ילדים זו צרה

להיות "חשוך ילדים" נשמע כמו חיים בלי שום קרן אור. אולי ניתן להבין את הביטוי הזה כך שהוא יצביע על האפלה האופפת חיים עם צאצאים
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

הילדים הם האשמים בסבל של כולנו. הם האחראים לסבל של השכנים שלנו. הם הצוררים האמיתיים לא רק כאן אלא בעולם כולו. ולא בגלל שהם עושים בלגן בסלון. או בגלל שהם לא רוצים לאכול את מה שבישלנו. או בגלל שהם צועקים בזמן שאנחנו מנסים לנהל שיחה מתורבתת.

עשו אהבה, לא מלחמה. אבל אחרי תשעה חודשים נולדת הסיבה למלחמה הבאה. כי בשביל הילדים אנחנו מגינים על גבולותינו בקרבות בלתי פוסקים. ולכבודם אנחנו חותמים על הסכמי שלום מפוקפקים. ולמענם אנחנו עובדים בחברות עם מוסר קלוקל. ובגללם אנחנו מבזבזים משאבים נדלים.

איך מישהו יכול לדמיין לצאת כנגד הילדים התמימים שלנו. הילדים?! מה הם עשו רע? המבוגרים הם אלו שהורסים את העולם. אבל הילדים הם תמיד האליבי של המבוגרים. ואז כשאנחנו עומדים למשפט על כל העוולות שעשינו אנחנו משום מה מעדיפים שלא לקרוא לילדים לדוכן העדים.

***

הילדים הם העתיד. לצאת כנגד הילדים זה לצאת כנגד העתיד. והעתיד הוא תמיד האליבי של ההווה. הטריק הוא שהעתיד, כמו עובר ברחם, עוד לא למד לדבר, או ללכת, או אפילו לנשום ולאכול בכוחות עצמו. הילד הוא כר נוח ונטול התנגדות לכל ההבטחות והתקוות שאנחנו בעצמנו יודעים שכבר לא נוכל לממש. ועל אף שהעתיד הוא צ'ק בלי כיסוי, הוא ממשיך לשמש כעיקרון היסוד לכל מחשבה פוליטית אפשרית.

בגלל שגם הימין וגם השמאל וגם המרכז נגועים בדמגוגיה הילדותית הזו, לאלו שלא מוצאים לנכון להשתתף בה פשוט אין מקום בשיח הפוליטי. הם לא א-פוליטיים אלא אנטי-פוליטיים ברמה הבסיסית ביותר. ולכן קולם מושתק ולא נשמע

אל תבינו אותי לא נכון. אין לי שום דבר נגד הילדים שלכם. הם מה זה מתוקים. אני יוצא כנגד הסמל של הילד שמטמא את השיח שלנו. אני מתנגד לשימוש הציני בעתיד שיבוא ולעולם לא בא. אבל האם באמת אפשר להפריד בין הילדים המופשטים שהפוליטיקאים נואמים כביכול בשמם, והילדים הממשיים שלמענם נעשה ה-כ-ל (בלי ממש לשאול לדעתם)?

באחת משיחותיו עם וולטר בנימין, ברטולט ברכט טען בהתלהבות לא אופיינית לו שבגלל שהנאצים מנסים להשתלט על כל תא בגוף האנושי ולעוות את התינוקות בעודם ברחם, מוטלת עליו החובה לנסות ולהשפיע אפילו על ילדים קטנים דרך שירתו. הטון המתלהם של ברכט גרם לבנימין להעיר אחר כך ביומנו: "הרגשתי שהכוח שהופעל עלי היה שווה ערך לכוח של הפשיסטים."

***

ילד בהפגנה באוניברסטית אן ארבור שבמישיגן ארה"ב  ב-2011. צילום: סאשה קימל

ילד בהפגנה באוניברסטית אן ארבור שבמישיגן ארה"ב ב-2011. צילום: סאשה קימל

הורים הם אזרחים צייתנים שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות. הם תמיד יחשבו פעמיים לפני שהם יתנגדו לסטטוס קוו. הם לא יסתכנו בגלל שהילדים שלהם צריכים אותם. בשביל המדינה, אזרח ללא ילד מהווה סיכון פוטנציאלי ובלתי צפוי. לכן רוב המהפכנים הפכו להורים רק לאחר שהם ניצחו והפכו לריבונים. ריבונות והורות הולכות יד ביד מאז ימים ימימה. לדוגמה, על פי החוק הרומאי, לאב שדואג לבנו נתונה גם הרשות להרוג אותו, כפי שלריבון יש את היכולת לבצע החלטות שרירותיות לגבי החיים והמוות של נתיניו.

