ימי הבינוניות

המשבר באקדמיה אינו ניתן להכחשה: בעוד העולם משתנה במהירות, האקדמיה אינה מעודדת פריצות דרך ומנציחה כתיבה כובלת וכבולה. איך אפשר לעודד חופש מחשבה וכתיבה מהפכנית?
X זמן קריאה משוער: 21 דקות

אנו חיים בזמן שמרבים לדבר בו על חופש היצירה וחופש הדיבור. ההגנה על חופש הדיבור, החשיבה היצירה, כה חשובה עד שהפכה לעקרון יסוד של "דת" הליברליזם בעולם המערבי. במאמר זה מועלית תהייה אם אכן יש חופש ויצירתיות של המחשבה, בעיקר בכל הנוגע ליצירת תפישות עולם חדשות. עד כמה בעידן זה שמקדש את החופש, צומחות גם מהפכות פורצות דרך בתחום הדעת והיצירה האנושית. המאמר מתמקד בעיקר במדעי הרוח והחברה ומציג את הטענה כי בניגוד למשתמע מקדושת החופש והאדרתו, אנו נמצאים דווקא ב"ימי הביניים" של המחשבה החופשית היוצרת.

אחת השאלות המתבקשות היא, מדוע היו בעבר יותר מהפכות חשיבה מקוריות ותפישות עולם מהפכניות ופורצות דרך. הכוונה היא להשקפות עולם חדשניות ומהפכניות ששינו את דרך ראיית המציאות, כמו אלה של תאלס, אפלטון או אריסטו בעת העתיקה, ותורותיהם של רנה דקארט, עמנואל קאנט, צ'רלס דרווין, זיגמונד פרויד (ואני מתייחס כאן בעיקר ליצירת התיאוריה הפילוסופית שלו, ולא לפעילותו כמטפל) וקרל מרקס – בעת החדשה.

אור, נורה, ידיים

ללכוד את האור. תצלום: ריקרדו אננדייל

הפילוסופיה תקועה

בבסיס תיאוריות החשיבה המשפיעות – לרבות השקפות עולם בתחום הפסיכולוגיה (כמו זו של פרויד) או הסוציולוגיה (כמו זו של מרקס) – עומדת הפילוסופיה. לכן, כשבוחנים את ביטויי החשיבה החדשים ואת השקפות עולם חדשות, יש לתהות מדוע אין עוד השקפות עולם ותיאוריות פילוסופיות חדשות במהותן.

מדוע אין מהפכות חשיבה יסודיות ומהותיות ומדוע היוצרים והמחדשים הגדולים האחרונים פעלו בעשורים הראשונים של המאה העשרים?

המאה העשרים התאפיינה במאבק בין תפישת העולם הליברלית-דמוקרטית ובין ותפישות העולם הטוטליטריות כמו הפשיזם מזה והקומוניזם מזה. כמו כן אפשר להצביע על מאבק בין תרבויות לעומת מאבק בין אידיאולוגיות. במאה השנים האחרונות של המאה העשרים צצו רעיונות חדשניים ומעניינים מאוד כמו אלה של היידגר, סארטר, חומסקי, ויטגנשטיין, פופר, הנטינגטון, לאקאן, דרידה ופוקו. אך האם הם חוללו מהפכות מהותיות בדרכי החשיבה? אפשר שרעיונותיהם היו מקוריים ואף הצמיחו זרמים הגותיים חדשים, אבל לא הייתה כאן מהפכה כוללת מן היסוד, בבחינת חשיבה חדשה בדרך ראיית האדם את העולם. אם נשווה את זמננו לתקופות אחרות נגלה עד כמה קטן מספרם היחסי והמוחלט של פורצי-דרך אמיתיים בתחום החשיבה היצירתית, וזאת דווקא כאשר התנאים משופרים לעין ערוך לעומת תקופות אחרות: מספר בני האדם גדל באופן משמעותי, הידע נגיש כמעט לכולם ואנו מאדירים את חופש היצירה. מדוע, אם כן, אין מהפכות חשיבה יסודיות ומהותיות ומדוע היוצרים והמחדשים הגדולים האחרונים פעלו בעשורים הראשונים של המאה העשרים ואילו עכשיו המחשבה היצירתית תקועה?

אך טבעי הוא לתהות איך זה שהפילוסופיה או החשיבה החופשית היצירתית הבסיסית תקועה, דווקא בזמן שבו בכל יום מתפרסמים אלפי מאמרים וספרי הגות פילוסופיים; בזמן שבו המוחות המזהירים עוסקים ללא לאות בכתיבה ובפרסום מאמרים וספרים, ומנסים בכל מאודם לפרוץ דרכים חדשות להבנת המציאות. וגם אם תועלה הטענה שהם שוקדים על כתיבתם ומשקיעים מאמצים לשם קידומם המקצועי, אין בכך כל רע. אדרבה, בסיס כלכלי יציב ומעמד גבוה בדירוג התעסוקתי אמורים לאפשר את הפנאי הדרוש לחשיבה יצירתית. נשאלת אפוא השאלה האם הפילוסופיה כבית היוצר של השקפות עולם חדשות ומהפכניות אכן תקועה, ואם כן – מדוע?

במסורת הפילוסופית של יוון העתיקה כל תלמיד העמיד תורה משלו – הנסמכת על תורת מורו ורבו ובעיקר מתנגדת לה. בימי הביניים המסורת הזאת נדחקה הצידה, ואילולי היהודים והמוסלמים ששמרו על הגחלת של תרגום היצירות והעיסוק בהם, ייתכן כי חלקים נוספים מאותן התורות היו שוקעים בתהום הנשייה ולא היו מגיעות לידינו. אולם אותם יהודים ומוסלמים בימי הביניים בעיקר תרגמו, שימרו ופירשו את כתבי הפילוסופים של יוון העתיקה, אך לא יצרו השקפות עולם חדשות משל עצמם.

סקירה היסטורית של פריצות הדרך במחשבה האנושית מעלה כי בכשלוש מאות שנים ביוון העתיקה היו מהפכות בדרכי החשיבה ועוצבו תפישות עולם חדשניות אדירות, ואילו באלף שנות ימי הביניים עסקו המשכילים והפילוסופים בעיקר בפירוש הגותם של חכמי יוון הקלסית. הרמב"ם, הרמב"ן, חסדאי קרשקש, אבן סינא, אבן רושד, תומס אקווינס ורבים אחרים, עם כל גדולתם האינטלקטואלית, לא היו אלא פרשני הפילוסופיות של יוון העתיקה; עיקר מאמציהם הושקעו בפרשנות, השוואה וגישור בינן ובין אמונותיהם הדתיות.

תומס אקווינס, מכלן, בלגיה

הבנת העולם דרך כתבי הקודש. תומס אקווינס, ויטראז' בקתדרלה של מכלן, בלגיה. תצלום: ויקיפדיה

האם ניתן להסיק שבכאלף שנות ימי הביניים לא נולדו אנשים חכמים ויצירתיים דוגמת חכמי יוון העתיקה?! מאחר שהתשובה אינה יכולה להיות חיובית, אפשר שההסבר נעוץ במסגרות הלימוד והמחקר השונות, שלא אפשרו ועודדו השכלה רחבת אופקים וחשיבה חופשית. להערכתי גם זו אינה התשובה. אין זה נכון לומר כי בימי הביניים לא היו אנשים חכמים, וכי במסגרות שונות לא דרשו להתעמק בחשיבה ואף בחשיבה החופשית אלא שהדרישות לחידושים היו במסגרות ספציפיות. המשכילים נדרשו לחקור ולחדש בתוך המסגרת של לימוד ופרשנות כתבי הקודש מזה וכתבי הפילוסופים הקדומים מזה. כלומר, הם אכן האדירו את החכמה ואת המחקר בפירושיהם ואף בחידושיהם, ואפילו שאפו לחופש ויצירתיות, אך פעלו באווירה, במסגרת ובשפה מוגדרת.

ההוגים בימי הביניים שקדו רבות על לימוד וכתיבה במנזרים ובמקומות רבים אחרים, אך לא הייתה זו יצירה מחשבתית מקורית ולא נולדו פילוסופיות חדשות. זו הייתה חקירה ומחשבה בבִּיצה, שהם ראו בה את פסגת היצירתיות והחכמה. בימי הביניים לא חסרו חכמה וחכמים ושאיפה לְדעת. אולם אלה הופנו לחיפוש אחר חידושים בהבנת כתבי הקודש, בהבנת דברי הנביאים והחכמים המאוחרים, או בהבנת ענקי הפילוסופיה של יוון העתיקה.

