ילד של אבא

הדגש החזק על יחסי אם-ילד דחק הצידה את העיסוק בדמות האב בכתיבה הפסיכואנליטית. הזנחה זו מגדילה את הפער בין דמויות ההורים, הקיים ממילא
X זמן קריאה משוער: 24 דקות

שאלת מקומו של האב – לצד האם, בחיי ילדיו וכאדם – הנה אקטואלית היום יותר מתמיד. המציאות של המשפחה בחברה המערבית השתנתה ללא הכר בתוך חצי מאה. אותה משפחה שנוסדה באופן היסטורי על מנת לשרת את החברה ולהבטיח את המשכה הביולוגי והתרבותי הופכת מזה שנים למסגרת שבמרכזה עומד הפרט, צרכיו ורצונותיו, אחריותו וחובותיו. שינויים סוציולוגיים ניכרים מתחוללים בתפקידי ההורים, המתאפיינים ביתר הדדיות במילוי צורכי המשפחה – בין אם מדובר בצרכיה הכלכליים ובין אם מדובר במשימות גידול הילדים. השאלה שלא נשאלה בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה עולה במרכז השיח בין ההורים, ונשאלת גם על ידי פסיכולוגים: האם עושים האם והאב מלאכה זהה במלאכת גידול הילדים? התשובות רבות ומשתנות ממשפחה למשפחה, אך ברור למדי שחלוקת התפקידים המסורתית שנגזרה בעבר באופן אוטומטי מן ההבדלים המגדריים – כשהגבר היה המפרנס המרוחק והסמכות הפחות מעורבת רגשית, אשר רותמת את הילד למערך הנורמטיבי של החברה, בעוד האם מרוכזת בעיקר בבית ובילדים – שוב אינה ברורה ומובנת מאליה היום.

שינויים אלו מזמינים בדיקה פסיכולוגית מחודשת של נושא האב. מצד אחד מרחף איום ממשי על מקומו ונחיצותו במציאות המשפחתית – עקב ריבוי בגירושים, תנועות פמיניסטיות הנוקטות עמדות אנטי-פטריארכליות, הפריות מבחנה ומשפחות חד-הוריות המתנהלות ללא אב. לעתים יש תחושה כאילו אפשר להסתדר לגמרי בלעדיו. מצד שני מתחוללת תנועה הפוכה, דווקא בשל תרבות החיים הפחות פטריארכלית. אבות רבים אינם מזדהים באופן מלא עם התפקיד המסורתי שניתן להם בעבר, ולוקחים חלק בגידול ילדיהם מן ההתחלה, מלווים את ההיריון ומשתתפים בלידה. אבות הם לעתים הורה מגדל עיקרי, בתוך זוגיות או בלעדיה, למשל בעקבות גירושים או נטייה הומוסקסואלית. כל האבות הללו, אלו החיים בזוגיות ומקיימים אבהות פעילה או אלו החד-הוריים, רואים עצמם כמרכזיים בחיי ילדיהם וכחלק חשוב ובלתי נפרד מהם. תמורות אלו מאתגרות התבוננות חדשה במקומו של האב בהתפתחות הנפש, ומעלות שאלות לגבי דמותו.

השקפות פסיכולוגיות בעלות זיקה לפסיכואנליזה מייחסות לאב מקום רב יותר כהורה חשוב החל משנות ה-70 של המאה ה-20. הפסיכולוגיה של התפתחות הילד, למשל, אחרי שנים ארוכות של התמקדות באם המגדלת, החלה בשנים אלו חקירה אמפירית של השפעות האב, ובספרות החלו לדווח על תצפיות מבוקרות ועל מחקרי שדה המתייחסים אליו. מחקרים אלה ביקשו לבודד את האינטראקציות הייחודיות עם האב, להעריך את תפקידיו ולבחון את השפעותיו ותרומתו להתפתחותו של הילד מראשית חייו ובמהלך גידולו – במובנים חברתיים, אינטלקטואלים ורגשיים. יוגמן למשל, במחקר חלוצי לזמנו, מצא כי כבר בגיל חודש דפוסי האינטראקציה אב-תינוק יציבים ושונים מאלו של התינוק עם האם. ברוקס-גאן ולואיס, באותן שנים לערך, בדקו ילדים קטנים בשלב התפתחות השפה. הם מדווחים שהיכולת של ילדים לתת שם לתמונות של אבות מקדימה בכמה חודשים את היכולת לתת שם לתמונות של אימהות, ומציעים שהכניסות והיציאות של האב מחיי ילדיו, המאפיינות את רצף יחסיו אתם, מפתחות ומקדמות את התפתחות תהליכי ההסמלה וההפשטה.

במקום לחקור את תפקידי האב והפונקציות המיוחסות לו, החלה חקירה של השפעות נוכחותו ומעורבותו, כסימן להתייחסות אנושית ואישית יותר כלפיו

עם השנים מסתמן גם שינוי באופי המחקרים ובגישתם לאב, ומאמצע שנות ה-80 האב למעשה "התגלה" כאדם. במקום לחקור את תפקידי האב והפונקציות המיוחסות לו, החלה חקירה של השפעות נוכחותו ומעורבותו, כסימן להתייחסות אנושית ואישית יותר כלפיו. אייריני פלורי, חוקרת מאוקספורד אשר חקרה את ההשפעות ארוכות הטווח של מעורבות האב על ילדיו, מרכזת בספרה את ממצאיה וגם סוקרת את הספרות המחקרית המערבית בנושא אבות ודנה בה. פלורי מסכמת כי בעבר נהוג היה להתייחס לאבות כאילו מקומם בפריפריה של גידול הילדים, ולכן השפעתם וחשיבותם להתפתחות הילד נתפסה כקטנה מזו של האימהות. אבל מאמצע שנות ה-80, כשנושא מעורבותו של האב ונוכחותו הפך לנושא ה"חם" בין החוקרים ההתפתחותיים, התגלתה השפעתו הרבה על בריאותם הנפשית ויציבותם של ילדיו, על סיכוייהם לקשר זוגי עתידי ועל יחסם לעצמם ועמדותיהם כלפי אחרים. תחומים אלו, שנתפסו בעבר כאקספרסיביים או "רגשיים" (להבדיל מאינסטרומנטליים), וכמושפעים בעיקר מדמות האם המגדלת, נבחנים עתה בטבעיות גם ביחס לאבות.

