ילד זה לא אפליקציה

נכון לעכשיו, סמרטפונים נקשרו לרשימה כל כך ארוכה של תוצאות מזיקות – הרוגים בתאונות דרכים, הפרעות שינה, אבדן של אמפתיה, בעיות במערכות היחסים הקרובות ואי-יכולת לזהות ליצן הרוכב על חד-אופן – עד כי נראה שכמעט קל יותר למנות את הדברים שהם אינם משבשים מאשר את אלה שכן. יתכן שהחברה שלנו מגיעה כעת לנקודת השיא בביקורת שהיא מותחת על מכשירים דיגיטליים.

ולמרות זאת, לאחרונה מתפרסמים מחקרים מהם עולה שבעיה מרכזית נוספת אינה זוכה לתשומת הלב הראויה. היא קשורה להתפתחות הילדים שלנו, אבל היא קרוב לוודאי שונה ממה שעולה בדעתכם כעת. יותר מכפי שאנחנו מוטרדים מכך שילדים קטנים סובלים מאובססיה למסכים, אנחנו צריכים להיות מוטרדים מכך שהורים פשוט אינם מפוקסים.

להורים כיום יש יותר זמן פנים אל פנים עם ילדיהם מאשר הזמן שזכו לו הורים כמעט בכל התקופות בהיסטוריה

כן, להורים כיום יש יותר זמן פנים אל פנים עם ילדיהם מאשר הזמן שזכו לו הורים כמעט בכל התקופות בהיסטוריה. למרות העלייה הדרמטית באחוז הנשים הנוטלות חלק בשוק העבודה, אימהות כיום מבלות זמן גדול להדהים בטיפול בילדיהן לעומת האימהות בשנות ה-60 של המאה שעברה. אבל איכות המגע בין הורים וילדים הולכת ונעשית ירודה, והמגע אפילו נעשה מדומה, לא ממשי. הורים נוכחים ללא הפוגה בחיים של ילדיהם, מן הבחינה הפיזית, אבל הם פחות מכוונים אליהם מבחינה רגשית. נבהיר: יש לי סימפתיה ממשית להורים הסובלים מהבעיה. הילדים שלי עצמי, שהם כבר אנשים מבוגרים, אוהבים להתלוצץ ולומר שהם לא היו שורדים את שנות הילדות שלהם אילו הייתי אוחזת בידי סמרטפון, לפני 25 שנה. לטעון שהשימוש שהורים עושים במסכים הוא בעיה שאינה מוערכת די הצורך אין פירושו להפחית מן הסכנות הישירות: יש ראיות משמעותיות לכך שסוגים רבים של זמן-מסך (במיוחד כשמעורבים בו דימויים חזותיים מהירים או אלימים) מזיקים למוחות צעירים. כיום, ילדים לפני גיל בית הספר מבלים יותר מארבע שעות ביום מול מסך. ומאז 1970, הגיל הממוצע של הופעת דפוס של שימוש קבוע במסך ירד מגיל ארבע שנים לגיל ארבעה חודשים בלבד.

ילד ומסך, תמונה מוכרת. תצלום: אנני ספראט

אחדים מהמשחקים האינטראקטיביים החדשים יותר שילדים משחקים בהם בטלפונים או בטבלטים עשויים להיות פחות מזיקים מצפייה בטלוויזיה (או ביוטיוב), שכן הם מיטיבים יותר לחקות התנהגויות טבעיות של ילדים בשעת משחק. וכמובן, מבוגרים רבים אשר מתפקדים היטב בחייהם שרדו ילדות מטמטמת, שעברה עליהם בצפייה בכמויות גדולות של אשפה קוגניטיבית. (אמי, באורח שאינו אופייני לתקופתה, אסרה עלינו לצפות ב-Speed Racer וב-Gilligan’s Island בטענה שהסדרות הללו דלוחות. העובדה שאיכשהו הצלחתי לצפות בכל פרק ופרק שלהן עשרות פעמים מעולם לא זכתה להסבר). ובכל זאת, איש אינו חולק ברצינות על העלות האדירה שמושתת על ילדים שמחוברים למסך, עלות שמתבטאת באבדן הזדמנויות: זמן שילד מבלה עם מכשיר אלקטרוני הוא זמן שהוא אינו מבלה בחקירה פעילה של העולם ובהתחברות לבני אנוש אחרים.