היוצר המקורי, נתון כבר בראשית הדרך בטבעת חנק של דרישות פורמליות, וכך משוקעת היצירתיות שלו במאמצים לענות על הדרישות הללו במקום לפתח את ניצני מחשבותיו בתוך מרחב פתוח של יצירה

גם היום שוררת אווירה שהיא במידת מה ימי ביניימית. למרות ההאדרה של חופש היצירה והיצירתיות, מחסומים רבים מוצבים בפני הוגים יצירתיים בני זמננו, מחסומים שמעקרים את מחשבותיהם בעודן באיבן. מצופה מהם שיכתבו בשפה האקדמית, ומהכותב בשפה האקדמית נדרש להשוות את דבריו לדברי אחרים, בני סמכא באותו תחום ידע, ולהראות מה הוא מחדש בכתיבתו. דרישות אלה משדרות מסר כפול: מצד אחד, חיפוש אחר חדשנות, אך מנגד, הערמת קשיים בפני מי שבאמת מבקש לחדש. מיהו זה שצץ פתאום ומתיימר להיות חדשן גדול? איך יכול אדם להשוות עצמו לפרויד או לקאנט, ויתר על כן, לפסול את תורתם ולהציע תורה משלו, מבלי להוכיח בשתורתו עומדת על קרקע מוצקה? מה הסיכוי שמאמר שאינו כתוב על פי כללי הכתיבה האקדמית יתפרסם בכתב עת מקצועי יוקרתי?

רבים מאנשי האקדמיה יגידו, כמובן, שאין מניעה להציע תאוריה חדשה או השקפת עולם חדשה. הם יטענו שהם בהחלט פתוחים לשמוע רעיונות חדשניים ומהפכניים ואף צמאים לכך, אך אין כאלה בנמצא, אין בשורות חדשות.

הם מדברים בכנות. אכן, אין רעיונות חדשניים ומקוריים. אבל האשמה היא בהיעדר אווירה כללית שמאפשרת צמיחתם. במקום לעודד מחשבה מקורית, עולם האקדמיה חונק אותה. היוצר המקורי, נתון כבר בראשית הדרך בטבעת חנק של דרישות פורמליות, וכך משוקעת היצירתיות שלו במאמצים לענות על הדרישות הללו במקום לפתח את ניצני מחשבותיו בתוך מרחב פתוח של יצירה. כל זה בנוסף לדרישה לשמור על תקינות פוליטית, המחייבת את בוגרי האקדמיה להיזהר מאוד, שמא האמירה שלהם תתפרש באופן שעלול לפגוע או לא תתאים לשפה ולקודים המוסריים המקובלים.

אלה מאנשי האקדמיה שמחפשים רעיונות חדשניים ומהפכות מהותיות בחשיבה ולא מצליחים למצוא אותם, מודים שאינם רגילים לקרוא טקסט שאינו מבוסס על ממצאי מחקר מדעי ואינו כתוב בשפה מדעית מקובלת (בדרך כלל במדעי החברה). כשמגיע לידם טקסט שאינו כתוב בלשון הנדרשת, הם פוסלים אותו בטענה שהוא אינו תורם דבר. אולם האמת היא, שאם לא תשרור אווירה חופשית שתאפשר לבעלי מחשבה מקורית לזרוע בחופשיות את רעיונותיהם – לא יקום שפינוזה או דקארט חדש. אין לשכוח שגם בתחום הטכנולוגיה פחות מעשרה אחוזים מהרעיונות החדשניים מצליחים לפרוץ דרך הלכה למעשה. מרבית הגילויים המדעיים הגדולים, גם הם לא היו פועל יוצא של עבודה קפדנית ומסודרת לאור מטרה מוגדרת מראש. במקרים רבים הם החלו להתגבש מתוך רעיונות שהיו לפעמים שוליים ולא קשורים כלל לתחום המחקר.

הכתיבה האקדמית ותרומתה

כתיבה אקדמית, הידועה גם ככתיבה מדעית, היא כתיבה מבוססת, מנומקת וכתובה על פי כללים אחידים המקובלים במוסדות אקדמיים, בכתבי-עת ובפרסומים מקצועיים שונים. שלא כמו בתחום מדעי הטבע, שם כתיבה מדעית אכן חייבת לעמוד בקריטריונים מדעיים – במדעי הרוח והחברה כתיבה אקדמית כפופה בעיקר לכללים שקובעים איך לצטט, מה לצטט ואת מי לצטט, איך לכתוב ביבליוגרפיה ואפילו באיזה פונט להשתמש ואיזה רווח לקבוע בין השורות. מעבר לכללים אלה, המטרה העיקרית היא שהמאמר או הספר ישמשו סטודנטים וחוקרים באותו תחום ידע, אשר יוכלו להסתמך עליו ולאמוד את חשיבותו. צריך להיות ברור על איזה מקורות מתבסס המאמר ומה הוא מחדש, וזו אכן מטרה ראויה במציאות שבה אנו מוצפים במידע מכל הכיוונים, הכולל גם מיני טענות מופרכות המוצגות כאילו היו אמיתות מבוססות.

אדם המצטט מאן דהוא בכתיבתו, ואינו מציין מהיכן לקוח הציטוט או מציין מראה מקום חלקי בלבד, מקשה על הקורא הרציני למצוא את המקום המדויק של הציטוט. הקורא עשוי להתעניין באיזה הקשר נאמרו הדברים ולא רק לוודא אם הציטוט מדויק; אולי חשוב לו לבדוק ולהשוות בין תרגומים שונים של המקור, כי הוא רוצה להכיר ולבחון ביתר תשומת לב את המקור עצמו. לכן חשוב מאוד לציין גם את פרטי התרגום. אולם היום, בעידן האינטרנט, אפשר שפירוט זה בגוף הפרסום מאבד מחשיבותו. הרי הטכנולוגיות החדשות, המשתכללות והולכות, מאפשרות לנו לחפש ברשת ולמצוא גרסאות ותרגומים ופרטים, ואין צורך לשעבד את הכתיבה היצירתית לדרישות קפדניות של כללי הכתיבה האקדמית.

אנו חיים בזמנים שבהם אין זה ברור כלל מה יהיו מקצועות העתיד ואילו הכשרות יידרשו להם. התמורות בחיינו לא יפסחו על האקדמיה, שכבר עתה מתמודדת עם השאלות איך ללמד ולאור אילו עקרונות עליה לחנך ולהכשיר את דור המחר

מיומנויות הכתיבה האקדמית מוקנות לסטודנטים בהנחיה לכתיבת עבודות במהלך לימודיהם. הכשרה זו מגיעה לשיאה בעבודת הגמר (התיזה או עבודת הדוקטורט) שבה המסיימים את התואר לומדים לכתוב כפי שיכתבו כחוקרים וכאנשי האקדמיה בהמשך דרכם. וכך גם יתרגלו לקרוא כתבים אקדמיים של אחרים. כלומר, מעתה ואילך הם יקראו ויתייחס ויגיבו בעיקר לפרסומים הכתובים בלשון זו. בדרך זו השיטה האקדמית פורצת את גבולות האקדמיה, וקובעת את כללי הכתיבה המקצועית גם במוסדות ציבוריים, ממשלתיים, פיננסיים ואחרים.

אנו חיים בזמנים שבהם אין זה ברור כלל מה יהיו מקצועות העתיד ואילו הכשרות יידרשו להם. התמורות בחיינו לא יפסחו על האקדמיה, שכבר עתה מתמודדת עם השאלות איך ללמד ולאור אילו עקרונות עליה לחנך ולהכשיר את דור המחר. ברור כי הדגש אינו עוד על צבירת ידע ושינונו, אלא על היכולת להתמצא בים המידע הזמין ולתמרן בתוכו. הדבר החשוב ביותר הוא להקנות מיומנויות חיפוש, לעודד חדשנות והתאמה לסביבה חדשה שלא הייתה מוכרת עד כה.

אקדמיה, אתונה, יוון, ספרייה לאומית

האקדמיה היוונית החדשה, ליד האוניברסיטה והספרייה הלאומית באתונה - יחד הן ה"טרילוגיה". תכנון: תאופיל הנסן (1885). תצלום: Dimboukas, ויקיפדיה

מדוע מקבלים תואר דוקטור?

בתום שלבי הלימוד (תואר ראשון, שני ושלישי), האוניברסיטאות מעניקות את התואר Ph.D ( Doctor of Philosophy , דוקטור לפילוסופיה) בתחומי הלימוד השונים, החל בפיזיקה וכלה בסוציולוגיה.