אב נעלם ברקע

אב וילדו. באדיבות סימפל אינסומניה

הממצא העובר כחוט השני בתוצאות המחקרים ההתפתחותיים שפלורי מרכזת בספרה הוא שמעורבותו של האב נמצאת ביחס חיובי הדוק עם מעורבותה של האם, במשפחות שאין בהן קונפליקטים חמורים. ההורים בני זמננו מגלים מגמה ברורה של שוויון במעורבותם בגידול הילדים. מעורבות האב פוחתת במשפחות שבהן ישנם שברים וקונפליקטים בין בני הזוג, אבל גם אבות שאינם חיים בקביעות עם ילדיהם אך מעורבים בחייהם ומעניקים להם את תחושת הביטחון והחוויה ש"אבא נמצא שם" מצליחים ליצור אצל ילדיהם תחושה אבהית יציבה. למעשה, בכל המדדים הנבחנים במחקרים שפלורי מציגה – מדדים אובייקטיביים של תפקודי הילד והישגיו, מדדים סובייקטיביים הנוגעים לחוויותיו ולתחושותיו כלפי עצמו והעולם ומדדים בין-אישיים – מתגלה האב כהורה משמעותי וחשוב, שקרבתו ייחודית ואישית.

תיאורית ההיקשרות של בולבי, ששורשיה בפסיכואנליזה, ייחסה בתחילת דרכה מקום לאב כתומך באם (אשר נתפסה כאחראית להיקשרותו הבטוחה של הילד). בהשפעתה פותחה שיטת תצפית התנהגותית – "סיטואציית הזר" – שבה הילד משחק בנוכחותן ובהיעדרן של אמו ושל "זרה". בהדרגה יושמה השיטה גם לתצפיות עם אביו של התינוק (שככל הנראה נתפס תחילה כ"זר"). תצפיות אלה הובילו לסדרת מחקרים שהצביעו על כך שגם האבות חשובים כדמויות היקשרות בטוחות או לא בטוחות, לצד האם או בנפרד ממנה, וללא תלות בה. מארי טרז'ה ופיטר פונגי, פסיכואנליטיקאים וחוקרי היקשרות מרכזיים בני זמננו, סוקרים מחקרים משנים שונות ומדגישים את פונקציות האב כנוסך ביטחון כבר בחודשי החיים הראשונים של הילד וכמעודד עצמאות ונפרדות של הילד מאמו. טרז'ה ופונגי מסכמים את מסקנותיהם מנקודת הראות של תיאוריית ההיקשרות – אשר לטענת פונגי יונקת ממקורות הפסיכואנליזה אך בה בעת קרובה יותר למחקרים אמפיריים בשל ירושתה הפוזיטיביסטית.

הם טוענים שהמחקרים והתצפיות כבר מאירים את חשיבות הקשר הייחודי, הדינמי והאישי עם האב כמשפיע על התפתחותו העתידית של הילד, אך התיאוריות הפסיכואנליטיות הקיימות כיום, העוסקות בהבנת הנפש האנושית, עדיין אינן ממשיגות דיין ואינן מסבירות את הקשר הנצפה בין הילד ואביו. טרז'ה ופונגי מצביעים למעשה על נקודת חולשתה של ההמשגה הפסיכואנליטית בת זמננו הנוגעת לאב, אשר מתנהלת לאיטה יחסית לידע המצטבר והולך במחקרי הפסיכולוגיה ההתפתחותית.

הפסיכואנליזה, משחר היווסדה ועד היום, תמיד שאפה לחקור ולתאר תהליכים נפשיים לא מודעים, את מבני הנפש המורכבים ואת הסובייקטיביות האנושית. מושגים שהתיאוריה טבעה או פיתחה (כמו: הגנות, משאלות לא מודעות, נרקיסיזם, כוחות-אגו ועוד) שזורים בשפה המקצועית של מטפלים ויועצים ומחלחלים בעשורים האחרונים גם לתחומים כמו סוציולוגיה, פילוסופיה, פוליטיקה, אמנות ואף מדעי החיים. במובן זה הקריאה בטקסטים פסיכואנליטיים שוב אינה נחלתם של אנליטיקאים ומטפלים בלבד, אלא זוכה לעניין גם בקרב קוראים שוחרי תרבות מתחומים רחבים. אריק קנדל, חתן פרס נובל לביופיזיקה וחוקר תהליכים מוחיים, התייחס להמשגות התיאורטיות שהפסיכואנליזה מציעה, ואמר שהפסיכואנליזה עדיין מציגה את ההסתכלות הקוהרנטית ביותר ואת החזון האינטלקטואלי המספק ביותר של הנפש. חימנז מקדיש במאמרו מקום נרחב לקנדל ולקריאתו לפסיכואנליזה להיות מעורבת בעשייה אקדמית. מסר זה פוגש תיאורטיקנים בשדה הפסיכואנליטי עצמו, אשר קוראים לחזק את התיאוריה בעזרת מחקר ולהתעדכן מחדש לאור ממצאיו, להבהיר את ההמשגה הפסיכואנליטית ולחדדה, בעודנו שומרים על כוחם התיאורי של המושגים, על תפקידם ההיוריסטי (המקדם למידה עצמית) ועל יכולתם להסביר את נפש האדם האינדיווידואלי.

הקריאה בטקסטים פסיכואנליטיים שוב אינה נחלתם של אנליטיקאים ומטפלים בלבד, אלא זוכה לעניין גם בקרב קוראים שוחרי תרבות מתחומים רחבים

הפרשנות שאציג מתוך קריאה מחודשת של טקסטים נבחרים ומרכזיים על אודות הנפש וההתפתחות, נענית לקריאה להמשגה שיטתית פסיכואנליטית מצד אחד ולצורך לייחד מקום לאב ולאבהות מצד שני, באקלים הסוציולוגי-חברתי של תרבות הורית משתנה, המעלה שאלות אקטואליות בנוגע למקומו. בעודי תרה אחר האב בחשיבה האנגלו-סקסית שאחרי פרויד (בפרדיגמה המרכזית של יחסי אובייקט שבה הוזנח העיסוק באב והפך לשולי), אנסה לחשוף את האופנים הגלויים והסמויים שבהם התקשו אנליטיקאים מרכזיים ומשפיעים לתת מקום לאב, ולחשוב מחדש על הסיבות המושגיות והרגשיות שבבסיס קושי זה. סוג זה של האזנה – לגלוי ולמפורש אך גם למה שנאמר רק במרומז וברפרוף או שמתקשה להתנסח – הנו לב לבה של אמנות ההאזנה הפסיכואנליטית כפי שהיא באה לידי ביטוי גם בקליניקה, כשהטקסט הנפשי של המטופל נפרש בפני האנליטיקאי ולא פעם מבצבץ מתוך החבוי, תוך קושי ומחסומים.

