יצירה באולם המתנה

לא קל להבין תקופה סוערת ורבת תהפוכות: ליון פויכטוונגר הצליח לתעד, לספר ולשקף את ההידרדרות של גרמניה מולדתו
X זמן קריאה משוער: 24 דקות

״אילו היטלר חי בימינו הייתה פייסבוק מפרסמת את מודעותיו״, טען השחקן הבריטי סשה ברון כהן בכנס הליגה נגד השמצה בשלהי 2019. בעיניו, הדמוקרטיה, התלויה בקיומן של אמיתות משותפות, נפגעת משטף התעמולה האדיר הזורם ברשתות החברתיות. חדשות הכזב גוברות על דיווחים עובדתיים, בהתאם למחקרים המראים ששקרים מתפשטים מהר מאמת.

אין לדעת כיצד הייתה מגיבה פייסבוק לו התבקשה לפרסם מסרים של היטלר בעת ההיא. אך לנוכח אמירתו המפורסמת של מרשל מקלוהן ״המדיום הוא המסר״, אני תוהה כיצד השפיעו בָּמות היידוע, הפרסום והשיח על מהלכים היסטוריים בשעתם, ואיך משפיע המדיום על מידת הדיוק והעומק של שיקוף עובדות ותהליכים במציאות, ועל הפנמתם של מסרים על ידי הציבור.

האם ניתן לייצר בזמן אמיתי אמירות עמוקות ומשמעותיות על ההיסטוריה המתרחשת? אמירות נוגעות ללב ומסברות את הדעת?

מטבע הדברים, תיאורו של ההווה בתקשורת לוקה בעומקו לעומת ניתוחו ההיסטורי בדיעבד. למרות זאת, לעיתים אני מרגישה צמאה ממש למצוא כבר עתה דברי-טעם עמוקים על העת הנוכחית. האם ניתן לייצר בזמן אמיתי אמירות עמוקות ומשמעותיות על ההיסטוריה המתרחשת? אמירות נוגעות ללב ומסברות את הדעת?

בשנות השלושים והארבעים ניסו סופרים לתאר תהליכי עומק עכשוויים בספרים המשלבים עומק חווייתי, תיאורי וניתוחי. למשל, האנס פאלאדה, סבסטיאן הפנר, היינץ ריין או אריקה מאן. ביניהם בולט בעיני הסופר וחוקר הספרות ליון פויכטוונגר שנולד ב-1884 לתעשיין יהודי במינכן, וכתב בין סיום מלחמת העולם הראשונה לבין פרוץ המלחמה השנייה את הטרילוגיה ״אולם ההמתנה״, שתורגמה לעברית על ידי צבי ארד.

באחרית-הדבר שהושלמה באוגוסט 1939 מספר פויכטוונגר על מאמציו לשלב בין ניגודים בעבודתו כדי ״לתאר בחריפות ובדייקנות את פרטי היום הקטן, תוך שמירת קשר-עין עם המהלך הגדול של התקופה״. לתת מקום ״למשפט-הלב ומשפט-השכל, כי שני הקולות חייבים להישמע ולהתערב זה בזה ולהיות לאחד, שאם לא כן יזויף הטון״. וגם ״לא להתעלם מצדדים נעימים במשטר חברתי שנראה לי פסול, אף לא מתכונות לא-סימפטיות של אנשים שהחשבתי כמועילים וחיוביים״.

אחת מתהיותיו של פויכטוונגר הייתה מהו מקומו וערכו של הביטוי האמנותי, למול זה הפובליציסטי. נראה שבעיניו, התייחסות משמעותית למציאות יכולה להגיע רק מאדם ״בעל חושים המסוגלים ליהנות, בעל לב רגיש ומשתתף, אדם המרגיש יותר מאחרים צער והנאה״. לדוגמה הוא הביא את הצייר פרנסיסקו דה גויה, ״איש תקיף וחומד-חיים, שהכיר יפה את אימי הכנסייה, המלחמה והמשפט״, שהצליח לבטא בעוצמה מאופקת תפישות מרדניות מהפכניות רלוונטיות בעבודותיו.

בתים בלילה, קרל רוטלוף-שמידט

"בתים בלילה" (תאריך לא ידוע), קרל רוטלוף-שמידט. תצלום: ויקיפדיה

במדיום הספרותי שלו מציב פויכטוונגר את דמויותיו מול דילמות מוסריות, אתיות וחֲבריות במציאות שהולכת ונהיית מורכבת, קשה ואף מבעיתה

במדיום הספרותי שלו מציב פויכטוונגר את דמויותיו מול דילמות מוסריות, אתיות וחֲבריות במציאות שהולכת ונהיית מורכבת, קשה ואף מבעיתה. בחירותיהן והחלטותיהן מתוארות בתוך התבוננות על מחשבותיהן ומניעיהן לצד תהליכים חברתיים, פוליטיים, סוציולוגיים, והיסטוריים המתרחשים סביבן. מקום מיוחד שמור בטרילוגיה לדמויות שיוצרות וצורכות אמנות כתובה, חזותית או מוסיקלית, ולתהייה ״האם יש בימינו מקום לאמנות?״ ומהי תכלית יצירתה במקום ובזמן הללו.

בספר הראשון בטרילוגיה, ״ניצחון״, שפורסם ב-1930 מוצאת עצמה יוהנה קריין הצעירה כאדם היחיד המחויב לנסות ולהציל את בן-זוגה לשעבר, מרטין קריגר, אשר נמק בכלא בעקבות משפט-שווא שמניעיו פוליטיים. קריגר, ששימש כמנהל מוזיאון העיר מינכן ומומחיותו בתחום האמנות זכתה למוניטין בינלאומיים, היה לצנינים בעיני גורמים רבי-כוח בעיר בעקבות גישתו האינטלקטואלית-ליברלית, ותמונות שהציג, שנתפשו כמתריסות.

