שלמענם נעשה ה-כ-ל (בלי ממש לשאול לדעתם)?

באחת משיחותיו עם וולטר בנימין, ברטולט ברכט טען בהתלהבות לא אופיינית לו שבגלל שהנאצים מנסים להשתלט על כל תא בגוף האנושי ולעוות את התינוקות בעודם ברחם, מוטלת עליו החובה לנסות ולהשפיע אפילו על ילדים קטנים דרך שירתו. הטון המתלהם של ברכט גרם לבנימין להעיר אחר כך ביומנו: "הרגשתי שהכוח שהופעל עלי היה שווה ערך לכוח של הפשיסטים."

***

ילד בהפגנה באוניברסטית אן ארבור שבמישיגן ארה"ב ב-2011. צילום: סאשה קימל

הורים הם אזרחים צייתנים שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות. הם תמיד יחשבו פעמיים לפני שהם יתנגדו לסטטוס קוו. הם לא יסתכנו בגלל שהילדים שלהם צריכים אותם. בשביל המדינה, אזרח ללא ילד מהווה סיכון פוטנציאלי ובלתי צפוי. לכן רוב המהפכנים הפכו להורים רק לאחר שהם ניצחו והפכו לריבונים. ריבונות והורות הולכות יד ביד מאז ימים ימימה. לדוגמה, על פי החוק הרומאי, לאב שדואג לבנו נתונה גם הרשות להרוג אותו, כפי שלריבון יש את היכולת לבצע החלטות שרירותיות לגבי החיים והמוות של נתיניו.

האם ניתן לחיות חיים פוליטיים משמעותיים ומלאים מבלי שחייהם של אנשים אחרים יהיו נתונים בידינו? האם אדם שלא בוחר להקדיש או אפילו להקריב את חייו למען אדם אחר החלש ממנו הוא בהכרח אגואיסט, או אפילו סוציופת?

אולי נקודת השבר של המחאה החברתית מהקיץ שלפני האחרון היה הרגע שבו היא התדרדרה למצעד העגלות, ובכך איבדה את הלגיטימציה הבאמת חתרנית שבשמה אנשים בחרו לצאת לרחובות. כי הכמיהה לילד והצורך להגן עליו ולכלכל אותו היא הסיבה המשותפת לכך שכל הקשת הפוליטית שלנו צבועה בגוונים של אפור. לא להאמין בילדים, לא להסתכל לעבר אופק העתיד, משמעו, כביכול, להתכחש לעצם הקיום שלנו. בגלל שגם הימין וגם השמאל וגם המרכז נגועים בדמגוגיה הילדותית הזו, לאלו שלא מוצאים לנכון להשתתף בה פשוט אין מקום בשיח הפוליטי. הם לא א-פוליטיים אלא אנטי-פוליטיים ברמה הבסיסית ביותר. ולכן קולם מושתק ולא נשמע.

***

הילד הוא טירן כל יכול. ההוכחה הטובה ביותר לכך הוא המהפך שעברה הקהילה ההומו-לסבית בשנים האחרונות. ברמה הביולוגית, יחסים חד-מיניים לא מניבים צאצאים. ברמה התרבותית, הקהילה תמכה במשך שנים בסיפורי חיים שלא כללו פרק מרגש שסיפר על הולדה וגידול של יוצאי חלציהם. מחשבה קווירית טומנת בחובה דרך חיים אחרת שיכולה להשפיע גם על דרך המחשבה הסטרייטית. היא נותנת לגיטימציה לקיום שבו הסמל של הילד לא השתלט על כל הסמלים האחרים.

אבל היום הכל השתנה. היום אימוץ או פונדקאות הפכו למטרה נעלה. ֹאפילו בלי חקיקה המאפשרת נישואים חד-מיניים, הילדים הם אלו שהעניקו לקהילה ההומו-לסבית את כרטיס הכניסה האולטימטיבי לחברה ההגמונית שלנו. וגם אם אתם סטרייטים, אבל פשוט לא מצאתם המכסה שמתאים לסיר שלכם, זה בסדר, כל עוד תגדלו ילדים חד-הוריים.

כי הורות היא הגושפנקא החברתית הנעלה ביותר. הילדים קיימים בראש ובראשונה בשביל לתת לגיטימציה לאמא ואבא. זה תקף בחברה חילונית כמעט כמו שזה תקף בחברה דתית. זה נכון בתל אביב כמעט כמו שזה נכון במודיעין. זה מקובל על ידי אומנים ואינטלקטואלים כמעט כמו שזה מקובל עלי ידי מהנדסים ואנשי צבא. היפסטר הוא רק גולם שעל פי רוב ובסופו של דבר יתגלגל ויהפוך לסחי.

