ילדים מוגנים מדי

זה נכון: אם תתנו לילדים לשחק ללא השגחה, יש סיכוי שהם יתקלו בקשיים, ילכו לאיבוד ואף ייפגעו -- אבל זה סיכון ששווה לכם לקחת
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

שלושה בנים משוטטים הלוך ושוב לאורך גדר עץ וצועקים כמו כרוזים בקרנבל: "'השטח'! הוא נפתח עוד חצי שעה." בהמשך הרחוב, מעבר למדשאה, דילן בן החמש שומע אותם מבעד לחלון חדרה של סבתו. הוא מנסה להבין מה זה "חצי שעה" ואם הוא יחזיק מעמד כל כך הרבה זמן. כשהשער הכבד נפתח לבסוף, דילן, שלושת הבנים וכתריסר ילדים אחרים רצים ישירות אל הפינות האהובות עליהם, אף על פי שקשה להבין איך הם מנווטים במומחיות כזו בתוהו ובוהו השורר שם. "זה מגרש גרוטאות?" שואל אותי גדעון, בני בן החמש שהצטרף אליי לביקור. "לא בדיוק," אני אומרת לו, אם כי זו ההשראה למקום. "השטח" (The Land) הוא מגרש משחקים שתופס כ-4,000 מטר רבוע בקצה פרויקט דיור שקט בצפון ויילס. הוא רק בן שנתיים וכבר נראה משומש להפליא, כאילו הוא שוכן כאן כבר עשרות שנים. פה ושם האדמה בוצית, ובאחד הקצוות היא נוטה בחדות אל נחל; באחת מגדותיו עוגנת סירת פלסטיק גדולה ודהויה שרוב האנשים היו משליכים בלי להניד עפעף. על מרכז המגרש חולשת ערמת צמיגים גבוהה שהולכת ומצטמצמת הודות לילדה ג'ינג'ית וחברתה, המגלגלות צמיג אחר צמיג במורד הגבעה אל הנחל. "למה אתן מגלגלות צמיגים למים?" שואל בני. "ככה," עונה הילדה.

עדיין בוקר, אבל מישהו כבר הבעיר אש בכלי הפח שבפינה, אולי בגלל הקור והרטיבות של סוף הסתיו, ואולי כי ילדים פשוט אוהבים מדורות. שלושה בנים יושבים בכיסאות התקינים היחידים שנמצאים סביב המדורה. אחד מהם מדליק את הרדיו – שיר של שאגי בוקע ממנו – והאחרים מחטטים בכיסיהם כדי לוודא שחטיפי השוקולד ופחיות השתייה עדיין שם. לא רחוק מהם, כמה ילדים עושים סלטות מטורפות על ערמה של מזרנים מטונפים, הממלאים היטב את תפקיד הטרמפולינה. בצדו האחר של מגרש המשחקים, כעשרה ילדים קטנים יותר מתרוצצים סביב ובתוך מבנים גדולים הבנויים מלוחות עץ שהונחו זה על גבי זה. מדי פעם אחת מקבוצות הילדים מפילה כמה לוחות – סתם בשביל הכיף, או כדי לבנות מגלשה, או מצודה, או מבנה עלום אחר. למחרת, הטופוגרפיה של "השטח" עשויה להשתנות לבלי הכר.

אם ילד בן עשר יבעיר מדורה במגרש משחקים אמריקאי, מישהו יתקשר למשטרה והילד יישלח לפסיכולוג. ב"שטח", מדורות ספונטניות הן עניין שבשגרה. עובד בו צוות מקצועי שמפקח על הילדים אך כמעט ולא מתערב

מלבד כמה קירות המכוסים בגרפיטי, אין ב"שטח" צבעים עזים, או כל מאפיין אחר המוכר לנו ממגרשי משחקים: אין מגלשות מתכת בוהקות שבראשן הגה אדום או לוח של "איקס-עיגול"; אין נדנדות צהובות נמוכות שבמרכזן זבורית המונעת נפילות; אין נדנדות לפעוטות. לעומת זאת, ישנה נדנדת חבלים שחוקה שמנחיתה אותך בגדה השנייה של הנחל (ומפעם לפעם בתוך המים). הצעצועים האמיתיים (פילון קטן, בובה מוכתמת של פו הדוב) נטושים – האחד זרוק בבוץ, האחר מאחורי כיסא פלסטיק ירוק. הילדים מרותקים דווקא להליכון שתרם אחד השכנים הקשישים; הם הופכים אותו לסירוגין לקטנוע, תא כלא ומתח התעמלות.

אין עשן בלי אש

"השטח" הוא "מגרש הרפתקאות", אבל לא בטוח שהמונח, המזכיר פארק שעשועים, מגלם את רוח המקום. בבריטניה נעשו מגרשי ההרפתקאות פופולריים בשנות ה-40 של המאה ה-20 הודות לליידי מרג'ורי אלן מהרטווד, אדריכלית נוף ופעילה בנושא רווחת הילד. אלן הייתה מאוכזבת מ"מגרשי האספלט" המצוידים ב"כמה מתקנים מכניים." היא רצתה לעצב מגרשי משחקים עם חלקים נעים שילדים יוכלו לקחת ולהשתמש בהם בבניית מתקנים ארעיים משלהם. אך יותר מכול היא רצתה לעודד "אווירה חופשית ומתירנית" וכמה שפחות פיקוח של מבוגרים. לשיטתה, ילדים צריכים להתמודד עם מה שנראה להם כ"סכנות ממש גדולות" ולהתגבר עליהן לבדם. כך, היא אמרה, מפתחים ביטחון עצמי ואומץ.

זה היה קונספט חדשני, אך הוא תאם את הציפיות התרבותיות בלונדון לאחר מלחמת העולם השנייה. ילדים שעלולים להשתתף בעתיד במלחמות אינם מוגנים מפני סכנה; ציפו מהם להתמודד איתה בנחישות, ואף בתעוזה. כיום המגרשים האלה מנוגדים כל כך לנורמות ההוריות של תרבות השפע ומעמד הביניים, שכאשר אני מראה בארצות הברית סרטון של ילדים מבעירים מדורה בחשכה, התגובה השכיחה ביותר היא: "זה מטורף" (האידאלים של הורים ממעמד הפועלים דומים למדי, אך באופן כללי הם דאגנים פחות – מתוך הכרח, ואולי יש להם כבוד רב יותר לקשיחות). ייתכן שזו הסיבה שלא נותרו מגרשי הרפתקאות רבים בעולם, ושמגרש הרפתקאות חדש, כמו "השטח", נראה כהתרסה.

אם ילד בן עשר יבעיר מדורה במגרש משחקים אמריקאי, מישהו יתקשר למשטרה והילד יישלח לפסיכולוג. ב"שטח", מדורות ספונטניות הן עניין שבשגרה. עובד בו צוות מקצועי שמפקח על הילדים אך כמעט ולא מתערב. קלייר גריפיתס, מנהלת "השטח", מתארת את עבודתה כ"שוטטות מכוונת." אף על פי שחברי הצוות כמעט ולא מתערבים במה שהילדים עושים, הם ביצעו "הערכת תועלת-סיכון" של רוב הפעילויות לפני שמגרש המשחקים נפתח לקהל (בשנתיים מאז הפתיחה, לא היו פציעות מלבד כמה שפשופים ושריטות. הנה רשימת תועלותיה של מדורה: "הישיבה המשותפת סביבה היא חוויה חברתית שבה אפשר לרכוש חברים, לשיר, לרקוד, לבהות באש; הבערת המדורה היא חוויה שיתופית שבה כל ילד מקבל תפקיד. זה משהו להתנסות איתו, הזדמנות ליטול סיכונים, לבחון את מאפייני האש, חוּמה, עוצמתה, לשחזר את עברנו האבולוציוני." הסיכונים? "כוויות מהאש" ו"ילדים שצורבים אחד את השני בשוגג עם קרטון או עץ בוערים." כאן התועלות מנצחות כי תמיד יש איש צוות באזור; הוא מוודא שאין תאונות אך מאפשר לילדים ללמוד לקחים על אש בעצמם."
"אני הולך לשים את הקופסה הזאת באש," אומר אחד הילדים.
"אתה יודע שזה ייעשה הרבה עשן," אומרת גריפיתס.
"אין עשן בלי אש," הוא עונה, והקופסה מושלכת למדורה.