לכן טפלו עליו הללו האשמה בשבועת-שקר, שבה טען שלא קיים יחסים עם אישה מסוימת. בימים ההם דרש החוק הבווארי מגברים להישבע שלא קיימו יחסים עם פלונית או אלמונית. ניאוף ושבועת-שקר נחשבו לפשע חמור במדינת בוואריה, שחוקיה דאז התבססו על המשפט הרומי ועודכנו לאחרונה במאה ה-16. בפועל, מנגד שגשגו במדינה ״אנרכיה מינית והזדווגות ללא-הבחנה, ובשום תחום לא התנגשו החוק והחיים כפי שהתנגשו בתחום הזה״.

״אולי הייתי יהיר מדי כשהתכוונתי בתכנון ׳ניצחון׳ לנהוג כאילו כתב את הרומן מחבר בשנות ה-2000״, כתב הסופר באחרית-הדבר לטרילוגיה. הספר ״ניצחון״ הכביד בנוכחותו על מדף-הספרים שלי מאז שנרכש במבצעי הוזלת הספרים שהנצו בתחילת שנות התשעים: קראתי בו ברפרוף, עד כמה שניתן לרפרף בספר שמשתרע על 623 עמודים. בשנת הקורונה נפניתי לקרוא בו באמת, וחוויתי ספר טרי, מורכב ועמוק, שדבריו הנכוחים רלוונטיים להווה.

ב״ניצחון״ מתואר גם הסופר ז׳ק טיוֵרלין שמנסה לתעד את המקום והתקופה בתהייה מתמדת מה טעם ותועלת בעבודתו. המדיום הספרותי שבחר להעברת מסריו נשען על עובדות ופרשנותן: ״בקפידה סקר אוספי-מכתבים, עיתונים, מסמכים גיאוגרפיים-ותרבותיים-והיסטוריים. עליו להכיר יפה את הקרויה מציאות, את עדותם של עדי-הראייה... כלום אין אנו זקוקים לכמויות אדירות של חומר-גלם לשם הפקת כמות זערערה של רדיום? כדי לזקק מציאות גבוהה יותר, נדרשו לו כמויות עצומות של מציאות גולמית, בלתי-מנופה״. לצד זאת נטל לעצמו חרות לשנות פרטים בלתי-מהותיים, ״שלא ישנו בפרספקטיבה של חמישים שנה״.

טיוֵרלין שנכנס לקשר עם יוהנה עוקב אחר ניסיונותיה להשיג צדק לקריגר, אשר חושפים מפת השפעות, כוחות, אירועים ותהליכים שדרכם נפרשים כמניפה התקופה והמקום. מינכן מתוארת כמרכזה העירוני, הכפרי בצביונו, של ״ארץ האיכרים״ בוואריה, הנשלטת בידי מעט אדונים פיאודליים ותעשיינים גדולים.

לפי פויכטוונגר נמנעו טובי-המוחות בשכבה השלטת לשרת בממשלת בוואריה. ״תחת זאת שיגרו לממשלה אנשים נחותים, והסתפקו בניצוח מאחורי הקלעים״

״העֵרים יותר מבחינה רוחנית היגרו, האוכלוסייה נתמלאה בבני-איכרים שנולדו אחרונים במשפחה. רק עשירים מעטים נותרו בעיר״, שהתבססה על תעשיית הבירה וסחר בתוצרים חקלאיים. תושבי המקום שהיה לקרקע פורייה לצמיחת התנועה הנאצית היו ברובם המכריע זעיר-בורגנים ״בעלי הכנסה של שלושת-רבעי הליטר שידם אינה משגת לקנות ליטר בירה שלם״, הנוטים לשמרנות בניחוח קתולי. בבתי-הכלא שלהם הועסקו כמרים למכביר ורופאים בקושי – מדיניות שהתבררה כהרת-גורל.

לפי פויכטוונגר נמנעו טובי-המוחות בשכבה השלטת לשרת בממשלת בוואריה. ״תחת זאת שיגרו לממשלה אנשים נחותים, והסתפקו בניצוח מאחורי הקלעים״. בעוד שרים ופקידים ״עלובי-נפש״ סברו שמראית-העין של שלטון היא החשובה, הבינו המשפיעים האמיתיים שמה שחשוב באמת הוא תוכנו הממשי של השלטון, שאותו עיצבו בהֵשקט ובהסתר.

מינכן, אריה, שלטון

סמלים של עצמה ושלטון במינכן. תצלום: אוליבייה נאד

פשר כינויו הסתום של המשפיע הגדול מכולם, תעשיין עשיר המכונה ״האוונגליסט החמישי״, מתברר עם הזמן כך: ״ארבע הבשורות [האוונגליונים, עיקרי הברית החדשה] הן סתומות. השפעתן רבה דווקא בגלל שחסר אוונגליון חמישי, שיסביר את הכול. כוחם של ארבע האוונגליונים הוא, אפוא, בהיעדר החמישי. כך גם הייתה מתבררת הפוליטיקה הבווארית, לולא היו מסבירים אותה רק על פי האנשים העושים אותה בגלוי״.