תמונת מצב מעוררת שאלות

בפרק הפותח את הספר "חשיבות האבות" (The importance of fathers) כותבת העורכת ג'ודית טרוול שלמרות מאמץ עכשווי להתעניין בפונקציות האב הייחודיות, הפסיכואנליזה חוזרת ומתמקדת באם ובחשיבותה ואילו האב עדיין נשאר בצד. טרוול מציעה את אסופת המאמרים מאת אנליטיקאים שונים (מכיוונים תיאורטיים וקליניים) כאיזון. "התקווה של הספר היא לתרום כמה רעיונות ותובנות בנוגע לאב", היא כותבת. נימת דבריה הזהירה מבהירה את מה שאכן מתגלה בקריאה בהמשך – שהספר אינו מציע הסתכלות מושגית רציפה ומגובשת של האב. פלגי-הקר מצביעה בהערת שוליים על נקודת חולשה של ספר זה, שמצאתי שהיא אופיינית גם לספרים הפסיכואנליטיים הבודדים שהתפרסמו על אודות האב בשנים האחרונות, רובם בנויים כאסופות מאמרים. עניינם המרכזי של המאמרים בספרים אלו (הבאים מזרמים פסיכואנליטיים שונים) הוא הפונקציה האבהית באופן כללי וחשיבות האב בעיני הילד בפרט. באופן זה, אפשר לומר בהמשך לפלגי-הקר, נקודת ההסתכלות מבעד לעיניו של האב חסרה, אין די נגיעה באבהות כהוויה, כמהות, ובאב כסובייקט בתוך השיח על אבות, והדיון הפסיכואנליטי בהורות נשאר מצומצם.

רות שטיין מגיעה אל האב בהקשר פוליטי עכשווי. היא מנסה להסביר פסיכואנליטית את הפונדמנטליזם האיסלמי ואת תופעת המחבלים המתאבדים בנוסח אירועי ה-11 בספטמבר. בתוך כתיבתה על קיצוניות הבחירה בפיגועי התאבדות, הקשורה בעיניה ביחסים העמוקים של המתאבדים עם דמות האב, מבקרת שטיין את ההמשגה הקיימת על אודותיו עד היום. שטיין מתלוננת שכאשר אנו אומרים "רגרסיה" – מיד עולה מחשבה על היבלעות מחדש ברחם או על דמות-אם קדמונית, מכיוון שהתיאוריה מוטה לעבר האֵם כשעוסקים באובייקטים פנימיים; ואם כבר עוסקים באב, ממשיכה שטיין, הרי שמאז שנות ה-80 רווחת הנטייה לייפות את האב דרך החלשת סמכותיותו. האב הופך דומה לאם, ואין דרך להתבונן באזור החשוב, הישן והמסורתי של האב כדמות פאלית.

נראה ששטיין מצביעה על שניים מהקשיים האופייניים ליחס הפסיכואנליטי אל האב. הראשון הוא העדפת האם על פניו, בין אם מדובר באובייקטים פנימיים (שבהם התמקדה שטיין במאמרה) ובין אם באובייקטים חיצוניים (שאליהם אתייחס בהמשך). הקושי השני הוא לשמר יחד היבטים מורכבים או פרדוקסליים הקשורים בדמות האב. כך אנו מיטלטלים בין האב האדיפלי הקשוח של פרויד או האב של ה"חוק" בכתיבה של לאקאן, אב מאיים שאין זוכרים מספיק את רכותו, לבין דמותו של אב מיטיב יותר, מקדם או מעודד אצל בלוס ואחרים, שאין זוכרים מספיק את שונותו מן האם וקשיותו – תנודות ופיצולים נמשכים הקיימים עד היום. בצדק מתלוננת שטיין במאמרה: "האב בתוך החשיבה הפסיכואנליטית הוא עדיין אניגמה גדולה, מבוכית, מסתורית [...] יבשת הדורשת חקירה".

עטיפת הספר

עטיפת הספר

במחקרה על אימהוּת טוענת פלגי-הקר שלעומת האם, האב בפסיכואנליזה דווקא פוּצה פעמיים: ראשית באמצעות מיקומו המשמעותי והחד-משמעי כמי שנושא את הפאלוס, ושנית – באמצעות הגדרתו כקובע (בפועל) את החוק והסדר החברתי, הכלכלי והפוליטי. אך אני גם סבורה, ואנסה להראות בהרחבה, שאותו פיצוי של האב (המבטא את ביקורתן של הפמיניסטיות על האב) – גבה ממנו מחיר המשגתי כבד. אך הדגש על הפאלוס, שיכול להיות מיוצג גם על ידי האם או דרך השפה, דווקא מחזק את הנטייה להפחית מחשיבות המפגש הממשי עם האב ולהזניח אותו כהורה; כאילו הנחת קיומו הסמלי של האב (דרך מושגים כמו פאלוס, חוק, רעיון האב או ה"שלישי", שאליהם אתייחס ביקורתית), עשויה פרדוקסלית לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי האב עצמו במפת המשולש אב-אם-ילד. בעיניי, לא די בכך שהאב יהיה קיים במתמטיקה התיאורטית של המשוואה המשולשת אם זו באה על חשבון המאמץ למלא בה ערכים אנושיים: להתעניין במעורבותו, באיכות נוכחותו ובאפיוני עולמו.