למרות כל הדיבורים על זמן המסך של הילדים, מפתיע לגלות כמה מעט תשומת לב מוקדשת לשימוש במסכים על ידי ההורים עצמם, שגם סובלים מתשומת-לב חלקית מתמדת

אך למרות כל הדיבורים על זמן המסך של הילדים, מפתיע לגלות כמה מעט תשומת לב מוקדשת לשימוש במסכים על ידי ההורים עצמם, שגם סובלים ממה שהמומחית לטכנולוגיה לינדה סטון (Linda Stone) כינתה לפני יותר מ-20 שנה "תשומת-לב חלקית מתמדת". הנגע הזה מזיק לא רק לנו, כפי שסטון טענה. הוא מזיק לילדינו. הסגנון החדש של אינטראקציה הורית עלול להיות כזה שמשבש מערכת איתות רגשי עתיקת יומין, שהמאפיין העיקרי שלה הוא תקשורת תגובתית, שהיא הבסיס לרוב תהליכי הלמידה האנושיים. כלומר, אנחנו מוצאים את עצמנו בארץ לא נודעת.

למומחים להתפתחות הילד יש שמות שונים למערכת האיתות הדו-מוקדית המתנהלת בין המבוגר והילד, ואשר בונה את הארכיטקטורה הבסיסית של המוח. ג'ק פ. שונקוף (Jack P. Shonkoff), רופא ילדים ומנהל המרכז להתפתחות הילד באוניברסיטת הרוורד, מכנה זאת בשם סגנון התקשורת "הגש והחזר"; הפסיכולוגים קאתי הירש-פאסק (Kathie Hirsh-Pasek) ורוברטה מיצ'ניק גולינקוף (Roberta Michnick Golinkoff) מתארות את הדבר באמצעות המונח "דואט של שיחה". התבניות הקוליות שהורים בכל מקום נוטים לאמץ במהלך חילופי דברים עם ילדים ופעוטות מתאפיינות בטון גבוה יותר, בדקדוק מפושט ובהתלהבות מעורבות ומופרזת. על אף שצורת הדיבור הזאת דוחה מבחינתם של צופים מבוגרים, תינוקות יכולים לצרוך אותה בכל כמות שתינתן להם. ולא זאת בלבד: אחד המחקרים הראה שילדים קטנים שנחשפו לסגנון הדיבור הזה, האינטראקטיבי והתגובתי מבחינה רגשית, בגיל 11 ו-14 חודשים, ידעו מספר כפול של מלים בגיל שנתיים, ביחס לילדים שלא נחשפו לסגנון הדיבור האמור.

התפתחות הילד היא עניין הקורה מתוך קשר והתקשרות. לכן, באחד הניסויים התגלה שתינוקות בני תשעה חודשים, שזכו לשעות אחדות בלבד של הדרכה בסינית מנדרינית מאדם חי, יכלו לבודד אלמנטים פונטיים ספציפיים בשפה, בעוד שתינוקות בקבוצה אחרת, שזכו לאותה הדרכה בדיוק דרך וידאו, לא היו מסוגלים לכך. לפי הירש-פאסק, פרופסור באוניברסיטת טמפל ועמיתה בכירה במכון ברוקינגס, מצטברים והולכים מחקרים המאשרים את חשיבותה של השיחה. "השפה היא המנבא האחד הטוב ביותר להישגים בבית הספר", היא אמרה לי. "והמפתח למיומנויות לשוניות ברמה גבוהה הוא אותן שיחות שוטפות, שיחות לך ושוב, בין ילדים קטנים ואנשים מבוגרים".

אמא וילד משוחחים, מונטריאול, קנדה. תצלום: סיי דה סילבה

פעוטות אינם יכולים ללמוד כשאנו קוטעים את רצף השיחה כיוון שאנחנו נוטלים לידנו את הטלפונים הניידים שלנו או מביטים בטקסט החולף במהירות במסכים שלנו