בשירות אינטרסים צרים ומעורפלים, קומץ תעשיינים כבדים וקומץ בעלי-אחוזות פיאודלים שמרניים, עודדו בהסתר ילודה ומנעו תכנון משפחה, הפיצו בערות, ותרמו להשתת אינפלציה שרירותית

כמו בסאגות הגרמניות העתיקות השתמשו המשפיעים האמיתיים בבוואריה ב״כובע-קסמים״ שהפכם לרואים ואינם נראים. בשירות אינטרסים צרים ומעורפלים, קומץ תעשיינים כבדים וקומץ בעלי-אחוזות פיאודלים שמרניים, עודדו בהסתר ילודה ומנעו תכנון משפחה, הפיצו בערות, ותרמו להשתת אינפלציה שרירותית, דרקונית ומשעבדת שמחקה הבדלים בין פועלים לבורגנים, והתישה את כולם כאחד בצרכנות חירום סיזיפית בשטרות שאיבדו מערכם מדי שעה. זיקת בוואריה לממשלת הרייך וחוקיה הושפעה מרשת אינטרסים מתנגשים כמו הצורך המקומי במסי-מגן כנגד יבוא חקלאי, בשווקים לתעשייה המקומית ובערך מטבע שחוק לטובת הייצוא, ובאטימת בוואריה לרוחות קוסמופוליטיות-ליברליות שנשבו מברלין.

יוהנה פונה בשתדלנותה עבור קריגר לתעשיינים עשירים, לשרים בבוואריה וברייך, ליורש-עצר מקומי ולדמויות מזירות התרבות והחברה. בפועל מושפע בינתיים מצבו מתנודות במוקדי-הכוח הפוליטיים אליהם מתכוונן מנהל בית-הכלא שלו כצמח הפונה לשמש, משנה חדשות לבקרים את יחסו לאסיר מתוך ריצוי אדוניו התורניים.

המשפט הבווארי מתואר כ״נחשל עד זוועה״, ״נוגד את ההרגשה הפשוטה של צדק מול עיוות-דין״, פוליטי, שקרני ושרירותי, ״מסגרת ריקה של משפט ללא המשפט עצמו״ אשר ״בגלל חוקי-חירום מתמשכים, הפך למלכודת לאיש הפשוט״. תחת ״עיוות הדין הבווארי״ ״נשפטו אנשים כרוצחים בלי שרצחו, ואילו אנשים שלא נשפטו כרוצחים, רצחו״. בחסות עיוות-הדין ומשילוּת-הרְפאים המתעתעת ״שררה בכל הארץ אנרכיה. בכל שלטה שרירות-הלב. אינך משתלט על המהומה ואי-הסדר כי לא היחיד גורם אותה, אלא הכלל״. בינתיים נפל קריגר בין כסאות התנודות הפוליטיות, ומעט היוזמות שננקטו למענו טורפדו במהרה בהשפעת תהפוכות חוסר-היציבות המשטרית.

יוהנה נעזרה בחברהּ הסופר טיוֵרלין, שהיה שוויצרי אוהב-בוואריה מתוך ראיית יופייה הפראי והפרוע, על חסרונותיה ופגמיה. ״כל עוד נהר האייזר הירוק דרך מינכן העיר זורם, לא תיעלם הנינוחות ממינכן לעולם ועד״, הצהיר המנון העיר ואילו המוטו של טיוֵרלין התבסס על קאנט: ״החוק והמוסר הם מעל לכל הנסיבות״. ואין די בהם, שהרי ״כל נוכל יכול לנהוג בדרך מוסרית לאחר קצת תרגול: בחיי המעשה שלו, העדיף טיוֵרלין את ההוגן על המוסרי״. לכן הוא סייע ליוהנה להציל את קריגר שנפל קרבן לעוול מושתק ובלתי-נתפש, אף שהתחרה עמו על לבה.

למסה שכתב טיוֵרלין על עניינו של קריגר נודעה לבסוף השפעה קריטית אם כי מאוחרת, ולכן, טראגית. לאחר מכן מתהלך טיורלין בינות תושבי העיר העולצים בפסטיבל, וחושב: ״העיר מסרבת להכיר בעשור האחרון. היא שכחה אותו. היא נראית כנה, עוצמת עיניים ומכחישה שהייתה אחרת. היא סבורה כי גם אחרים ישכחו, ובזה היא טועה״.

כך, בסיום הספר שב פויכטוונגר לתמונה שפתחה אותו, ״צדק״ או ״יוסף ואחיו״ - תמונה ביקורתית שעוררה מלכתחילה את חמת שליטי העיר על קריגר. בתמונה עומדים אנשי-עסקים מבוגרים מול איש-שררה, ממורמרים כי טפלו עליהם שגנבו גביע-כסף. ״הם רק שכחו שמכרו לפני שנים רבות נער אחד, שהיה אחיהם״. הם סבורים כי גם אחרים שכחו, ובזה הם טועים. מבלי ידיעתם עומד האח לפניהם. טיוֵרלין-פויכטוונגר עומד לפני מינכן העיר, אוהב ואינו שוכח, ומספר את סיפורה.

נישאת על גבי כובע-הקסמים, משגשגת במינכן זו תנועה שהקים זעיר-בורגני כריזמטי, בן-דמותו של היטלר. ״מדקלם היה בקול רם, לפעמים קצת היסטרי, ללא-מאמץ זרמו המילים משפתיו, מלוּות בתנועות משכנעות שלמד מהמטיפים הכפריים״ וממורה למשחק שהקנה לו מחוות שייקספיריות נמלצות, הליכה נכבדת ו-ר׳ מתגלגלת דרמטית.