עוד נקודה מעניינת ביחס אל האב צצה ועולה מן הטקסטים. דיוויס, למשל, מציג את העמדה (המקובלת ורווחת) שצל האם כאובייקט פנימי ראשוני ואוניברסלי (האם שהתינוק זקוק לה במציאות כדי לשרוד) מעצב את יתר האובייקטים בנפש הילד. ההשתמעות הבעייתית של הנחה זו היא שבמובן מסוים די בנוכחות האב המופנם בנפש האם כדי לפצות על היעדרו הממשי. דיוויס עצמו מעלה שאלות ביחס לכך. למה להניח, הוא שואל, שהילד יחפש דווקא את ייצוגי האב בנפש אמו מכל הייצוגים האחרים הקיימים בנפשה? ולמה להניח שהנוכחות של אובייקט פנימי מסוים שאנו מניחים את קיומו האוניברסלי – תדרוש מפגש ממשי של יחסים אתו במציאות, בעוד יתר הייצוגים הפנימיים של התינוק לא ידרשו זאת? שאלותיו הדהדו בתוכי ועוררו שאלות אפיקורסיות נוספות: האומנם האב כה תלוי באישה, או שנעשית בכך אינפנטיליזציה תיאורטית ביחס אליו? האין ההשפעות בין ההורים הדדיות ורב-כיווניות?

פרויד ראה את האב כדמות המרכזית בעיצוב התפתחותו וחייו הנפשיים של הילד ושל האדם הבוגר שיצמח ממנו, ובהתאם לחשיבותו גם הרבה לכתוב עליו. ההמשגה של פרויד על חרדות סירוס ועל התסביך האדיפלי העניקה לאב את המקום המרכזי בשיח

אליסיה אצ'גוין סוקרת בהרחבה את התפתחות החשיבה הפסיכואנליטית על האב החל מפרויד, דרך לאקאן ועד תיאוריות יחסי אובייקט. כשבחנתי מפה מלאה יותר של הזרמים המרכזיים בפסיכואנליזה, הצטיירה לעיניי תנועה של תנודות חדות במהלך השנים. האב ידע עליות ומורדות בתקופות שונות, וכמעט הזנחה בחלקן. התנועה בשיח הפסיכואנליטי מזכירה נדנדה במשחק ילדים שהאב והאם ישובים בשתי קצותיה: כאשר האם עולה בתנופה – האב יורד.

פרויד ראה את האב כדמות המרכזית בעיצוב התפתחותו וחייו הנפשיים של הילד ושל האדם הבוגר שיצמח ממנו, ובהתאם לחשיבותו גם הרבה לכתוב עליו. ההמשגה של פרויד על חרדות סירוס ועל התסביך האדיפלי העניקה לאב את המקום המרכזי – אם גם המאיים – עד כי הדיון בדמות האם והשפעותיה החוויר לידו. חשוב להעיר כי מושג האב כבש את מקומו בהמשגה הקלסית של הפסיכואנליזה גם על רקע התרבות המשפחתית בחברה המערבית במאה ה-19 שאחרי המהפכה התעשייתית, תרבות שבתוכה פרויד צמח. תפיסת האב אצל פרויד השתלבה בנורמות של תקופתו, שבה האב המפרנס (provider) נחשב למי שקובע את הערכים והנורמות לילדיו ולאשתו, גם אם מגעו הישיר עם הילדים היה מורגש פחות. הנשים שגידלו את הילדים נחשבו באותה עת רגשניות מדי (כפי שמשתקף גם בספרות הפופולרית של המאה ה-19), ולא כשירות לקבל החלטות כנדרש.

בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 הפסיכואנליזה שינתה את פניה, לא מעט בהשפעתן של ארבע אנליטיקאיות חשובות: מלאני קליין (Klein), קארן הורני (Horney), הלנה דויטש (Deutsch) ואנה פרויד (Freud). דרך חקירת הנשיות והמיניות הנשית הכניסו האנליטיקאיות לפסיכואנליזה הגברית של פרויד את הגורם הנשי. דמות האם החלה לתפוס בהתפתחות הילד מקום שהיה כה חסר בפסיכואנליזה הקלסית, מקום שהלך וצבר נפח ומשמעות. עד סוף שנות ה-60 – ובייחוד בחשיבתם של קליין, ויניקוט ובולבי – למעשה הוסר הכתר מעל ראש האב, ומקומו התיאורטי נזנח. בתקופות אלו הפסיכואנליזה פנתה לכיוון יחסי האובייקט וראשית החיים. התיאוריות של התקופה כמעט אינן מתייחסות לאב וממעטות לכתוב עליו כנפרד, כאילו אין לו מקום משל עצמו, והאם תופסת בהן את מרבית הבמה בהסתכלות על העולם הנפשי של הילד וגידול הילדים. שנים אלו הן כמו רִיק אבהי או "כתם עיוור" מבחינת העיסוק באב.
לקונת האב מרתקת בעיניי ומושכת להאירה, מכיוון שהיא מתעלמת מן האב שקודם לכן – אצל פרויד ובני תקופתו – זכה למקום ולחשיבות מרכזיים. אם כן, היכן האב באותן שנים שבהן הפסיכואנליזה מתפתחת, ואיך מוסברות הקפיצות התיאורטיות הגדולות בחשיבה עליו? האם בראשית החיים האב אינו נתפס, אינו מסומן או פשוט מיותר? האם האב חשוב רק בהקשר למערך האדיפלי? האם האב מעורר רגשות ועמדות קיצוניים או מוביל להתייחסות מפוצלת – פעם הוא מואדר ואחר כך מסולק או "נרצח"? או שמה מושג האב התכווץ בתיאוריות ששגשגו בתקופה זו, גם בשל כוחות מושגיים אחרים ודינמיקת השיח בתוך התנועה הפסיכואנליטית?

לקונת האב בתיאוריות האנגלו-סקסיות מעניינת במיוחד גם בהשוואה למעמד החשוב שקיבל האב באותן שנים בפסיכואנליזה הצרפתית, ובפרט בכתיבתו של לאקאן (בפרט משנות ה-50 ואילך), כתיבה שוויניקוט הבריטי, למשל, היה מודע לה וער למושגיה. לאקאן הציע קריאה פרשנית משלו לכמה מן המושגים המרכזיים בחשיבתו של פרויד, ובכללם מושג האב בשלושת אופניו: הסמלי, הדמיוני והממשי. הוא התייחס ל"חוק האב" כמטפורה סטרוקטורלית-בלשנית המתייחסת להפרדת הסובייקט מאובייקט התשוקה (האם). לאקאן הוביל את הצרפתים לקריאה מחודשת של מאמרי פרויד, והכריזמטיות שלו כתיאורטיקן ניכרת בכתבים הצרפתיים עד היום. הפסיכואנליזה הצרפתית, יותר מזו הבריטית, המשיכה להתעניין במיניות, בסירוס ובאב. לנוכח החשיבות התיאורטית שרעיון האב זוכה לה בפסיכואנליזה ובפילוסופיה הצרפתיות עד היום, צמצום העיסוק באב כמעט עד לכדי התעלמות ממנו בפסיכואנליזה האנגלו-סקסית באותן שנים מקבילות מעוררת סקרנות.