האם ניתן לחיות חיים פוליטיים משמעותיים ומלאים מבלי שחייהם של אנשים אחרים יהיו נתונים בידינו? האם אדם שלא בוחר להקדיש או אפילו להקריב את חייו למען אדם אחר החלש ממנו הוא בהכרח אגואיסט, או אפילו סוציופת?

אולי נקודת השבר של המחאה החברתית מהקיץ שלפני האחרון היה הרגע שבו היא התדרדרה למצעד העגלות, ובכך איבדה את הלגיטימציה הבאמת חתרנית שבשמה אנשים בחרו לצאת לרחובות. כי הכמיהה לילד והצורך להגן עליו ולכלכל אותו היא הסיבה המשותפת לכך שכל הקשת הפוליטית שלנו צבועה בגוונים של אפור. לא להאמין בילדים, לא להסתכל לעבר אופק העתיד, משמעו, כביכול, להתכחש לעצם הקיום שלנו. בגלל שגם הימין וגם השמאל וגם המרכז נגועים בדמגוגיה הילדותית הזו, לאלו שלא מוצאים לנכון להשתתף בה פשוט אין מקום בשיח הפוליטי. הם לא א-פוליטיים אלא אנטי-פוליטיים ברמה הבסיסית ביותר. ולכן קולם מושתק ולא נשמע.

***

הילד הוא טירן כל יכול. ההוכחה הטובה ביותר לכך הוא המהפך שעברה הקהילה ההומו-לסבית בשנים האחרונות. ברמה הביולוגית, יחסים חד-מיניים לא מניבים צאצאים. ברמה התרבותית, הקהילה תמכה במשך שנים בסיפורי חיים שלא כללו פרק מרגש שסיפר על הולדה וגידול של יוצאי חלציהם. מחשבה קווירית טומנת בחובה דרך חיים אחרת שיכולה להשפיע גם על דרך המחשבה הסטרייטית. היא נותנת לגיטימציה לקיום שבו הסמל של הילד לא השתלט על כל הסמלים האחרים.

אבל היום הכל השתנה. היום אימוץ או פונדקאות הפכו למטרה נעלה. ֹאפילו בלי חקיקה המאפשרת נישואים חד-מיניים, הילדים הם אלו שהעניקו לקהילה ההומו-לסבית את כרטיס הכניסה האולטימטיבי לחברה ההגמונית שלנו. וגם אם אתם סטרייטים, אבל פשוט לא מצאתם המכסה שמתאים לסיר שלכם, זה בסדר, כל עוד תגדלו ילדים חד-הוריים.

כי הורות היא הגושפנקא החברתית הנעלה ביותר. הילדים קיימים בראש ובראשונה בשביל לתת לגיטימציה לאמא ואבא. זה תקף בחברה חילונית כמעט כמו שזה תקף בחברה דתית. זה נכון בתל אביב כמעט כמו שזה נכון במודיעין. זה מקובל על ידי אומנים ואינטלקטואלים כמעט כמו שזה מקובל עלי ידי מהנדסים ואנשי צבא. היפסטר הוא רק גולם שעל פי רוב ובסופו של דבר יתגלגל ויהפוך לסחי.

***

יש צורך אקוטי ליצור שיח אלטרנטיבי, לנסח הלך מחשבה שונה, ואולי אפילו לטפח גאווה בקרב אלו שבוחרים ללכת בדרך אחרת, אבל בלי הפנטזיה שהדרך החדשה הזו תוביל אותם למנוחה ולנחלה

אני לא מנסה להגיד לכם איך אתם אמורים לחיות. אני לא טוען שלעשות ילדים זו טעות. אבל בעולם שמתייחס לאלו שמעדיפים לא להיות הורים כמי שיוצאים כנגד דרכי הטבע, בחברה שמניחה שמבוגרים ללא ילדים לא יכולים להיות באמת מאושרים, ובקהילה שמפצירה בבנותיה שבקרוב אצלהן, יש צורך אקוטי ליצור שיח אלטרנטיבי, לנסח הלך מחשבה שונה, ואולי אפילו לטפח גאווה בקרב אלו שבוחרים ללכת בדרך אחרת, אבל בלי הפנטזיה שהדרך החדשה הזו תוביל אותם למנוחה ולנחלה. צריך להבין שיש משהו אכזרי באופטימיות שלנו לגבי מושאים מסויימים שההתקשרות אליהם גורמת לנו למעשה לסבל מתמשך.

להיות "חשוך ילדים" נשמע כמו חיים בלי שום קרן אור. אך האם יש אפשרות, אפילו קלושה, להבין את הביטוי הנוראי הזה כך שהוא לא יצביע על האפלה של החיים בלי צאצאים, אלא עמם? כי אם אתם חושבים שהעולם נפלא, שאנשים הם מלאכים, ושבשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות, אז יש לכם סיבה מצויינת להביא ילדים לעולם. אבל איזו הצדקה יש לאלו שמבינים שאין עתיד והמערכת היא דפוקה מיסודה? האם אתם עדיין מאמינים שהילד הבא יביא לנו את הישועה? למה טיפוח צאצאים מרגיש לפעמים קצת כמו עבודת אלילים?