״אנשים הקשיבו לו ברצון שכן היו לו השקפות שהקלו על הדיון בענייני היום והמדינה. הוא מצא אמצעים גאוניים בפשטותם לטיהור חיי-הציבור והעמדתם על רגליים בריאות״. שומעיו הלהיבו עצמם באמונה שיפתור את מצוקותיהם במחי-יד

״אנשים הקשיבו לו ברצון שכן היו לו השקפות שהקלו על הדיון בענייני היום והמדינה. הוא מצא אמצעים גאוניים בפשטותם לטיהור חיי-הציבור והעמדתם על רגליים בריאות״. שומעיו הלהיבו עצמם באמונה שיפתור את מצוקותיהם במחי-יד. אדישים לעיוות-הדין הבווארי ולמשפיעים האמיתיים על גורלם, הם נכחו משולהבים בנאומיו במרתפי-הבירה, וייחלו להפוך במהרה לבעלי הכנסה של ליטר בירה כשידם משגת כבר בקושי רק רבע-הליטר.

״נפשם הזעיר-בורגנית יוצאת לסמכות, למישהו שיש לציית לו ביראת-כבוד. ראשיהם קהים, מתונים, אך מה עקשנים יודעים הם להיות. פתאום הם מגורים, אין איש יודע מדוע, ואז אין עצה נגד ראשיהם המרובעים, הבהמיים, הקודרים, שעם כספם שנעלם באינפלציה נעלם גם הטיח הדמוקרטי שלהם״.

פוטש מרתף הבירה, מינכן

הנאשמים בפוטש מרתף הבירה ב-1924: אלו בהם שהיו קצינים ואצילים, הקפידו להפגין זאת בלבושם. תצלום: הארכיון הלאומי של גרמניה, ויקיפדיה

האיש מקים מפלגה לאומנית, מבסס גינוני שליט, מתנייד במכונית הדורה נהוגה בידי נהג-שרד, ועשירים סמויים מממנים לו עיתון. ברחובות פורצות פרובוקציות אלימות שקוראות-תיגר על החוק, הסדר וכללי-המשחק וגם על תוצאות בחירות שנערכו. ״הקו-קלוקס-קלן המינכני מורכב מאנשים צעירים שאינם מבינים כי תחרות שהוכרעה אין מתחילים מחדש״, מתפלא תייר אמריקני.

המנהיג החדש ומפלגתו נוקטים ב״עורמה נורדית״, כלומר בהבטחות-שווא שקריות שמטרתן להשלות ולהשתיק בהווה את העומדים בדרכם ״אגב לכידת הציבור בברית עורמה קורצת-עין״. מפלגת השמרנים הקלריקלית המשתפת עמם פעולה נקודתית מגלה שהללו ״נוטים לתעוזה גדולה, ומשנתת להם כף מרק ידרשו מיד את כל הסיר״.

לבסוף ייטלו את מלוא הסיר שתכולתו המבעבעת אף תגלוש לכל עברי הרייך. פויכטוונגר, ששהה במסע הרצאות בארצות-הברית בעלות הנאצים לשלטון גָלה באחת מארצו ומעירו, שם הוכרז כ״אויב-העם״ בגלל ״ניצחון״, שמנציח ללא כחל-ושרק את הנצת תנועתם.

האם יפים הימים לכתיבה? אין העולם רוצה לשמוע על המתרחש בגרמניה: ״יש לעמים עניין בהספקה לחימוש הגרמני, והם מפחדים מהבולשביזם, ששלטון הלאומנים בולם. ואילו הומאניות ותרבות – נימוקים חלשים הם״

האם יפים הימים לכתיבה? אמנם ״ראוי לספר לעולם כיצד משבחים בגרמניה את הדחפים הפרימיטיביים אויבי-התרבות, כיצד מרוממים שם לדרגת דת-מדינה את מוסר שבט-הפראים שוכני יערות-הקדומים״, אך אין העולם רוצה לשמוע: ״יש לעמים עניין בהספקה לחימוש הגרמני, והם מפחדים מהבולשביזם, ששלטון הלאומנים בולם. ואילו הומאניות ותרבות – נימוקים חלשים הם״.

ומי יישא את קולן של ההומאניות והתרבות? אנשי הספרות המוחלשים והמוּדרים, אותם ״קנאים שגינוניהם גרועים, הישובים באולם גועלי, עלוב, מלא בעשן ובוויכוחים חסרי ערך והגיון?״ הרי ״אילו קם היום שייקספיר או דנטה והיה כותב את השורות הלוהטות ביותר על הברבריות של הנאצים, אילו שפכו סוויפט או וולטר קיתונות של לעג מר על היעדר הטעם והשכל הישר של הללו, לא היה משתנה דבר״.

ומה על הפובליציסטים? הפליטים הגרמנים בספר ״גלות״ מקימים בפאריס עיתון המשמש כקולה היחיד של אופוזיציה גרמנית כלשהי, והמפרסם מאמרים חוצבי-להבות. ״עיתונאי דיבוקי אני״, אומר אחד מכותביו, ״איני יכול לעבור בשתיקה על הדברים. אני נאלץ לכתוב גם כשהכתיבה חסרת-שחר ונטולת השפעה... כי מה כבר הושג על-ידי מאמר שעלה יפה? דבר לא הושג. כעבור ימים ספורים הופכת גם רציחה חייתית לעֲבר מעלה-אבק, כאילו קרתה לפני אלף שנים. פעם יכול היה אדם להשלות את עצמו כי דברים שכתב חוללו תמורות, ואילו היום אנו כותבים אל החלל הריק. הקוראים שלנו, דעתם כדעתנו מראש. ואל המהססים וחסרי-ההשקפה אין אנו מגיעים״.

