ילד שלי בודד

מדיניות הילד האחד של סין חיבלה באכזריות בחייהם של המוני אנשים, אולי יותר מכל מדיניות ממשלתית אחרת בעולם. במערב רואים בה בדרך כלל צעד הכרחי לבלימת פיצוץ האוכלוסין בסין וצמצום העוני, גם אם חושבים שהוא קיצוני מדי. אך האמת היא שמדובר בצעד בלתי הכרחי שהוביל להזדקנות מהירה של אוכלוסיית סין וכפועל יוצא – לפגיעה אפשרית בעתידה הכלכלי של המדינה.

החוקר וונג פֶנְג הכריז כי מדיניות הילד האחד היא המדיניות הגרועה ביותר של סין, אף יותר ממהפכת התרבות או מ"הקפיצה הגדולה קדימה" (שהובילה לרעב החמור בתולדות העולם). מדיניות הילד האחד פירקה משפחות והרסה חיים בקנה מידה עצום, ואף על פי שבאופן רשמי היא הופסקה בסתיו [2015], השלכותיה עודן מורגשות בחיי הסינים ובחייהם של 120,000 התינוקות הסינים שאומצו בארצות הברית ובמדינות מערביות נוספות.

מדיניות הילד האחד של סין הייתה צעד בלתי הכרחי שהוביל להזדקנות מהירה של אוכלוסיית סין ולפגיעה בעתידה הכלכלי של המדינה.

קולות רבים בסין ובמדינות אחרות טוענים כי התינוקות המאומצים האלה, שרובם בנות, ממילא לא היו רצויים בחברה הסינית השוביניסטית. הם טוענים שהוריהן נטשו אותן. הילדות האלה, שכעת כבר הגיעו לגיל ההתבגרות או לשנות ה-20 לחייהן, צריכות לדעת שהמצב מורכב הרבה יותר. חלק גדול מהן נשלח לאימוץ לא מכיוון שהוריהן אינם אוהבים זה את זה, או מכיוון שהחברה הסינית היא מיזוגינית, אלא בגלל מדיניות ממשלתית שהרסה משפחות.

ילדים סיניים משחקים. תצלום: ז'ואן וילה

אם את ילדה בת 12 ממוצא סיני (ומתוחכמת לגילך) הקוראת את המאמר הזה בביתך האמריקני המאמץ, ייתכן שאת שֶׁנְגְשׁי בת ה-12 שעליה מסופר בספר China’s Hidden Children מאת קיי אן ג'ונסון מהמפשייר קולג'. סיפורה של שנגשי ממחיש את השלכותיה האמיתיות של מדיניות הילד האחד ומראה כיצד ילדים רבים כל כך לא "ננטשו" במובן המקובל של המילה.

מנהיגי סין ערכו ישיבות פנימיות שבהן דמוגרפים וכלכלנים הזהירו מפני ירידות מהירות מדי, ומומחה אף טען שהתוצאה תהיה "טרגדיה נוראה".

שׁוּ גואנגוון ואשתו, ג'יאנג ליפנג, הם תושבי כפר שהביאו לעולם בן ב-1994. למדיניות הילד האחד – שאותה החילה הממשלה המרכזית ב-1980 – יש שם מטעה. בנסיבות מסוימות מותר ללדת ילד שני ואפילו שלישי: אילוּ שו וג'יאנג היו מביאים תחילה בת, הם היו עשויים לקבל אישור להביא לעולם ילד נוסף לאחר מספר שנים. אך מכיוון שילדם הראשון היה בן, בזאת נגמר הסיפור עבורם. עם זאת, שניהם רצו ילד נוסף, וג'יאנג רצתה במיוחד בת. אז הם החלו לרקום תוכנית.