אגב, ישו לא הפך לאבא, וקשה להניח שהוא היה הופך לאיש משפחה גם אם חייו לא היו נקטעים באיבם. ביהדות אמנם נהוג להתייחס לאל כדמות אב, אך מנקודת מבט תיאולוגית שמבינה את מהותה היסודית של דת מונותאיסטית אמיתית, ייחוד האלוהים מונע ממנו לקחת חלק בשושלת, כפי שהיה מקובל בדתות אחרות. לאלוהים אין הורים ואין אחים ואין ילדים. אלוהים הוא גלמוד. הוא אמנם בורא ויוצר ומברך. אבל הוא לא יולד והוא לא מגדל והוא לא מחנך. כשילודה מוזכרת לראשונה בתורה, זה לה מקרה שהמילה "עצב" היא זו המקדימה אותה. להיות בן אדם משמעו אמנם להיות הבן של אדם, אבל לא בהכרח להיות ההורה של נועם.

***

לחנה ארנדט לא היו ילדים. אבל המחשבה הפוליטית שלה מבוססת על מושג ההיוולדות או הילודה (natality), שאין לו דבר וחצי דבר עם סטטיסטיקה. ילודה בשביל ארנדט משמעותה ההבנה שלא משנה מה המצב שבו אנחנו נמצאים, הוא הולך להשתנות כתוצאה מכך שחיים חדשים יזריקו למערכת הקיום המשותפת שלנו רעיונות ומעשים לא צפויים. במדינה טוטליטרית יש ניסיון למנוע כל התחלה חדשה שכזו, אך ללא הועיל. כי פוליטיקה היא לא פילוסופיה. שלא כמו אמת מטאפיזית, אמת פוליטית היא לא נצחית. היא גם לא יכולה לנבוע ממוחו של אדם יחיד. היא תלויה לחלוטין באנשים שונים ומשתנים, שמדברים וחיים בזכותה או כנגדה. וכך קרה שאפילו ארנדט, ההוגה הפוליטית המבריקה ביותר במאה העשרים, נפלה למלכודת הבנאלית של הילד.

עוד דוגמה מופתית לנטיות הילדותיות של המחשבה המודרנית הוא פיטר פן, שחי בעולם קסום ללא הורים, ונרדף על ידי קפטן הוק, אשר כמו כל רשע שמכבד את עצמו (סקרוג', גרגמל, לורד וולדמורט) הוא "חשוך" ילדים. בשביל אלו שמעבירים את ימיהם בארץ לעולם-לא, ההתבגרות היא מאיתם והלאה. ומה המשמעות של התבגרות אם לא להפוך להורה? אבל המסר של הסיפור הוא פרדוקסלי, ולכן גם סופו הוא טראגי: הילדים האבודים גדלים וחוזרים ללונדון, וונדי מתחתנת והופכת לאמא, ורק פיטר נשאר מאחור, בלי חברים, ובלי מושא אהבתו הנסתרת.

לכן בואו וננסה לדמיין לרגע ארץ לעולם-לא אחרת, ארץ קסומה הפוכה שבה חיים אנשים בוגרים ללא ילדים. כפי שבארץ לעולם-לא המקורית הילדים האבודים יכלו לצאת להרפתקאות משוגעות בלי מבוגרים מעצבנים שמגבילים את צעדיהם, בארץ לעולם-לא החדשה המבוגרים גם כן חופשיים לעשות כרצונם, בלי הצורך לחנך חבורה של ילדים סוררים. לדוגמה, ג'רי, ג'ורג', איילין, וקרמר עדיין חיים בארץ לעולם-לא של שידורים חוזרים.

***

האם יש חיים טובים בלתי תלויים בילדים? התיתכן צורת קיום שלא מתכווננת כלפי העתיד? כיצד נדמיין מחשבה אתית ופוליטית שלא מתכסה בעלי התאנה השקופים הללו? אולי אפשר למצוא התחלה של תשובה, אם תשובה היא בכלל אפשרית כאן, ביום שבו סימון דה בובואר ביקרה בארץ, וקיבוצניק חוצפן אחד שאל אותה אם היא כותבת ספרים בגלל שאין לה ילדים. היא ענתה לו בשאלה: "האם אתה עושה ילדים בגלל שאינך כותב ספרים?"