דרך חקירת הנשיות והמיניות הנשית הכניסו האנליטיקאיות לפסיכואנליזה הגברית של פרויד את הגורם הנשי. דמות האם החלה לתפוס בהתפתחות הילד מקום שהיה כה חסר בפסיכואנליזה הקלסית, מקום שהלך וצבר נפח ומשמעות

בשנות ה-70 וה-80, בעקבות פיתוחי פסיכולוגיית-האני (בעיקר בארצות הברית) ובעקבות תיאורטיקנים כמו הרטמן ורפופורט שדיברו על השפעותיה של הסביבה הממוצעת על פיתוח פונקציות בוחן המציאות, הספרות הפסיכואנליטית האנגלו-סקסית מאזנת את עצמה במידת מה ומחזירה את האב לתמונה. אחרי שנים ארוכות של התמקדות ביחסי הילד ואמו, ובעקבות עבודותיהם של הנס לואוולד, מרגרט מאהלר ואחרים, הפסיכואנליזה מזהה את הצורך בפרימת הדיאדה אם-ילד, ומתרכזת בתהליכי ההיפרדות-אינדיווידואציה של הילד מאמו ובתפקידי האב כמייצג המציאות וכנציגו של העולם בחיי הילד. בשנים אלו צומחת ספרות העוסקת בתפקידי האב באופן אחר מבעבר, לא רק מתוקף חשיבותו כמייצג העולם מחוץ לבית אלא גם מתוקף התפקידים המיוחסים לו בתוך המשפחה. תחילה מופיעים מאמרים חלוציים בודדים בגישה פסיכואנליטית,ובעקבותיהם מתפרסמים מאמרים הבוחנים פתולוגיות של ילדים המושפעות מאבות מזניחים, נעדרים או מתעללים. הסתכלות זו מבליטה את חשיבות האב דרך השפעתם של חֶסר או פתולוגיה של האב על תקינותו הנפשית של הילד. אחר כך יוצאים לאור כמה ספרים הנוגעים לאב, רובם אסופות מאמרים. ספרים אלו מדגישים במיוחד את יחסי האב עם הבן, מגדירים ומפרטים את תפקידיו ההתפתחותיים ומציעים זווית סוציולוגית-משפחתית וקלינית.

תקופה זו חשובה לתיאוריה על האב, שכן הוא זוכה להכרה מחודשת בפסיכואנליזה האנגלו-סקסית, יחד עם ההכרה הגוברת בחשיבות המציאות וההסתגלות אליה להתפתחותו הנפשית של הילד. עם זאת ברצוני לסייג את הערכת המקום התיאורטי שניתן לאב בשנים אלו בכמה סייגים. ראשית, באותה תקופה האישה-האם מתחזקת פוליטית, חברתית ותרבותית, וההמשגה הפסיכואנליטית המגיבה לשינויים אלו פורחת במיוחד סביב בחינת יחסי האם וילדה וסביב הדיון באימהות. במובן זה, גם אותה התעניינות מחודשת באב אינה דומה בעוצמתה ובדינמיות שלה לזו המאפיינת את חקירת מושג האם. סייג נוסף מסתמן בין היבשות: באופן בולט, הכותבים האמריקאים נפתחים להכרה באב יותר מעמיתיהם האירופאים. האירופאים באופן כללי (וביניהם הקהילה החזקה המרוכזת בלונדון) לא ממש נלהבו ממושגי פסיכולוגיית האני, ונטו יותר לאמץ את תיאוריות יחסי האובייקט האימהיות. אך גם בארצות הברית התפתחו זרמים חשובים בפסיכואנליזה שלא היטיבו עם האב. היינץ קוהוט (Kohut), לדוגמה, אבי תיאוריית העצמי שצמחה בשיקגו מתוך מושגיו של פרויד ופסיכולוגיית האני, נתן לאב מקום מוגבל למדי בתיאוריה ההתפתחותית והקלינית שיצר. למרות הדגש של קוהוט על פגיעות נרקיסיסטיות ממשיות ועל השפעת אי-ההבנה של ההורה על חוויות הזהות והעצמי של ילדו, בכל זאת מושג הזולתעצמי שלו (selfobject) הוא אימהי באופיו. דבר זה בולט במיוחד בשלבים הראשונים המתמקדים בצורך בהורה שישמש מראה (mirroring). רק מאוחר יותר, עם הצורך באידיאליזציה של ההורה ובתאומוּת עמו, יש לאב מקום ברור יותר (ביחס לתאומות – אצל הבן). לאחרונה מציע גארי דיק לכלול גם את המעורבות האבהית המזינה והמעורבת כמספקת פונקציות זולתעצמי. סייג אחרון שברצוני להעלות קשור באופי ההתעניינות באב ובאבהות בתקופה זו. האב נחקר בדרך כלל דרך הציפיות ממנו כגבר, כמווסת התוקפנות, כגשר לעולם ולמציאות אצל הילד שאינו תינוק עוד. כל אלו הן התייחסויות חלקיות לאב, ולעתים גם מוטות וחד-ממדיות.

דומה שהפריחה היחסית של האב ב"תור הזהב" של שנות ה-80 אינה מתעצמת בכתיבה העדכנית על אודותיו. בשנות ה-90, דווקא בתקופה שבה האב כבר התגלה כאדם במחקרים האמפיריים וההתפתחותיים, שוב מסתמנת האטה בכתיבה הפסיכואנליטית על אודותיו, שדי ממחזרת הבנות ישנות. האומנם מוצה כל עולם התוכן הקשור באבהות? ממשיכיה של קליין (בעיקר באנגליה) – בדגש על העולם הפנימי ועל הפונקציות הסמליות של ההורים – אינם מרבים לתת לאב מקום ממשי בחיי הילד, וכפי שאבליט – ממעטים להתייחס לאבהות. אף שבשנים אלו חל פיתוח נוסף של מושג הזוג-ההורי המופנם שבו מוזכר האב כמבנה נפשי מכיל ומארגן, כמאפשר מרחב נפשי וכמפתח חשיבה, אף שהכותבים עוסקים באב כ"שלישי", עדיין מקומו בתיאוריה חלקי ולא מפורט דיו.