כל הנשים הנשואות הפוריות באזור שלהם נדרשו להשתין בכוס מדי שלושה חודשים כדי לבדוק אם הן בהיריון. תוצאה חיובית הייתה עלולה לאלץ אותן לעבור הפלה בכפייה. כל זוג שניסה להתחמק מהבדיקה הסתכן בקנס, בהרס בית המשפחה ובעיקור בכפייה. אך כשג'יאנג הרתה ב-2003, היא ובעלה החליטו בכל זאת לא להפיל. הם קיוו שתיוולד להם בת. ג'יאנג הביאה עמה בחשאי שתן טרי של חברה לבדיקת ההיריון והשתמשה בו כדי לקבל תוצאה שלילית. בחודשים הבאים היא התחבאה בבית אמהּ וילדה שם. ג'יאנג ושו החליטו לקרוא לתינוקת שֶׁנְגְשׁי (שם שמשמעותו ניצחון – שמה האמריקני הוא Victory) כיוון שהיא נולדה נגד כל הסיכויים. הם החליטו שאם הרשויות יתחקרו אותם, הם יטענו שהם מצאו אותה בחוץ ואספו אותה לביתם.

לרוע המזל, פקיד חדש נשלח לאזור שלהם במסגרת החמרה בחזית התכנון המשפחתי. הממשלה הודיעה שהיא תקצץ את משכורתם של הפקידים אם ייוולדו תינוקות בלתי מורשים בתחומי האחריות שלהם. ראש הכפר, לדוגמה, איבד חצי ממשכורתו מסיבה זו. הפקיד החדש הבטיח פרס בשווי 380 דולר, שיוענק באנונימיות, לכל מי שדיווח על תינוק שנולד בניגוד לתקנות. מישהו דיווח על שנגשי, ושבעה גברים באו יום אחד לבית המשפחה וכיתרו אותו. הם חטפו את שנגשי בזמן שישנה ולקחו אותה בכלי רכב של משרד התכנון המשפחתי.

במשך שמונה שעות בכו שו וג'יאנג בפני פקידי המשרד והתחננו לקבל בחזרה את בתם. הם הודו ששנגשי היא בתם הביולוגית ואמרו שהם מוכנים לעשות כל דבר כדי לקבל אותה בחזרה. שו הבטיח לשלם את הקנס המרבי על לידה בלתי חוקית. הפקידים סילקו אותו, אז הוא אמר שהוא ילווה כסף וישלם כפול. הפקידים עדיין סירבו. הם אמרו ששנגשי תילקח לבית יתומים, והכריחו את שו לחתום על מסמכים שבהם הוא מצהיר רשמית שהוא מצא אותה בשדות – אך עדיין הייתה תקווה שהם יוכלו לאמץ אותה למחרת מבית היתומים.

ג'יאנג ושו נשארו ערים כל הלילה והגיעו לבית היתומים כשהוא פתח את שעריו למחרת בבוקר. הם הסבירו שהילדה שהגיעה בלילה היא שלהם, ושהם רוצים לאמץ אותה רשמית. בית היתומים לא הרשה להם להיכנס. ג'יאנג ושו התחננו אך אפילו לא זכו לראות את שנגשי. הם שלחו קרובי משפחה לנסות לאמץ את הילדה, אבל גם הם נדחו. ייתכן שבית היתומים העדיף לשלוח את שנגשי לחו"ל כי זרים שילמו יותר על אימוץ ולעתים קרובות הרעיפו מתנות על בית היתומים בהכרת תודה.

"במשך חודשים רבים בקושי הצליחה ג'יאנג לאכול או לדבר. היא בכתה כל היום וכל הלילה", כותבת ג'ונסון. "בני משפחתה חששו לבריאותה הגופנית והנפשית. בלילות הייתה חולמת שהילדה שוב איתה, שחייה מאושרים ונורמליים. ואז היא הייתה מתעוררת בבהלה ומבינה שהמציאות היא סיוט. נדרשו לג'יאנג כמעט שלוש שנים 'להשקיט את לבה' ולהמשיך הלאה. היו לה בן נפלא ובעל, והיא הייתה צריכה לחזור לחיים".