מה הטעם בהצמדת התואר פילוסוף לדוקטורט בתחומי ידע שונים? האם אין זאת כדי לומר שבעל התואר הגיע לרמה שממנה הוא יכול להשקיף מלמעלה על תחום הידע שחקר, לראות את כיווני ההתפתחות והזרמים השונים שנוצרו בו וליצור זרמים וכיווני מחשבה חדשים? האם האקדמיה באמת מנחה את בוגריה להיות פילוסופים, או בעיקר לכתוב ספרים ומאמרים מקצועיים, שיהיו ראויים להתפרסם בכתבי עת מקצועיים חשובים, ויתרמו לקידומם בדרגה במסלול האקדמי? האם לא נשכח כאן משהו? האם אין זה מסמל שיעבוד לשיטה ולכתיבה אקדמית על חשבון החשיבה החופשית היצירתית הפילוסופית?

מעטים מאוד מתייחסים לקשר בין ההסתכלות הפילוסופית ובין תחום העיסוק שלהם, ואפשר לומר שאפילו בתחום הפילוסופיה עצמו הלומדים אינם נדרשים להיות פילוסופים אלא מומחים לאסכולות פילוסופיות ולפילוסופים שונים. הם נדרשים לערוך השוואות ולמצוא ממשקים חדשים בין התורות הפילוסופיות השונות, להציג פרשנויות חדשות וכמובן, להקפיד על כללי הכתיבה. האם בעל תואר דוקטור בפילוסופיה, שמתמקד בתחום הדעת הספציפי שבו הוענק לו התואר, באמת עוסק בפילוסופיה ויוצר פילוסופיה?

המאפיינים של מדעי החברה

במדעי החברה מתפרסמים מחקרים המבוססים על ממצאים סטטיסטיים, עם כותרות מטעות ומוליכות שולל. כן, אנשי האקדמיה עצמם משתכנעים באמיתות הדברים. לעיתים דווקא הם, כי התרגלו לדרך כתיבה זו שמחזקת בעיניהם את אמינות הנתונים.

פן אחר שמדכא ומעקר את היצירתיות האמיתית מתגלה בפרסומים האקדמיים במדעי החברה. במדעי החברה, כמו במדעי הרוח, עוסקים בשאלות שאין עליהן תשובות מדעיות מוכחות. החוקרים מתקפים את השערותיהם במחקרים שהם כביכול מדעיים, ומפרסמים אותם כמחקרים מדעיים, בעודם מתבססים על השקפות עולם או על תיאוריות פילוסופיות שאין להן תוקף מדעי. מצער לראות כי לעיתים דווקא התיאוריות הללו, שהן השערות פילוסופיות ותו לא, מקבלות אצלם מעמד של אקסיומה – אמת שאין עליה עוררין. במצב זה אין פלא שאין מי שמנסה אפילו ליצור פילוסופיה חדשה.

בנוסף לציות כללי הכתיבה האקדמיים שציינתי, על הכתיבה המקובלת במדעי החברה להראות שממצאי המחקר מתבססים על מחקרים קודמים, ואלה משמשים כדי להזים טענות אחרות ולחזק טענה שמוצגת במאמר או בספר. המטרה העיקרית של כתיבה כזאת היא ליצור דגמים שיסייעו לנבא את ההתנהגות העתידית של אדם או קבוצות אנשים.

במחקרים כאלה יש מידה לא מבוטלת של מניפולציה מחשבתית. הם משרים ביטחון, אף על פי שבמקרים רבים מסקנותיהם אינן אלא אשליה והטעייה משוכללת, המתבססת על בניית השאלונים ואמות המידה הסטטיסטיות והאחרות בהתאם לממצאים המקווים.

הילרי קלינטון, בחירות

מי צפה? מי תיאר לעצמו? הילרי קלינטון בעימות במערכת הבחירות, 2016. תצלום: Nothingspecial 123

בשנים האחרונות, אנו עדים לכישלונות תדירים של סוקרי דעת קהל בחיזוי תוצאות של בחירות במדינות שונות. הסוקרים המיומנים מתייחסים למקרים אלו כאל תקלות ומצביעים על מקרים אחרים שבהם הצליחו בניבוי. השאלה היא, האם גם בלי המחקרים האלה היינו יכולים לתת תחזיות שמקצתן יהיו מדויקות ומקצתן יהיו שגויות? האם לא כך הוא גם בנוגע לתחזיות של אסטרולוגים ומגידי עתידות?

לא, הסקרים אינם הבעיה אלא תפישת העולם כולה. הדיסציפלינה של מדעי החברה היא שמתערערת והסקרים הם רק הסימן לכך שכל התיאוריות של פילוחי אוכלוסיות וניבוי ההתנהגות שלהן באמצעות דגמים שונים היא שגויה. אך מי יקום ויכריז שכל האימפריה הזאת של מדעי החברה מתגלה במערומיה שוב ושוב. מטות של מועמדים שונים במסעי בחירות גדושים במומחים בוגרי מדעי החברה, וכל ניהול המערכות הללו נעשה על פי כללי הדיסציפלינה, הקובעים את המהלכים בקמפיין, איך לפלח אוכלוסיות ואיך לנבא את התנהגותן ואת דפוסי ההצבעה שלהן ואולי גם להשפיע עליהן.

והינה, משמתברר, עם פרסום תוצאות הבחירות, שהתחזיות כשלו, הסוקרים תולים זאת בטעות בסקר זה או אחר, ולא בבעיה מהותית בסקרים עצמם. הם טוענים כי יש לשכלל עוד את שיטות פילוח האוכלוסיות , וכדי לחזק את דבריהם, יש הטוענים כי סטטיסטיקה היא מדע מדויק ולפיכך גם המחקרים והתחזיות הבנויים על דגמים סטטיסטיים אמורים להיות מדעיים ויש לשאוף לשכלולם. אולם זו מניפולציה מחשבתית נוספת. העובדה שסטטיסטיקה היא מדע מדויק אינה קשורה כלל לשאלת המחקר או לממצאיו.

הבעיה העקרונית אינה נעוצה במחקר ניסויי כשלעצמו. תורותיהם של פילוסופים גדולים כמו אריסטו, ברקלי ויוּם היו אמפיריות. אך מאמציהם של פילוסופים אלה התמקדו ביצירת תיאוריה על ניסיון והתנסות, הנתמכת בממצאים ניסיוניים. אין זה דומה כלל לשיטות הנהוגות היום, לפיהן מחברים שאלונים שעליהם עונים סטודנטים ועל סמך ניתוח התשובות מגיעים למסקנות כאלה ואחרות, שמתיימרות לנבא התנהגויות של אנשים אחרים. מצער אפוא להיווכח כי גם החוקרים בתחומי מדעי הרוח נסחפים אחר רוח ההתמכרות למחקרים כדרך שהם נערכים במדעי החברה וכך נוצרת סיבה נוספת, ואולי אחת החשובות שבהן, לאותה תקיעות ימי ביניימית.

דוקטור, אוקספורד, גלימה

דוקטור טרי מאוניברסיטת אוקספורד. את הגלימה המיוחדת לובשים רק לקבלת התואר. תצלום: Sheng P

המחיר שגובה הדרישה לכתיבה אקדמית

הכתיבה האקדמית נועדה להכשיר את בוגרי האוניברסיטאות לבטא בכתב את השקפותיהם ולהפגין את בקיאותם בכתביהם של חוקרים שכבר דנו באותו נושא. חשיבות הדבר אינה מוטלת בספק. הכשרה זו תוחמת את החוקרים בגדרי החשיבה המקובלת. היטמעות זו בזרם החשיבה שמכתיבים כללי הכתיבה האקדמית, במובנים רבים מקבילה לתבניות החשיבה המגבילות של ימי הביניים.

בהרבה מובנים צודקים הטוענים שדרישות האקדמיה הן כלים שנועדו ליצור תנאים מתאימים – ואולי גם הכרחיים ומספיקים – לכתיבה יצירתית נשגבת: חשוב להבחין בשפע המידע בין סוגי מידע שונים ולזהות איזה מהם הוא אמין ומנומק וראוי להסתמך עליו. אלא שדרישות אלה אמורות להתקיים בצד יצירתיות וחדשנות מקורית ומהפכנית שנדרש לה מרחב התבטאות פתוח. שומה על שני נדבכים אלה להיבנות זה על גבי זה ולהזין זה את זה. לסביבה האקדמית ולכתיבה האקדמית חשיבות רבה ואין לזלזל בהן כלל. לעיתים אפילו קשה לקבוע מה חשוב יותר, הכתיבה המקורית החופשית שיכולה להביא למהפכות בדרכי החשיבה או הכתיבה האקדמית. אין כאן עניין של מחיקת מי מהן או דחיקתה לשוליים עד לסילוקה הסופי, כפי שהמסגרות האקדמיות עושות לכתיבה יצירתית חופשית.