ההתייחסות הרומנטית ליצירה אינטלקטואלית או אומנותית כמו לילד לא פותרת את הבעיה אלא משכפלת אותה

אין זו טענה שחבלי הלידה של ספר או יצירת מחול הם כואבים כמו בהריון לא מטאפורי. וזה לא שתאריך היציאה לאור או הופעת הבכורה דורשים בהכרח מבני משפחה וחברים להעניק לסופר או לכוריאוגרפית את אותה תשומת הלב והעזרה שאנחנו רגילים להעניק להוריו של תינוק בן יומו. ההתייחסות הרומנטית ליצירה אינטלקטואלית או אומנותית כמו לילד לא פותרת את הבעיה אלא משכפלת אותה.

הנקודה היא שאומנות היא ספקולציה לא לגבי מה שיהיה אלא לגבי מה שהיה. ככל שזה נשמע מוזר, פילוסופיה חוזה את העבר, לא את העתיד. מה שאתם חווים על הקיר במוזיאון או על הבמה בתאטרון או בין דפי הספר הוא מוצר גמור ומוגמר. העבודה היא פוטנציליות ממומשת. כמו מלאך ההיסטוריה של בנימין, אנחנו מביטים לאחור, עם גבנו לבאות.

***

לקראת סופו של "העתיד הוא משחק ילדים", מאמר מבריק ופורץ דרך מאת לי אדלמן, שבלעדיו המאמר שאני כמעט סיימתי לכתוב לא היה יכול להכתב, השפה האקדמית הגבוהה, המובנת לבוריה רק לאלו הבקיאים בתת-השיח בלימודי מגדר המושפע מהתורה הפסיכואנליטית של ז'אק לאקאן, נזנחת לטובת המילים הבלתי מתפשרות הבאות:

"שהסדר החברתי הקיים ילך להזדיין, ביחד עם הילד שבשמו כולנו נתונים בטרור מתמשך… ושכל הרשת הזו של סמלים וסימנים שדרכה אנחנו מתקשרים אחד עם השני, והעתיד שמחזיק את המערכת הזאת באוויר -- שגם הם ילכו להם להזדיין".

והייתי רוצה להוסיף ולהגיד לכל הזאטוטים הישראלים החמדמדים, עם החוטמים הקטנטנים והמטפטפים שלכם: לכו… חפשו מי ינענע אותכם.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב
§ מאמר | # חינוך
- דימוי שערהכותב דוד קישיק בילדותו


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

42 תגובות על ילדים זו צרה

01
סימבה

"אלו שמעדיפים לא להיות הורים כמי שיוצאים כנגד דרכי הטבע" - כל יצור בטבע שאינו מייצר לעצמו דור המשך גודע את הענף עליו הוא יושב ולפי ההגדרות השמרניות ביותר של "חיים" לא נחשב יצור חי.

    02
    סתו

    העולם לא *צריך* עוד ילדים. עד כמה מוגזם בימינו לציין שאולי עושים יותר מדי מהם? שאולי מרוב ילודה וחמלה גדענו את הענף עליו אנו יושבים?

    04
    כפיר א.

    אותן הגדרות שמרניות של חיים, אליהן אתה מתייחס, מתייחסות לקולקטיב ולא לאינדיבידואל. דבורה פועלת היא יצור חי לכל דבר, למרות שאינה מעמידה צאצאצים.
    האם כבודו מודאג שמא הקולקטיב האנושי, מגדיר ההגדרות, יאבד את מעמדו כ״בעל חיים״ בשל העובדה שפרומיל שבפרומיל בוחר שלא להביא ילדים לעולם?

07
יוסי ירושלמי

הרצון להביא, או לא להביא, ילדים לעולם הינה בחירה חופשית שלנו. לא הייתי שולל את זכות הבחירה הזו מאף אחד, כמו שלא הייתי שולל החלטה להגר למדינה אחרת או לרצות לרכוש נכס כל שהוא.

08
נטע ל

להיות הורים זה סוג של סיוט (אני הורה ביום קשה)
אני מניחה עכשיו בתוך ההווה ההזוי שבו אני נמצאת בתור אמא, שזה עוזר *לי* בהתפתחות האישית שלי הרוחנית, רגשית ומנטלית. כי פשוט אין פשרות, והתוצאה של המעשים שלי כהורה מתבטאים במיידי מול העיניים שלי, וזה לא תמיד מחזה נעים.
במקביל, מסכימה לגמרי שההילה שיש סביב ההורות ממש מיותרת, ואני שמחה על מי ששמח בחלקו בלי להביא ילדים, אלו אנשים הרבה יותר פנויים לחיים ולחברה.
מקווה שבעלי ואני כן מנסים להמשיך לאתגר את חוקי המערכת עם הילד שלנו, אבל אין ספק שזה קשה הרבה הרבה יותר.

13
aranse

יש דווקא לא מעט הורים שדווקא עצם נוכחותם של הילדים נותנת להם אומץ לעמוד ולהאבק נגד תחלואי החברה שבה הם חיים.

הילדים גורמים לאנשים לשקול מחדש את נאמנותם לחזירים שקנו את החיים שלהם בשקל ולחשוב מחדש על נכונותם להפקיע את זמנם למען ערכים כמו כסף ומעמד חברתי.