שנגשי נשארה בבית היתומים יותר משנה, עד שמסמכי האימוץ טופלו ואושרו. קשה לתאר כמה טראומתיים היו כל האירועים האלה עבור הילדה, שנחטפה מהוריה האוהבים ושוּכּנה בעריסה בבית יתומים. לבסוף אימץ אותה זוג אמריקני חשוך ילדים ממעמד הביניים. יש שיטענו כי היא גדלה בארצות הברית עם אהבה ותמיכה כלכלית וזכתה להשכלה טובה יותר והזדמנויות רבות יותר משהייתה מקבלת בסין. אך היא עדיין נחטפה: אני מקווה שהיא אינה חושבת, כמו ילדים סינים מאומצים אחרים, שהוריה המיזוגינים "נטשו" אותה רק בגלל המין שלה.

ילד סיני נכה בבית יתומים. תצלום: וון-יאן קינג

הספרים שאני בוחן כאן הם מחקרים צורבים, חשובים ורהוטים מאוד של מדיניות הילד האחד של סין. ספרה של מיי פונג, One Child, הוא סקירה מקיפה, ו-China’s Hidden Children של קיי אן ג'ונסון מתמקד בסוגיית האימוץ. מדיניות הילד האחד, בניגוד לטעויות המדיניות האחרות של סין, לא נולדה מתוך הקנאות או האידיאולוגיה של יושב הראש מאוֹ. למעשה, כשסין החליטה לאמץ את המדיניות הזו, היא שחררה את עצמה מהמאואיזם.

מאו עשה בעבר את הטעות ההפוכה, כשחשב שאין צורך לעסוק בתכנון משפחתי. בשנות ה-50, כשמָא יינצ'ו, נשיא אוניברסיטת פקין שרכש את השכלתו בארצות הברית, הציע שסין תנסה לצמצם את גידול האוכלוסין המהיר שלה, מאו פיטר אותו. אך כפי שכותבת פונג, לשעבר כתבת הוול סטריט ג'ורנל בסין, בתחילת שנות ה-70 אימצה סין מדיניות תכנון משפחתי וולונטרית מצליחה שסיסמתה "ילד אחד זה לא פחות מדי, שניים זה בסדר גמור, שלושה זה יותר מדי". תוך כעשר שנים הצליחה המדיניות, ללא כפייה, להפחית את ממוצע הלידות לאישה משש לשלוש – הישג מרשים ביותר. מעטים מודים כי הצניחה הגדולה ביותר בשיעור הילודה הסיני לא נבעה ממדיניות הילד האחד, אלא התרחשה בשלב מוקדם יותר כתוצאה מקמפיין זה של אמצעי מניעה וולונטריים. לוּ הקמפיין היה ממשיך, שיעורי הילודה בסין היו ממשיכים לצנוח, כפי שקרה במדינות אחרות באסיה (הממוצע במלזיה כיום הוא פחות משתי לידות לאישה. בבנגלדש הוא עומד על 2.2).

מנהיגי סין רצו ירידות חדות יותר. הם ערכו ישיבות פנימיות שבהן דמוגרפים וכלכלנים הזהירו מפני ירידות מהירות מדי, ומומחה בשם ליאנג ג'ונגטאנג טען שהתוצאה תהיה "טרגדיה נוראה". לא זה מה שההנהגה רצתה לשמוע, וחברי הפוליטביורו דילגו בקלילות מתכנון מרכזי של הכלכלה לתכנון מרכזי של גודל המשפחה. ב-25 בספטמבר, 1980, שלחה המפלגה הקומוניסטית של סין מכתב פתוח לחבריה וביקשה מהם להגביל את עצמם לילד אחד בלבד. הייתה זו ההכרזה הראשונה על מדיניות הילד האחד, ומשם היא התרחבה במהירות: נוספו לה עיקורי-חובה והפלות בכפייה, ולעתים גם חטיפה ומכירה של ילדים שנולדו בניגוד לחוקים. פונג כותבת שזה היה "הניסוי החברתי הרדיקלי ביותר בעולם, שנמשך 35 שנה וממשיך להשפעה על התנאים שבהם נולד, חי ומת אחד מכל שישה אנשים בעולם".

