ימים של שפם

האם הכמיהות, הכשלים והשדים שאפשרו את המשטר הנאצי מצויים עדיין בלבו של המשבר הרוחני הפוקד את העולם? תשובתו של סופר נורבגי טורדת מנוחה ודורשת התייחסות
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

מראשיתו, שום דבר לא התמיה את הקוראים בממואר בן ששת הכרכים של קרל אובה קנאוסגורד יותר מכותרת הפרויקט: "המאבק שלי", או Min Kamp במקור הנורבגי, שבתרגום מילולי לגרמנית הוא Mein Kampf. מי נותן לממואר בן 3600 את שמו של הטקסט המתועב ביותר בהיסטוריה? הרי נראה שיש קשר מועט בלבד בין המחבר המקורי של "מיין קמפף", רוצח-עם פנאטי, וקנאוסגורד, גבר בגיל העמידה, אב לילדים, שספריו העוסקים בילדותו, במשפחתו ובחייו היומיומיים הפכו אותו לסנסציה ספרותית לא צפויה. בספר השני של "המאבק שלי", קנאוסגורד מתאר בפרוטרוט כיצד הוא מלווה את בתו הצעירה למסיבת יום הולדת: איפה פה היטלר?

הכותרת "המאבק שלי" משקפת הן את הפחד שלו להישמע כפשיסט והן את המאמץ שלו להתעלות מעל הפחדים הללו וליצור משמעות אישית וספרותית באורח שאינו פשיסטי

אך הכרך השישי, שנכתב ב-2011 וראה אור בתרגום אנגלי בספטמבר 2018, מאשר את התחושה שהייתה לי לכל אורך הדרך: הכותרת, Min Kamp אינה מקרית וגם לא מהתלה, אלא הד לחרדות העמוקות ביותר של קנאוסגורד. היא משקפת הן את הפחד שלו להישמע כפשיסט והן את המאמץ שלו להתעלות מעל הפחדים הללו וליצור משמעות אישית וספרותית באורח שאינו פשיסטי. היטלר ומורשת הנאציזם הם הליבה הנועזת והשנויה במחלוקת במידה מדהימה של הכרך השישי: הם האנטיתזה שלו, הטירוף שלו והביטוי למוסריות מלאת הסתירות המובעת בו.

קרל אובה קנאוסגורד

קרל אובה קנאוסגורד, 2011. תצלום: soppakanuuna, ויקיפדיה

אורוול כתב שרומנים טובים אינם נכתבים על ידי מי שמרחרחים כדי לגלות את הדעה המקובלת וגם לא על ידי מי שמצפונם מועק בשל היותם חריגים ביחס לדעה המקובלת

קנאוסגורד אינו הראשון שמתמודד עם השאלה האם חרדות מוסריות ופוליטיות עלולות לקצץ את הכנפיים של ספרות גדולה. במסה משנת 1940, שעניינה רומנים בריטיים משנות ה-30, ג'ורג' אורוול כתב: "ברגעים הגרועים ביותר ציפו ממך לנעול את עצמך בכלוב קטן ומחניק של שקרים; במקרה הטוב ביותר, מין צנזורה רצונית ('האם כדאי שאומר את זה? האם זה פרו-פשיסטי?') פעלה במוחם של כולם... רומנים טובים אינם נכתבים על ידי מי שמרחרחים כדי לגלות את הדעה המקובלת וגם לא על ידי מי שמצפונם מועק בשל היותם חריגים ביחס לדעה המקובלת". אורוול הנגיד בין הספרות הסוציאליסטית המייגעת של שנות השלושים ובין הנרי מילר, שסגנונו פורץ הגבולות והאנרכי הזכיר את מיטב סופרי שנות העשרים. אורוול אמנם לחם נגד הכוחות הריאקציוניים של זמנו, אך הוא גם הבין שרומנים טובים דורשים חוסר אחריות –  בדיוק מה שפוליטיקה של תקינות תרצה לרסן.