הילדים גורמים לאנשים לחשוב על הצבא ועל הממשלה בצורה ביקורתית יותר(לפחות לחלק מההורים קשה מאוד עם המחשבה שהילד שלהם עלול למות או להיפגע בצורה מאוד קשה במלחמה)

מי שהיה אדם טוב וחושב ועצמאי יהיה אדם טוב וחושב ועצמאי יותר בזכות הילד
מי שהיא חרא של בן אדם יהפוך לחרא גדול יותר
הילדים בסך הכל מעצימים מה שהיה שם תמיד

15
מיכל

הנושא מעסיק אותי בתקופה האחרונה רבות ופתאום כשמתחילים לדבר על זה עם הסביבה, מגלים שיש עוד ששואלים את עצמם את השאלה של למה להביא ילדים בעצם.
באופן כללי רצוי לנו לשאול את עצמינו למה אנחנו עושים דבר כזה או אחר, למה רוצים משהו ומה הוא גורם לנו להרגיש. האם זה רק הרגל, תרבות, מחשבה חברתית שנתקבעה, והאם אנחנו פועלים באוטומט.
שמחה שהנושא מועלה לשיח ופותח את המחשבה, גם על במה זו.
תודה

16
Aya

ציינת יפה, לבוא לחיים אינה בחירה. לתת חיים היא בחירה. ולכן הכוח של ההחלטה הזו, וכאשר עוברים לצבירים חברתיים ולא רק פרטיים, חברות שמערכת השיקולים שלהן מביאה לכלייה, יכלו בעצמן. חברות שמערכת השיקולים שלהן מביאה לשגשוג, ימשיכו ויתעצמו. מערכת השיקולים היא לא רק ההחלטה להביא צאצא, אלא גם המבנים המשפטיים הכלכליים החברתיים שחברה יוצרת לעצמה. חברות כמו בעולם השלישי נכשלות מבחינה כלכלית וכנראה גם משפטית - מתפוצצות אוכלוסין. חברות כמו בעולם הראשון (סקנדינביה) כושלות אולי במערכות המוסריות עליהן הן מושתות ובמבני הערבות הסוציאלית שלהן - הולכות ופוחתות מספרית. האמת היא במידתיות, ודווקא חברה כמו ישראל מצליחה כאן. גם החברה האמריקנית מצליחה לא רע. הילדים או העתיד כלשונך הוא המדד החזק ביותר של ההווה. כל נסיון לטשטש את הלם העתיד יעצים את הלם ההווה.

19
דבורנית

רק שתי הערות - בענין הנסיון לטעון שהורות מביאה איתה ציות מובנה למערכת הפוליטית - זה מופרך מיסודו. תנועות של הורים כמו ארבע אמהות בהחלט הביאו לשינויי תפיסה פוליטיים ואפילו שינוי גבולות דה פקטו. הורים בהחלט יכולים להשאר אנשים מוסריים שאיכפת להם אפילו יותר מהחברה שבה הם חיים בגלל שיש להם למי לדאוג ואחריות לגבי מה זה בדיוק שהם משאירים אחריהם לילד. יש להם פחות אופציות להסתכל על העולם כ"אחרי המבול".
הערה היסטורית - חקר הקטקומבה המשפחתית שיתכן שישו נטמן בה דווקא מצביע שיש סיכוי סביר שכן הפך לאב.

דברי האריה הסוואהילי לא נכונים לדעתי בעוד שפיצוץ האוכלוסין המיוחס מנגדו נשמעים הרבה יותר הגיוניים. עם כל אהבת האדם שלנו, עלינו להודות שבאזורים מסוימים כדאי שיהיו פחות בני אדם. לגבי המשכיות - נראה לי שדווקא אוכלוסיית ההומוסקסואלים גדלה בדורות האחרונים, כנגד טיעון ה'חיים' השמרני.

בעצם, המאמר פותח עתיד אפשרי מאד מענין - איך נחיה דוקא ללא הדאגה לילדים?
אני מניח שילדינו או ילדי ילדינו שיזכו כבר לפתח את טכנולוגיית החיים הנמשכים לא יהיו כה טרודים מהשאלה "נו מתי אצלך?" כמו שיהיו מוטרדים מהרגולציה של כמה תינוקות מותר להוליד כל שנה.

22
בן עמי

אדם בן 60+ ,עם ובלי ילדים יכול להתגעגע, או לא להתגעגע לגיל 18.
לילד שלא נולד לו, או החליט לא להביא, אינו יכול להתגעגע או להתחרט על אי קיומו. כלומר, זו אינה סוגייה תלויית השקפה, שאינה תלוייה בגיל.