כמו כן, יש משרות אקדמיות וקרנות מחקר שמבטיחות הכנסה מכובדת לעוסקים במחקר, כדי לאפשר להם להתפנות לכתיבה יצירתית שתתחרה עם הפרסומים האחרים באותו תחום ידע. אולם, יוזמות אלה, שמטרתן לעזור ולדחוף את החדשנות והיצירתיות דווקא הן מטעות וממלכדות את היוצר. הן מטעות משום שהמערכת הקובעת על אילו פרסומים ומקורות אפשר לסמוך – מקבעת. מקבעת במובן זה, שכדי לשמור על המשרה ולהתקדם בסולם האקדמי, על החוקר לספק עוד ועוד מאמרים וספרים שיהיו כתובים בשפה המקובלת ויתאימו לטעמו של הגורם המממן. כתוצאה מכך אין טיפוח של יצירתיות אמיתית, אלא רק הצהרות רבות שאין בהן ממש.

לדתיים יש תירוץ, לפילוסופים אין אפילו תירוץ

אחת התמיהות שמופנות כלפי אלה המתיימרים להמציא השקפת עולם חדשנית היא: איך יכול חוקר כלשהו לקום ולהעמיד את עצמו ברמה של גאונים כמו אריסטו, פרויד או קאנט. הטענה הזאת אינה שונה מטענתם של חלק מחכמי דת בימינו, שטוענים שאין הם יכולים לפסוק הלכות יסוד, כי אין מי שיכול להשתוות לגדולי הפוסקים. גם אם חכמי דת אלה מתחבאים מאחורי הטענה הזאת, בעוד שלמעשה הם מחדשים הלכות כל העת, הם מסבירים כי מלבד גאונותם של הפוסקים הגדולים בדורות העבר היה בהם גם איזה ניצוץ אלוהי, גורם מיסטי שאינו יכול להימצא אצל אדם רגיל בימינו. אצל הפילוסופים אפילו התירוץ הזה אינו מתקיים.

האם טענה זו לא הייתה נכונה בימיהם של ברקלי, שפינוזה, קאנט או פרויד? הרי לו כופפו עצמם בפני קודמיהם, לא היו יכולים ליצור תיאוריות פילוסופיות שחוללו מהפכות אדירות בתחומים שונים. בדור שלנו אין סיכוי שיקום אדם כמו קאנט או פרויד, ואם כן – הוא לבטח לא יצמח מתוך הקרקע האקדמית. האם נגזר גורלה של החשיבה היוצרת בימינו? בוודאי אפשר שיהיה אחרת. הדור שלנו יכול להצמיח יוצרים גדולים. אפשר שהסיכוי לכך גדול אף יותר משהיה דורות קודמים, ולו מן הטעם הפשוט שיותר אנשים חיים כיום בעולם, דבר המגדיל את הסבירות הסטטיסטית להופעתם של הוגי דעות מקוריים.

עוד אפשר לטעון כי פרויד, קאנט ואחרים צמחו גם הם בסביבה שהיו בה דרישות דומות לדרישות האקדמיות של ימינו. חלקם נזקקו, משום כך, לעשרות שנים כדי למוטט את החומה הבצורה של החשיבה השמרנית. האם אפשר שיתגלו פרויד או קאנט של ימינו בתוך האקדמיה? דומה כי התשובה שלילית. אין אנשים כאלה וגם אם יש, הם בוודאי כבולים בשלשלאות ולא יצליחו לפרוץ שום דרך.

הסביבה האקדמית מספקת מזון אינטלקטואלי ומכינה חוקרים בצורה טובה ביותר, אבל היא דומה לכלוב של זהב. היא כולאת את היוצרים בין כתליה, ובו בזמן מדרבנת את החוקר לחשוב מחוץ לגבולות הכלוב. למרות זאת, לא אפסה התקווה לפריצות דרך, על אף המסגרות המצמצמות את הסיכויים להתרחשותן.

אוניברסיטת בולוניה, גרמנים, סטודנטים

קבלת סטודנטים לאגודת הסטודנטים הגרמנים באוניברסיטת בולוניה, העתיקה ביותר באירופה. מיניאטורה משנת 1497. תצלום: ויקיפדיה

פילוסופיה היא כמו יצירה אמנותית

האקדמיה הצרפתית לאמנויות פסלה על פי אמות מידה משלה את יצירותיהם של האימפרסיוניסטים הראשונים. האם כללי האקדמיה של היום אינם מזכירים את הראייה הצרה והמקובעת של אנשי האקדמיה הצרפתית? איפה הציירים ההם ואיפה אנשי אקדמיה שפסלו אותם? מה ערך העבודה והתרומה של אלה לאנושות, לתרבות ולאמנות ומה תרומתם של אלה?

פילוסופיה, כיצירה של רעיונות, כמוה כיצירה אמנותית. ממש כפי שהצייר יודע ממי הוא מושפע, אבל אינו עוסק במתן דין וחשבון על כך, ואינו כותב מאמר ביקורת על הציור שלו עצמו בעוד הוא מצייר אותו; ממש כפי שכותב שירה או פרוזה לא יכתוב על יצירתו ביקורת ספרותית, כך גם מי שיוצר תיאוריה פילוסופית חדשה, שלמה ומקיפה. גם אם פה ושם ניכרת בכתיבתו השפעתם של פילוסוף או של פילוסופיה אחרת, אין הוא צריך לתת דין וחשבון על כך. ייתכן שיבחר לרמוז על המקורות שהשפיעו עליו, אבל אפילו זה אינו הכרחי.

אין מקום לדרוש ממי שכותב תיאוריה פילוסופית משלו שיכתוב גם ביקורת השוואתית או אחרת עליה, בדיוק כפי שאין לדרוש מסופר שישלב גם ביקורת ספרותית של יצירתו בתוך היצירה עצמה. זוהי דרישה אבסורדית. פילוסוף הנדרש לתת דין וחשבון על יצירתו, כעין ביקורת, יקדיש חלק נכבד מאוד מהמאמץ היצירתי והמחשבתי שלו לבדיקה, להשוואה ולציטוטים. התוצאה תהייה קיפאון – דיכוי של ניצני רעיונות טרם צמחו ממש. זוהי אותה אווירה ימי ביניימית של החשיבה היצירתית החופשית.

התיאוריות הפילוסופיות לא תמו

השגיאה האבסולוטית היא כשאתה בטוח שהאמת בידיך. כשאתה בטוח שהאמת בידך - היה סמוך ובטוח שאתה שוגה.

בין השורות בדבריהם של רבים מהחוקרים, בעיקר מתחום מדעי החברה, ניתן למצוא לעיתים רמזים לכך שתמו התיאוריות הפילוסופיות. כל כך הרבה תורות פילוסופיות נכתבו עד היום – מה כבר אפשר להמציא ולחדש? אולם תחושת השובע, וההכרה שאין עוד מקום לתיאוריות חדשות אינה אלא תחושה שקרית שמוליכה שולל.

אחד הרעיונות המרכזיים בבסיס שלילת ידע שאינו אמפירי – שהגו אנשי זרם הפוזיטיביזם הלוגי שקם בתחילת המאה העשרים בווינה – היה שהאנושות הגיעה לפסגת היכולות והגילויים המדעיים. מנקודת המבט שלנו היום, אנשים שלפני מאה שנים חשבו שהמדע כבר גילה הכול נראים מגוחכים. אולם, עוד יותר מגוחך לחשוב שתיאוריות פילוסופיות מיצו את עצמן. הרי זה כמו לטעון שלא יהיו עוד מהפכות באמנות ובספרות.

הפילוסופיה עוסקת בשאלות אודות מהות האדם והמציאות – שאלות שאין עליהן תשובות מדעיות. לשאלות הפילוסופיות יש אינספור תשובות, שרק מחדדות אותן. בכל פרק זמן במהלך ההיסטוריה עשויות לעלות תיאוריות חדשות שיתמודדו עם אותן שאלות נצחיות שמעבר לזמן ולמקום.

מהפכת ויקיפדיה

נגישות המידע, ההולכת וגדלה בתקופתנו, מביאה, בן השאר לערעור סמכות האקדמיה. עלייתה על הבמה של ויקיפדיה מסמנת שינוי מהותי בהתייחסות שלנו אל המידע וראוי לתת עליה את הדעת.