שני דברים מדהימים אותי בציטוט הזה מהמסה של אורוול: ראשית, עד כמה הוא מצליח לתאר באורח חי חרדה משתקת שאני – וסופרים רבים שאני  מכיר – חוו עשרות שנים לאחר מכן באשר לגבולות השיח המקובל; ושנית, שהוא היה מוטרד כל כך ביחס לאיכות אסתטית בשנת 1940, בשיאו של הפשיזם. התגובה הראשונה שלי היא למחוא כפיים בזכות החירות האמנותית. והתגובה השנייה שלי היא אימה מוסרית נוכח האפשרות שמשהו פרט למאבק ברשע היה חשוב, בשעה שמחנה בוכנוולד התקיים ופעל (וזה לא עוזר שהנרי מילר היה אנטישמי). שבעים שנה לאחר המסה של אורוול, קנאוסגורד משתמש בכרך השישי שלו כדי להעמיד את המתח הזה באורח דרמטי, תוך שהוא מתאר הן את "הצנזורה הרצונית" שלו והן את הניסיונות המורכבים שלו לשבור אותה.

*

מי שקראו את הכרכים הקודמים של "המאבק שלי" ירגישו בבית בתערובת בין החוויה היומיומית לעילא ובין ספקולציה מרחיקת לכת המאפיינת את הכרך השישי. הספר, שהיקפו באנגלית הוא 1160 עמודים, יותר מכפול ביחס לכרך הארוך ביותר בין חמשת קודמיו, מציג בפנינו גרסה אקספוננציאלית של קנואסגורד: האיטי והזועם. יתכן מאוד שהספר קובע שיא עולם במספר ההליכות לסופרמרקט. כמו קודם, הגאונות של קנאוסגורד היא בתנועה הקצבית קדימה, כך שבין אם הוא מטגן דגים לארוחת הערב, צורח על שלושת ילדיו ללכת לישון או מתאר את "שיאה של כל פעולת שאיבת אבק", הקורא מחליק לזרימת חיים בנלית ומהפנטת של אדם רגיל בתכלית. הכרך השישי גם מתאר את התגובה של חבריו וקרוביו של קנאוסגורד לאופן שבו הוא חושף אותם בחמשת הספרים הראשונים, תגובות שממלאות את קנאוסגורד-הדמות בייאוש, אבל באורח מפותל ומתגמל, מובילות את קנאוסגורד-המחבר לחשוף עוד יותר את הקרובים אליו, כולל את זעמו מלא האשמה של דודו ואת המניה-דפרסיה של אשתו.

נורבגיה, לילה, קיץ, בית, כפר

בית כפרי בליל קיץ בנורבגיה. תצלום: Vidar Nordli-Mathisen

יחד עם זאת, באמצע הספר השישי שוכן ההיפוך לחיים היומיומיים, מסה בת 450 עמודים הנעה בתנועה פרועה בין פרשנות המקרא להיסטוריה אינטלקטואלית, בין ניתוח ספרותי של המשורר היהודי פאול צלאן למיני-ביוגרפיה של היטלר. המסה היא תערובת משונה בכל מובן. קטעים מבריקים מתחלפים בעיסוק תאורטי חסר תוחלת. לעתים הקורא חש שקנאוסגורד חופר ביסודות הציוויליזציה המערבית; ואילו ברגעים אחרים, הקורא חש שהוא משליך על הדף כל מושג ורעיון שנכנס לראשו בעשור האחרון. פרופסור להיסטוריה שהיה קורא את המסה היה מנקד אותה בסימני שאלה ובמחיקות בדיו אדומה. אך מטרתו של קנאוסגורד אינה הדיוק ההיסטורי: הוא מביט אל העבר כדי להאיר את החוויה שלו בהווה.

כיצד, אם כן, לכל הרוחות, יכולים אנו להפוך את החיים שאנו חיים לביטוי של חיים במקום לביטוי של אידאולוגיה?