גם אצל הכותבים מן החשיבה ההתייחסותית והאינטרסובייקטיבית בת זמננו (המרוכזת בעיקר בארצות הברית) נשנית אותה מגמתיות ביחס לאב. אף על פי שזרם זה מתמקד באינטראקציות (גם הבין-אישיות) שבין הילד והוריו ובהכרה ההדדית ביניהם, הוא עדיין מגלה העדפה ברורה להתמקד באם. בנג'מין, לדוגמה, מותירה עמימות מכוונת ביחס לאִזכור ישיר של האב בספרה כבלי האהבה, וחוזרת ומשתמשת במונח אֵם גם כשכוונתה להורה העיקרי המגדל את הילד, שאינו בהכרח האם. בהערת שוליים היא מסבירה: "אם כי אני כותבת על האם, אני מתכוונת למבוגר המשמעותי, שיכול להיות האב, או כל מטפל אחר המוכר היטב לילד [...] יש להותיר עמימות זו במקומה". אני מוצאת שניסוחים כאלה מגרים לפתוח את שאלת האב הראשוני המטפל בילדיו (the nursing father) ובה בעת סוגרים אותה מחדש. האם מדובר גם בהיסוס באשר למקומם של האב או הורותו? האם הכתיבה על האב בקווי מתאר עמומים הנה מעין פתרון מושגי לתרבות הורית הנמצאת בשלבי מעבר, שבה התפקידים ההוריים ניתנים להחלפה ביניהם? האם בשל הגמישות ויתר ההדדיות בין האב לאם ביחס להורותם לא נבנה מושג אבהי ייחודי בהיר?

ככל שממעטים לעסוק בפיתוח החשיבה על האב ומותירים את האבהות כמהות כללית ועמומה, כן מצמצמים את מקומו בתיאוריה הקלינית

למיעוט העיסוק באב ולחוסר הבהירות בנוגע אליו עשויות להיות השתמעויות אפיסטמולוגיות וקליניות מדאיגות. ככל שממעטים לעסוק בפיתוח החשיבה על האב ומותירים את האבהות כמהות כללית ועמומה, כן מצמצמים את מקומו בתיאוריה הקלינית. ואכן, במבט מרפרף על תיאורי המקרים המתפרסמים בכתבי העת הפסיכואנליטיים המרכזיים (כמו The International Journal of Psychoanalysis ואחרים) נחשפת – לפי התרשמותי – אי-סימטריה מקבילה. בתיאורי טיפולים או בדוגמאות מתוך המקרים המפורטים בכתבי העת שבהם עיינתי – כמעט נעדרת ההתייחסות אל האב. מתוך המעט בלט לעיניי מאמרה של רוזיני פרלברג, המתארת פנטזיה של מטופל גבר שהתפתחה באנליזה שבה "מכים את האב". פרלברג טוענת שזוהי פנטזיה שכיחה אצל מטופלים גברים, ויש בה הזדמנות לתיקון מבנה פנימי מעורער של פונקציית האב הסמלית. אפשר לשאול בעקבות פרלברג, איך קורה שפנטזיות בנוגע לדמות האב מוזכרות כה מעט בספרות בת זמננו בתיאורי אנליזות? מתקבל הרושם כאילו גם בעבודה הקלינית הנעשית על ספת האנליטיקאי האב אינו מוזכר דיו, מדובר פחות, ובמובן העמוק – מפוענח פחות. לאב, אם כן, נחוצה זריקת עידוד מושגית, שתסייע להחזירו ולהחדירו מחדש למודעות, כנושא חי ומעניין.

קשיים בהבנת האבהות

בספרות הקיימת על האב איתרתי שתי טענות המסבירות מדוע המשגת האב הפסיכואנליטית נמצאת בעמדת נחיתות: האחת, "תלוית ביולוגיה", טוענת שהקשר של האב אל הביולוגיה רופף יותר מזה של האם, ופחות גופני במהותו; השנייה, "תלוית תרבות", טוענת שאבהות הוא מושג תלוי תרבות, לעומת האימהות הנתפסת כאוניברסלית יותר במהותה. אתייחס בקצרה לשתיהן, ואצביע על גורם שלישי שבעיניי הנו רב השפעה אך הספרות הנוגעת לאב פוסחת עליו, אולי מכיוון שהוא קשור לממדים רציונליים פחות, ובהיותם רגשיים וסובייקטיבים הם חמקמקים יותר.

הקשר של האב אל הביולוגיה. שטיין כותבת: "האם המהות הנוצרת מגופו של האב, אבל באופן סמוי, הנבנית מטיפה של בשרו [...] האם חוסר הנראות של הקשר הגופני שבין האב לבנו [...] עושים קשר זה למיסטי ועמוק מכדי שאפשר יהיה למדוד אותו – מופשט ומוחשי בו-זמנית [...] לנצח לא מובן?". שטיין למעשה נוגעת בקשר הרופף בין האב לביולוגיה (שאין בו מקבילות להיריון ולהנקה המייחדים את הקשר בין האם לתינוקה) כבסיס הקושי בהמשגת האב. אולם בפועל התרומה הביולוגית והגנטית של שני ההורים חיונית להבאת ילד לעולם. ובאופן פרדוקסלי, דווקא פרויד, שהיה רופא בהכשרתו המוקדמת, ועסק בזיקה בין הגוף והנפש בתיאוריית הדחפים והמיניות הילדית, לא התקשה לתת לאב את המקום המרכזי כשפיתח את הפרדיגמה של התסביך האדיפלי, ואילו האם הוזכרה פחות בכתביו. לעומתו, תיאוריות יחסי האובייקט, אשר נסוגו בהדרגה מתיאוריית הדחפים של פרויד ושמו דגש על הצורך האנושי בקשר ויחסים, דווקא הן קיבלו את הא-סימטריה הביולוגית כמשפיעה על אי-סימטריה מקבילה בעולם הייצוגים של ההורים. אני מבקשת לתהות על אודות הקבלה זו, שאינה מתיישבת עם החופש הפוטנציאלי שיכול היה להיות לתיאוריות יחסי האובייקט כמכוונות-יחסים. האם העובדה שלאם "רגל אחת בביולוגיה" והחיים העובריים מתפתחים בתוך רחמה היא הקובעת את העיסוק המוגבר שלנו בייצוגי אם או בחלקי אובייקט כמו השד, על פני ייצוגי האב וחלקי אובייקט כמו הפין?