לפני שנים לא רבות, כשעלה הרעיון להקמת ויקיפדיה היו רבים שהרימו גבה. איך אפשר לתת לכל החפץ בכך לכתוב ערך אנציקלופדי? בפועל, ויקיפדיה מקיפה ואמינה לא פחות מכל האנציקלופדיות בעבר ובהווה, ואין בה יותר אי-דיוקים והטיות מבאנציקלופדיות "רשמיות", אף על פי שלא פרופסורים גדולים שהוסמכו במוסדות אקדמיים הם שכתבו את ערכיה, אלא אנשים מן הציבור הרחב.

גם אם בסופו של דבר רוב הערכים מתבססים על מה שנתקבץ באנציקלופדיות הקלאסיות השונות, הערכים בוויקיפדיה הם רכיבים משתנים ודינאמיים בעולם הידע הכללי, וקיומה של ויקיפדיה מסמן את ראשיתו של גל, שמאיים על הסמכות האקדמית באשר לידע, ועל הממסד האקדמי בכלל, אף שממסד זה עדיין אוחז בקרנות המזבח.

דני דידרו, אנציקלופדיה

קבע סטנדרט שמפנה את מקומו: דני דידרו, יוזם האנציקלופדיה (1750). תצלום: ויקיפדיה

דרבון חוקרים לחשיבה מחוץ לקופסה

בתשובה לכל הכתוב לעיל, עשויים אקדמאים ואנשי המערכת האקדמית להעיד כי יש באקדמיה דרבון לחשיבה חופשית, ובעיקר דרישה להעז לחשוב מחוץ לקופסה, לפרוץ את חומות הקיבעון ולהעלות רעיונות חדשים. הם אומרים שהם חותרים לאותה מטרה ולדעתם גם פועלים להשגתה.

ובכן, הדרישה אינה מספקת. בעיקר מפני שהמסגרת הזאת יוצרת, כאמור, מעין "כלוב של זהב" ומי שנמצא בתוכו מרגיש שזה המקום האולטימטיבי לקבל בו מזון אינטלקטואלי, ליהנות מחופש יצירתי ועוד. זהו מיצג שווא. מי שנמצא בתוך ה"כלוב" מתקשה מאוד, ואולי כלל אינו יכול, להבין ולתפוש זאת.

באקדמיה, מי שמבקש לנסות את כוחו ביצירת תיאוריה חדשה מופנה לכיוון המחקרי. מצופה ממנו לעסוק בהשוואות עם פילוסופיות אחרות. ואם יתעקש לחדש, אזי הדרישה המינימלית תהייה שימצא אסמכתה במה שכבר פורסם ומקובל. אין מניעה שיביע דעה מנוגדת או שונה, אבל עליו להסביר קודם לְמה הוא מתנגד ומדוע דעתו משכנעת יותר מדעות קודמיו. כל לבנה חדשה שיניח, צריכה להיות מונחת בתוך מבנה קיים ומקובל שיתמוך בה. אולם, יצירה פילוסופית אינה בניית קיר לבנים, ופילוסוף יוצר אינו בנאי שבונה קיר מלבנים שהוכנו בבית חרושת.

במדעי הטבע הכללים המדעיים הם שקובעים וכלל החוקרים כפופים להם. שם יש הוכחה והיא שקובעת. ולמרות זאת, אפילו איינשטיין, שבעצמו פרץ את גבולות המדע, לא היה יכול לקבל את ההוכחות של פורצי הדרך בפיזיקת הקוונטים וטען ש"אלוהים אינו משחק בקוביות". אבל האם זה שינה? לא ממש, כי יש שם הוכחות ויש מתמטיקה. או שמתגלה שגיאה, או שאין ברירה אלא להיכנע. אם כי גם שם – במדעי הטבע, עדיין מדובר במדע ולא בָאמת האבסולוטית. במדעי הרוח והחברה לעומת זאת, אין הוכחה אלא שכנוע, והוא נעשה באמצעות כללים פסבדו-מדעיים.

כדי לפרוץ את המחסומים הללו, יש לתת לגיטימציה לכתיבה חופשית מהפכנית שתהייה משולבת באופן לגיטימי בתוך המערכת האקדמית ולא תנודה ממנה ותידחק לפינה אפלה בשל דרישות שמעקרות אותה. צריך לא רק להאדיר את חופש החיפוש וחופש היצירה במחשבה, אלא לאפשר למחשבה חדשה שתצמח הלכה למעשה. כי אם לא, עד כמה שזה נשמע מוזר, אנו נמשיך לחיות בעידן ימי ביניימי של החשיבה החופשית, בתקווה שההיסטוריה תזמן רנסנס נוסף.

 

משה מנשהוף הוא סופר ותאורטיקן. הוא למד פילוסופיה כללית ויהודית באוניברסיטה העברית בירושלים, והיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל-אביב. מנשהוף חיבר שלושה ספרים בסוגת המדע הבדיוני, רומן פילוסופי-פסיכולוגי וסיפור פילוסופי בחרוזים. כמו כן תרגם וערך את "שירת רוּמי, תרגום שירים מהמַתְ'נַווי ופרקים בהגותו של ג'לאל אל-דין רוּמי" (2013). מנשהוף עסק במשך שנים בתיאוריה שפיתח על אודות תפיסה וזיכרון, שחלקים ממנה באים לידי ביטוי בספרו "חלום וזיכרון" (הוצאת כתב, 2017).

תמונה ראשית: מתוך "Trompe l'oeil - יסוד הנשקייה המלכותית השבדית" (1737), קרל הופרברג. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

22 תגובות על ימי הבינוניות

01
ההוא משם

בינוניות תמיד הייתה ותמיד תהיה. הטבע האנושי במיטבו.
הבעייה היא שה"מוצר" היחיד שאקדמאי מייצר הוא פרסומים מדעיים, וככל שישנם יותר מהם, כך עולה קרנו ומתרבים סיכוייו לקבל עוד מענק, או לשמור על משרתו. לאיכות / מקוריות/ פריצת דרך אין מקום במשוואה הזאת.

הפורמליזציה שהאקדמיה עברה במאה האחרונה מדכאת כל ניצוץ יצירתי אם בכלל היה קיים (אין זמן אינסופי ל"בטלה" או חשיבה, הכל מדוד ומתוקצב...). זה המחיר שמשלמים כשהנ"ל הופך לתעשייה.

בנוסף, בייחוד בכזה תחום, אף מנחה לא יקבל לעבודה אדם אחר שעלול להאפיל עליו, הם נוטים לבחור בבני דמותם לרוב כך שהמצב מנציח את עצמו...

גילוי נאות: ניסיון בתחום ;-)

    02
    משה מנשהוף

    דברייך נכונים.
    רק הערה קטנה: אני לא מתכוון שיש בהכרח בינוניות באקדמיה. אלא מתכוון שיש "ימי-ביניימיות" במובן זה שכפי שבימי ביניים היו הישגים גדולים גם היום יש אבל אין פריצות דרך במחשבה ויצירת השקפות עולם חדשות.

אני מסכים שיש מידה מסוימת של נוקשות וחוסר יצירתיות באקדמיה. חוקרים הולכים על מחקרים בטוחים ולא מתוגמלים מספיק עם השערות נועזות ושלא מהפרדיגמות השולטות. עם זאת, הדרישה לכתוב בצורה מסוימת ונוקשה לא מבטאת חוסר יצירתיות במחקר עצמו, אלא כללים מסוימים לכתיבה. יש הגיון בדרישה לכתיבה בצורה מסוימת שמקובלת וידועה לכל. אם אנשים לא היו מצטטים כמו שצריך או כותבים באופן חופשי לחלוטין, היה בלתי אפשרי לדעת על סמך מה הם ביססו את המחקר שלהם, ואולי לא ניתן היה לשחזרו.

אני לא יודע גם אין האקדמיה נמצאת במשבר. דווקא בתקופה הזו יש כמות חסרת תקדים של מחקרים בכל תחום. נכון שרבים מהם לא טובים אבל זה נכון גם לגבי העבר. עם כבר, במדעי החברה ובפסיכולוגיה בפרט, מנסים לשפר מאוד את איכות המחקרים על ידי קביעת נורמות חדשות למחקר ופירסומים שיביאו לממצאים אמיתיים ולא מדומיינים.

    04
    משה מנשהוף

    אני מסכים איתך וגם ציינתי במאמר, כי יש היגיון לדרישה לכתיבה אקדמית, וגם שיש כמות חסרת תקדים של מחקרים בכל התחומים. המאמר הזה מכוון לכך שבצד הדרישות האקדמית יש לאפשר גם חשיבה יצירתית מקורית כדי לתת סיכוי שיהיו השקפות עולם חדשות.