אך ״לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן-חורין ליִבָּטֵל ממנה״, מחזק פויכטוונגר את ידי עצמו וגיבוריו בציטוט מפרק אבות ב׳ ט״ז. מוטל עליו ״לתרום את חלקו הצנוע בנטיעתם של ערכי גרמניה הטובים בקרקע אחרת״, כפי שגומר בלבו אחד מגיבוריו. ואכן, קודם להגירתו הכפויה הספיק פויכטוונגר לכתוב על ברלין של 1932-1933 בספר ״בני אופרמן״, השני בטרילוגיה. כעת משעבר להתגורר בפאריס, הוא כתב על הוויית הגרמנים שברחו אליה, יהודים ונוצרים כאחד, בחלקה השלישי והאחרון של הטרילוגיה, ״גלות״, שנחתם ב-1939.

התופת של הציפורים, מקס בקמן

"התופת של הציפורים" (1937-1938), מקס בקמן. תצלום: ויקיפדיה

כשהעמקתי בטרילוגיה במהלך תקופה אקטואלית סוערת, חשתי שאני קוראת דברים נכוחים ורלוונטיים, גם ואולי בעיקר בימים שבהם עיקר השיח הכתוב מתקיים בטקסטים קצרים וקליטים בבימת הרשתות החברתיות, שמשפיעה גם על הכתיבה הפובליציסטית. לאורך הטרילוגיה נשזרות השאלות כיצד לתאר, להעיד, לפרש ולתקשר את המציאות. האם ״להסביר את העולם פירושו לשנותו״? לתפישתו של פויכטוונגר, להעברת מסרים של הומאניות ותרבות נחוצה האמנות, ש״נוצרת רק ממיזוג התודעה עם האהבה או השנאה״.

אמן, למשל סופר, יכול לתווך את המציאות בצורה משמעותית לזולת רק ״כשמשהו מגביה את תחושת החיים שלו, והוא מוסר את הרגשתו הלאה״

לפיו, אין להסתפק בסיגנוּנם הריק והסתמי של גירויי המציאות, שכן ״אין דרך זולה מהאסתטיקה להיפטר מחובתך כלפי החברה״. אמן, למשל סופר, יכול לתווך את המציאות בצורה משמעותית לזולת רק ״כשמשהו מגביה את תחושת החיים שלו, והוא מוסר את הרגשתו הלאה״. המציאות ״משמשת לאמן חומר, כפי שהאבן משמשת חומר לפָּסל: מאז ימי הומרוס והתנ״ך עבדו כל הסופרים ׳בעזרת דוגמן׳ (הדמויות המציאותיות)״, כתב.

בספריו מפיח פויכטוונגר הקשוב חיים ועומק גם בדמויות המשנה ובסיטואציות קטנות ואזוטריות. אחת הדמויות שנגעו לליבי היא ברתולד אופרמן, ספורטאי ותלמיד מחונן, בן למשפחת אופרמן היהודית האמידה. פרנסוא, מנהל הגימנסיה שלו מצליח לשמור על רוחה ההומניסטית גם בברלין של 1932. המנהל מחבב את תלמידו הנבון ״המשלב יפה חוש לטכניקה עם עניין חיוני בנושאים הומניסטיים״.

בעידוד מחנך הכיתה שלו, איש משכיל היודע להעריך בני-גוונים דקים, שוקד ברתולד על הצגת הנושא המורכב ״ההומניזם והמאה העשרים״. אך המחנך נספה בתאונת-דרכים. תחתיו מונְחת לבית-הספר מורה נאצי ״כמו תפוח-אדמה לערוגת צבעונים״. המורה - אמנם משכיל, ד״ר פוגלזאנג - מעריך ציות עיוור ו״מרחרח אויבים בכל התלמידים״. הוא מתהלך בצווארון גבוה ובפסוקת ישרה, ותלמידיו מבחינים שמחנכם החדש ״ניחן בערנות עוויתית ובעיניים קופאות״.

פרנסוא, שרואה בעיניים כלות ״באיזו מהירות מערפלת את תלמידיו הלאומנות המתפשטת בתנופה, ושאגות הקלגס מחרישות את קול המשוררים״ מבין ״מה קרה כשהפכו הברברים הפולשים את מקדשי הערים העתיקות לאורוות לסוסיהם״.

המנהל פרנסוא סולד משפתו של האיש: ״הגרמנית החדשה כולה קשוחה, עשויה נייר, שאובה ממאמרי-מערכת, נציונל-סוציאליסטית״. הוא חושש שהמורה החדש ישחית את כל מה שהקנה לתלמידי הגימנסיה. כשפוגלזאנג דורש ללמד את ״מיין קאמפף״ מעז פרנסוא לבטא חשש מפני הגרמנית הגרועה שיקנה הספר, אך פוגלזאנג גובר עליו. עד מהרה, במוסד שקודם לכן ״נצטלצלו באולמותיו שורות של גתה והיינה, נאלצים התלמידים ׳לג‎‎‏הק שיפלויות׳ כמו ׳כשהרימון מתפוצץ/ הלב משמחה קופץ׳״.  פרנסוא, שרואה בעיניים כלות ״באיזו מהירות מערפלת את תלמידיו הלאומנות המתפשטת בתנופה, ושאגות הקלגס מחרישות את קול המשוררים״ מבין ״מה קרה כשהפכו הברברים הפולשים את מקדשי הערים העתיקות לאורוות לסוסיהם״.

המורה פוגלזאנג דורש מברתולד שיחליף את הנושא שלו לנושא היסטורי בעל סמליות לאומנית, ״הרמן הגרמני״. באכזבה שוקד ברתולד על הנושא החדש, שאינו קרוב ללבו כקודמו, ובונה עוד הרצאה מורכבת ומעמיקה. אך בהצגת הדברים בכיתה הוא פולט שאולי תרגום התנ״ך בידי לותר והמצאות גוטנברג תרמו לגרמניה יותר מאותו ניצחון ביער הטאוטובורגי.