מושג האב כתלוי תרבות.  גארי דיאמונד מתייחס לטענת תלותו של האב בתרבות כאל אחת הסיבות המרכזיות לכך שהמשגת האבהות עודה בינקותה גם בפסיכואנליזה בת זמננו. הוא מציין שהוויית האבהות משתנה מחברה לחברה, מתקופה לתקופה וממשפחה למשפחה. גם אצ'גוין וטרוול מצביעות בספרן על טענה זו. כותבים אלו מזכירים את התמורות בתרבות ההורית  ואת המעבר מאבהות מרוחקת של האב מימי ראשית הפסיכואנליזה לתרבות אבהית מעורבת וקרובה יותר לילדים בתקופתנו. אך בלי משים, בהמשך דבריהם מציינים הכותבים כי חלים שינויים גם בתרבות ההורית בכלל; גם האימהות מפתחות קריירה ועובדות מחוץ לבית יותר מבעבר, וחלוקת התפקידים בין ההורים גמישה והדדית יותר מפעם, הם תלויים זה בזה ומגדירים בהתאמה את תפקידיהם. אם כן, הרי שגם התנהלותה של האם כיום רבגונית ושונה מהתנהלותה בעבר, והנָה תלוית תרבות ומשתנה מאישה לאישה וממשפחה למשפחה. ועדיין ההמשגה הפסיכואנליטית אינה רואה בשינויים אלו סיבה לערעור על חשיבות האם והשפעותיה. להפך, התיאוריה ממשיכה לראות את האם כאבן יסוד בחיי הנפש ולחשוף היבטים מוקדמים יותר, טרום-מילוליים וטרום-לידתיים הקשורים בקשר אִתה.

כדי להבהיר עוד עד כמה הטענה התרבותית אינה מייחדת את מושג האב דווקא (ואינה רק מכשול בעיניי, אלא גם בבחינת אתגר), אני מציעה לחשוב על התפתחותם של מושגים פסיכואנליטיים אחרים. הרי התיאוריה הפסיכואנליטית כולה צמחה, התפתחה ועדיין משתנה בתוך התרבות המערבית בעת הזו, ומתפתחת ומרעננת את גישתה למושגי יסוד בנפש (בנושאים כמו עצמיות, זהות או סובייקטיביות). מדוע אם כן קשה במיוחד להניע קדימה את המשגת האב? אולי נחוצה לנושא האב השקעה שתחיל עליו את האפשרויות החדשות שהשפה הפסיכואנליטית רכשה לעצמה עם השנים, במקום לחשוש מפני מושג יחסי ותלוי הקשר זה? אם האימהוּת זוכה לתשומת לב המביאה בחשבון את השינויים התרבותיים ופתוחה כלפיהם, מדוע להמשיך ולהזניח את המשגת האבהות ולהגדיל עוד את הפער התיאורטי הקיים ממילא בין דמויות ההורים?

 האימהוּת זוכה לתשומת לב המביאה בחשבון את השינויים התרבותיים ופתוחה כלפיהם, מדוע להמשיך ולהזניח את המשגת האבהות ולהגדיל עוד את הפער התיאורטי הקיים ממילא?

ברצוני להציע גורם אחר, נוכח אך לא מדובר במפורש בספרות הפסיכואנליטית על אודות אבות, והוא הגורם הרגשי-סובייקטיבי. מתוך הקשבה אנליטית לגלוי ולנרמז בטקסטים, אני מבקשת לחשוף היבטים רגשיים כלפי האב ודמותו, השזורים בכתיבה המושגית על אודותיו. בפרשנותי אראה שרגשות אלו, הקיימים כ"רעש רקע" בלתי נמנע בכתיבה על ההורים, מתערבים בטיעונים הרשמיים והלוגיים של הכותב, ולא פעם מקשים עליו לתת לאב מקום ייחודי ונפרד בצורות רבות (כמו הימנעות מכתיבה עליו או מיעוט אִזכורו, הכלתו בתוך האם והטיות נוספות); בתוך אלו – האב כאדם נעלם ונאלם.

הטיות רגשיות והשפעתן על המשגת האבהות. רעיון התערבותם של משתנים רגשיים בעיצובו של מושג (פיתוחו או קיבעונו) כבר נשמע בספרות כשלושים שנה בנוגע למושגים פסיכואנליטיים מרכזיים. בספרו הלא-מודע במדע ובפסיכואנליזה מצביע יהויקים שטיין על מושגים שונים שפיתוחם עוכב או הוטה בשל התנגדויות רגשיות. שטיין מתייחס בין היתר למיעוט העיסוק בגופניות בפסיכואנליזה, או למיעוט עיסוקה בחלומות זוועה, אף על פי שהתיאוריה נותנת מקום מרכזי לחלומות בכלל. לגבי מושג ההעברה הנגדית (countertransference) – השגור היום בשיח הקליני – שטיין מצביע על הכחשתם הכבדה של רגשות המטפל במפגש הטיפולי במשך שנים רבות, על ה"דיקטטורה של הלוגוס" שעיכבה את פיתוח מושג ההעברה הנגדית תקופות ממושכות, בניסיון להגן על האנליטיקאי מפני מעורבות רגשית ויצירת מיתוס שלו כניטרלי.

דוגמה למחקר אנליטי רציני שמביא בחשבון את הממד הרגשי מצאתי אצל ד״ר ענת פלגי-הקר, אשר מצביעה על קשיים פסיכולוגיים המתערבים בהמשגת האימהות בשל רגשות חזקים ולא מעובדים הקשורים באם ובמרכזיותה. בספרה היא מדברת על "חוב לאם" המביא לפיצול בהתייחסות אליה בכתיבה: לנטייה להאדירה מצד אחד או להאשים אותה מצד שני, דבר המעכב את האפשרות להתייחס אליה כסובייקט. על פי פלגי-הקר, חשיפת גורמים לא מודעים ביחס כלפי האם ועיבוד הרגשות המתגלים בכתיבה עשויים לקדם את המשגתה, ומתוך גישה זו היא קוראת מחדש טקסטים העוסקים באם ובאימהות.