לכן מתגלה בעיה כשמערכת האיתות המהדהדת-רגשית בין המבוגר והילד, ואשר נודעת לה חיוניות כה מכרעת בתהליכי הלמידה המוקדמים, סובלת מהפרעה. למשל, כשהיא מופרעת על ידי הודעת טקסט, או כניסה מהירה לבדיקה של מה שקורה ברשת חברתית. כל אדם שנדרס במדרכה על ידי מישהו שדחף עגלת תינוקות בעודו שקוע בטלפון הנייד שלו, יכול להעיד עד כמה התופעה נפוצה. אחת התוצאות של תרחישים מהסוג הזה זכתה לתשומת לבו של כלכלן אשר גילה עלייה בפציעות של ילדים במקביל להתפשטות השימוש בסמרטפונים. בארה"ב, חברת AT&T התקינה את האפשרות להשתמש בסמרטפונים בשלבים, במועדים שונים במקומות שונים, ובכך יצרה ניסוי טבעי מסקרן. אזור אחר אזור, ככל שאנשים אימצו את הסמרטפונים, נרשמה עלייה בביקורים של ילדים בחדרי המיון. הממצאים הללו משכו תשומת לב משמעותית מצד התקשורת לסכנות הפיזיות המגולמות בהורים שדעתם מוסחת, אלא שלא מיהרנו להביא בחשבון את ההשפעה של התופעה על ההתפתחות הקוגניטיבית של הילדים. "פעוטות אינם יכולים ללמוד כשאנו קוטעים את רצף השיחה כיוון שאנחנו נוטלים לידנו את הטלפונים הניידים שלנו או מביטים בטקסט החולף במהירות במסכים שלנו", כך אמרה הירש-פאסק.

בראשית העשור, חוקרים בבוסטון צפו בחשאי ב-55 מבוגרים שאכלו בחברת ילד אחד או יותר במסעדות למזון מהיר. ארבעים מהמבוגרים היו שקועים בטלפונים שלהם במידות שונות, כשאחדים מהם מתעלמים לחלוטין מהילדים (החוקרים גילו שהקלדה והחלפת תוכן המסך היו סיבות נפוצות יותר לכך מאשר מענה לשיחה נכנסת). באורח לא מפתיע, רבים מהילדים החלו לנסות למשוך את תשומת לבו של המבוגר, ניסיונות שלעתים קרובות נענו בהתעלמות. מחקר המשך הזמין 225 אימהות יחד עם ילדיהן, שהיו כבני 6, לסביבה מוכרת, שבה החוקרים צילמו בווידאו את האינטראקציות שהתרחשו בשעה שהאם והילד קיבלו סוגי מזון לטעימה. במהלך התצפית, רבע מן האימהות השתמשו בטלפון באורח ספונטני, ואלו שעשו כן יזמו מספר קטן באורח משמעותי של אינטראקציות מילוליות ולא-מילוליות עם הילד שלהן.

בניסוי נוסף, שאף הוא תוכנן בקפידה רבה, הפעם באזור פילדלפיה, בניצוחן של הירש-פאסק, גולינקוף וג'סה ריד (Jessa Reed) מאוניברסיטת טמפל, נבדקה ההשפעה של שימוש בטלפון על ידי ההורה על תהליך למידת השפה של הילדים. 38 אימהות וילדיהן בני השנתיים הוכנסו לחדר. לאחר מכן נאמר לאימהות שיהיה עליהן ללמד את ילדיהן שתי מלים חדשות שהומצאו לצורך הניסוי: "blicking" (שניתנה לה משמעות של "לדלג") ו-"frapping" (שניתנה לה משמעות של "לרעוד"). לאימהות ניתן טלפון, כדי שהחוקרות יוכלו ליצור איתן קשר מן החדר הסמוך. כששיחה קטעה את פעילות האימהות, הילדים לא למדו את המלה. וכשהטלפון לא הפריע, הילדים הצליחו ללמוד את המלה. בהסתעפות אירונית של המחקר הזה, החוקרות נאלצו להוציא שבע אימהות מתהליך ניתוח התוצאות, שכן הן פשוט לא ענו לטלפון. במונחי הניסוי, הן "הפרו את הפרוטוקול". וטוב שכך!