האוויר מתמלא מיד בעשן וצורב את עינינו. הילדים האחרים שמסביב לאש משתעלים, מרכינים ראש ומקללים אותו. במגרש המשחקים השכונתי אנחנו קוראים לזה "השלכות טבעיות," אף על פי שאנחנו ממהרים לקטוע תרחישים הרבה פחות מסוכנים מזה. לעומת זאת, ב"שטח" לא מקובלת מעורבות הורית. למען האמת, ההורים כמעט ולא נכנסים למגרש. עשרות הילדים שחלפו ב"שטח" כשביקרתי שם, באו והלכו לבדם. בשבע שעות ראיתי רק שני מבוגרים מלבד גריפיתס ואנשי הצוות: סבתו של דילן, שליוותה אותו כי הוא רק בן חמש, וסטיב יוז, שמנהל חנות לציוד דיג, ובא להלוות כמה כלים.

גריפיתס התחילה לקדם את רעיון מגרש ההרפתקאות בקרב המשפחות המקומיות ב-2006. היא דיברה על התועלות הבריאותיות וההתפתחותיות הטמונות במשחק חופשי, והסבירה שהמקום יראה מבולגן, אך יהיה מגודר. מעל לכול היא פנתה לנוסטלגיה של ההורים. היא תיארה חלק מהדברים שהילדים יוכלו לעשות ב"שטח," וביקשה מההורים להיזכר בילדותם שלהם. "נו, אף פעם לא עשיתם את זה?" היא הייתה שואלת. כך היא שכנעה אותם. יוז עבר לשכונה אחרי ש"השטח" נפתח, אבל כשהוא היה שם, שאלתי אותו איך היה עונה על השאלה. "כשאני הייתי ילד, לא היו לנו חוקים של בריאות ובטיחות," הוא אמר. "הייתי הולך לשחות ב'די', אחד הנהרות הכי מסוכנים באזור. אם ההורים שלי היו יודעים, הם היו מקרקעים אותי עד סוף חיי. אבל בתקופה ההיא היינו עושים כל מיני שטויות."

ילדים משחקים בפארק ב-1969 בארה"ב. צילום: הארכיון העירוני של סיאטל

ילדים משחקים בפארק ב-1969 בארה"ב. צילום: הארכיון העירוני של סיאטל

כמו רוב ההורים בגילי, אני זוכרת ילדות שונה מאוד מזו של ילדיי – כל כך שונה עד שלפעמים נדמה לי שאני ממציאה זיכרונות או מנפחת אותם. גדלתי בקווינס, ברחוב ובו שישה בנייני מגורים זהים לגמרי. בבית הספר היסודי נהגנו חבריי ואני לשחק שוטרים וגנבים במוסכים של שניים מהבניינים, אחרי שגילינו דלת המקשרת ביניהם והצלחנו לפתוח אותה. פעם אחת, כשהייתי בערך בת תשע, חברתי קים ואני "כלאנו" כמה ילדות קטנות יותר בתא דמיוני מאחורי שער נמוך. ואז קים ואני נהיינו רעבות, הלכנו לפיצרייה של אלבה, לא רחוק משם, ושכחנו מהן. כשחזרנו אחרי שעה, הן עדיין עמדו באותו מקום. הן לא קפצו מעל השער, אף שהיו יכולות לעשות זאת בקלות; הוריהן לא באו לחפש אותן, ואף אחד לא ציפה שיבואו. כמה מהן התרגזו, אבל בתקופה ההיא היה קוד התנהגות בין ילדים. אמרנו להן שהן בכלא, אז הן נשארו בכלא עד ששחררנו אותן. דעתם של ההורים על משך המאסר לא הייתה רלוונטית.

קשה לתפוס עד כמה השתנו נורמות הילדות תוך דור אחד בלבד. מעשים שהיו נחשבים פרנואידיים בשנות ה-70 – ללוות תלמידי כיתה ג' לבית הספר, לאסור על ילד לשחק בכדור ברחוב, לגלוש במגלשה כשהוא בחיקך – הפכו לחלק מהשגרה

יש נתון סטטיסטי שמופיע דרך קבע במאמרים על ניצול זמן, ותמיד מפליא אותי: אף על פי שנשים עובדות הרבה יותר שעות משעבדו בשנות ה-70, אימהות – ואבות – מכל רמות ההכנסה מבלות זמן רב יותר עם ילדיהן מאשר בעבר. זה נראה לי בלתי אפשרי עד לאחרונה, כשהתחלתי לחשוב על חיי שלי. אמי לא עבדה הרבה בילדותי, אבל היא גם לא בילתה הרבה זמן בחברתי. היא לא ארגנה את פגישות המשחק שלי, לא הסיעה אותי לשיעורי שחייה ולא הכירה לי מוזיקה מגניבה שהיא אוהבת. במהלך השבוע בקושי התראינו. אני, לעומתה, מבלה לעתים כל שעה ושעה בסוף השבוע עם אחד מילדיי, או עם שלושתם; אני לוקחת אותם לאימון כדורגל, או לפעילות בתיאטרון, או לבית של חבר, או סתם יושבת איתם בבית. כשבתי הייתה בת עשר, בעלי הבין לפתע שלאורך כל חייה היא מעולם לא בילתה יותר מעשר דקות ללא השגחת מבוגר. רק עשר דקות בעשר שנים.

קשה לתפוס עד כמה השתנו נורמות הילדות תוך דור אחד בלבד. מעשים שהיו נחשבים פרנואידיים בשנות ה-70 – ללוות תלמידי כיתה ג' לבית הספר, לאסור על ילד לשחק בכדור ברחוב, לגלוש במגלשה כשהוא בחיקך – הפכו לחלק מהשגרה. ליתר דיוק, הם מעידים על הורה טוב ואחראי. מחקר מקיף שנערך בשכונות עירוניות, פרבריות וכפריות בבריטניה בנושא "ניידות עצמאית של ילדים" מראה שב-1971 הלכו 80 אחוז מתלמידי כיתה ג' לבדם לבית הספר. ב-1990, הנתון צנח לתשעה אחוזים, וכיום הוא אף נמוך יותר. כשהורים נשאלים מדוע הם מגוננים יותר מהוריהם, הם עונים שהעולם מסוכן יותר משהיה. אבל זה לא נכון, לא במובן שאנחנו חושבים עליו. לדוגמה, הורים אומרים כיום לילדיהם לא לדבר עם זרים, אף על פי שכל הראיות מראות שהסיכוי (הנמוך מאוד) להיחטף על-ידי זר לא עלה מאז הדור הקודם. אולי השאלה האמיתית היא: כיצד השתלטו עלינו הפחדים האלה? ומה איבדו – או הרוויחו – ילדינו בגללם?

תאונות במגרשי משחקים

ב-1978 טיפס פעוט בשם פרנק נלסון לראש מגלשה בגובה 3.5 מטרים בהמלין פארק בשיקגו, כשאמו דברה לא רחוק מאחוריו. המבנה, שהותקן שלוש שנים לפני כן, נקרא "מגלשת טורנדו" כי הוא התפתל בדרך למטה. אבל הילד לא הגיע למטה, כי הוא נפל ברווח שבין המעקה למדרגות, צלל אל האספלט ונחבט בראשו. שנה לאחר מכן תבעו הוריו את רשות הפארקים של שיקגו ואת שתי החברות שייצרו והתקינו את המגלשה. פרנק סדק את גולגולתו וספג נזק מוחי. הוא נעשה משותק בצדו השמאלי, וסבל מבעיות דיבור וראייה. עורכי דינו הדגישו שהוא נאלץ לחבוש קסדה בכל עת כדי להגן על הגולגולת הרגישה.

התביעה הזו הייתה אחת מכמה תביעות שעוררו תרעומת על מתקני משחקים מסוכנים. תאודורה בריגס סוויני (Sweeney), עורכת דין בנושא צרכנות ויועצת בטיחות מאוניברסיטת ג'ון קרול, ליד קליבלנד, העידה בעשרות משפטים והפכה לפעילה בולטת בנושא רפורמת מגרשי המשחקים. "שם המשחק במגרשים ימשיך להיות 'רולטה רוסית', והקורבנות התמימים יהיו הילדים," כתבה סוויני במאמר שפורסם ב-1979 בכתב העת Pediatrics. היא חששה לגבי כמה דברים – גובה המגלשות, הרווח שבין המעקים, חוזקם של הווים המחברים בין חלקים – אך מה שהדאיג אותה יותר מכול הם האספלט והעפר. במאמרה הכריזה סוויני שלפי הדמיות במעבדה, ילדים עלולים להיהרג גם בנפילה מגובה 30 סנטימטר אם ראשם נחבט באספלט, ומגובה 90 סנטימטר אם ראשם נחבט בעפר.

דו"ח פדרלי שהתפרסם באותו זמן הראה שעשרות אלפי ילדים מגיעים לחדרי מיון מדי שנה בגלל תאונות במגרשי משחקים. עקב כך פרסמה ב-1981 הוועדה לבטיחות מוצרי צרכנות את ה"מדריך לבטיחות במגרשי משחקים ציבוריים," רשימה קצרה של הנחיות כלליות – המילה הנחיות הופיעה באותיות מודגשות, כדי להבדילהּ מדרישות – בנושא מתקנים. לדוגמה, אין לבנות מתקן בעל זוויות או פתחים שאיברי הילד, ובמיוחד הראש, עלולים להילכד בהם.