23
aranse

אדם בהחלט יכול להתגעגע למה שמעולם לא היה לו
לא רק שאנשים עושים את זה כל הזמן אלא שזה אחד המניעים והמנועים העיקריים להתפתחות החברה והפרט

24
aranse

סיגל,האיחול הזה משקף בסך הכל את צביעותה של החברה שמצד אחד כולם עושים את הכל בשביל להתפאר ולפאר את התשוקה ומצד שני זיון ויחסי מין נחשבים עדיין לדבר שהוא מלוכלך
הכפל פנים הזה כמובן גם מתבטא כחוסר מסוגלות הורית בעייתית מאוד

25
רבי עקיבא

למרות שיש לי ילדים, אני יכול מאוד להזדהות עם אנשים שבוחרים לא להביא ילדים. אפשר גם להבין מדוע לעיתים קרובות, מתלווה אל ההורות גם סוג של צביעות, או ׳נתק׳ בין ההווה והעתיד- אחרי הכל, אם תנאי מוקדם להורות היה מבט מפוכח על העולם, אין ספק שהמין האנושי היה נכחד כבר מזמן.

את ה׳יציאה מהארון׳ של כותב המאמר אני בהחלט מכבד (בניגוד להכללות שבאות כדי להצדיק אותה), ואין ספק שהקבוצה שהוא מייצג היא אחת מקבוצות המיעוט שזוכות להכי מעט לגיטימציה והזדהות גם בעולם ׳הפתוח׳ של היום. אם חושבים על זה רגע, הסיכויים של הקבוצה הזו לזכות בהכרה ובלגיטימציה הם מאוד נמוכים - נמוכים בהרבה משל קבוצות מיעוט אחרות כמו הומוסקסואלים או דיסלקטים למשל - מפני שבבסיס הבחירה שלהם לא להביא ילדים (בהנחה שלהביא או לא להביא ילדים זו בכלל בחירה חופשית), נמצא המרד האולטימטיבי של בן האנוש בעולם האכזר שנכפה עליו בלידתו.

לא להביא ילדים זה כמו לומר לאלוהים (או לטבע)- ״אוקי, אין לי ברירה אלא לסבול את הקיום הנורא שגזרת על כולנו, אבל אתה טועה אם נדמה לך שאני אתרום לכך שהוא ימשך עוד דורות רבים.״

אז אני מכבד את היציאה מהארון של הכותב ואת הצורך שלו בהכרה ובהזדהות, למרות שאני די בטוח שהסיכויים אליה הם קטנים למדיי.

    26
    שמעון וויל

    בבקשה אל תציג את הכותב כאומוסקסואל נרדף,
    כל המאמר הנוכחי מציג בארסיות צינית כל הורה כאדם שיטחי ונמושה מזונבת,
    ובכלל בשנים האחרונות דעות מהסוג הזה מקבלות במה מאוד מכובדת תחת כל עץ תקשורתי רענן!

29
aranse

רבי עקיבא,אין ספק שצריך לכבד את הבחירה לא להביא ילדים,אלא שיתכן שגם אתה שוגה כאן בהכללה חסרת בסיס,כי לגדל ילדים למרות שהעולם הוא רע והחיים הם בעיקר סבל מהווה את המרד האולטימטיבי,זה שגם ממש קונקרטית את האפשרות היחידה לשיפור הקיום,
כי ילדינו גדלים טוב מאתנו,
הם טובים מאתנו
חכמים מאתנו
רגישים מאתנו
מוכשרים יותר לשאת את העתיד שהוא שונה וטוב מהעבר שאליו אנחנו נולדנו,
אז במקום לצאת בהכרזות מפוצצות שמבטאות בעיקר את הגאווה הממאירה שמהווה את הגורם העיקרי לכל מה שנורא בקיום יתכן שיש מקום לתת משקל גם למבט פחות נפוח ומנופח,זה שלא מתיימר לנצח את האבולוציה ואת האלוהים אלא מוכן ויכול לאפשר תרומה זעירה,קטנה,לא נחשבת וחסרה יומרה,למידה הלא כל כך מורגשת שבה היקום וקיום משתפר מדור לדור,ובשביל הצעד הקטן והלא מורגש הזה אנשים מוכנים לוותר אפילו על ארוחה שקטה במסעדה או על ללכת לסרט או הצגה או על אין סוף רגעים שבה הגוף והנפש צורחים למנוחה
אני אף פעם לא רציתי בילדים
וגם מאוד הערכתי אנשים שלא עשו ילדים
אבל לדעתי הורים הם הגיבורים הכי גדולים של החברה
יותר ממצביאים ומצביעים וראשי ממשלה וגנרלים וחזירים מסוגים שונים ומשונים
התרומה הלא מורגשת שלהם לחברה ולקיום ולעולם היא הדבר עצמו

    30
    אבי

    להגיד שהורים הם הגיבורים זו היסחפות לטעמי, הרוב המוחלט פוער כטייס אוטומטי, איזה גיבור ואיזה בטיח, רובם של ההורים מוסיפים חטא על פשע ולא מועילים כהוא זה לטובת העולם, הציבור, אלא משרתיו של השטן המבקש עבודת אלילים

31
רבי עקיבא

Aranse, יש פער שלעיתים קרובות אינו ניתן לגישור בין תפיסת עולם ׳נכונה׳ - כזו שנשמעת טוב ומשכנעת - ובין החוויה הקיומית שלנו.