איפה העולם? איפה הילד? תצלום: קורטני קלייטון

מעולם לא היה קל לאזן בין צורכי המבוגרים וצורכי הילדים, ובוודאי לא כשמדובר ברצונות של הילדים. יהיה תמים לדמיין שילדים יוכלו אי-פעם להיות המוקד המוחלט והבלעדי של תשומת לבם של ההורים, בכל מצב ובכל תנאי. הורים תמיד הניחו לילדים להעסיק את עצמם – "להתעסק בסירות", היה הביטוי לכך ב"הרוח בערבי הנחל", או שהם פשוט נתנו להם להיות באזורי משחק תחומים, ללא כל מטרה מוגדרת מראש. במובנים מסוימים, זמן המסך של ילדים בני המאה ה-21 אינו שונה ביותר מהדמויות המסייעות לאם, שכל דור של מבוגרים הסתמך עליהן כדי שיעסיקו את הילדים. כשלהורים אין אזורי משחק מוגדרים, בין אם מוחשיים ובין אם מדומים, מהומת אלוהים אינה מאחרת להתחולל. הביוגרפיה שראתה אור לא מזמן של לורה אינגלס וויילדר, מחברת "בית קטן בערבה", מתארת את סגנון ההורות של הורים באזורי הספר האמריקני במאה ה-19, כסגנון מאולתר מאוד. ההורים היו מניחים את התינוקות על דלתות פתוחות של תנורי אפייה כדי שייהנו מהחום, ובכלל הותירו אותם חשופים "לכל מיני תאונות, בעוד האימהות מנסות להתמודד עם המטלות הרבות שהתחרו על תשומת לבן". וויילדר עצמה סיפרה על שורה של כמעט-אסונות שאירעו עם בתה הקטנה רוז. ברגע מסוים היא הרימה את העיניים ממטלות הבית וראתה צמד סוסי רכיבה מדלגים מעל לראשה של הפעוטה.

חוסר תשומת לב של ההורים מדי פעם אינה עניין קטסטרופלי (והיא אף עשויה לעודד עמידות ויכולת התמודדות), אבל הסחת-דעת כרונית היא כבר סיפור אחר

חוסר תשומת לב של ההורים מדי פעם אינה עניין קטסטרופלי (והיא אף עשויה לעודד עמידות ויכולת התמודדות), אבל הסחת-דעת כרונית היא כבר סיפור אחר. השימוש בסמרטפונים נקשר לסימן מוכר להתמכרות: מבוגרים מוסחי-דעת נעשים נוחים לכעוס כשקוטעים את השימוש שלהם בטלפון. והם לא רק מחמיצים איתותים רגשיים, אלא הם ממש שוגים בפענוחם. הורה שאינו מכוונן עלול לכעוס מהר יותר מאשר הורה מרוכז ומעורב. הורה כזה יניח שהילד מנסה להיות מניפולטיבי, כשלמעשה כל מה שהילד רוצה היא תשומת-לב. היפרדויות קצרות ומכוונות בין הורים וילדים עשויות, כמובן, להיות בלתי-מזיקות בתכלית, ואפילו בריאות, הן להורה והן לילד (בעיקר ככל שהילדים גדלים וזקוקים ליותר עצמאות). אבל היפרדות מהסוג הזה שונה מחוסר תשומת לב שמתרחשת כשההורה נמצא בחברת הילד אבל משדר, באמצעות חוסר המעורבות שלו, שלילד יש ערך פחות ביחס להודעת דואר אלקטרוני. אם שאומרת לילדים לצאת החוצה לשחק, אב שאומר שהוא צריך להתרכז במטלה למשך חצי השעה הקרובה – אלו תגובות סבירות לחלוטין לדרישות הרבות והמתחרות בחיים של אדם מבוגר. אך מה שמתחולל היום הוא עלייתה של תופעה שאפשר לכנות בשם "טיפול שאי-אפשר לצפות אותו", הנשלט על ידי הצפצופים והגירויים שבאים מן הסמרטפונים. נראה שהגענו למודל הגרוע ביותר שאפשר לדמיין מבחינת הורות – מודל שבו ההורה נוכח תמיד, פיזית, ובכך חוסם את האוטונומיה של הילדים, אבל הנוכחות הרגשית שלו מתרחשת רק בהבזקים שאינם צפויים.

תיקון המצב אינו עתיד להיות קל, במיוחד כשלעניין מצטרפים שינויים דרמטיים בתחום החינוך. ילדים קטנים רבים יותר מאי-פעם (כשני שלישים מבני הארבע) נמצאים במסגרת טיפולית מסודרת כלשהי, ומגמות חדשות בתחום החינוך בילדות המוקדמת מלאו רבות מהכיתות שלהם בשיעורים מתוכננים ביותר, העוקבים אחר תסריט מוגדר, שיעורים משעממים, שבהם המבוגר (מורה, מטפל, גננת וכו') מדברים אל הילדים, באורח חד-צדדי. בסביבות כאלו, לילדים יש אפשרויות מעטות בלבד לשיחה ספונטנית.