באורח טבעי, החוויה הזו מתחילה בכך שקנאוסגורד מלין על קטנותו, מביע את הייאוש שלו על היעדר המשמעות במסגרת הליברליזם, ומביע את הדחף שלו להשתחרר ולהתנתק:

"הו, כיצד, אם כן, לכל הרוחות, יכולים אנו להפוך את החיים שאנו חיים לביטוי של חיים במקום לביטוי של אידאולוגיה? כל הלא-תעשה שחיינו הקטנים כבני מעמד הביניים מוגבלים בהם, כל הדברים שאנו אמורים לא לומר ולא לעשות, או שאילצו אותנו לומר ולעשות, כמה כמהתי לשים פס ולעשות כרצוני".

"לעשות כרצוני" הוא בעליל ביטוי נרדף ל"לכתוב כרצוני". ועם זאת, קנאוסגורד כבול על ידי הבושה שלו, על ידי הכוחות של העולם החברתי הפועל בתוכו: "דמיינתי שאכתוב בדיוק מה שחשבתי והאמנתי והרגשתי... אבל זה התגלה ככל כך לא תואם את האמת של האנחנו... ה'צריך' של המוסריות הוא הקול של הנאותות שמציל אותנו. אך זהו גם קולה של מגבלת-האני, האנטיתזה לאמת ולחירות, הקול העומד בדרכנו".

הצורה האקספרימנטלית של "המאבק שלי" והרגשות הלא מקובלים שלו – קשורים. אינך קולט אחד בלי האחר, על אף מה שהיו מעדיפים מבקרים מסוימים שאינם חשים בנוח. במקום לקבל את מרחק-הביניים הנוח של רוב הרומנים, שבהם אין עוברים על המוסריות ואין חורגים מהצורות הספרותיות הסטנדרטיות, קנאוסגורד גם מקרב את העדשה עד מאוד (ריח חומרי הניקיון בביתו של אביו האלכוהוליסט המת, כיצד הילדים נראים כשהם ישנים), וגם מגביה אותה לנקודה גבוהה מאוד (מורשת הנאציזם, היעדר האמונה במערב). ביטול מרחק הביניים הזה דורש מהסופר יושרה קטלנית, יכולת לחצות את גבולות הבושה שלו ונכונות להישמע משונה, אפילו ילדותי, בתלונות שלו על אובדן המשמעות.

האנלוגיה שבשמו של הפרויקט ("המאבק שלי" – "מיין קמפף") אבסורדית וגם בלתי-נמנעת. קנאוסגורד מכיר בכך שאם גבר אירופי מתכוון לבלות אלפי עמודים בתיאור המאבק הרוחני שלו עצמו, ולהשמיע את דעותיו הלא-הפופולריות למשל, על האופן שבו נורמות מגדריות עכשוויות גורמות לו להרגיש שגבריותו סורסה, הוא עתיד להיתקל בסופו של דבר בשאלה: האם תיאור המאבק הזה הוא פרו-פשיסטי? לאחר קטע רומנטי על  הכורח שבמוות, קנאוסגורד גוער בדימויים שלו עצמו בשל הדמיון בינם ובין הדימויים של הנאצים. קל ללעוג לקנאוסגורד ולומר שהוא סובל מתסביך פתולוגי – "היטלריטיס מוטמעת" – אבל אם נהיה פתוחים וישרים יהיה עלינו להודות שהוא נוגע בעצבים אמיתיים ושכל סופר מוצא את עצמו לכוד במרחב שבין "קולה של היושרה שמצילה אותנו" ובין הקול החוסם אותנו ומותיר אותנו תוהים מה אפשר לומר בעידן של היעלבות. המפתח הוא בכך שקנאוסגורד מגיע לדילמה החיונית הזו לא על ידי מתן פחות משקל למוסריות, אלא על ידי כך שהוא לוקח אותה רחוק יותר מרוב הסופרים בני זמננו. בכך, הוא פחות דומה להנרי מילר, שיצא נגד המוסר, ויותר היפר-מוסרני, סופר איקונוקלסטי המבצע את הטאבו שלו ובה בעת גם מנתץ אותו.