כדי להגביר את הלחץ התחילו סוויני וג'ו פרוסט (Frost), יועץ בטיחות נוסף, לקטלג את הזוועות שהתרחשו במגרשי המשחקים. הם העידו בכ-200 תיקים במצטבר, והכירו היטב כמה סיפורים מבעיתים – ילדים שראשיהם נלכדו או נמחצו בקרוסלות; ילד שנתלה מחבל קפיצה שהסתבך במעקה של מפלס גבוה; ילד שנדרס למוות על-ידי אופנוע שדהר לתוך מגרש לא מגודר; ילד שנפל כששיחק פוטבול על אדמה סלעית. במאמר שהם כתבו יחד, קראו סוויני ופרוסט ל"בדיקה מידית" של כל המתקנים שיוצרו לפני 1981, ופירוק כל מתקן פגום. בנוסף, הם הפצירו במגרשי משחקים ברחבי המדינה להתקין רצפת גומי באזורים מסוכנים.

בינואר 1985 הושגה פשרה בין רשות הפארקים של שיקגו ומשפחת נלסון. פרנק נלסון קיבל 9.5 מיליון דולר. מוריס תומינה, המהנדס הראשי של רשות הפארקים, אמר ל"שיקגו טריביון" שהעיר תצטרך "לבחון בקפידה רבה את כל הציוד שלנו", וככל הנראה תסיר את כל מגלשות הטורנדו וכמה מבנים אחרים. אחד הקוראים כתב לעיתון:

האם עדיין מתרחשות תאונות?....
האם יכולה אימא להעלות את בנה למגלשת טורנדו, ללא כל כוונת זדון, ולהסתכן בתאונה? מי אחראי לילד בפארק, רשות הפארקים או ההורה?.... נדנדות פוגעות בראשם של ילדים בני שנה, ולעתים התוצאה נוראית, אני בטוח. האם צריך להיפטר מכל הנדנדות?

אבל הסתבר שאלה הרהורים מעידן חולף. בתקופה שבה התפרסמה הפשרה שהשיגה משפחת נלסון, החלו רשויות הפארקים בכל המדינה להסיר ציוד שהוכתר כמסוכן. הן חששו מתביעות, בייחוד מפני שהמדריך החדש היה יכול לשמש כהוכחה לתקנים שהפארק לא עומד בהם. פרמיות הביטוח הרקיעו שחקים. כפי שחש קורא הטריביון, התחולל שינוי בתפיסה התרבותית של סיכון מקובל, וגם סיכון קל נחשב פתאום לסכנה מוחשית.

בלב אובססיית הבטיחות נמצאת התפיסה שאומרת כי הילדים שבירים מדי, וחסר להם הידע הנדרש להעריך את הסיכון הטמון בכל מצב ומצב

לאורך השנים עבר מדריך הצרכנות כמה גרסאות; כיום מתלוות אליו סדרת הנחיות ליצרנים. התקנים נקבעים על-ידי מהנדסים, מומחים טכניים ועורכי דין, שכמעט ולא מתייעצים ב"אנשים שיודעים משהו על משחקי ילדים," אומר ויליאם וייס, יועץ בתחום העיצוב שהשתתף בכמה ועדות שפיקחו על השינויים בהנחיות. המדריך כולל הוראות מדויקות לגבהים, לשיפועים ולכל זווית אחרת במתקנים השונים. בפועל, יש דרישה להתקין רצפה מגומי או משבבי עץ; דשא ועפר "אינם נחשבים למשטחים בטוחים כי בלאי וגורמים סביבתיים מפחיתים את יעילותם בבלימת זעזועים." כמעט ולא נותרו מגרשי משחקים המסוגלים להפתיע את הילדים, רק אותן מגלשות באותם גבהים וזוויות. אני גרה בוושינגטון, די.סי., ליד פארק "רוק קריק". בשנתי הראשונה בשכונה הובילה פינה מרוחקת של הפארק למבוי סתום, ובו מקום שכונה בפי התושבים "מגרש המשחקים הנשכח". למגלשה היו מדרגות עץ, והשיפוע שלה היה חד כל כך עד שהילדים היו צריכים ללמוד לשלוט במהירות שלהם כדי לא להתרסק על העפר. היה שם גם בית עץ מרהיב בגובה שלושה מטרים וחצי מעל הקרקע, שבו התאספו ילדי השכונה והתחלקו להיררכיות הזכורות לי מילדותי – ילדים קטנים "בישלו" על הקרקע והגדולים חלשו עליהם מלמעלה. אבל ב-2003, כשנה אחרי שעברתי לאזור, פירק שירות הפרקים את בית העץ והחליף את כל המתקנים הישנים במגרש משחקים מפס ייצור, עם רצפת גומי. כיום מגרש המשחקים מעניין רק פעוטות, וגם הם משתעממים מהר. הילדים מבלים את מרבית זמנם בארגז החול; אולי הם אוהבים אותו כי השכנים, שמדי פעם מנדבים לו כפית, או מסננת, או מכונית צעצוע שבורה, הפכו אותו למגרש הרפתקאות זעיר.

אובססיית הבטיחות

בשנים האחרונות החל ג'ו פרוסט לחשוש שמא הגזמנו. במאמר שראה אור ב-2006 הוא נותן דוגמאות לשני הורים שהגישו תביעה לאחר שילדם נתקל בגזע עץ ומעד בחורשה שהייתה חלק ממגרש משחקים. הייתה להם עילה. ככלות הכול, מדריכי הבטיחות מייעצים למעצבים "להיזהר מסיכוני מעידה, כמו חלקים חשופים במשטח, גזעי עצים וסלעים." אבל המבוגרים גיבשו תפיסה מוטעית שלפיה "יש להגן על הילדים מכל סיכון לפציעה," כותב פרוסט. "בעולם האמיתי, החיים מלאים בסיכונים – פיננסיים, פיזיים, רגשיים, חברתיים – וסיכונים סבירים חיוניים להתפתחותו התקינה של הילד."

בלב אובססיית הבטיחות נמצאת תפיסה הפוכה לזו של ליידי אלן. התפיסה "אומרת כי הילדים שבירים מדי, וחסר להם הידע הנדרש להעריך את הסיכון הטמון בכל מצב ומצב," טוען טים גיל (Gill), מחבר הספר No Fear, שבו הוא מבקר את שנאת הסיכון של החברה שלנו. "כעת אנו פועלים מתוך ההנחה שהילדים שלנו לא מסוגלים להסתדר בעצמם במצבים פיזיים, חברתיים ורגשיים מורכבים."

מה הולך לאיבוד בתוך מעטה ההגנה הזה? באמצע שנות ה-90 עבר בנורבגיה חוק שדורש מכל מגרשי המשחקים לעמוד בתקני בטיחות מסוימים. אלן סנדסטר (Sandseter), מרצה לחינוך לגיל הרך בקולג' האוניברסיטאי קווין מוד בטרונדהיים, ילדה לא מזמן ילד ראשון, וראתה כיצד מגרשי המשחקים בשכונה שלה הופכים בזה אחר זה למקומות סטריליים ומשעממים. סנדסטר כתבה את התזה שלה על ילדים בשנות העשרה המוקדמות לחייהם, ועל הצורך שלהם בגירוי וסיכון; היא שמה לב שאם הם לא מסוגלים לספק את התשוקה הזו בדרכים מקובלות חברתית, הם עלולים לפנות להתנהגות פזיזה ומסוכנת יותר. היא תהתה אם תתפתח דינמיקה דומה בקרב ילדים קטנים יותר בהתחשב בכך שמגרשי המשחקים שלהם הולכים ונעשים בטוחים יותר ומעניינים פחות.