ברוח רעיונות אלו המשכתי לשאול: מהם הקשיים הפסיכולוגיים והרגשות החזקים והלא מעובדים הקשורים באב ושזורים בכתיבה על אודותיו? האם בקריאה מחודשת של טקסטים ניתן לחשוף אמביוולנטיות או התנגדויות כלפי האב ודמותו, שעשויות לשפוך אור נוסף על הקיצוניות המושגית כלפיו בתקופות שונות, המיטלטלת בין יחס מיתולוגי, מאדיר או פאלוצנטרי כלפיו במשך שנים לבין התעלמות ממנו והדרה שלו בתקופות אחרות ואצל תיאורטיקנים מובילים?

רגשותיו של תיאורטיקן המעצב זרם פסיכואנליטי כלפי הוריו והשפעתם על כתיבתו היא סוגיה מעניינת ורגישה לטיפול. זהו היבט אישי וחמקמק הנתון לפרשנויות סובייקטיביות שונות, אך בעיניי, באופן טבעי, הוא חלק מהשיח הפסיכואנליטי כשפה וכדרך חשיבה. בנוגע לפרויד כבר פורסמו עבודות שעסקו ביחסו המורכב וברגשותיו העזים כלפי אביו, רגשות שככל הנראה תרמו לדגש-היתר על דמות האב בתיאוריה שיצר ולחיוורונה של האם לעומתו.

פרויד נולד כשאביו התאבל על מות אביו שלו, ונקרא על שם סבו המוערך. האנליזה העצמית האינטנסיבית של פרויד החלה סמוך לפטירת אביו ב-1896, אובדן שטלטל אותו רגשית. באנליזה העצמית שלו התעמק פרויד ביחסיו עם אביו ובהשפעותיו עליו יותר משעסק ביחסיו עם אמו, אף על פי שגודל על ידי אמו, במשפחה יהודית מזרח אירופאית טיפוסית לאותה תקופה, שבה האם עסקה בגידול הילדים והאב – בלימודים או בפרנסה. בהקדמה למהדורה השנייה של ספרו המכונן פירוש החלום פרויד מצביע על משמעותו הסובייקטיבית של הטקסט עבורו, שהתגלתה בפניו אחרי סיום כתיבתו. הוא כותב: "הוא [הספר] התגלה לי כחלק מן האנליזה העצמית שלי, כתגובתי למות אבי; כלומר, כתגובה לאירוע המשמעותי ביותר, לאובדן הנוקב ביותר בחייו של גבר. משהכרתי בכך, שוב לא הייתי מסוגל למחות את עקבותיה של השפעה זו". ואכן, מרכזיות האב בנפש והשפעתו על התמונה הנוירוטית מובלטות הן בהמשגת הנפשיות בפסיכואנליזה שפיתח והן בתיאוריה הקלינית שלו, כפי שהיא משתקפת גם במקרים שפרסם – החל בדורה, הנס הקטן, איש העכברושים וכלה בניתוח דמותו של שרבר. חייו האישיים והמקצועיים של פרויד נחקרו רבות. מתוך מבט ביוגרפי-היסטורי על חייו וניתוח מכתבים אישיים שכתב לעמיתיו, אפשר היה לאתר מרכיבים ברגשותיו המורכבים כלפי אביו ולשער איך הללו התגלגלו לכדי יצירת מושג האב הפסיכואנליטי רב ההשפעה בכתיבתו ומרכזיות התסביך האדיפלי להבניית הנפשיות.

המאמר מבוסס על פרק מספרה של קרין בן-ארי סמירה ״האב הסמוי מן העין״ שראה אור בהוצאת רסלינג. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קרין בן-ארי סמירה .
§ מאמר | # השראה
- דימוי שער״מנוחה בדרך למצרים״ מאת אורזיו גנטליצ׳י, 1639-1563 ממוזיאון האמנות בווינה. באדיבות אוסף דה אגוסטיני


תגובות פייסבוק

2 תגובות על ילד של אבא

01
תום

מאמר מדהים ומרתק, שבהחלט פותח את המחשבה והפרשנויות של האב לכיוונים אחרים. אני מודה שהיה חסר לי יותר פירוט והנמקה דווקא בחלק האחרון, בו היא מוסיפה את הסיבה העיקרית שבעיניה האב נחמק מההמשגה וניתוח, אבל כנראה זה מופיע בצורה מפורטת בספרה..

    הדרת האב מהשיח האנליטי, לדעתי הינו מקרה פרטי של מהלך רחב יותר - תרבותי - של הדרת הגבר והגבריות מהבית המשפחתי.
    הספר של בן ארי סמירה מנסה לקרב מושגית ואפילו הייתי אומר רגשית את האדם הגברי , תחת תפקיד האב הביתה.
    אולם, עם כל הכבוד שאני רוכש לעבודתה של הכותבת, אשר הרגשתי שגם מונעת מתחושה של צדק, עדיין התייחסותה ל'אב' הינה חלק מהכפפה של הסובייקטיביות הגברית.
    גברים, ויש לכך עדויות רבות הינם במידה רבה 'חסרי בית' , זוהי תופעת בת להדרת הגברים. ניתן להבין ולהצדיק מהלך כזה (פרויד, תרבות בלא נחת) בבואה של חברה להתארגן ביחידות משפחתיות. מצד שני יש לכך מחיר.
    אני לא רוצה מפאת המקום לכתוב הרבה יותר. רק להגיד תודה לבן ארי על מאמר וספר חשוב ובמקומו, לומר שדרוש מהלך נוסף קדימה בבדיקת 'הסובייקט הגברי' מלידה דרך נעורים ועד לשאלת הקמת הבית. להערכתי (גם אני חוקר) במידה והפסיכואנליזה תחזיר לגבר את הסובייקטיביות שלו יתגלה השימוש החברתי האלים לעיתים אשר אנו מפעילים על הבנים, ומחירו הרגשי . התינוק, חשוב לזכור הוא בן, יהפוך לנער, וגבר, יתכן ויהיה אב ויתכן שלא (מותר לו), ולאורך כל הדרך הזו הוא בן אדם על כל המשתמע מכך...