***

יש צורך אקוטי ליצור שיח אלטרנטיבי, לנסח הלך מחשבה שונה, ואולי אפילו לטפח גאווה בקרב אלו שבוחרים ללכת בדרך אחרת, אבל בלי הפנטזיה שהדרך החדשה הזו תוביל אותם למנוחה ולנחלה

אני לא מנסה להגיד לכם איך אתם אמורים לחיות. אני לא טוען שלעשות ילדים זו טעות. אבל בעולם שמתייחס לאלו שמעדיפים לא להיות הורים כמי שיוצאים כנגד דרכי הטבע, בחברה שמניחה שמבוגרים ללא ילדים לא יכולים להיות באמת מאושרים, ובקהילה שמפצירה בבנותיה שבקרוב אצלהן, יש צורך אקוטי ליצור שיח אלטרנטיבי, לנסח הלך מחשבה שונה, ואולי אפילו לטפח גאווה בקרב אלו שבוחרים ללכת בדרך אחרת, אבל בלי הפנטזיה שהדרך החדשה הזו תוביל אותם למנוחה ולנחלה. צריך להבין שיש משהו אכזרי באופטימיות שלנו לגבי מושאים מסויימים שההתקשרות אליהם גורמת לנו למעשה לסבל מתמשך.

להיות "חשוך ילדים" נשמע כמו חיים בלי שום קרן אור. אך האם יש אפשרות, אפילו קלושה, להבין את הביטוי הנוראי הזה כך שהוא לא יצביע על האפלה של החיים בלי צאצאים, אלא עמם? כי אם אתם חושבים שהעולם נפלא, שאנשים הם מלאכים, ושבשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות, אז יש לכם סיבה מצויינת להביא ילדים לעולם. אבל איזו הצדקה יש לאלו שמבינים שאין עתיד והמערכת היא דפוקה מיסודה? האם אתם עדיין מאמינים שהילד הבא יביא לנו את הישועה? למה טיפוח צאצאים מרגיש לפעמים קצת כמו עבודת אלילים?

אגב, ישו לא הפך לאבא, וקשה להניח שהוא היה הופך לאיש משפחה גם אם חייו לא היו נקטעים באיבם. ביהדות אמנם נהוג להתייחס לאל כדמות אב, אך מנקודת מבט תיאולוגית שמבינה את מהותה היסודית של דת מונותאיסטית אמיתית, ייחוד האלוהים מונע ממנו לקחת חלק בשושלת, כפי שהיה מקובל בדתות אחרות. לאלוהים אין הורים ואין אחים ואין ילדים. אלוהים הוא גלמוד. הוא אמנם בורא ויוצר ומברך. אבל הוא לא יולד והוא לא מגדל והוא לא מחנך. כשילודה מוזכרת לראשונה בתורה, זה לה מקרה שהמילה "עצב" היא זו המקדימה אותה. להיות בן אדם משמעו אמנם להיות הבן של אדם, אבל לא בהכרח להיות ההורה של נועם.

***

לחנה ארנדט לא היו ילדים. אבל המחשבה הפוליטית שלה מבוססת על מושג ההיוולדות או הילודה (natality), שאין לו דבר וחצי דבר עם סטטיסטיקה. ילודה בשביל ארנדט משמעותה ההבנה שלא משנה מה המצב שבו אנחנו נמצאים, הוא הולך להשתנות כתוצאה מכך שחיים חדשים יזריקו למערכת הקיום המשותפת שלנו רעיונות ומעשים לא צפויים. במדינה טוטליטרית יש ניסיון למנוע כל התחלה חדשה שכזו, אך ללא הועיל. כי פוליטיקה היא לא פילוסופיה. שלא כמו אמת מטאפיזית, אמת פוליטית היא לא נצחית. היא גם לא יכולה לנבוע ממוחו של אדם יחיד. היא תלויה לחלוטין באנשים שונים ומשתנים, שמדברים וחיים בזכותה או כנגדה. וכך קרה שאפילו ארנדט, ההוגה הפוליטית המבריקה ביותר במאה העשרים, נפלה למלכודת הבנאלית של הילד.