שאלה של אקדמאים:
יש אפשרות למצוא את המאמר באנגלית או בגרמנית (לא סביר, אבל אם כן זו גם אופציה). במידה ויש, אשמח להפנייה אליו וגם ממי עלי לבקש רשות ולמי עלי לתת קרדיט במידה וארצה להשתמש במאמר

07
פרופ' שמעון לוי

יישר כוח! אבל ראוי לזכור שרוב המחקרים האקדמיים המוכרים לי בתחום מדעי הרוח והתאטרון - ובעידודי כמנחה, אוסיף - משלבים בדרכים מורכבות ומקוריות את עצמם הפרטי במחקריהם. מי שעושים זאת בתבונה גם מחדשים, לפעמים, משהו...

    08
    משה מנשהוף

    תודה רבה. אני ער לעובדה זו ואף מעריך את שילוב המורכבות והמקוריות במחקרים השונים גם במדעי החברה והרוח. אני רק טוען שמשהו דומה לכך היה גם בימי הביניים.

09
סופי

כמה תיקונים לשגיאות הקלדה/עריכה במאמר:

"לכן, כשבוחנים את ביטויי החשיבה החדשים ואת השקפות עולם חדשות, יש לתהות אין עוד השקפות עולם ותיאוריות פילוסופיות חדשות במהותן." - חסרה המילה 'למה' או 'מדוע' אחרי 'יש לתהות'.

"מאחר שהתשובה אינה יכולה להיות חיובית, אפשר שההסברנעוץ במסגרות הלימוד והמחקר השונות" - חסר רווח ב'ההבסרנעוץ'.

"ממש כפישהצייר יודע ממי הוא מושפע" - חסר רווח ב'כפישהצייר'.

12
שושי

אם אני זוכרת נכון, חתן פרס ישראל פרופ' משה אידל סיפר פעם שאיפשרו לו לנבור בספריות אירופה עשר שנים, ללא לחץ לפרסם. המנחה שלו, פרופ' גרשום שלום, תמך בכך. התרשמתי שלדעת אידל, השיטה המקובלת היום מצמצמת את ההישגים האפשריים

    13
    משה מנשהוף

    אפשר לומר שיש יצירות ספרותיות ויש ביקורת הספרות. השיטה והדרישות המקובלות באקדמיה עוסקות בביקורת הספרות, ומזניחות את היצירה הספרותית.

14
מוקי

לא ברורה הגישה השלילית הזו. אנחנו מוצפים ברעיונות חדשים שאי אפשר אפילו לספור: קיימות, שוויון זכויות, הנגשה, גישה חופשית לרפואה לכל, משכורת ללא עבודה, אינטליגנציה מלאכותית, השכלה מקוונת. וזאת ללא כניסה למדעים מדויקים שבהם ישנן תגליות מדהימות שמשפיעות על המחשבה של כולנו ומציבות אתגרים חדשים כמו אתיקה בעידן של שיכפול בני אדם ומכונות חושבות ואוטונומיות.
אולי הבעיה היא בכלל הפוכה. בדומה להתמכרות לאלימות בטלויזיה. התרגלנו לקצב כזה של מהפיכות מחשבתיות וקצב כזה של תגליות, שאנחנו מאוכזבים קצת שזה לא קורה מספיק מהר. אבל לעיתים לאחר מהפכה לוקח זמן לעכל ולעבד ולפתור בעיות חדשות שנוצרות והן הופכות לקשות יותר ודורשות יותר עבודה.
כל הרעיונות החדשים סביבנו החלו באקדמיה. ישנן באקדמיה בעיות ולא כולם מושלמים, אבל היכן הן הדוגמאות של האנשים החדשנים באמת שבגלל הקושי לכתוב מאמר בפונט הנכון לא הצליחו להשפיע, ושקולם לא נשמע? דוגמאות הפוכות של אנשים ״מוזרים״ שבכל מקום אחר היו נדחים אבל מצאו את מקומם באקדמיה בזכות אינטלקטואלית לא חסרות כלל.

    15
    משה מנשהוף

    למה גישה שלילית?! - אני אפילו התחלתי עם למנות את כל ההישגים שאתה מונה כאן. כמו כן, ציינתי שאני מדבר כאן על מדעי הרוח והחברה ולא על מדעי טבע ובוודאי לא על מדעים מדויקים.
    אנשים מוצאים להתבטא ולהתקדם באקדמיה כשעומדים בדרישות האקדמיות.

הטענה שאין מספיק יצירתיות מחשבתית מבוססת כאן על השוואה שגויה. כפי שהמחבר בעצמו מעיר, הפילוסופיה היוונית פורצת הדרך השתרעה על 300 שנים; הפילוסופיה היצירתית של העידן המודרני -- עוד יותר זמן מזה (500 שנה? 700?). אז על איזו תקופה ״עכשווית״ מדובר? מאז פרויד (נניח שהוא שייך לעידן ״הקודם״): פחות ממאה שנים! ובמאה השנים האחרונות (בלבד), יש לנו קלוד שנון (תקשורת), חומסקי (לינגיסטיקה), תומס קון (היסטוריה של המדע), טורינג (מחשבים ובינה מלאכותית -- מבחינה פילוסופית) וכו׳ וכו׳. בכלל לא רע בפחות מ-100 שנים...

17
משה מנשהוף

אם אתה חושב שיש בימינו יצירתיות של השקפות עולם פילוסופיות בסיסיות חדשות כפי שהיה ביוון הקלאסית או בעת החדשה אז אני ארים ידיים. חוץ מזה, דקארט שנחשב לאבי הפילוסופיה החדשה פעל במחצית הראשונה של המאה ה-17 ואנחנו בעשור השני של המאה ה-21, עוד יש להוריד את מאה שנים האחרונות. לכן, אין 500 ובטח לא 700 שנים
במאמר ציינתי את חומסקי ואיתו אפשר לציין גם את תומס קון. לגבי קלוד שנון, הוא היה מתמטיקאי ופריצת הדרך שלו היה בתורת האינפורמציה.

18
לירן גורדון

מבחינת שאלת המחקר אין לי אלא להסכים עם הכותב. יש בעיה: הפילוסופיה מתה. ואולם הכותב מסתמך על תפיסה סטיגמטית ומביכה של ימי-הביניים שאינה מאפשרת לקחת את דברי הכותב ברצינות. לרוב אין מתייחסים לימי הביניים כלל, תופעה מובנת. ואולם לעשות בהם שימוש אינסטרומנטלי סטריוטפי שכזה זה מכעיס ומביך. הסתכל על הארכיטקטורה של הקתדרלות הגדולות בכדי להבין את עומק המחשבה הימי-ביניימית. מצא מבנים כאלה ביוון או בעת המודרנית ונדבר על הבינוניות של המחשבה הימי-ביניימית. צא ולמד. ימי הביניים, בעיקר מן המאה ה-12 ועד המאה ה-14, היו תקופת של יצירה עצומה וחסרת תקדים ולא רק של "פרשנות". כן, הייתה גם פרשנות כי בימי הביניים למדו לחשוב באופן שיטתי - משם צמח המפעל המדעי! כמות עצומה של הוגים ומחשבה מקורית שביססה את התשתית לעידן המודרני.

    19
    משה מנשהוף

    לא יודע מהיכן המסקנה שהמאמר "מסתמך על תפיסה סטיגמטית ומביכה של ימי-הביניים"? אם התפיסה השגויה הזאת שגורה בקרב אנשים מסוימים, אין זה אומר שגם המאמר הזה מסתמך עליה. אלא בדיוק להיפך; אני מכיר בגדולתם של חכמי ימים הביניים בתחומים שונים ואף מדגיש זאת בגוף המאמר.
    בהתייחסות לטענתך: "הסתכל על הארכיטקטורה של הקתדרלות הגדולות בכדי להבין את עומק המחשבה הימי-ביניימית." - אין קשר בין חשיבה פילוסופית והישגים טכנולוגיים וארכיטקטוניים. המאמר לא דן בהישגים ארכיטקטוניים, טכנולוגיים ומדעיים, לא של ימי הביניים ולא אלה של היום.
    גם בקשר לחשיבה פילוסופית, כדאי לקרוא את שנאמר במאמר: "ההוגים בימי הביניים שקדו רבות על לימוד וכתיבה במנזרים ובמקומות רבים אחרים, אך לא הייתה זו יצירה מחשבתית מקורית ולא נולדו פילוסופיות חדשות. זו הייתה חקירה ומחשבה בבִּיצה, שהם ראו בה את פסגת היצירתיות והחכמה. בימי הביניים לא חסרו חכמה וחכמים ושאיפה לְדעת. אולם אלה הופנו לחיפוש אחר חידושים בהבנת כתבי הקודש, בהבנת דברי הנביאים והחכמים המאוחרים, או בהבנת ענקי הפילוסופיה של יוון העתיקה." ואכן נראה כי גם כיום כמו אז, יש הישגים אדירים אך חסרים מחשבות פילוסופיות בסיסיות חדשות.