32
aranse

רבי,ובדיוק על הפער הזה אני מדבר,וזה לא שכתבתי שחוויית ההורות כולה עונג טהור ומשמעות,להפך,כתבתי שהרבה יותר קל להציג משמעות דרך עמדה יהירה כמו זה של כותב המאמר,שיחסית לחוויית הקיום המאוד כאוטית ומטושטשת ומתסכלת ועלובה היא באמת נשמעת הרבה יותר קולית ומבריקה,אלא שלדעתי היא לא.
ואפשר להגיד שהתנסיתי גם בזה וגם בזה(הפכתי להורה לראשונה בחיי בגיל 60 בערך כך שקשה להאשים אותי בכניעה לטבע ולאלוהים וללחץ חברתי)

33
aranse

אבי,גם רוב האנשים ללא ילדים פועלים על אוטומט,למעשה,חלק גדול מהאנשים ללא ילדים הם כאלה רק בגלל שהם כל כך מכורים לעבדות לחזירים ולמערכת הערכים של "הצלחה" ובלא בלא בלא ,עד שעצם האפשרות של אהבה לאדם מסויים מוציאה אותם מדעתם,ולכן,זה דווקא האנשים האלה שמכורים לנרקסיסטיות שלהם ומשלים את עצמם ששיעבוד למערכת הערכים העקומה של החברה היא הדרך היחידה להגשמה עצמית שגורמת לתבניות חברתיות שכל כך מקשות על שינוי מהותי של החברה.

34
אבי

aranse שלום,
סיבות שונות מביאות אדם להוויות שונות. הנה אני קורה כי אתה עשית עצמך הורה לראשונה בגיל 60. איחולי המלאים והכנים. אני בן 49 ומקווה עדיין להיות הורה. הורות וחינוך ובכלל המגע שלנו האנשים עם הסביבה שלנו צריך לעבור עידון, אחרת אנו כמו צינור חלול, דרכו העבר עובר לעתיד ללא כול שינוי. ובמובן זה אי-עשייה גרועה מעשייה. אין אני מזדהה עם כול הכתוב בכתבה. אך אני חושב שחשוב שתהיה לגיטימציה חברתית המאפשרת לאדם לבחור שגם לא להביא ילדים ועדיין. שכן אז מצטמצמת ומחדדת שאלת משמעות החיים עוד יותר. אני טוען כי כאשר אנו בוחרים להיות הורים או אנשי חינוך חובה עלינו לנהוג בבחינת דחילו ורחימו, שכן דרכם אנו מנחילים את העבר לעתיד.
נראה לי שדעתנו קרובה יותר משנדמה, ואם לא אז לא :-)

35
aranse

מסכים,נדמה שכנראה דעתנו קרובה,ותחושותי ודעותי בקשר לשינוי נוטות גם הן לכיוון שנחשב היום רדיקלי ואפילו מטורף,ולכן אני חושב שיש דברים שמוטב היו שלא היו נעשים בכלל ויש דברים שצריך לעשות,הנסיון להבין את הקוו בין העשיה לאי עשיה,לשנותו,הוא חלק מהותי מהעניין,ולכן מי שבוחר לא לעשות ילדים אינו גרוע בהכרח ממי שבוחר לעשות ילדים,כי כמו שאמרת העיקר הכוונה והתחושה והגישה,כמגמה ,התופעה של אל הורות,בדיוק כמו העליה במקרי גירושין או בבחירה במסגרות משפחתיות אלטרנטיביות,היא מאוד מבורכת בעיני,כי היא מעידה שאנשים סוף סוף מתפנים לגישה יותר זהירה ועמוקה ואחראית כלפי מה שפעם היה נחשב יותר מדי מובן מאליו,
לדעתי אין ספק שבניגוד מוחלט לכל הניתוחים המלומדים והפופולרים הדור הנוכחי הוא דווקא פחות נרקסיסטי ופחות מרוכז בעצמו מהדורות הקודמים,יותר מצפוני ויותר מוסרי ויותר אחראי,אלא שבדיוק משום כך הדברים מתבטאים אצלו אחרת,הדגשים אחרים.
עדיין,הסימון של הורות כסימן מובהק לחוסר אחריות חברתית הוא טעות,רוב החזירים שאחראים לזוועת הקיום האנושי הם אנשים שלא מסוגלים להתפנות לילדים רק בגלל שהם שקועים עד צווארם בנסיונות לעשוק אחרים,לנצח אותם,להיות הכי טוב בעולם.