הרִשעות שב"מיין קמפף", כך לפי קנאוסגורד, היא היעדרו של "אתה", והנוכחות הנוקשה של "אנחנו"

ואכן, במה שהוא כעין צלילה למעמקי הטאבו, המסה כוללת ניתוח ארוך של חיי היטלר, המסתמך הן על "מיין קמפף" והן על מקורות ראשוניים. קנאוסגורד מצהיר בגלוי שהוא אינו מסכים עם כל דעה הרואה בהיטלר רשע מולד. הוא טוען שרק באמצעות ראייה אנושית של היטלר הצעיר נוכל להביט נכוחה בפשעיו המאוחרים יותר. הרִשעות שב"מיין קמפף", כך לפי קנאוסגורד, היא היעדרו של "אתה", והנוכחות הנוקשה של "אנחנו". קנאוסגורד רואה בהכללות הברוטליות של "מיין קמפף" שיקוף של היעדרו של אני/אתה, והוא מחפש באדולף הצעיר, אדולף חסר המנוחה והפתטי, אחר הבן שעבר התעללות, היתום, האמן הכושל, הנווד חסר הבית והחייל מהשוחות של מלחמת העולם הראשונה. הקטעים הללו מרתקים ומטרידים במידה שווה.

קנאוסגורד מספר את סיפור עלייתו של היטלר לשלטון, ומצייר את הנאציזם כניסיון להטביע משמעות מוחלטת בכל היבט של החיים, ניסיון המעוגן בתהילה ובגדוּלה כביכול של ה"אנחנו" הגרמני:

"כל מי שראה קטעי סרטים של האספות הגדולות בגרמניה של היטלר יודע אילו רגשות הן מעלות, הכוח המרוכז של הקהילה לובשת המדים, הקהילה חסרת-האני, כוחו של הקולקטיב, והו, כמה עשויים אנו לכמוה להיות חלק מ'אנחנו' כזה. אחדות מהתמונות של התקופה מבטאות יופי כמעט פראי".

פסולת השברים הנאצית מתגלה בחיפוש אחר משמעות במובן הגדול, בתפישה לפיה למוות יש חלק במשמעות רוחנית, בהעלאתם מן המתים של "רעיון הגאונות, רעיון היסוד העילאי, רעיון היסוד האלוהי"

"הו, כמה עשויים אנו לכמוה להיות חלק מ'אנחנו' כזה". האם ראוי... שנאמר את זה? האם לפנינו יושרה או חוסר אחריות, או שמא שני הדברים גם יחד? בכל אופן, השאלה הגדולה ביותר מבחינת קנאוסגורד היא שאלת מה שבא בעקבות הדברים, כלומר, מה קורה לצורות של יצירת-ערך שהנאצים ניצלו. החיפוש אחר משמעות במובן הגדול, התפישה לפיה למוות יש חלק במשמעות רוחנית, העלאתם מן המתים של "רעיון הגאונות, רעיון היסוד העילאי, רעיון היסוד האלוהי" – נראה שבכולם יש מטען של פסולת שברים נאצית. עבור קנאוסגורד, הדבר יוצר מצב שבו ליברליזם בטוח ומשעמם הוא החלופה היחידה, חלופה שבה אנשים במערב מתמלאים להתפקע בדימויים של יופי וגבורה באמצעות המסכים שלהם, בעוד החיים שלהם הולכים ונעשים זהים יותר ויותר.

הוגן לתהות האם קנאוסגורד אינו מייחס משקל רב מדי למורשת הנאציזם ביחס להתפתחויות חברתיות ופוליטיות אחרות, אשר היו דורשות תגובות אחרות, אך החקירה שלו בדבר הדרכים ליצור משמעות בלי להפוך לברבריים נוגע בליבת השאלה כיצד אנו יכולים ואמורים לחיות. קנאוסגורד נמשך לפאול צלאן, המשורר היהודי-רומני ששרד את השואה אך איבד בה את כל משפחתו. צלאן כתב בגרמנית ועמד מול עולם שנשרף, עולם שבו לא רק בני-האדם אלא גם השפה עצמה עוותה כדי להשפיל ולהרוג, עולם שצלאן מתאר בשירו "הֲצָרָה" כ"אפר/אפר, אפר./לילה./לילה-ולילה". אך מתוך הלא-כלום הזה, ודרכו, צלאן מחפש, כדבריו של קנאוסגורד "לקבוע קוהרנטיות חדש לאחר זאת שנשברה". מיד לאחר אזכור האפשר והלילה, צלאן כותב: "אל העין לך/, אל הלחה" (תרגום עברי: שמעון זנדבנק). עבור קנאוסגורד, החיפוש אחר משמעות חייב להתחיל ברמה הזו, עם "העין הלחה", שהוא מפרש כקריאה לדמעות, לרגש, ולהכרה באובדן.