דנג שׂיאוֹפּינג עלה לשלטון רק זמן קצר לפני כן, ב-1978, ופתח את סין למערב. במדינות המערביות הייתה סימפתיה רבה לניסיונות הסיניים להביא מודרניזציה למדינה ולמתן את גידול האוכלוסין. היה ברור שלסין יש בעיית אוכלוסין חמורה. ספרו של פול ארליך, The Population Bomb (ראה אור ב-1968), זעזע את המערב, ובתקופת דנג כבר הסכימו ליברלים ושמרנים גם יחד כי יש צורך בצעדים גלובליים לפיקוח על גידול האוכלוסין. באותה תקופה הרפובליקנים תמכו נחרצות במימון אמצעי מניעה ובקרת ילודה בבית ובחו"ל, וסגן הנשיא הרפובליקני, ג'ורג' בוש, אף זכה לכינוי “Rubbers” (סלנג לקונדומים) על תמיכתו בתכנון משפחתי.

לכן אנשים רבים הנהנו בהסכמה כשסין הכריזה על מדיניות הילד האחד, גם אם תוך זמן קצר החלו לצוץ דיווחים על פגיעה באזרחים. מייקל וייסקופף מוושינגטון פוסט היה ראוי לזכות בפוליצר על דיווחיו המחרידים בתחילת שנות ה-80, שבהם תיאר את האכזריות הרבה שבה המדיניות יושמה. סטיב מוֹשֶׁר (Mosher), דוקטורנט מסטנפורד, ניסה להזהיר מפני הבריונות של המדיניות החדשה, אך סטנפורד סילקה אותו מהלימודים, לכאורה מתוך כבוד לסין. האוניברסיטה האשימה אותו בהתנהגות בלתי הולמת, אף על פי שאין ספק כי היא הייתה הולמת הרבה יותר מההתנהגות שמושר ניסה לעצור.

במבט לאחור, התומכים מהמערב צדקו לגבי הצורך לבלום את גידול האוכלוסין בסין – אך הם לא הבחינו באכזריות של מדיניות הילד האחד. אחת הסיבות לכך היא שסין הסתירה את מקרי ההתאכזרות והעמידה פנים שמדובר במדיניות וולונטרית ביסודה שנאכפת בקנסות ולא בכוח. סין ותומכיה הציגו את המדיניות כאילו הייתה מס בעל אופי מערבי שמטרתו לתת תמריצים להתנהגויות אחדות ולהרתיע מפני אחרות. התרמית הזאת הייתה אפשרית כי הפגיעות החמורות ביותר התרחשו בכפרים. לאינטלקטואלים העירוניים שהיו בקשר עם המערב הייתה מוטיבציה מעטה לפעול בניגוד למדיניות, וגם היה סיכוי קטן יותר שהם ייענשו בחומרה במידה שהם כן עשו זאת.

למעשה, מרבית האליטה העירונית הסינית תמכה במדיניות הילד האחד. קשה לסמוך על סקרי דעת קהל בסין, אבל אחד הסקרים הראה כי התעמולה הממשלתית שכנעה את רוב התושבים הסינים באשר הצורך במדיניות החדשה. פעילי זכויות אדם נלחמו על חופש הביטוי, אבל לרוב לא עסקו בסוגיית התכנון המשפחתי. אחד מיוצאי הדופן היה צ'ן גואנגצ'נג, עורך דין עיוור שבעצמו היה תושב כפר, וזעם על הזוועות שנגרמו לשכניו. בספר זיכרונותיו, שראה אור לאחרונה, הוא מספר כיצד ייצג לקוחות כמו גבר בן 59 שנחטף על-ידי פקידי התכנון המשפחתי שחיפשו אחר בתו, כיוון שהם רצו לעקר אותה בניגוד לרצונה. הם חקרו אותו, וכשהוא אמר שהוא אינו יודע איפה בתו נמצאת, הם הכו אותו עד שאיבד את ההכרה, ובסופו של דבר השליכו את גופתו מכוסה הדם, ליד גשר.

ילדה בכפר בסין. תצלום: הרלד גרובן.