ההתבגרות היא תהליך של ניהול פחדים ופיתוח כושר קבלת החלטות. משחק מסוכן הוא מעין טיפול בחשיפה, שבו הילדים מכריחים את עצמם לעשות דברים שמפחידים אותם כדי להתגבר על הפחד

סנדסטר התחילה לצפות בילדים במגרשי משחקים בנורבגיה ולראיין אותם. ב-2011 היא פרסמה את מסקנותיה במאמר שנקרא "משחק מסוכן מנקודת מבט אבולוציונית: השפעותיהן האנטי-פוביות של חוויות מלהיבות." לילדים, היא הסיקה, יש צורך חושי לטעום סכנה והתלהבות; זה לא אומר שהם צריכים לעסוק בפעילויות מסוכנות, אלא שהם צריכים להרגיש שהם נוטלים סיכון גדול. זה מפחיד אותם, אבל אז הם מתגברים על הפחד. במאמר מזהה סנדסטר שישה סוגים של משחק מסוכן: 1. חקירת גבהים, או מבט "ממעוף הציפור," כפי שהיא מכנה זאת – "מספיק גבוה כדי לעורר תחושת פחד." 2. שימוש בכלים מסוכנים – מספריים או סכינים חדים, פטישים כבדים שהילדים חוקרים ולומדים לעבוד איתם. 3. שהייה בקרבת אלמנטים מסוכנים – לשחק ליד גופי מים גדולים או אש, כך שהילד מודע בכל עת לסכנה הנמצאת בקרבת מקום. 4. משחקים הכוללים התגוששות ונפילה – האבקות, קרבות "בכאילו" – שבעזרתם לומדים הילדים להתמודד עם תוקפנות ולשתף פעולה. 5. מהירות – רכיבה על אופניים או גלישה במהירות שנראית גבוהה מדי. 6. חקירה עצמאית.

לדברי סנדסטר, הסעיף האחרון הזה הוא "החשוב ביותר לילדים." היא אמרה לי, "כשהם נותרים לבדם הם מקבלים אחריות מלאה על מעשיהם ועל ההשלכות של החלטותיהם, וזו חוויה מלהיבה." כדי לאמוד את ההשלכות של אובדן החוויות האלה, פנתה סנדסטר לפסיכולוגיה האבולוציונית. ילדים נולדים עם אינסטינקט המנחה אותם להסתכן במשחק, כי מבחינה היסטורית, ההתמודדות עם סיכונים חשובה להישרדות; בעידן אחר הם היו נאלצים ללמוד לנוס מפני סכנה, להגן על עצמם מפני אחרים, להיות עצמאיים. גם בימינו, ההתבגרות היא תהליך של ניהול פחדים ופיתוח כושר קבלת החלטות. משחק מסוכן הוא מעין טיפול בחשיפה, שבו הילדים מכריחים את עצמם לעשות דברים שמפחידים אותם כדי להתגבר על הפחד. אבל אם הם לא עוברים את התהליך הזה, הפחד עלול להפוך לפוביה. באופן פרדוקסלי, כותבת סנדסטר, "אנו חוששים כל כך שלילדים ייגרם נזק," ולו הקל ביותר, "שהם עלולים להיות בסופו של דבר פחדנים יותר, עם רמות גבוהות של פסיכופתולוגיה." היא מצטטת מחקר המראה שהסיכוי שילד יפחד מגבהים בגיל 18 יורד אם הוא חווה נפילה מגובה בין הגילאים חמש לתשע. "חוויית המשחק בגבהים מפחיתה את רמת הרגישות ומרגילה את הילד לגובה," היא כותבת.

אולי נהיה מוכנים להחליף כמה פציעות בכמה פוביות. אבל האירוניה הגדולה ביותר היא שהדגש הרב שאנו שמים על בטיחות לא הפחית משמעותית את מספר תאונות הילדים. לפי "מערכת ניטור הפציעות האלקטרונית" של ארצות הברית, גוף שעוקב אחר ביקורים בבתי חולים, תדירות הביקורים בחדרי מיון בעקבות תאונות מתקנים, כולל מתקנים ביתיים, הייתה 156,000 ב-1980, קרי ביקור על כל 1,452 אמריקאים. ב-2012 היא הייתה 271,475, קרי ביקור על כל 1,156 אמריקאים. מספר מקרי המוות לא השתנה משמעותית גם הוא. מ-2001 עד 2008 דיווחה הוועדה לבטיחות מוצרי צרכנות על 100 מקרי מוות הקשורים למתקנים במגרשי משחקים – ממוצע של 13 בשנה, או עשרה פחות משדווחו ב-1980. פציעות ראש, אופנוענים שאיבדו שליטה, נפילה קטלנית על סלעים – רוב הזוועות שסוויני ופרוסט תיארו בכל השנים האלה התגלו כמקרי קיצון מחרידים, טרגדיות שלא היה ניתן למנוע גם לו היינו נוקטים צעדי בטיחות רבים.

נראה שגם משטחי גומי לא עשו הבדל משמעותי בפועל. דייוויד בול (Ball), חוקר ניהול סיכונים מאוניברסיטת מידלסקס, ניתח נתוני פציעות מבריטניה וגילה שכמו בארצות הברית, אין מגמה ברורה לאורך זמן. "כל המשטחים המיוחדים האלה לא תרמו הרבה, אם בכלל, לביטחונם של ילדים," הוא אמר לי. בול מצא כמה ראיות לעלייה בכמות הפציעות בעצמות הארוכות, הנפוצות הרבה יותר מפציעות ראש. ההסבר המוצלח ביותר לכך הוא "פיצוי סיכון" – ילדים לא חוששים ליפול על גומי ולכן הם לא נזהרים ומזיקים לעצמם לעתים קרובות יותר. הבעיה, אומר בול, היא ש"התחלנו לתפוס תאונות כדבר שאפשר למנוע, ולא כחלק טבעי מהחיים."

מבין קטגוריות המשחק המסוכן של סנדסטר, זו שמדאיגה את ההורים של ימינו יותר מכול היא "חקירה עצמאית", כי הם חוששים שהילדים ילכו לאיבוד, או ישוטטו ללא השגחה. "ילדים אוהבים לנדוד לבדם ולחקור הרחק מעיני המבוגרים," היא כותבת. הם "חווים תחושת סכנה, את הסיכון שילכו לאיבוד" כשהם "מקבלים הזדמנות להסתובב בעצמם ולחקור אזורים בלתי מוכרים; ובכל זאת יש להם דחף לעשות זאת." גם כאן מצטטת סנדסטר ראיות למתאם שלילי בין מספר חוויות הפרידה ממבוגרים לפני גיל 9 לתסמיני חרדת נטישה בגיל 18, "וזה מעיד על תופעה של 'חיסון'."

איתן פץ, 1978.

איתן פץ, 1978.

אך ההורים של ימינו לא מאפשרים לילדים לשוטט בעצמם, מסיבות שמקורן בשנות ה-70, בדומה לחשש מפציעות במגרש המשחקים. ב-1979, תשעה חודשים לאחר שפרנק נלסון נפל מאותה מגלשה בשיקגו, עזב איתן פץ בן השש את דירת הוריו בניו יורק וצעד לבדו לתחנת ההסעה לבית הספר. איתן התחנן בפני אמו שתרשה לו ללכת לבד; כל החברים שלו הלכו לבד, ואותו בוקר היא הרשתה לו בפעם הראשונה. אך כפי שיודע כל מי שגדל בניו יורק באותם ימים, הוא מעולם לא חזר הביתה (ב-2012 נעצר תושב ניו ג'רזי על הרצח של איתן). הייתי אז כמעט בת עשר, ואני זוכרת שצפיתי בחדשות הערב וראיתי את תמונת המחזור שלו, עם חיוך רחב כמעט כמו זה של מיק ג'אגר. אני זוכרת גם שבמהלך אותם שבועות אינסופיים של סיקור ההיעלמות, הורי השכונה ארגנו לראשונה משמרות ליווי לתחנת האוטובוס.

דור קרטוני החלב

המקרה של איתן פץ בישר את בוא עידן הילד הנעדר, כפי שמתעדת פאולה פאס (Fass) בספרה Kidnapped: Child Abduction in America. פניהם של ילדים התחילו להופיע על קרטוני חלב, ורונלד רייגן הכריז על תאריך היעלמותו של איתן כיום לאומי לזכרם של ילדים נעדרים. אף על פי שאף אחד לא ידע מה קרה לאיתן, התפתחה תיאוריה שאומרת כי התעללו בו מינית; תוך זמן קצר ציטט הניו יורק טיימס פסיכולוג ידוע שאמר כי המקרה של פץ הוא תחילתה של "מגפת התעללות מינית בילדים." תוך זמן קצר, כותבת פאס, אמריקאים קיבלו את הרושם שהתעללות מינית בילדים היא דבר שכיח. עם הזמן נולד מתוך הפחד הזה ציווי הורי חדש: אסור לילדים לדבר עם זרים.