20
אייל ר.

הערכתי למשה מנשהוף (ולפרויקט מועדון כתב שייסד), רבה. עם זאת, המאמר הארוך והמפורט שלפנינו מעט מחטיא את המטרה. להלן מספר נקודות שהפריעו לי, הן באיש אקדמיה (במדעי החברה) והן כחובב פילוסופיה:

1. כפי שצוין באחת התגובות קודם, יש כאן בעיה קלה של פרספקטיבה. השוואה של כ-2500 שנות דעת ל-100 השנים האחרונות פשוט אינה הוגנת, ושקולה לטענה לפיה הדור הנוכחי בארץ נופל מדור המייסדים. עדיין אין פרספקטיבה רחוקה או רחבה מספיק על מנת לבחון את גדולת המאה העשרים.

2. מעבר לכך, ישנה כאן מידה מסוימת של הטיית אישוש: אנו מסתכלים על 2500 שנים של מחשבה מערבית ומתפעלים מגדולתם של ההוגים, אבל מתעלמים מאלפים רבים של הוגים בינוניים (שלא לומר, גרועים) שדיברו הבלי הבלים. בעיניי, למשל, לא היתה כל גדולת רוח בניסיונות להוכיח את קיומו של אל בהתפלפלות פילוסופית.

3. הכותב מגדיר פילוסופיה בצורה מאוד צרה, ועל כן רואה התפתחויות פילוסופיות דלות במאה ה-20. הפילוסופיה לא החלה עם אפלטון והסתיימה אצל סארטר או קון. ב-"לצאת מן המאה העשרים", מציע מישל וולבק לראות בסופרי המדע בדיוני כפילוסופיים האמיתיים של המאה העשרים, מכיוון שכמו קודמיהם (שתוארו על ידי מנשהוף בהערכה רבה), הם תרמו להבנת האדם את טבעו. אם מאמצים נקודת מבט זו, הרי שהמאה האחרונה היתה רוויה במהפכות פילוסופיות: החל בתהיות לגבי מקום האדם ביקום ובזמן (אצל ה.ג'. וולס וז'ול וורן) ועד האדם כאל (אצל פיליפ ק. דיק ואסימוב).

4. הפילוסופיה המוקדמת עומדת בבסיס כל המדעים. מדוע, אם כן, אין לראות בתגליות מדעיות נדבך פילוסופי? לצורך העניין, העבודות של טברסקי וכהנמן על הטיות בקבלת החלטות ושל אליזבת לופטוס על זיכרונות שווא מעוררות תהיות לגבי משמעותה של המציאות לא פחות מרעיונותיהם של קאנט או ברקלי.

5. על אף הניסיון לנמק את הקשר בין "הדלדלות הרוח" לדרישות האקדמיות, לתחושתי מדובר בקשר מעט מאולץ. העולם האקדמי המוכר לנו מושתת על ערכים, היררכיה ותהליכים שמקורם דתי-נזירי ולא פילוסופי. הנזירים היו אלה שאמונים על שימור הידע (דרך הוראה ובעיקר העתקת טקסטים), ופחות על מחשבה פילוסופית. מדובר ב-"אהבת חוכמה" במובן של שימור, לא של יצור. האקדמיה המודרנית לא רק משמרת את החוכמה האנושית, אלא גם בוחנת ומעשירה אותה. מהיבט (צר) זה, הרי שאנשי האקדמיה מצדיקים את ה-Ph שבתואר שלהם. אגב, אחת העבודות החשובות בתחום זיכרונות השווא החלה כעבודת סמינר שלא היתה עומדת בקריטריונים שהציב מנשהוף (מחקר "אבודים בקניון" של לופטוס).

6. הכותב מתייחס למחקר במדעי החברה בצורה מעט פשטנית. ראשית, שאלונים הם לא כלי המחקר הבלעדי במדעי החברה. ישנם לא מעט תחומים בהם נערכים ניסויים מוקפדים ומתוכננים היטב (ראה wise interventions בגוגל סקולר). בכך הם אינם נופלים באיכותם מניסויים במדעי הטבע והחיים, ונבדלים בעיקר בכך שמושא המחקר הוא ה-mind או החברה האנושיים. שנית, שאלונים הם אמצעי יעיל לאיסוף מידע מהיר ורחב היקף, ובכך אינם שונים מהותית מהתצפיות על הטבע האנושי שערך פרויד. מחקרים המבוססים על שאלונים מתקבלים תמיד בהסתייגות מסוימת (למשל, שלא ניתן להסיק על סיבתיות) ולרוב אינם כוללים כותרות מוליכות שולל. כל תלמיד תואר ראשון במדעי החברה מכיר את הבעיות הגלומות בשאלונים: תוקף, מהימנות, רציה חברתית, בעיות ניסוח ועוד. ועדיין, לאורך ההיסטוריה שימשו כלים לא מדויקים לקבלת מושג על העולם: היקף כדור הארץ, מרחק הירח מכדור הארץ, מהירות האור וכו'. כלי לא מדויק תמיד יסלול את הדרך לכלי מדויק יותר, ומכאן להבנה טובה יותר של העולם. זוהי חתירה מתמדת לאמת, ועל כן יש לראותה כפרקטיקה פילוסופית. ראה כמה למדנו על טבע האדם מאז מבחן האינטליגנציה של בינה בראשית המאה ה-20: הבנו שאנו לוקים ב-"אוריינטליזם קוגניטיבי" בו החוכמה מוגדרת על פי הידע המערבי הלבן (אגב, למעט כמה הוגים מוסלמים שהוזכרו כאן בטקסט, היכן פילוסופי המזרח?), הבנו שהחוכמה אינה בהכרח ידע מגובש, אלא גמישות מחשבתית (דבר שאפלטון ניסה להציג בצורה עקומה למדי ב-"מנון"), וגם שאולי אין "סגולה טובה" קוגניטיבית אחת (אגב מנון). אם זו לא פילוסופיה, איני יודע מהי.

    21
    משה מנשהוף

    1. טענה דומה לטענה זו שלך הובאה באחת התגובות ואני חושב שעניתי עליה ומפנה אותך לתשובה שם. מה שאתה מוסיף כאן, הוא שאין לנו עדיין פרספקטיבה היסטורית כדי לשפוט או לבחון את גדולת המאה העשרים. ראשית, ציינתי במאמר שגם בימי הביניים לא ידעו שהם בימי הביניים. שנית, אני חושב שבמאה האחרונה היו הישגים אדירים לאנושות כפי שהיו הישגים ארכיטקטוניים ואחרים בימי הביניים. אבל, ההעדר של פילוסופיות מקוריות חדשות בולט מאוד. וכמי שיכול ללמוד מההיסטוריה, אני מצביע על ההעדר הזה.

    2. לא מבין מה קשר בין זה למה שהובא במאמר. התפלספויות וניסיונות להוכחת קיום האל היו בימי הביניים, בעת החדשה ואולי פה ושם גם היום בחוגים מסוימים. אין אלה תיאוריות פילוסופיות חדשות שמביאות לאנושות ראיית עולם חדשנית, ואינם קשורים לדיון כאן.

    3. אין כאן דיון על כל הפילוסופיה ואין טענה ש"הפילוסופיה החלה עם אפלטון והסתיימה אצל סארטר או קון" כדבריך. גם בימי הביניים וגם במאה שנים האחרונות נעשות עבודות פילוסופיות חשובות והבאתי במאמר דוגמאות לכך. אבל אין הן פילוסופיות או השקפות עולם חדשות.
    בנוגע לספרות בסוגת מדע בדיוני, כמי שאוהב ומעריך מאוד את הסוגה הזאת וגם בעצמי כתבתי מספר ספרי מדע בדיוני, אני מסכים שיש הרבה פילוסופיה בספרות מדע בדיוני. אני מסכים עם הדוגמאות שהבאת וגם אני מכניס הרבה פילוסופיה בספרי מדע בדיוני שלי. עבורי הספרים האלה הם מעבדות לרעיונות פילוסופיות – שאני כביכול מריץ את הרעיון הפילוסופי בסביבה שמדמה את המציאות. אך עדיין לא מדובר בפילוסופיות כוללות חדשות ובוודאי לא במהפכות. כל אלה פרשנויות או היבטים שונים של הרעיונות פילוסופיים קיימים שמפותחים בצורה נפלאה במסגרת ספרות בסוגת מדע בדיוני.