הקטעים שקנאוסגורד מצטט מיצירתו של צלאן מבהירים את כוונתו של המחבר ללכת "מתחת לאידאולוגיות" כדי לעצב מחדש את תפישת המשמעות שלו, לא במונחים של הפשטוֹת גדולות (כלומר נאציזם) אלא ביופי ובכאב של היומיום של אני/אתה, כלומר 3000 העמודים האחרים של סדרת הספרים "המאבק שלי". כיצד נראית סערת ברקים מהמרפסת. כיצד מתגלה לימון מבעד לאפור העשן של שקית של חנות מכולת, או כיצד עלה מסתבסב על האדמה. הכאב וההתגלויות היומיומיות בחייו של הורה, שמשולבות בהן אהבה מרטיטה לילדיו. האחריות שנושא אב לילדים. העובדה שדבר מכל אלו לא בא בקלות לקנואסגורד רדוף החרדות, הוא מה שהופך את העניין כולו למאבק.

ויחד עם זאת, למרות ההתעקשות של קנאוסגורד לומר שהפרויקט שלו חופר "מתחת לאידאולוגיות", קשה להרחיק את הפוליטיקה מן הספרים הללו, גם כיוון שהוא אינו מספק לנו דרך לשלב את דרישותיו של "אנחנו" עם צרכיו של "אני". הטאבו האוסר לתקוף את הדמוקרטיה הליברלית, שקנאוסגורד ראה כעניין בלתי שביר ב-2011, כבר החל להיסדק. הבחירות שהתקיימו לאחרונה בשבדיה הראו עלייה חסרת תקדים בתמיכה בדמוקרטים השבדים מן הימים הקיצוני, אשר במאמר בעיתונות השבדית, קנאוסגורד הגן עליהם מפני האשמות הטוענות שהם "נאו-פשיזם". קנאוסגורד טען שאף כי הוא אינו תומך בהם, הוא סבור שיש מקום לשמוע את דעותיהם.

אופרה, בית האופרה, אוסלו, נורבגיה

בית האופרה באוסלו. תצלום:
Vidar Nordli-Mathisen

יש מידה של צדק בטיעון של ג'ורג' סטיינר לפיו הנאציזם היה צורה של נוירוזה או הטלת-מום עצמית, התמרדות התאבדותית נגד אידאלים מוסריים, שהוליכה את אירופה להרוס את התקוות הטובות ביותר שהיו לה לעתידה שלה

ההיבט החלש ביותר בספר השישי, ובפער ניכר, הוא הניתוח שלו את האנטישמיות והלאומנות. "הפשוט ביותר הוא האמיתי ביותר", כותב קנאוסגורד, "ושנאת היהודים מייצגת את הדבר הפשוט ביותר, הצורך שיש למיני 'אנחנו' באיזשהו 'הם'", צורך שהתגלה כקטלני כשהוא שולב בטינה נגד אליטות ובמה שכונה "מדע הגזע". על אף שקנאוסגורד מכיר בכך שאנטי-יהודיות היא תופעת קדומה, שפשטה בכל רובדי החברה בשנות ה-30 של המאה העשרים, הוא מפחית מן המידה שבה האנרגיות של הנאציזם זכו לכוח מניע ראשוני מצד השיח הפילוסופי הגרמני על אודות מדינת הלאום, החל בחזון הרומנטי של פיכטה בדבר "volk" ועד לתפישה של קאנט בדבר התבוללות כ"המתת חסד ליהדות". מה שהבדיל את היהודים לא היה רק איזה "הם" שניצב נגד "אנחנו" גרמני או נוצרי, אלא שהיהודים נלכדו בתוך ה"אנחנו", ומנעו הן את הנרטיב הנוצרי בדבר עדיפות הנצרות כמחליפה את היהדות הקדומה ועולה עליה, והן, מאוחר יותר, את הנרטיבים הפוליטיים בדבר מהותנות לאומית. יש מידה של צדק בטיעון של ג'ורג' סטיינר לפיו הנאציזם היה צורה של נוירוזה או הטלת-מום עצמית, התמרדות התאבדותית נגד אידאלים מוסריים, שהוליכה את אירופה להרוס את התקוות הטובות ביותר שהיו לה לעתידה שלה. סטיינר מעיר שהיטלר הצהיר: "מצפון זה המצאה יהודית", ואז ניסה להרוג את מצפונו. עניין זה אינו שולל את הפרספקטיבה של קנאוסגורד, אלא דווקא מעצים את הדרמה ואת הסכנה שבהתמרדות שלו נגד הקול הפנימי של המוסריות.