אנדרטת הרמן, לאומיות, גרמניה

אנדרטת הרמן: הוקמה במאה ה-19, עם עליית הלאומיות הגרמנית וטיפוח המיתוס הלאומי. תצלום: דניאל שוון, ויקיפדיה

פוגלזאנג בולם אותו בזעם. הוא שולל מכל וכל שהייתה זו פליטת-פה ומסרב לעיין בראשי-הפרקים המאוזנים שהכין ברתולד בכתב, שכן ״הפיהרר כתב ב׳מיין קאמפף׳ שהדיבור חשוב מהכתב״. המנהל חושש לגונן על תלמידו בפני המורה שצמא להענישו: ״הרפובליקה חלשה, הרפובליקה מוותרת תמיד״, חושב המנהל. ״היא מפקירה אדם כדי לפייס את השוורים הגועים. אחרת מאבד אדם את מישרתו ואת לחמו, ילדיו הופכים לפרולטארים קטנים, ואתה מפסיד את הטובה במתנות החיים, את הזִקנה השלווה. גילו הספיק ללמדו כי לחסר-כול אין סיכוי לשמור על הגינותו״.

כך נדרש לבסוף ברתולד להתנצל באולם הגדול בפני כלל התלמידים והמורים על בגידתו. הוא אינו מבין ״כיצד הוא, שכולו מלא במוסיקה גרמנית, במילים גרמניות, במחשבות גרמניות ובנוף גרמני״ כבר לא יוכל יותר להשתייך לכל זה. ואולי פשוט ייעדר מהמעמד המשפיל? כשימתינו לו ישירו בוודאי התלמידים את שיר הורסט וסל, חשב. ומה יעשה לאחר מכן? ״הרי ייאלץ לעזוב את בית-הספר וגם את גרמניה ואולי יחלוף נצח עד שישוב, והאם תישאר הארץ גרמניה שלו?״

"הברברים שמשתלטים על המרחב נחנו ביתרון אדיר: הם חסרים כל הגינות״, כותב פויכטוונגר. ״תמיד השתמשו באמצעים כה פרימיטיביים, עד שהשאר ראו אותם פשוט כמופרכים..."

הדילמה שלו טראגית וכן גם פתרונה. ובדומה לברתולד גם שאר משפחתו המבוססת נדרשת להתמודד עם דילמות טראגיות. ״הברברים שמשתלטים על המרחב נחנו ביתרון אדיר: הם חסרים כל הגינות״, כותב פויכטוונגר. ״תמיד השתמשו באמצעים כה פרימיטיביים, עד שהשאר ראו אותם פשוט כמופרכים. להגשמה עקיבה של תכנית כזו, שדוחה את התבונה לטובת האינסטינקטים, דרושים כוח-רצון ואינטליגנציה. האדונים הללו יודעים את נפש לקוחותיהם ככל איש-עסקים מוצלח. סחורתם גרועה, אך נמכרת יפה״.

״מדהים עד כמה דומה, אפילו בחיצוניותה, תנועתו של קטלינה הרומאי לתנועתם, אותם האמצעים עצמם: מגבירי-קול, נאומים פרועים, תעמולה חסרת-מצפון, חובבנות נבערת שאין מאוסה ממנה... נקווה כי עד מהרה יימצא גם בינינו גם אחד קיקרו״, מוסר הסופר מפי דמויותיו.

״הברברים מפרים בציניות את הבטחותיהם החגיגיות. הם רומסים את החוק, ממירים סדר ותרבות בשרירות-לב, באי-סדר ובברוטליות. גרמניה הפכה לבית-משוגעים שבו השתלטו החולים על שומריהם״. אנשי התרבות והסדר ״היו שוטים והאמינו בחוק, מסרו את נשקם, ועתה מרוצצים את גולגולותיהם כשהם פוצים פה״. על פי השמועות – שכן בעיתונים וברחובות נשמרת מראית של שלווה וסדר – מוקמים מחנות ריכוז, ״תחום-מלכותו של צבא הקלגסים, המגויס לרוב מבין מובטלים צעירים, שמקִים את ׳התכונות הנדרשות לרוח-העם החדשה׳ לאסירים שהם פרופסורים, סופרים, שופטים, שרים ומנהיגי-מפלגות״.

לא בכדי הוּאדר הרמן הגרמני שדחה את החוק הרומי, לא כי רומי היה אלא כי חוק היה: ״הגרמני נוטה להסתייג מסעיפי-חוק שנקבעו בתבונת השנים, לטובת המנהיג היחיד. חוק-אחד-לכל פוגע בכבודו של המנהיג היחיד. לא פסק-הדין חשוב אלא ׳השראתו הרגעית׳ של המנהיג״. ולכן, על ״ספריות שלמות של תקנות להפוך בן-לילה לנייר-אריזה״.

״אין לך דבר שההמון חוששים ממנו יותר מאשר מן התבונה״ - גתה

״אתה המסכן, אתה הגדול, לחמת, סבלת ועכשיו ניצחת״, קוראים ההמונים למנהיגם היחיד, ופויכטוונגר המצטט את גתה שלפיו ״אין לך דבר שההמון חוששים ממנו יותר מאשר מן התבונה״ תוהה כיצד אותה עת עצמה מניבה בו-זמנית יצירות כמו ״מיין קאמפף״ ו״תרבות ללא נחת״. אין טובים הזמנים למילים ישרות ועמוקות, אך בדומה לפרויד אין פויכטוונגר בן-חורין לִיבּטֵל מהמלאכה. באחרית-הדבר לטרילוגיה ציין כי ב״בני אופרמן״ הניח לעצמו ״להיסחף במורך-לב לכתיבה נטורליסטית מדי״, אך חרף ביקורתו העצמית ממאנות תמונותיו ומילותיו להישכח.