בסך הכול יש דעיכה בפשיעה נגד ילדים, בהתאם לדעיכה הכללית בפשיעה מאז שנות ה-90. ילד ממשפחה מאושרת ותקינה שהולך לתחנת האוטובוס ולא חוזר הביתה – זו טרגדיה, לא מגפה לאומית

אבל מקרי חטיפה, כמו זה של איתן פץ, היו נדירים למדי בדור ההוא, והם נדירים גם היום. דייוויד פינקלהור (Finkelhor) הוא מנהל המרכז לחקר פשעים נגד ילדים, והסמכות האמינה ביותר לנתוני התעללות מינית בילדים וחטיפתם. במחקרו מציין פינקלהור קטגוריית פשיעה שנקראת "החטיפה הסטריאוטיפית", קרי חטיפה שככל הנראה תגיע לחדשות, שבמהלכה הקורבן נעלם בן לילה, נלקח למרחק גדול או נהרג. פינקלהור אומר שהמקרים האלה נדירים ביותר ומספרם לא עלה מאז אמצע שנות ה-80, וככל הנראה גם מאז שנות ה-70, אף על פי שהוא לא עקב אחרי נתונים מהתקופה ההיא. בסך הכול יש דעיכה בפשיעה נגד ילדים, בהתאם לדעיכה הכללית בפשיעה מאז שנות ה-90. ילד ממשפחה מאושרת ותקינה שהולך לתחנת האוטובוס ולא חוזר הביתה – זו טרגדיה, לא מגפה לאומית.

פינקלהור מציין קטגוריית פשיעה שכן נעשתה נפוצה יותר: חטיפה בתוך המשפחה (שבדיווחי הפשיעה של האף-בי-אי עדיין נמדדת בקטגוריה אחת עם חטיפה סטריאוטיפית, מה שמסביר את הנתונים המרתיעים שמופיעים לעתים בחדשות). עליית שיעור הגירושים בשנות ה-70 הביאה עמה מאבקי משמורת רבים, ולכן עלה מספר הילדים שהוברחו על-ידי אחד ההורים. אם אימהות מפחדות שילדיהן ייחטפו, הן צריכות להחליף סיסמה: במקום "אסור לדבר עם זרים" יש לומר "אסור לדבר עם אבא."

הפער בין הפחדים (חטיפה על-ידי זר) למציאות (תהפוכות משפחתיות וקרבות משמורת) מאיר עיניים. מה שהשתנה מאז שנות ה-70 הוא אופייה של המשפחה האמריקאית, ותחושת הקהילתיות הרחבה יותר. מכמה וכמה סיבות – גירושים, עליית כמות המשפחות החד-הוריות, עלייה במספר האימהות העובדות – איבדו משפחות ושכונות חלק מלכידותן. לפיכך, אולי טבעי שהאמון הכללי נשחק, ושהורים מנסים לפקח בצורה הדוקה יותר על כל מה שבשליטתם – ומעל לכול, הילדים.
כשאנחנו ההורים התחלנו לראות שטחים ציבוריים – מגרשי משחקים, רחובות, מגרשי ספורט, המרחק בין בית הספר לבית – כאזורי סכנה, השתנו גם החלטות יומיומיות אחרות. בקשו מכל אחד מחבריי לתאר שבוע טיפוסי בחיי ילדם, והם ידברו על בית הספר, שיעורי בית, חוגים, פגישות משחק שנקבעו מראש, קבוצות ספורט שמאמן אחד ההורים האחרים, אך כמעט ולא יזכירו זמן חופשי ללא פיקוח. העדר פיקוח מעיד על כישלון כהורה. התוצאה היא "דעיכה מתמשכת ובסופו של דבר משמעותית בהזדמנויותיו של הילד לשחק ולחקור בדרכו שלו," כותב פיטר גריי, פסיכולוג מבוסטון קולג' ומחבר הספר Free to Learn. אין עוד משחקי תופסת, לא משתרכים הביתה מבית הספר, לא משחקים שוטרים וגנבים במוסך במשך כל אחר הצהריים. תרבות הילדים הזכורה לי מימיי בקווינס, על כל מסורותיה וכלליה, תענוגותיה ומצוקותיה, כמעט ונכחדה מן העולם.

החדר של רוג'ר

ב-1972 בחר רוג'ר הארט (Hart), סטודנט לגיאוגרפיה, נושא יוצא דופן לדיסרטציה שלו. הוא עבר לעיירה כפרית בניו אינגלנד, ובמשך שנתיים ניטר את תנועותיהם של 86 ילדים בבית הספר היסודי המקומי, כדי ליצור "גיאוגרפיה של ילדים," כולל מפות אמיתיות המראות איפה ילדים מסתובבים וכמה הם מתרחקים מהבית. רוב מחקרי הילדים נעשים בעזרת ראיונות עם ההורים, אבל הארט החליט שהוא ילך למקור. מנהל בית הספר השאיל לו חדר, שנודע בשם "החדר של רוג'ר," והוא למד אט אט להכיר את הילדים. הארט שאל אותם לאיפה הם הולכים כל יום ואיך הם מרגישים במקומות האלה, אך בעיקר הסתובב איתם. גם כיום, כאב ואקדמאי ותיק, הארט נראה חולמני ושובב. הילדים חשו איתו בנוח וחלקו איתו את רגעי הגאווה שלהם, הסודות שלהם. לעתים קרובות הם לקחו אותו למקומות שאף מבוגר לא ראה מעולם – בתי משחק או מצודות שהם בנו בעצמם.

המתודולוגיה של הארט הייתה חדשנית, אבל הוא לא חשב שהוא מתעד משהו יוצא דופן. רוב הדברים שהוא נתקל בהם נראו לבטח שגרתיים למדי באותם ימים. לדוגמה: "נדהמתי מכמות הזמן הרבה שהילדים מבלים בהתאמת השטח לצרכי בנייה ומשחק." אבל כאשר קוראים כיום בדיסרטציה שלו מתקבלת התחושה שהוא חשף ציביליזציה אבודה, תרבות ילדית עם דרכי משחק וחשיבה זרות לגמרי, עם תחושות שונות לגמרי. הילדים בילו כמות זמן אדירה לבדם ביצירת נופים דמיוניים שהוריהם לא בהכרח ידעו על קיומם. ההורים לא מילאו תפקיד בהתקבצות הזו – "הילדים הגדולים מוצאים זה את זה ברכיבה בשכונה, ומתחילים לשחק," כתב הארט. המצודות שהם בנו לא זכו לתשבחות ההורים, כי ההורים כמעט ולא ראו אותן.

במפותיו גילה הארט דפוסים רחבים יותר: בין כיתה ב' ל-ג' גדל משמעותית ה"טווח החופשי" של הילדים – עד כמה מותר להתרחק מהבית בלי להודיע להורים לפני כן. לפתע היה מותר להם לרכוב על אופניים לבד לבית של חבר או למגרש ספורט. בכיתה ה' הם היו מקבלים "חירות אדירה חדשה" ויכלו לעשות פחות או יותר כל מה שמתחשק להם, מתי שמתחשק להם, בלי להודיע קודם להורים (הבנות הוגבלו יותר כי לעתים קרובות הן עזרו לאימהותיהן במטלות ושליחויות, או נשארו בבית כדי לדאוג לאחיהן הקטנים). מבחינת הילדים, כל תוספת קטנה לטווח החופשי – הרשות לחצות כביש, או לנסוע למרכז העיירה – היה סימן להתבגרות. הארט ציין שהילדים התגאו במיוחד בכך שהם "יודעים איך להגיע למקומות," ובמציאת קיצורי דרך שהמבוגרים לא נוהגים להשתמש בהם.

המחקר של הארט שימש כבסיס לסרט תיעודי של ה-BBC, ולאחרונה הוא הקרין אותו בפניי במשרדו בסיטי יוניברסיטי בניו יורק. בסרט יש סצנה ארוכה המתרחשת מעבר לנהר, שם היו נפגשים הילדים כדי לבנות "בתי נהר," מבנים עשויים מענפים ודברים אחרים שהם הגניבו מהבית. ג'ואן ואחותה סילביה מראות לצלמים "בית" שהן בנו, בעיקר מקרטונים כתומים וחומים שהונחו על ענפים. הריהוט נבנה באהבה ותושייה – הטלוויזיה, למשל, היא תיבה המונחת על סלע, ותמונה של דוגמנית מודבקת לחזיתה. הטלפון הוא אבן עם חוט מסולסל היוצא מתחתיה. הילדות אמורות להיות מודעות לעצמן מול המצלמה, אבל הן מרגישות בבית, משחקות בשיער, יושבות זו לצד זו על תיבות ומשרטטות תוכניות לשיפוצים. בקרבת מקום חוטב אחיהן בן הארבע עץ קטן (עם גרזן קטן), כדי שישמש כתוספת חדשה. הבנות ואחיהן בילו מאות שעות כאן לאורך השנים; אימן מעולם לא הייתה פה, אפילו לא פעם אחת, הן מספרות, כי היא לא אוהבת להתרטב.