אני גרתי בסין בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, כשהייתי ראש משרד ניו יורק טיימס בבייג'ינג. בתחילה היה לי יחס אמביוולנטי כלפי מדיניות הילד האחד: כן, היא הייתה נוקשה, אבל היא גם צמצמה את גידול האוכלוסין והעלתה את רמת המחייה. ואז התחלתי להיתקל במקרים חמורים ביותר, כמו תקיפתה של לי צ'יוליאנג, בחורה בת 23 ממחוז חונאן. בסוף 1992 הופיעו פקידי התכנון המשפחתי בביתה כשהייתה בחודש השביעי להיריון. היה לה אישור רשמי להיריון, והיא לא עברה על שום חוק. אבל לפקידים הייתה מכסה לא מנוצלת של לידות ל-1992, והם חששו שב-1993 יהיה מספר רב מדי של לידות. מכיוון שהם היו נענשים בקיצוץ במשכורת או בהעברה לתפקיד זוטר במקרה של חריגה ממכסת הלידות ב-1993, הם הקימו צוות שאיתר נשים בהיריון מתקדם וניסה לזרז בכוח את הלידות שלהן.

"המצב הבריאותי של כלתי לא טוב, ויכול להיות שהיא לא תצליח להיכנס שוב להיריון", התחננה בפניהם חמותה של לי צ'יוליאנג. "תרשו לה ללדת ילד אחד, מישהו שידאג לה ולבן שלי כשהם יזדקנו. לא משנה אם זה בן או בת. אחרי הלידה, היא תלך לעשות עיקור". הפקידים לא הקשיבו לה. הם לקחו את לי למרפאה והורו לרופא לזרז את הלידה. הרופא מחה בפניהם שהיא חלשה מדי, אבל הם הורו לו להמשיך. לי דיממה, התעלפה וכמעט מתה. הרופאים הצילו את חייה, אבל היא נותרה נכה. התינוק מת לאחר תשע שעות.

סין טוענת שמדיניות הילד האחד חסכה 400 מיליון לידות ב-35 שנים, אך זוהי הגזמה פרועה. דמוגרפים מעריכים שבפועל נמנע חצי ממספר הלידות הזה, ואולי פחות. התועלות הכלכליות היו צנועות בלבד. פונג מצטטת בספרה כלכלן שמעריך כי המדיניות תרמה כעשירית נקודת אחוז מדי שנה לצמיחה הכלכלית של סין. בפועל מדובר בחישוב מורכב. ירידה בילודה מניבה רווח דמוגרפי משמעותי לצמיחה הכלכלית, אך מדובר ברווח זמני בלבד. מכיוון שיש פחות ילדים, נתח גדול יותר מהאוכלוסייה משתתף בשוק העבודה. אבל כשאותו חלק ניכר מהאוכלוסייה מגיע לגיל פרישה, כפי שמתחיל לקרות כעת בסין, נגרם למדינה נזק כלכלי השקול לרווח הזמני המקורי. האוכלוסייה של סין מזדקנת וכוח העבודה מתחיל להצטמק, והוא ימשיך להצטמק ללא הפסקה. התחזיות אומרות כי ב-2050 רבע מאוכלוסיית סין תהיה מעל גיל 65, ועד 2100 היא עלולה להצטמק במאות מיליוני אנשים, ואולי אף בחצי. ההצטמקות הזאת פוגעת בביצועים הכלכליים.

ההעדפה המסורתית לבנים רק החריפה את תוצאותיה של מדיניות הילד האחד. הבן הבכור שלי נולד בזמן שאשתי ואני גרנו בבייג'ינג, וחלק מחברינו הסינים היו מבררים קודם כול מה מינו של התינוק, ומברכים רק לאחר שהם גילו כי מדובר בבן. בעבר היה נהוג לקרוא לבנות בכורות בשמות כמו "לַאידי" או "יינְדי", שמשמעותם "הביאי אח צעיר". לכן במסגרת המדיניות החדשה, הורים לא תמיד רצו "לבזבז" את המכסה המוקצה להם על בת.