היטלר

אדולף היטלר. תצלום: Tallapragada

כמו אחדים מגיבוריו עובר פויכטוונגר להתגורר בפאריס, ומשם הוא כותב את ״גלות״, הכרך שחותם את הטרילוגיה. לעיר נשלחים גם נאצים משכילים מסוגו של פוגלזאנג, הראויים דיים לשמש כפנים ייצוגיות לגרמניה הנאצית בקרב העמים. אחד מהם, אריך ויזֵנֵר, נדרש לפתור בעיה קטנה: כתבו הבכיר של עיתון הגולים האופוזיציוני מוציא דיבת ארצו בפרסומם ההחלטי של אירועי-רצח שמתעקשים להתרחש במולדת. כותב זה נוסע לבזל, שם הובטח לו כי יוכל לרכוש דרכון קבוע במקום אשרתו הזמנית שתפוגתה קרבה. פויכטוונגר נזכר בתומאס מן, שקרא למראה תינוק של אחד ממכריו השוויצרים ״רק בן שמונה ימים, וכבר שוויצרי״.

אך חולפים שמונה ימים והאיש לא שב לפריס ואינו יוצר קשר. מסתבר שנפל למלכודת ובמקום דרכון המתינה לו מזימת חטיפתו לאדמת גרמניה, שאורגנה בידי אחד הנאצים מפאריס. אך כמו ב״שוליית-הקוסם״, מסתבר שמחליפו הזמני לשבוע נסיעתו, המלחין והפרופסור למוסיקה זֵפּ טרָאוּטוַיין, המחויב להצלת עמיתו, כותב מאמרים חוצבי-להבות וחריפים אף יותר מקודמו כנגד הנאצים. לכן מפעיל וִיזֵנִר לחץ על מו״ל העיתון. למו״ל, סוחר יהודי ערמומי המממן את עיתון הגלות האופוזיציוני ״למען חשבונו האישי אצל ריבון העולם״ כדי לקושש לעצמו נקודות-זכות כנגד משיכות-היתר, נותרו עסקים ואינטרסים סבוכים בגרמניה, ובת אהובה בברלין.

העובדים אינם מבינים מה נכנס בו במו״ל שנטפל בתואנות-שווא דווקא לטובים שבכותבים ובטקסטים ולחשובות שבידיעות, מרסן, מעדן, מעקר ומוחק

וִיזנִר הנבון אינו חותר לסגירת העיתון או לתהפוכה באופיו: ״בהסוואה של עיתון אנטי-נאצי אופוזיציוני ימשיך המו״ל לנהלו, אלא שיוּתקפו בו שחיתויות כה קלות של המשטר, עד שבאל-כורחם יגיעו הקוראים למסקנה כי ברייך השלישי הכל נפלא״. העובדים אינם מבינים מה נכנס בו במו״ל שנטפל בתואנות-שווא דווקא לטובים שבכותבים ובטקסטים ולחשובות שבידיעות, מרסן, מעדן, מעקר ומוחק. ״מר טראוטויין הוא כתרנגולת המקרקרת בשמחה בחצר״, חושב בלבו וִיזנר, ״אבל הטבחית כבר השחיזה את הסכין שיטבח אותה לארוחת-הצהריים״.

אשתו המסורה, האצילית והחרוצה של זפ טראוטויין, אננה, מחזיקה בינתיים בעול הפרנסה, משק-הבית ושמירת הרוך והחיוּת בעוד בעלה - מקרקר, מגורה, נסער, צודק, מטיף – נמנע מהדבר שהוא יודע ואוהב באמת לעשות: להלחין. בין כה, פעולת ההלחנה אינה עולה יפה בסד הגלות העגום.

״אורחים עצובים הם הפליטים״, כותב פויכטוונגר. ״הנאצים שללו את אפשרויות החיים מיריביהם, כדי שיתפגרו כדגים בבריכה שנתייבשה״. את מקצועם ורכושם הותירו מרביתם מאחור ולכן חיו במצוקה, בעוד הרייך מפניו נסו ״חוסֵם עצמו מפני העולם החיצון, מסרב להרשות לכסף לצאת ולרוח להיכנס״.

״הגרמנית העתיקה ייחדה לפליט שתי מילים״, כותב פויכטוונגר: ״׳גיבור גולה׳ ו׳דל׳, ופירוש שתיהן היה המגורש, המנודה, האיש-ללא-קרקע, האיש שנעקר. על ידי כך הדגישה חכמת-הלשון הגרמנית את הקטבים התוחמים את הווי הפליטים. רובם היו ׳דלים׳, מעטים היו ׳גיבורים׳. תכונותיהם הרעות, שהוטמנו ונשמרו מעין-זרים בימי הרווחה פרצו לאור היום, והתכונות הטובות נשתנו. מי שהיה זהיר עכשיו הוא פחדן, האמיץ נעשה פושע, הנדיבות הפכה לרברבנות. הרוב נעשו אנוכיים, איבדו חוש-מידה וחוש-שיפוט, נעשו מקוננים ושוחרי-ריב. הם דומים לפירות שנקטפו בטרם-עת, אינם בשלים, אלא יבשים ועֵציים״. אך מנגד, ״הגלות גם חיסנה וגידלה לגבורה: הפליט נעשה גמיש, זריז וקשוח יותר, שכן ׳אבן מתגלגלת אינה מעלה טחב׳״.