מבט אל המציאות. תצלום: פטריק טומאסו

ילדים קטנים יעשו הרבה מאוד כדי למשוך את תשומת-לבו של מבוגר שדעתו מוסחת, ואם איננו משנים את התנהגותנו, הם עושים זאת עבורנו

חדשה טובה אחת היא שילדים קטנים מחווטים כך שהם ישיגו מהמבוגרים את מה שהם צריכים, כפי שרובנו מגלים בפעם הראשונה שמבטנו המוסט נמשך בחזרה בחדות על ידי זוג ידיים שמנמנות ומלאות תוכחה. ילדים קטנים יעשו הרבה מאוד כדי למשוך את תשומת-לבו של מבוגר שדעתו מוסחת, ואם איננו משנים את התנהגותנו, הם עושים זאת עבורנו. לכן, אנו יכולים לצפות לעלייה חדה בהתקפי הזעם, ככל שהפעוטות של היום יתקרבו לגיל בית הספר. אך בסופו של דבר, ילדים עלולים לוותר. כמו שאומרים: צריך שניים כדי לנהל שיחה, לרקוד או ליצור כל סוג של תקשורת. מחקרים שנערכו בבתי יתומי ברומניה הראו לעולם שיש גבול למה שמוחו של תינוק מסוגל לעשות כשאין לו שותף בעל רצון. האמת היא שאנחנו לא ממש יודעים עד כמה ילדינו עתידים לסבול כשאיננו נעשים מעורבים ואיננו מתקשרים.

מובן שגם המבוגרים סובלים ממצב הדברים הנוכחי. רבים בנו את חייהם סביב ההנחה האומללה שהם יכולים להיות תמיד במצב פעולה – לעבוד תמיד, להיות הורים פעילים תמיד, להיות זמינים תמיד לבן או בת הזוג, להוריהם שלהם ולכל אדם אחר שעשוי להזדקק להם, ויחד עם כל אלו גם להיות מעודכנים בחדשות, וגם לזכור, בעודם פוסעים לעבר המכונית, שצריך להזמין מצרכים מהסופרמרקט המקוון. המבוגרים תקועים במקבילה הדיגיטלית של שלב הסחיטה בתכנית של מכונת הכביסה.

בנסיבות כאלו, קל יותר למקד את החרדות שלנו בזמן המסך של הילדים שלנו מאשר לשים בצד של המכשירים האלקטרוניים שלנו עצמנו. אני מבינה היטב את הנטייה הזאת. בנוסף לתפקידים שלי כאם וכהורה-אומנה, אני גם האפוטרופוסית האימהית של כלב תחש בגיל העמידה, הסובל מעודף משקל. ואני בהחלט מעדיפה להיות אובססיבית ביחס לצריכת הקלוריות של הכלב שלי, ולהגביל אותו לדיאטה משעממת של מזון לכלבים עשיר בסיבים, מאשר לטפל במשטר האכילה שלי ואולי אף לוותר (ישמור אותי האל) על מאפה הקינמון שאני אוכלת בבוקר. מבחינה פסיכולוגית, מדובר במקרה קלאסי של השלכה – ההעתקה המתגוננת של הכשלים שלי עצמי אל אחרים, שלמעשה אין עליהם אשמה של ממש. בכל הקשור לזמן מסך, רובנו צריכים להפחית מאוד את הנטייה שלנו להשלכה.

אם נהיה מסוגלים להשתלט על "הפרעת הטכנולוגיה" שלנו, כפי שפסיכולוגים אחדים כינו את הבעיה (ובאנגלית "technoference"), סביר מאוד שנגלה שיש ביכולתנו לעשות הרבה יותר למען ילדינו, פשוט על ידי כך שנעשה פחות, ללא קשר לרמת בתי הספר שלהם או למספר השעות שאנו מקדישים להם. הורים צריכים לתת לעצמם רשות לסגת מן הלחץ החונק להיות הכול עבור כל האנשים סביבם ובמעגלים הרחבים יותר. קדימה, שימו את הילד באזור משחקים! תפסיקו להיראות כמו צופים במשחק כדורגל. הילד שלכם יסתדר יופי. אבל כשאתם כן איתו, תניחו כבר בצד את הטלפון הארור שלכם.

אריקה כריסטאקיס (Christakis) היא מחברת הספר  The Importance of Being Little: What Young Children Really Need From Grownups.

Copyright 2018 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: עגלת תינוקות. תצלום: Westend61, אימג'בנק / גטי ישראל