לאחר שהשימוש באולטרסאונד החל להתפשט בראשית שנות ה-90, היה מקובל לשחד את מפעיל האולטרסאונד כדי לגלות את מין העובר ולבצע הפלה אם זו בת. אחד מעמיתיי הסינים ואשתו קיבלו אישור להביא ילד והם היו מאושרים כשהיא נכנסה להריון. אך זמן קצר לאחר מכן הוא הסביר לי שאשתו החליטה לעשות הפלה בכל זאת, והיה ברור שהם גילו באמצעות אולטרסאונד שזו בת. הם העדיפו לנסות להביא בן. פחות משנה לאחר מכן היא נכנסה שוב להיריון, הפעם עם בן.

החלטות מסוג זה הובילו להטיה פרועה של יחס המינים בלידה – 118 בנים נולדו על כל 100 בנות. כתוצאה מכך, מיליוני בחורים צעירים הפכו ל"גוּאנְג גאן", שפירושו "ענף עירום", מבוי ביולוגי סתום. הם לעולם לא יוכלו להתחתן, ולא ברור כיצד תיראה חברה עם עודף זכרים גדול כל כך. לפני 12 שנה כתבו החוקרות ואלרי הדסון ואנדראה דן בור ספר פרובוקטיבי בשם Bare Branches ("ענפים עירומים"). הספר עוסק בעודף הזכרים בסין, הודו ומדינות אסייתיות אחרות. הן מציינות כי חברות בעלות עודף זכרים הן לרוב אוטריטריות ואלימות, ושממשלותיהן מנסות להתאים את עצמן למצב הדמוגרפי בעזרת פעולות מיליטריסטיות. יש החושבים כי התקיפות הלאומנית הגוברת של סין בכל הקשור לסכסוכים הטריטוריאליים סביב האיים בים סין הדרומי משקפת, בחלקה, את ריבוי כרומוזומי ה-Y חסרי המנוחה.

במובנים מסוימים, עודף הגברים העצים את הנשים הסיניות (אני נזכר שהמדינה הראשונה בארצות הברית שהעניקה זכות הצבעה לנשים הייתה וויומינג. במדינה היה עודף גברי עצום, והענקת זכות ההצבעה הייתה טקטיקה שמטרה לפתות נשים לעבור לגור שם). באופן מסורתי, הורם סינים השקיעו יותר בבניהם מאשר בבנותיהם, אך כתוצאה ממדיניות הילד האחד ישנן יותר בנות יחידות שהוריהן מסורים באופן מלא להשכלתן והצלחתן. מיעוט הנשים נותן להן גם יתרון במשא ומתן על נישואים מסורתיים. בשוק הנישואים הסיני ישנה ציפייה שהגבר יבוא עם בית, ולעתים הוא נדרש לשלם מוהר, או "צָאילי", של אלפי דולרים לארוסתו או למשפחתה. כעת צצה בסין תופעה חדשה של כלות נמלטות, שמקבלות "צאילי" גבוה ונעלמות.

המחסור בכלות הוליד תופעות משונות ומטרידות אף יותר: בובות של נשים בגודל טבעי הנמכרות ב-5,000 דולר ומעלה. "אם חסרות בסין נשים, למה לא לייצר נשים?", מסבירה פונג. היא מראיינת יצרן שהתנסה בתחליפי עור (סיליקון וגומי), שיער (סינתטי ואנושי) וגדלי חזה (C עד EE). "הן באמת נועדו להחליף את האישה האמיתית", אמר וינסנט חָה, בעליו של המפעל, והוא גאה בעמידות של מוצריו. "הפטמות – הן איכותיות מאוד", אומר חה. הוא צובט פטמה ומושך אותה כדי להוכיח לפונג את טענתו. "פטמות רגילות לא היו עומדות בזה".

באוקטובר 2015 ביטלה סין באופן רשמי את מדיניות הילד האחד והודיע שמעכשיו היא תתיר שני ילדים לזוג. לא ברור כיצד המדיניות החדשה תיושם, או אם זה סופם של העיקורים וההפלות הכפויים. אולי מוטב לראות בצעד הזה ריכוך של המדיניות האלימה הקיימת, במקום להעמיד פנים שהיא בוטלה. אך יש להודות שבעשרות השנים האחרונות הציפיות השתנו, ושמשפחות סיניות בימינו, בייחוד משפחות עירוניות, מסתפקות בשמחה בילד אחד או שניים, גם אם מדובר בבנות. סקר מצא ש-60 אחוז מהזוגות שהביאו לעולם ילד אחד בלבד אומרים כי הסיבות לכך אינן קשורות למדיניות הממשלתית. המכשול המרכזי הוא עלות גידול הילדים.