ולכן למרות שאני מסכים עם הסנטימנט כמגמה איני תופש את החלוקה של אל הורים כמורדים לעומת ההורים כקונפורמיסטים מושבעים,זה לא מה שאני מכיר וזה גם לא מה שמתאים לדרך שבה אנשים מתבטאים כיום,
גם התפישה של משפחה כמעוז השמרנות היא בעצמה שמרנית,
היום יש לא מעט משפחות שהן הרבה יותר מהפכניות מאנשים שחיים את ההזייה של ה"חיים הטובים" כפי שהוא מופיעה בחלומות הכי בורגנים ומדמים את עצמם לעצמם כמהפכנים.

37
שמעון וויל

כאחד שזכה בכמה ילדים, אומר ברורות זהו הכיף הכי גדול ממתת הקל, אפריקאים אסקימואים וגם אינדיאנים,
אפילו הם חולקים את אותם רגשות הוריות מענגות שחווים אחיהם אנשי האקדמיה בעלי משקפי הביצה.

לא כל הרגל התנהגות שנמשך זה אלפי שנה הינו פגני,
יכתבו אלף מאמרים שכאלו והמציאות תמשיך לדבר מבעד עצמה.
בני, שהיום חוגג יום הולדת 4 נולד במחלקת יולדות כאשר מחוץ לחדרי הלידה נכחו אבא פלשתיני, וגם אבא
סטודנט לאומנות מודרנית זה לצד זה כאשר ההוייה הריגשית שלהם היתה כל כך זהה.

אני לא מתעצבן לקריאת דעה כמו זאת, אך אני מכיר את אותם בני אנוש שתמיד יביעו דעה ״מקורית״ בהיפוך אוטומטי לזאת הנשמעת מולם,
אנשים אלו חווים את האינדוידואליות האישיותית שלהם בעזרת רכישת סכמות ותובנות שכמעט תמיד גורמות להרמת גבות מבן שיחם...

    38
    כפיר א.

    לעומת זאת יתכן, בניגוד לתפישתך האבסולוטית-משהו, שהם באמת ובתמים פועלים על פי צו מצפונם וליבם ובוחרים שלא להביא ילדים.
    כולי שמחה ש״זכית״ בכמה ילדים ושבחירה זו העניקה לך משמעות, פרספקטיבה, או תוכן לחיים. באותה נשימה, אנא כבד את בחירתי שלא להביא ילדים לעולם. זאת אינה פעולה של התרסה או רצון בוולידציה מצדך לתחושת האינדיבידואל שלי. אני פשוט שמח בחיים ובחופש שאני זוכה לחוות מדיי יום ביומו, כפי שאתה חש שזכית בילדים. בחירתי לא פחות/יותר טובה או נכונה בחירתו של כל אדם אחר.

39
שמעון וויל

אין לי שום בעיה עם העדפתו של הכותב לבחור לעצמו איך יחיה את חייו!!! מפריע לי ההתנשאות של הכותב, לאמור: הקולקטיב האנושי תרבותי שמבטא את חייו וחלומותיו בנישואין וכו׳ אינו אלא יצור חסר יכולת חשיבתית ביקורתית על הנעשה סביבו!!!
ובכלל רצוי להבין שכל אלו שמביעים דעות שאנשים רבים לא רגילים לשומעם מציגים את מהוויותיהם כמאבק על זהות וכו׳. וכנרדפים על רקע העדפותיהם וכו׳
ועוד אסב תשומת לבך שכותרת ״המאמר״ מנוסחת:
ילדים זו צרה (!!!!!) כלומר, הוא מנסה לקבוע שהרצון להוליד ולגדל ילדים אינו מעשה רציונלי שמשרת את ההורים, והוא הכותב בעל החשיבה המקורית יסביר לי כמה אני טועה...
אגב אני מאוד מסמפט אנשים שינקטו בצעד כזה- אבל שזו יהיה דעתם הכנה והאמיתית.
רצוי מאוד שתקרא פעם נוספת את המאמר בעיון
והתווכח כמה הוא מתנשא וציני להבחיל.

40
משה

לו המאמר הזה היה מתפרסם בויקיפדיה, הייתה מופיעה הערה אדומה בכותרתו ״דרושה עריכה מחדש- המאמר נגוע באי דיוקים והכללות ודרושים הרבה מקורות״.
נראה שהפוסט מודרניזם אינו נח לרגע וכעת הוא הגיע גם לילדינו למרות שערוותו הגלויה ובורותו בתחום המדע נחשפה במאמרו של אלן סוקל . ומי יודע, אולי הכותב בכלל עושה לנו כאן הפוך על הפוך...