בסצנה אחרת, אנדרו וג'ני, אח ואחות בגילאי שש וארבע, בהתאמה, סורקים יער בחיפוש אחרי השרכים הטובים ביותר להכנת מיטה. ג'ני סורקת את האזור בגרביים לבנות בגובה הברכיים ובצמות מתנפנפות. אחיה הגדול מנסה לסדר את השלל לפי גודל. השמש חודרת ליער העבות מבעד לענפים, והמצלמה מתמקדת בילדים זמן רב. כשהם מרוצים מהמיטה שבנו, הם נשכבים זה לצד זה. "אל תיקח את השרכים שלי," נוזפת ג'ני, ואנדרו מוציא לה לשון. בשלב זה יכולתי לשמוע בראש את ההורה המתערב: "נו, ילדים, תחלקו את השרכים. יש מספיק לכולם." אבל אין פה הורים; הילדים מסתובבים ללא השגחה כבר כמה שעות. עיניי התלחלחו כשצפיתי בסרט, ורק כמה ימים לאחר מכן הבנתי מדוע. בכל שנותיי כאימא, מעולם לא נתקלתי בילדים הקשובים כל כך לעצמם, מסונכרנים כל כך זה עם זה, שקועים כל כך בעולם שיצרו; הרי בכל שנותיי כאימא פגשתי רק ילדים המקבלים כמובן מאליו את עיניהם המשגיחות של הוריהם.

ב-2004 חזר הארט לאותה עיירה למחקר המשך. מטרתו הייתה לפגוש שוב את הילדים שכתב עליהם, ושעדיין גרו באזור, כדי לראות איך הם מגדלים את ילדיהם. הוא רצה גם לעקוב אחר כמה מהילדים שגרים כיום בעיירה. אבל מהיום הראשון להגעתו הוא ידע שהוא לעולם לא יוכל לערוך מחקר כזה שוב. הארט התחיל בביתו של אחד הילדים שהכיר, כיום אב בעצמו, ושאל אם הוא יוכל לדבר עם בנו בחוץ. האֵם אמרה שהם יוכלו לצאת לחצר האחורית, אבל עקבה אחריהם ולא התרחקה יותר מדי. הארט לא התרשם שההורים חושדים בו, אלא שהם "התרגלו להיות קרובים לילדיהם בכל עת, ולא רצו שיתרחקו." הוא הבין שהפעם הוא יוכל להגיע לילדים רק דרך המבוגרים; גם הילדים לא נראו מעוניינים לדבר איתו לבד; הם קיבלו כבר מספיק תשומת לב ממבוגרים. "הם היו כל כך רגילים לכך שההורים מארגנים את חייהם," הוא אמר לי. בו בזמן, המנהל החדש בבית הספר לא אפשר להארט לנהל את מחקרו משם, כי הוא לא היה קשור ישירות לתוכנית הלימודים.

בשלב מסוים איתר הארט את סילביה, אחת הילדות שהוא צילם בבית הנהר. "רוג'ר הארט! אלוהים אדירים, זו ההוכחה שהילדות שלי אמיתית," היא צרחה לשפופרת. "אני תמיד אומרת לאנשים מה היינו עושים, והם לא מאמינים לי!" סילביה כבר הייתה אז אימא פרברית עם שני ילדים (בגילאי 5 ו-4), והיא ובעלה עברו לבית חדש במרחק 50 קילומטר מהעיירה. כשהארט הלך לבקר אותה, הוא צילם את חילופי הדברים. הם עומדים בחצר האחורית, וסילביה מספרת לו שהיא קנתה את הבית הזה כדי להעניק לילדיה אותן חוויות ילדות שהיו לה; כשהיא ראתה את האזור המיוער שליד הבית, "הלב שלי החסיר פעימה." אבל "אין שום סיכוי שהם יסתובבו ביער," היא מוסיפה. "העיירה כל כך מגוונת עכשיו, והרבה אנשים עוברים פה, או נשארים לזמן קצר." הארט מזכיר לה שהיא נהגה לבלות את רוב זמנה מעבר לנהר, במשחק. "פה אין נהר," היא אומרת לו, ואז לוחשת, "וזה מאוד משמח אותי." בקרוב תהיה גדר סביב החצר – היא מזכירה את הגדר כמה פעמים – "כדי שהם לא יוכלו להיעלם," והיא תמיד תוכל לראות את הילדים שלה מחלון המטבח. בזמן הריאיון, בנה מנסה בהיסוס לקצוץ את הגדר החיה עם זוג מספריים, אבל לא מסתדר ונשאר דבוק לאביו.

כשהארט מראה לג'ני ואנדרו את הסרט שבו הם עצמם משחקים בשרכים, הם מתרגשים מאוד; הם מעולם לא ראו את עצמם כילדים, וזיכרונותיהם התנדפו כבר אל עולם דמיוני ומעורפל. שניהם הורים, ועדיין חיים באותה עיירה בניו אינגלנד. יותר מכול שאר האנשים שהארט פגש, הם ניסו ליצור עבור ילדיהם את הזדמנויות שהיו להם בילדותם. ג'ני קנתה בית עם אסם ליד חורשה גדולה; היא לא מרשה לבנים שלה לראות הרבה טלוויזיה או לשחק יותר מדי משחקי וידאו, ומעודדת אותם ללכת לאסם ולשחק בחציר, או לעבוד בגינה. היא אומרת שלא יהיה לה אכפת אם הם ינדדו בחורשה, אבל "הם לא רוצים להתרחק." ובכל אופן, התעמלות הם כבר עושים בקבוצות הספורט השונות שהם משחקים בהן. ג'ני הילדה קמה לפתע לתחייה כשג'ני המבוגרת מספרת כיצד היא והבנים אוספים אבנים בחצר האחורית ובונים מקפצת סקי, או משתמשים במקלות כדי להקים מצודה. אבל אלה פעילויות שהיא עצמה יוזמת; על פי רוב הבנים לא מגלים אותן בעצמם.

המרחב הנדרש להתבגרות

ילדה משחקת בקוני איילנד שבניו יורק. צילום: פליקר

ילדה משחקת בקוני איילנד שבניו יורק. צילום: פליקר

הטווח החופשי של הילדים החדשים מוגבל למדי. הם לא משוטטים הרחק מהבית, ולא נראה שהם מעוניינים בזה. הארט דיבר עם גורם מהמשטרה האזורית, שאמר לו כי אין הרבה תושבים זמניים בעיירה, ושלאורך השנים שיעור הפשע לא השתנה – הוא נותר נמוך. "יש פחד" בקרב ההורים, אמר לי הארט, "הפרזה בגודלן של הסכנות, אובדן אמון שקשה להסביר." הארט עדיין לא פרסם את ממצאי מחקרו האחרון, ואמר לי שהוא חושש שלא יוכל להתנער מהנוסטלגיה, מהילדים הרוסויאנים של זיכרונותיו. לדוגמה, הוא אמר שעליו להיות כן לגבי יתרונותיה של הילדות החדשה. בימים ההם, כשילדים נותרו לבדם, היו נוצרות היררכיות, וילדים מסוימים נדחקו תמיד לתחתית ואף הודרו לגמרי. בנוסף, האבות לא היו חלק משמעותי בחייהם; הילדים של ימינו קרובים הרבה יותר לאבותיהם, לשני ההורים, יותר מאשר הילדים בדור הקודם. ויש לזכור גם ששנות ה-70 היו העשור שבו פרחה תופעת הגירושים, וילדים רבים חשו שהוריהם זונחים אותם; אולי הפיקוח ההדוק של ימינו הוא הניסיון של הילדים ההם לא לחזור על הטעות. אך למרות כל היתרונות האלה, הארט שואל את עצמו מה הלך לאיבוד בעקבות "שחיקת תרבות הילד," שבה ילדים "המציאו פעילויות ובנו מעין קהילה משלהם, שההורים לא הכירו."

ההורים של ימינו חוששים שהילדים מתבגרים מהר מדי. אבל לפעמים נראה שהילדים לא מקבלים את המרחב הנדרש להתבגרות; הם פשוט מחקים את הרגלי הבגרות. כפי שאפשר ללמוד ממחקרו של הארט, בעבר נהגו ילדים לקבל תחומי אחריות בהדרגה, שנה אחר שנה. הם חצו את הכביש, הלכו לחנות; בסופו של דבר חלקם אף קיבלו עבודות קטנות בשכונה. גאוותם נבעה מכשירות ועצמאות, שגברו בכל פעם הם התנסו בפעילויות שלא היו מוכרות להם בשנה שעברה, ונעשו מיומנים בהן. אבל הילדים של ימינו (ממעמד הביניים בכל אופן), מדלגים על רבות מאבני הדרך האלה. הם מבלים זמן רב בחברת מבוגרים, אז הם יכולים לדבר ולחשוב כמוהם, אבל הם לא מפתחים את הביטחון העצמי הנדרש כדי להיות עצמאי ובלתי תלוי באמת.