מבחינת שאר העולם, ההשלכה העיקרית של מדיניות הילד האחד היא מספר הילדים הסינים שאומצו במערב. ג'ונסון מציינת שבסין יש מסורת ארוכת שנים של אימוצים בלתי רשמיים, ושיותר תינוקות סיניים אומצו בתוך סין מאשר מחוץ לה. אבל סין החריפה את תנאי האימוץ במדינה מכיוון שזוגות השתמשו בהם כדי לעקוף את מדיניות הילד האחד – הורים שיכנו את בנותיהם הבכורות אצל קרובי משפחה ובינתיים ניסו שוב להביא לעולם בן (שיטה נוספת הייתה לנצל את העובדה שאי אפשר לקנוס הורים על תאומים: זוגות אחדים החביאו את הילד הראשון, וכשהשני נולד כשנה לאחר מכן, הם היו מדווחים עליהם יחד כתאומים).

ג'ונסון מספרת על אישה בשם גאו ואנרוּ, אם לבן יחיד, שהרתה שוב. משפחתה לחצה עליה להפיל כי לידה בלתי חוקית הייתה מובילה לפיטורי בעלה, לקנס גדול ולעיקור בכפייה. אבל גאו רצתה ילד נוסף, ובעיקר רצתה בת. בסופו של דבר היא ילדה את בתהּ בחשאי בבית אמה. לא היה שום סיכוי שהיא תוכל לשמור את הילדה בלי שבעלה יאבד את עבודתו. לכן בני המשפחה לקחו את התינוקת אל קרובת משפחה שבעצמה רצתה בת, השאירו את התינוקת על מפתן ביתה, ואז הציתו זיקוקים כדי שהיא תפתח את הדלת ותמצא אותה.

בתחילה הכול התנהל לפי המתוכנן: הקרובה טיפלה בילדה וגידלה אותה, והיה נדמה שאף אחד אינו יודע מי האֵם האמיתית. אבל כשהילדה הייתה בת ארבע, רשויות התכנון המשפחתי גילו את קיומה. הם רצו לסלק אותה מתחום השיפוט שלהם, כדי שהיא לא תיחשב במסגרת המכסה. האם המאמצת התעמתה עם גאו ושאלה אותה אם היא האמא, ואם היא מוכנה לקחת את הילדה בחזרה. גאו הכחישה, והמשפחה המאמצת שילמה קנס כבד לרשויות כדי לשמור את הילדה. דאו ובעלה שלחו להם בחשאי כסף, דרך צד שלישי, כדי לכסות את הקנס. לאחר מכן בעלה של גאו חלה בסרטן. הוא גסס. האם המאמצת לקחה את הילדה לבקר אותו בבית החולים: היא ובעלה הבינו שהוא האב הביולוגי ורצו שיראה את בתו לפני שהוא מת. שנים לאחר מכן, כשהילדה התחתנה, הוריה המאמצים הזמינו את גאו לחתונה. מפינת האולם היא צפתה בבתה מתחתנת.

לעתים קרובות אומרים שבנות אינן זוכות לאהבה בסין, שהן ננטשות מסיבות תרבותיות, ושזו הסיבה שילדות רבות כל כך נאלצו למצוא מקלט בארצות הברית. אין ספק שסין היא חברה פטריארכלית ביסודה, אבל אני חושב שהטענה כי הילדות האלה ננטשו על-ידי הורים קשי לב, היא פשטנית.