    4. הפילוסופיה דנה בשאלות שאין תשובה מוכחת עבורן וכל מה שמוכח כבר איננו שייך לפילוסופיה. רעיונות פילוסופיים חדשניים אינם מה שבהכרח מקבל "ציון גבוה" שתורם יותר, ש"מעוררות מחשבות ותהיות לגבי משמעות המציאות" זה לא מספיק. לכן לא רלוונטי להשוות את עבודות של טברסקי וכהנמן עם קאנט וברקלי וגם לא משנה אם הן "מעוררות תהיות לגבי משמעותה של המציאות לא פחות מרעיונותיהם של קאנט או ברקלי".

    5. אני חושב שכאן דווקא אתה מאשר את דבריי. בסעיף הזה אחרי השורה הראשונה שהסתיימה בכך שלתחושתך מה שהובא במאמר מעט מאולץ, אתה בעצם מאשר ומסביר בשפה אחרת את הטענה המרכזית של המאמר. עושים עבודה חשובה מאוד בשימור, פירוש ועריכת השוואות אך אין פילוסופיות מקוריות חדשות.
    בעניין הערת האגב, אני מפנה אותך שהשוואה שעשיתי במאמר עם האקדמיה לאומנויות בפריס שלא קיבלה את הציירים האימפרסיוניסטיים הראשונים.

    6. שאלה מהי מדעי ולה לא קשורה ונידונה בפילוסופיה של המדע, ולה תשובות פילוסופיות שונות. אלו הן סברות פילוסופית ולשאלה הזאת אין תשובה אחת ובוודאי שאין תשובה מוכחת.
    זה שהמחקרים מוקפדים ומתוכננים היטב לא עושה אותם מדעיים (ראה זמנים מודרניים שת צ'ארלי צ'פלין .) אין כאן עניין אם נופלים באיכותם כי לא הושקע בניסויים ולא תיכננו אותם. ושאלת מדעיותם נידונה רבות ולא כאן במאמר הזה. אני סבור שברגע שמושא המחקר הוא mind או החברה האנושית, מהותית אלה לא יכולים להיות משוייכים למדעי טבע ולא יכולים להשתמש בכלים של מדעי הטבע וליצור אשליה של מחקר מדעי ולא משנה כמה ישכללו אותם. אבל זו דעתי, ומדובר בנושא אחר שכאמור לא נדונה כאן.
    חתירה אל האמת איננה בהכרח ללכת במסלול של לקחת כלי לא מדוייק ולנסות כל פעם לדייק אותו עוד קצת. הדבר דומה לאסטרונומים שכל פעם המציאו עוד ועוד אפיציקלים כדי להתקרב עוד יותר לתשובה מדוייקת, כאשר היו צריכים להניח הנחת יסוד אחרת לחלוטין ממה שהניחו – שכדור הארץ איננו במרכז אלא השמש. כך שממש לא נכון לטעון כי "כלי לא מדויק תמיד יסלול את הדרך לכלי מדויק יותר".

22
ארז

תודה לך משה על המאמר המעניין. ובהחלט אני מוצא טעם בדבריך על הבינוניות של המחשבה היצירתית בימינו. אם כי לדעתי האקדמיה היא לא הגורם לה אלא התוצר שלה. אחרי הכל ישנם מספיק אנשים שלא ספגו את נחת זרועה, ועדין מצוידים בידע, ביכולת ונהנים מהעידוד החברתי להמציא דרך חשיבה חדשה. ולא עושים זאת.
קל לנתח מצב, קשה למצוא את הגורמים לו. ואם נחפז להגיע למסקנות נמצא אולי סיבות שגויות. האמת היא שאנו לא באמת יודעים משהו על שום דבר, הכל דעות וספקולציות. הרי ההיסטוריה האנושית רצופה בעליות וירידות, בגאות ושפל, בצעד אחורנית כדי לעשות שני צעדים קדימה ואנו לעולם לא רואים את סוף הריקוד ולאן הוא מוביל (יש שיגידו שהוא מעגלי! - אפלטון למשל שתיאר דרכי ממשל שונות והתחלופה המעגלית ביניהן).

תסכים איתי שכולנו בני תקופתנו, וככזה גם המאמר שלך (וללא שמץ של ציניות או נבזות), ספוג בבינוניות שעליה אתה מדבר. הוא מפרש את מצבנו, ומביא שמות ותאוריות של הוגים מן העבר כדי לתמוך בפרשנות זו. אמנם הוא לא עושה זאת בדרך האקדמית המקובלת תודה לאל, אך עדין מדובר במאמר פרשני. למרות כל זאת יש לו ערך גדול עבורי. הוא עורר אותי לחשוב.

כי אמנם קשה לשפוט את התקופה בה אנו חיים, אך קשה עוד יותר להתעלם מהעובדה שבזמן שקצב מסחרר של המצאות טכנולוגיות ומדעיות שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה האנושית מקיף את חיינו כל הזמן, ואינסוף רעיונות צצים בתחומי הכלכלה והחברה כפטריות לאחר הגשם כמו "כלכלה שיתופית", "מטבעות ורטואליים" , "שכר ללא עבודה" ועוד ועוד, עדין יש תחושה בלתי ניתנת לערעור של שטחיות, שפל רוחני ומוסרי, דלדול של הרוח והנפש, חוסר השראה ושאר רוח. הכיצד?

אולי אין לנו צורך בעוד רעיונות? אולי נסתמנו לחלוטין מרעיונות ותאוריות על איך לחיות ובאיזה עולם? אולי ריבוי הרעיונות עצמו מביא לשפל שאליו הגענו? הרי איך נסכים עליהם ועל מה מתוכם? אין לנו כלי אחיד ומוסכם לבחון את נכונותם. במקרה הטוב המצב הזה יוצר רק בלבול, אבל בקלות הוא יכול לגרום לפילוג, כפייה ולבסוף גם אלימות. והיו מקרים מעולם.
אם יש משהו שההיסטוריה מראה לנו הוא שלא טוב להאמין יותר מדי ובעצמה ברעיון אחד, גם לא ברעיון נעלה כמו חופש. את פירות הבאושים של האמונה ברעיון החופש (ולא החופש עצמו) אנו מרגישים בכאוס שקיים היום בעולם.

אני כשלעצמי חושב ש "התאוריה" הפילוסופית היחידה שיכולה לעזור לנו כבני אדם נאמרה כבר מזמן, לפני אלפי שנים על ידי אנשים שונים במהלך ההיסטוריה. בודהא הוא אחד מהם, ישו עוד אחד. ויש עוד גם מבני תקופתנו. אלא שהתעלמנו ממנה ואנו מנסים שוב ושוב להמציא אחרות, נוחות יותר.

המפתח נמצא בפנים, ועד שלא נבין את זה נמשיך להיות חסרי סיפוק בחיינו, וככאלה נמשיך לנסות להמציא תאוריות על חברה ואנושות אחרת מבלי להבין שהחברה היא השלכה של העולם הפרטי שלנו. היא אגרסיבית כי בנו יש אגרסיביות, היא גזענית כי בנו יש רוחשים רעיונות גזעניים, היא מבוססת על פחד וחוסר אמון כי בנו הם קיימים ובשפע.
קשה לנו לקבל את זה כי הורגלנו כמעט באופן מוחלט להסתכל החוצה לישועתנו ולא פנימה. זה יותר נוח, כי בפנים נגלה את כל הקשיים שאנו מנסים לפתור כלפי חוץ. ואז האחריות תהיה עלינו, על כל אחד ואחת מאתנו באופן פרטי.

אני מדבר מניסיון בשני התחומים. תואר שני בפילוסופיה, ומודט כבר 15 שנה.
ואני אומר לך ממיטב הבנתי - הפילוסופיה כתחום דעת שאמור להוביל את האנושות אל מחוזות האמת היא לא הפתרון לשפל הרוחני והיצירתי הקיים כיום. במקרה הטוב הפילוסופיה יכולה להפוך לביטוי של הנשגב ממי שכבר השיג אותו. דרך לכתיבה פיוטית בשפה פרוזאית לבעלי הטמפרמנט הרציונלי.
אבל אם חסרים לך יופי, יצירתיות, חכמה, עומק, אהבה (ולא רק המחשבות על אלה) -חפש פנימה, ואז זה לא ישנה לך כהוא זה באיזו תקופה אתה חי.

באהבה גדולה