לאחרונה התחילו הורים להתנהל בהתאם לקווים המעמדיים שהתוותה הסוציולוגית אנט לארו (Lareau) מאוניברסיטת פנסילבניה. הורים ממעמד הביניים רואים את ילדיהם כפרויקט: הם נוקטים גישה של "טיפוח מתואם," חתירה פעילה להעשרת הילד. כנגד זה, הורים ממעמד הפועלים והורים עניים מדברים פחות עם ילדיהם ולא עוקבים אחרי כל צעד; הם מעודדים את "הגשמת הצמיחה הטבעית," ואולי בעקבות כך הילדים מוכנים פחות לחיים הבוגרים במעמד הביניים. אנשים רבים מפרשים את ממצאיה כהוכחה לכך שסגנון ההורות של מעמד הביניים, הסגנון הטוטאלי, מוצלח יותר. אבל ייתכן שזו מסקנה פשטנית ואנוכית מדי; ייתכן שכל אסכולה יכולה ללמוד משהו מהאחרות.

כשקלייר גריפיתס, מנהלת "השטח", מגישה בקשות למענקים כדי לממן את מרחבי המשחק החדשניים שלה, היא מציינת לעתים קרובות את היתרונות המוחשיים של משחק מחוץ לבית: מניעת השמנת-יתר, פיתוח כישורים מוטוריים. היא מזכירה גם יתרון שעליו דיברה ליידי אלן כבר לפני שנים רבות – נטילת סיכונים מפתחת את ביטחונם העצמי של הילדים. אבל בבקשות למענקים קשה להסביר את היתרונות הסמויים הטמונים בתרבות ילדית חופשית יותר, למרות הניסויים המאששים אותם. למשל, החל מ-2011 הצטרף בית הספר היסודי סוונסון בניו זילנד לניסוי אוניברסיטאי, שלשמו ביטל זמנית את כל הכללים החלים על הילדים במגרש המשחקים, ואפשר להם לרוץ, לטפס על עצים, לגלוש במורד גבעה בוצית, לקפוץ מנדנדות ולשחק ב"בור עם אביזרים שונים", מין מגרש הרפתקאות בזעיר אנפין. המורים חששו מתוהו ובוהו, אבל התוצאה הייתה ירידה ברשעות ובבריונות – כי הילדים היו עסוקים מכדי להשתולל, לדברי המנהל.

במאמר "תנו לילדים לשחק", פיטר גריי, פסיכולוג מבוסטון קולג', מתאר את ההשלכות של אובדן תרבות הילד הישנה, ובהן רשימה מוכרת של הפרעות המיוחסות לילדי דור המילניום: דיכאון, נרקיסיזם ודעיכת האמפתיה. בעשור האחרון התרחשה עלייה חדה בשימוש בתרופות פסיכיאטריות בקרב תלמידי אוניברסיטה, זאת לפי סקר שערכה האגודה האמריקנית לייעוץ באוניברסיטאות ב-2012. פסיכולוגים כתבו לא מעט על משבר הזהות הייחודי של הדור הזה – פחד להתבגר, וכפי שאמרה ברוק דונטון (Donatone), פסיכולוגית מניו יורק, אי-יכולת "לחשוב בכוחות עצמם."

במאמרו מתייחס גריי לעבודתה של קיונג-הי קים (Kyung-Hee Kim), פסיכולוגית חינוכית מהקולג' אוף ויליאם אנד מרי בווירג'יניה ומחברת המאמר "משבר היצירתיות" (The Creativity Crisis) משנת 2011. קים ניתחה את התוצאות של מבחני היצירתיות הנקראים (Torrance Tests of Creative Thinking (TTCT, וגילתה שהתוצאות שמשיגים הילדים האמריקנים ירדו בהדרגה במהלך העשור האחרון. הנתונים מראים שהילדים נעשו:

ילדים נעשו פחות אקספרסיביים רגשית, פחות נמרצים, פחות דברנים ופחות ורבליים. יש להם פחות הומור ופחות דמיון. הם יותר שגרתיים, פחות מלאי-חיים ומלאי-תשוקה, פחות מהירי תפיסה. יש נפילה ביכולתם לקשר בין דברים מנותקים לכאורה, לבצע סינתזות ולראות את הדברים מנקודת מבט שונה."

הצניחה הגדולה ביותר, אומרת קים, היא במדד ה"הרחבה," המתייחס ליכולת לקחת רעיון מסוים ולבנות עליו בצורה מעניינת וחדשנית. הסטריאוטיפים המיוחסים לדור המילניום מרתיעים חוקרים והורים כל כך, עד שהם התחילו להילחם בתרבות השליטה ההורית. ספרים רבים בנושא הורות קוראים לאחרונה לנסיגה, וביניהם Duct Tape Parenting, Baby Knows Best, ו-The Kids Will Be Fine שעתיד לראות אור בקרוב. בספרה החדש המצוין, All Joy and No Fun, טוענת ג'ניפר סניור שהורים המאמינים שעליהם למקסם האושר וההצלחה של ילדיהם, מאמללים את עצמם.
בבריטניה יש הקלה בפרנויית הבטיחות. המקבילה הבריטית לוועדה לבטיחות מוצרי צרכנות פרסמה לאחרונה הצהרה שאומרת כי היא "רוצה לוודא שחששות מוטעים בנושאי בריאות ובטיחות לא יולידו סביבות משחק סטריליות ונטולות אתגרים שיגבילו את הלמידה ואת יכולתם של הילדים לפתח את כישוריהם." כשהייתי בבריטניה לקח אותי טים גיל, מחבר הספר No Fear, למגרש משחקים חדש בלונדון שהזכיר לי את ימי ילדותי; היו בו מגלשות ארוכות ומהירות על גבעות סלעיות, סלע גבוה הנועד לטיפוס, וכמה אזורים מגודרים. בה בעת קיבלה ממשלת ויילס החלטה אסטרטגית מפורשת לעודד בקרב ילדים קטנים משחק פעיל ועצמאי במקום למידה מספרים. גישה זו מכשירה את הקרקע למגרשי הרפתקאות כמו "השטח" ויוזמות משחק אחרות.

קשה לומר אם האמריקאים יאמצו גישה דומה, אף על פי שאפשר לזהות כמה סימנים מעוררי תקווה. האמריקאים מתעניינים יותר ויותר ב"גני יער" בסגנון אירופאי, קרי גני ילדים שבהם יש לילדים חופש רב לחקור בטבע, ללא הנחיות מפורשות מהגננות. בוושינגטון די.סי., לא רחוק מהשכונה שלי, נבנה סוף סוף מגרש משחקים מלהיב, הראשון מאז שנהרס "מגרש המשחקים הנשכח". הוא נמצא בבית ספר הפרטי בשם "בובואר," ויש בו אומגה ומבני טיפוס שיעוררו חשש בילדים מכל הגילאים. לאחרונה פגשתי מישהו שעובד במגרש החדש, ושאלתי אותו איך יכול להיות ששיקולי הבטיחות לא הרתיעו את בית הספר, בייחוד בהתחשב בכך שהמגרש פתוח לציבור בסופי שבוע. הוא אמר שהוועד חשש, אך מצד שני רצה מגרש משחקים מלהיב; גם כיום, הנחיות הבטיחות אינן אלא הנחיות.

אבל השינוי התרבותי האמיתי מתחולל אצל ההורים. יש הבדל גדול בין הימנעות מסכנה רצינית, לקבלת החלטות שכל מטרתן למקסם את בטיחות הילד (או העשרתו, או אושרו). אי אפשר ליצור סביבה מושלמת לילדינו, כפי שאי אפשר ליצור ילדים מושלמים. מי שחושב אחרת חי באשליות, ואלה אשליות מזיקות; הזכירו זאת לעצמכם בכל פעם שהבהלה גואה בכם.

השמש התחילה לשקוע ב"שטח", ולפתע אני קולטת מזווית העין פח אפור שעומד להידחף במורד המדרון המוביל אל הנחל. ראש של ילד מציץ מתוכו, ואני מבינה שזה הבן שלי. על אף אמות המידה המתירניות למדי שלי, הסיפור הזה נראה לי מסוכן. האור הולך ודועך, השיפוע חד מאוד, וכריסטיאן, הילד שעומד לדחוף את הפח, בן שבע בלבד. ואם לא די בכך, הנחל קפוא, ולגדעון אין בגדים להחלפה.
"אתה אולי תיפול לנחל," אמר כריסטיאן.
"אני יודע," אמר גדעון.