זוג מצפה לילד, סין. תצלום: Ladynow

אחד הסיפורים שריגשו אותי בספרה של ג'ונסון הוא סיפורם של לי רונג וונג אייִנג, בני זוג בגיל העמידה שבנם היחיד, בן ה-15, מת בטביעה. האובדן שבר אותם. ערב אחד צעד לי בסמוך למזבלה ושמע בכי קלוש של תינוק. הוא חיפש ומצא תינוקת קטנטנה שבקושי הייתה בחיים. ככל הנראה מישהו השאיר אותה שם למות. לי לקח אותה ורץ לביתו כי פחד שהיא תמות בזרועותיו. הוא ואשתו חיממו אותה והאכילו אותה באבקת חלב. הם נשארו ערים לסירוגין כדי להשגיח עליה ולדאוג לה. וונג ולי השתמשו בכל חסכונותיהם כדי לשלם את עלויות הטיפול הרפואי ולנסות לשדל את הרשויות לרשום אותה כתושבת העיר, כיוון שמדובר בתנאי מקדים להרשמה לבית הספר. הפקידים סירבו, ולי התרגז. הוא אמר שהוא ואשתו חסכו לרשויות את עלויות גידול הילדה. "אולי הממשלה הייתה מעדיפה שהיא תמות במזבלה", הוא אמר.

בסופו של דבר השיגו וונג ולי את האישורים הנדרשים, והילדה גדלה והתכוננה למבחני הכניסה לאוניברסיטה. הוריה מכרו את ביתם ועברו לבית קטן יותר כדי לממן את לימודיה האקדמיים. הילדה קרובה אליהם מאוד, והיא חוששת שהוריה מקריבים יותר מדי למען השכלתה. וונג ולי מעולם לא אמרו לה שהיא מאומצת כי הם חוששים שהתגלית תפגע בביטחון העצמי שלה. בעזרת מעט משאבים ושפע אהבה בנו וונג ולי משפחה מאמצת חזקה ומלוכדת יותר ממשפחות עשירות רבות במדינות מערביות.

אך לעתים קרובות הרשויות מחבלות בדחפים ההוריים האלה. אמנם לא מדובר במדיניות ממשלתית רשמית, אך במקרים קיצוניים אחדים בחונאן וגוויג'וּאוּ, רשויות התכנון המשפחתי חטפו בכוח ילדים שנולדו בניגוד למדיניות ומכרו אותם לבתי יתומים. חלק מהילדים האלה הגיעו לבתים אמריקנים, זאת לפי מגזין צאישין הסיני.

אב מאמץ אמריקני אמר לפונג, בשעה שהוא ומשפחתו תלו קישוטים על עץ חג המולד, "לא יכולתי שלא להסתכל על הבת שלי ולחשוב, 'אם היא לא הייתה נשלחת לאימוץ, היא הייתה עלולה להיות זו שמייצרת את הקישוטים האלה במפעל מקום לתלות אותם'". יכול מאוד להיות. אבל אין סיבה שהילדים המאומצים האלה יחשבו שהם ננטשו על-ידי הורים שלא רצו אותם.

גם אם מדיניות הילד האחד נבעה מכוונה חיובית, עדיין מדובר בתוצר של גישה שלטונית טוטליטרית המפר את זכויות האדם הבסיסיות ביותר – והיא גם לא הייתה הכרחית כיוון שהמדיניות הוולונטרית שקדמה לה כבר קיצצה את שיעורי הילודה. הנה ההספד של ג'ונסון למדיניות הילד האחד:

"אפשר רק לקוות שלאחר יותר מ-30 שנה, עם פריון לאומי תת-החלפתי בשני מפקדי האוכלוסין האחרונים, המדיניות שהעיבה על המדינה, צילקה ילדים והענישה הורים, הגיעה סוף סוף לקצה ומצאה את מקומה בפח הזבל של ההיסטוריה לצד פרקטיקות אחרות שהתגלו, בדיעבד, כזוועות".

ספרו האחרון של ניקולס ד. קריסטוף, שאותו כתב עם אשתו, שריל ווּדאן, הוא A Path Appears: Transforming Lives, Creating Opportunity.

על הספרים

China’s Hidden Children: Abandonment, Adoption, and the Human Costs of the One-Child Policy, by Kay Ann Johnson, University of Chicago Press, 218 pp.
One Child: The Story of China’s Most Radical Experiment, by Mei Fong, Houghton Mifflin Harcourt, 250 pp.

תורגם לעברית במיוחד עבור אלכסון על ידי תומר בן אהרון