עוד דוגמה מופתית לנטיות הילדותיות של המחשבה המודרנית הוא פיטר פן, שחי בעולם קסום ללא הורים, ונרדף על ידי קפטן הוק, אשר כמו כל רשע שמכבד את עצמו (סקרוג', גרגמל, לורד וולדמורט) הוא "חשוך" ילדים. בשביל אלו שמעבירים את ימיהם בארץ לעולם-לא, ההתבגרות היא מאיתם והלאה. ומה המשמעות של התבגרות אם לא להפוך להורה? אבל המסר של הסיפור הוא פרדוקסלי, ולכן גם סופו הוא טראגי: הילדים האבודים גדלים וחוזרים ללונדון, וונדי מתחתנת והופכת לאמא, ורק פיטר נשאר מאחור, בלי חברים, ובלי מושא אהבתו הנסתרת.

לכן בואו וננסה לדמיין לרגע ארץ לעולם-לא אחרת, ארץ קסומה הפוכה שבה חיים אנשים בוגרים ללא ילדים. כפי שבארץ לעולם-לא המקורית הילדים האבודים יכלו לצאת להרפתקאות משוגעות בלי מבוגרים מעצבנים שמגבילים את צעדיהם, בארץ לעולם-לא החדשה המבוגרים גם כן חופשיים לעשות כרצונם, בלי הצורך לחנך חבורה של ילדים סוררים. לדוגמה, ג'רי, ג'ורג', איילין, וקרמר עדיין חיים בארץ לעולם-לא של שידורים חוזרים.

***

האם יש חיים טובים בלתי תלויים בילדים? התיתכן צורת קיום שלא מתכווננת כלפי העתיד? כיצד נדמיין מחשבה אתית ופוליטית שלא מתכסה בעלי התאנה השקופים הללו? אולי אפשר למצוא התחלה של תשובה, אם תשובה היא בכלל אפשרית כאן, ביום שבו סימון דה בובואר ביקרה בארץ, וקיבוצניק חוצפן אחד שאל אותה אם היא כותבת ספרים בגלל שאין לה ילדים. היא ענתה לו בשאלה: "האם אתה עושה ילדים בגלל שאינך כותב ספרים?"

ההתייחסות הרומנטית ליצירה אינטלקטואלית או אומנותית כמו לילד לא פותרת את הבעיה אלא משכפלת אותה

אין זו טענה שחבלי הלידה של ספר או יצירת מחול הם כואבים כמו בהריון לא מטאפורי. וזה לא שתאריך היציאה לאור או הופעת הבכורה דורשים בהכרח מבני משפחה וחברים להעניק לסופר או לכוריאוגרפית את אותה תשומת הלב והעזרה שאנחנו רגילים להעניק להוריו של תינוק בן יומו. ההתייחסות הרומנטית ליצירה אינטלקטואלית או אומנותית כמו לילד לא פותרת את הבעיה אלא משכפלת אותה.

הנקודה היא שאומנות היא ספקולציה לא לגבי מה שיהיה אלא לגבי מה שהיה. ככל שזה נשמע מוזר, פילוסופיה חוזה את העבר, לא את העתיד. מה שאתם חווים על הקיר במוזיאון או על הבמה בתאטרון או בין דפי הספר הוא מוצר גמור ומוגמר. העבודה היא פוטנציליות ממומשת. כמו מלאך ההיסטוריה של בנימין, אנחנו מביטים לאחור, עם גבנו לבאות.

***

לקראת סופו של "העתיד הוא משחק ילדים", מאמר מבריק ופורץ דרך מאת לי אדלמן, שבלעדיו המאמר שאני כמעט סיימתי לכתוב לא היה יכול להכתב, השפה האקדמית הגבוהה, המובנת לבוריה רק לאלו הבקיאים בתת-השיח בלימודי מגדר המושפע מהתורה הפסיכואנליטית של ז'אק לאקאן, נזנחת לטובת המילים הבלתי מתפשרות הבאות:

"שהסדר החברתי הקיים ילך להזדיין, ביחד עם הילד שבשמו כולנו נתונים בטרור מתמשך… ושכל הרשת הזו של סמלים וסימנים שדרכה אנחנו מתקשרים אחד עם השני, והעתיד שמחזיק את המערכת הזאת באוויר -- שגם הם ילכו להם להזדיין".

והייתי רוצה להוסיף ולהגיד לכל הזאטוטים הישראלים החמדמדים, עם החוטמים הקטנטנים והמטפטפים שלכם: לכו… חפשו מי ינענע אותכם.