כריסטיאן כבר לימד את גדעון לטפס למגלשה הכי גבוהה ולהתנדנד בנדנדת חבלים. הוא כבר הרוויח מידה מסוימת של אמון. "אני אדחוף בעדינות, טוב?" "היכון, הכן, צא!," ענה לו גדעון. הוא התגלגל למטה ונחת בנחל. לפי הניסיון שלי, גדעון בררן מאוד בכל הנוגע למים. הוא מתרגז גם אם טיפה אחת נוחתת לו על השרוול כשהוא מצחצח שיניים. לא שכרתי מכונית בטיול הזה, והאישה שמסיעה אותנו תבוא רק מאוחר יותר. התחלתי מיד לחשוב מאיפה אשיג בגדים חדשים. אולי אגש לאחד השכנים? אבקש מכריסטיאן לקרוא לאביו? אולי גדעון יסכים לשבת מעט עם הילדים הגדולים ליד המדורה?
"אני רטוב," אמר גדעון לכריסטיאן, ומיד רץ לקחת כמה פטישים ולבנות מצודה.

חנה רוזין היא מחברת הספר The End of Men (2012).
כל הזכויות שמורות לאלכסון.

©2014 The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי חנה רוזן, Atlantic.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

16 תגובות על ילדים מוגנים מדי

01
רובי תל-ארח

מהו סיכון ששוה לקחת- האם הורה שפוי - רוצה שילדו יפצע ? יחבט ? בדרכו ללמידה! בודאי שלא. אך האם המשמעות של למידה- הינה משמעות סטרילית של חוג מבוקר לכישורי חיים, או התנסות בסגנון ניסוי ותהייה ? בעבר ילדים היו חלק מתוך החברה המשפחתית שלהם - באזור הגאוגרפי הקטן , אך מתחילת עידן ״ד״ר ספוק-הטיפול בתינוק ובילד״ , ילדים הפכו להיות פרוייקט! היום ילדים גדלים בעידן ההכוונה - אנחנו כבר חסרי סבלנות לגרום להם לעבור בזריזות מהירה את גילאי 1-8 כדי לרשום אותם לקבוצות הכנה לפסיכומטרי, פעם שריטה בברך בנסיעה על אופניים - דרשה חיטוי עם יוד, היום זה דורש MRI, הילדות הפכה להיות מוצר צריכה , הנדרש במעבר זריז עם מינימום סיכונים בכדי להגיע כמה שיותר מהר לשלב הגשמת החלומות של ההורים.

02
עוזי

סוף סוף מישהי שפויה מעיזה לומר את זה!
יש כאן שתי בעיות מרכזיות שיהיה קשה מאד להתמודד איתן.
הבעייה הראשונה והחמורה יותר היא תרבות הביטוח. בעקבות ארצות הברית הפכנו לחברה שבה תמיד יש את מי להאשים, ובהמשך גם לתבוע. התוצאה היא שבתחומים רבים אנחנו פועלים כדי לרצות את חברות הביטוח, ולא פעם בניגוד להיגיון או למצפון שלנו. על כך יעידו בעיקר הרופאים שלא פעם יפעלו בצורה שלדעתם היא פחות נכונה, רק משום שהיא אינה מסכנת אותם בתביעה.
הבעייה השניה היא שכהורים, רבים מאיתנו מתנהגים כמו אותם הרופאים. אמנם ברוב המקרים איננו חשופים לתביעות (מתישהו גם זה יגיע), אבל אנחנו כן חשופים לפחד מפני רגשי האשמה שלנו. הפחד הזה גורם לנו להעדיף סביבה שבהכרח מנוונת את הילד, על סביבה שמפתחת אותו, אבל יש בה גם מידה מסויימת של סיכון.
כהורה צעיר לימדתי את ילדי שיש דברים שמותר לעשות רק כשההורים לא רואים, והשתדלתי לא להסתכל...
אני לא יודע איך הייתי מדבר אם היה קורה משהו חמור לאחד מהם, אך למזלי ולשמחתי הרבה לא קרה שום אסון, ולכן קל לי להטיף היום לאחרים...

    03
    נדב סמדג'ה

    מסכים אתך לגמרי עוזי, תרבות הביטוח היא לא רק עניין של כסף אלא זה הפך לדרך חיים- "לחפש את מי להאשים" וממי אפשר להוציא פיצוי.
    אגב, מאמר מעולה, תודה חנה!

04
מיכל טורצקי

בנושא של חצר גרוטאות יש להתייחס לקרוא וללמוד את הספרים של מלכה האס מלכת "חצר הגרוטאות". לכל תחום בגן יש כללים וכך הדברים מתנהלים והילדים פועלים בדמיון ויצירתיות בתוך מסגרת. אתן דוגמאות לפעילות בגרוטאות: קייטנה ילדים בני 4, 5 על יד הגן היו קרשים ועוד כמה גרוטאות אספתי אותם(אני הגננת), כמובן שבדקתי שהם חלקים והידיים לא יפצעו. הילדים מצאו לקרשים יישומים שונים ומגוונים תוך שיתוף פעולה ורצינות. בקייטנה אחרת לילדי כיתה א הילדים שיחקו בחול שהם בונים ומוכרים מלט וחול לבניין הם נזקקו לכסף בשביל " המסחר" אספו אבנים קטנות ורשמו בטוש על האבן את שוויה, אותי זה הפעים היכולת לפתור בעיה ולמלא צרכים באופן כל כך יצירתי. הנושא של גרוטאות בחצר מאפשר ויוצר גירוי לילדים להוציא דברים מהקשרם דוגמא: קופסא הופכת ל"בריכה" , ולאחר מכן שילוב בין הגרוטאות לשם בניה שהוא יצירה לתפארת שדורשת מהילדים תכנון ושיתוף והתמודדות.

08
איתן בר דוד

חנה רוזן, אני מאד מקווה שצפית בכתבה היום בחדשות, כאשר אמו של הילד מחד נס מספרת מה ארע.אני מצטט מדברייך קטע "זה סיכון שכדאי לקחת"

חנה,
תודה רבה לך על מאמר מאלף, שקראתיו בדיוק בזמן הנכון, שעה שילדיי בני שנתיים. תימצתת בו רבות מהמחשבות החולפות במוחי, שעה שאני יוצא עמם אל הרחוב ונותן להם להתנסות בו, במיני משחקים כמו לצעוק כדי לשמוע את ההד, לטפס וליפול, לעמוד על סף מזרקות מים וללכת בשיווי משקל על ספסלי עץ ארוכים... כעת אדע איך לשחרר אותם עוד יותר. תודה לך על כך.
אילן.

10
איתי הורביץ

מאמר נהדר.
למזדהים, מתעניינים, ומרגישים צורך בחיזוקים נוספים ממליץ על בלוג העוסק בנושא זה באופן שוטף:
http://www.freerangekids.com/ .
הבלוג מרוכז בארצות הברית. בארצות הברית הדברים במקרים רבים מוקצנים עד אבסורד. החשש הביטוחי/משפטי, אובססיית השליטה והפיקוח, והדבקות העיוורת בהנחיות נראים כהולכים ומחריפים.
אני חושש שכמקדשי התרבות האמריקאית, בישראל המגמה תלך בכיוון זה, ולא לכיוון המתון והמשחרר.

11
טליה שגיב

יש הורים שהם לא מאד לחוצים ודאוגים, הבעיה היא שיש סטיגמה ופיקוח חברתי חריף על הורים שאינם חרדתיים (או לפחות "מציגים" חרדתיות ראויה ומספקת) - הם מיד מכונים הורים מזניחים (כי הלוא אהבה = חרדה וכל המרבה הרי וכולי). נדמה לי שהרבה הורים שבויים במשחק הזה.

12
דורית פלוג

ההורים של היום פשוט נהיו פסיכים. עם הופעת הילדים הם סיימו להיות אדונים לעצמם ונגמרו להם החיים. משאירים טלפון זמין כל הזמן כי כשיש ילדים זה מצב חירום קבוע. ההורים "חיים" בכוננות. אין להם חיים מלבד היותם משרתים של אדונים קטנים שלא רואים אף אחד ממטר, בטח לא את ההורים שלהם. מה הפלא שחצי מהילדים על רטאלין והשד יודע אילו סמים אחרים בגלל בעיות קשב וריכוז? איך ילד יכול להתרכז כשהוא חווה את ילדותו לעיני מבוגרים? תניחו, תשחררו. תנו ספייס לילדים וקחו גם לעצמכם.

15
אביטל

זה הרבה בגלל הניידים. כל הזמן מצלמים, מצטלמים, מחפשים הוכחות, בהיכון לגרוע מכל. הפרסומות לרכוש פלאפונים עבדו המון על אלמנט הפחד, הורות אפופת חרדות מהרגע המזוויע הבא משליכה על הילד.

16
ג'סיקה

בכלל היום הרבה הורים עובדים וילדים גדלים בצהרונים, לכן ההורים נשבים בקלות לכל מיני נורמות וכללים חדשים כדי להרגיש שהם עושים את הדה בסט לילדים שלהם. למשל, לקנות נעלי צעד ראשון לא נוחות בעליל בשלוש מאות שקל לשלושה חודשים במקום לתת לילד להתהלך יחף כאילו שכך לא ידע ללכת טוב.