במסה שלו על הנרי מילר, משנת 1940, אורוול חזה את סופם הן של הקפיטליזם של היד החופשית והן של "ספרות הליברליזם". אורוול טעה בתחזיתו, ותחזיות דומות הנשמעות כיום בדבר "מות הליברליזם" בוודאי יתגלו כשגויות גם הן. אך בעידן שרוקן מתוכן על ידי הטכנולוגיה והקונפורמיות, הצורך להיות שונה, הצורך שיהיה לך שבט, להיות קשור לאיזשהו דבר שיהיה גדול מהעצמי הקטן שלך, הופך לצורך אדיר. בעלי החזון האמנותי ביחס לעתיד יהיו מסוגלים להראות היכן הם נבוכים, להבין את המאפיינים המשתנים של מה שאי-אפשר לומר ולתפוש שאין דבר קריטי יותר מחשיפת הכמיהות הנסתרות שלנו, מחשיפת הזעם והפגיעוּת שמאחורי הזהויות שלנו, ומחשיפתה של האימה של אגו השוקע כל כולו בריקנות מבולבלת מרוב טכנולוגיה. והתשובה לא תהיה בקלישאות ריקות או באמירות מופשטות, אלא בכנות רגשית עירומה, בתשומת לב ערנית לחיים החולפים, ובאומץ להיות שונה מן המקובל, לצאת נגד האורתודוקסיה. "המאבק שלי" הוא אחד הספרים הראשונים המתמודדים עם האור המסמא הזה.

 

דן גרוסמן (Dan Grossman) הוא סופר החי בניו יורק

This article originally appeared in English in Tablet Magazine, at tabletmag.com, the online magazine of Jewish news, ideas, and culture.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי זאב אלוני

תמונה ראשית: היטלר: דמות שעווה במוזיאון מדאם טוסו בלונדון. תצלום: Steffen Kugler / Stringer, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דן גרוסמן, Tablet.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על ימים של שפם

01
דרורי

נועז, מרתק ומרחיק לכת. הסכנה בשאיפה לנצח ברורה עוד יותר בימים של ענקי טכנולוגיה ומיליארדרים שמחפשים חיי נצח. אמיץ ומרשים. התמונה עם העיניים האלה ממש מצמררת.

02
Rvc1

המאמר חושף שוב לאן ערכים של קולקטיביזם, חיפוש משמעות גדולה מעצמך בתוך קבוצה מובילים. כל מי שחושב שהוא ימצא משמעות מחוץ לעצמו טועה ומחפש משמעות במקום הלא נכון. כשקבוצה גדולה של אנשים מאמינים שמשמעות קיימת בקבוצה כמו היום או בשנות העשרים והשלושים בגרמניה התוצאות יהיו מאוד דומות.

05
שלומית

מאמר יפה. לא כך ספרו 'גבר מאוהב' - לדעתי איים של קטעים טובים בתוך ים סתמי. הטענה בעדו כפי שקראתי, שהוא מוצא טעם ומעלה למעלה את סתמיות החיים. איך? בסתמיות?