קרל הופר, אלפרד פלכטהיים

דיוקן של סוחר האמנות היהודי-גרמני אלפרד פלכטהיים (1922), קרל הופר. פלכטהיים נמלט מגרמניה ב-1933, גלה לצרפת ולאנגליה ומת ב-1937. תצלום: רנו קאמי

״פאריס של 1935 הייתה עיר של טרקלינים ושל פליטים״, כותב פויכטוונגר. ״קודם לכן חשבו הללו בשאננות על פאריס שהכירו כתיירים, עיר יפה להפליא שאווירה כסוף והחיים בה קלים. אך נוכחו לדעת שפאריס של הפליטוּת דבר אין לה עם פאריס של שוערי המלונות השמחים לשרת ומדברים אנגלית וגרמנית, של התבשילים המעודנים והיינות הטובים, של הלוּבר והחורשות. זו פאריס אחרת, של שוטרים מכונמים ויגעים מרוב עבודה, של משרדים בלתי-מאווררים, של אנשים עייפים, שחוקים, שאינם יודעים את שפת המדינה ומתישים את כוחם למען אוויר לנשימה ולחם״.

אננה וידידתה, גולָה כמותה, מהלכות בגן-החיות. ארבעה פילים ניצבים לפני התעלה שמפרידה בינם לבין העולם. יחדיו הם מרימים רגל קדמית ימנית: ״ברור להם שהם דורכים בחלל ריק, הם התנסו בכך אלפי פעמים. ואף-על-פי-כן נאלצו שוב ושוב להרים רגל אל החלל המוליך אל החירות״. אולי בדומה לאותם ״גרמנים גולים רבים שעוד מאמינים בחירותם, ומסרבים להבין שזכויותיהם שוות כמו שטרות אלף המארקים מימי האינפלציה״.

״אני שב ושוכח שאין אנו חיים עוד בעולם של הומניזם״, חושב זפ. מרדיו ברלינאי בוקעת גרמנית גסה וקלוקלת מפי שר גרמני המשקר לעמו, שלחמו פוחת מיום ליום, כי שפר עליו גורלו. ״בעזות זייף הקול את המתרחש סביב, הופך את הרע לטוב. אבל שומעיו מתמכרים בהתלהבות לנחשול המילים, צועקים עד צרידות, מוחאים-כף ורוקעים, אגב, במקומות הלא-מתאימים בנאום. ברור שאין הבדל אֵילו דברים אמר. הם התרגלו להאמין לקול, להריע לקול הוולגרי שליטף את ההמוניות שלהם ועודד אותה... התסכית הגרוטסקי הזה ריתק את זפ בכל פעם מחדש״.

מהלך עקיב רואה פויכטוונגר בכל האירועים שחווה ממינכן, מברלין ומפאריס: ״מרד הטיפשות כנגד התבונה״. ״מהי עליית הנאצים אם לא מרד מוצלח של חסרי-הכישרון נגד המחוננים, זה גורם שאין חשוב ממנו בפאשיזם״, הוא כותב

מהלך עקיב רואה פויכטוונגר בכל האירועים שחווה ממינכן, מברלין ומפאריס: ״מרד הטיפשות כנגד התבונה״. ״מהי עליית הנאצים אם לא מרד מוצלח של חסרי-הכישרון נגד המחוננים, זה גורם שאין חשוב ממנו בפאשיזם״, הוא כותב. ״לתת להמונים לחם מרוח בחמאה הוא פיתיון טוב, אבל הפתיין הטוב ביותר מדגדג את טיפשותם״. הדיקטטורה מעוררת בזפ ובפויכטוונגר סלידה ״לא בגלל היעדר ׳החירות׳ אלא בגלל היעדר התבונה. לא הדיקטטורה כשלעצמה מקוממת, אלא הדיקטטורה של הטיפשות והאספסוף על התבונה והאישיות״.

בעוד אנשים ישרים כזפ, החותר כאחוז דיבוק להציל את עמיתו ולחשוף את פשעי המשטר הנאצי, רואים בפוליטיקה דבר הכרחי ״שתכליתו לשחרר את האדם מן הצורך לעסוק בה״, ובחתירה לשלום מאמץ שבו ״אתה נאבק למען הבאים אחריך, למען הנכדים, ולא למען עצמך״, כאשר ״אין פועֵל של השלום יכול להתגאות בייעודו ועליו להישאר אלמוני במובן הגבוה של המושג – לא להתגאות – ולדבוק בהכרח להצטנע״, נאצים משכילים דוגמת וִיזנר מעריצים את המקיאווליזם, את היעדר ההשקפות, את היכולת להיאבק למען עיקרון והיפוכו לפי הצורך והאינטרס.

״טיפשות היא, חושב וִיזנר, למדוד התבטאויות של פוליטיקאי בקנה מידה מוסרי. במה שונים דברי פוליטיקאי מנֵשק? ניתן לשפוט אופיו של פוליטיקאי על פי דבריו על אודות עקרונותיו לא יותר מאשר לפי דבריו על מזג האוויר. לפוליטיקאי מלידה הפוליטיקה היא תכלית כשלעצמה, אמנות לשם עצמה. כדי להעריך פוליטיקאי כראוי יש להסתכל רק באומנות שבמלאכתו, ולא בעניין שהוא נציגו: חלילה לפוליטיקאי להפוך לעבד של דבריו״.

ומה על דעת-הקהל? זו, למדו מניסיונם וִיזנר וחבריו, ״אמנם צורחת, אך משלימה בסוף עם כל עובדה״. ״ישובים בחליפות כחיות-טרף מרוסנות ברצון המאלף, כשבכל רגע עלול לגבור טבע-החתול שלהם על אומנות האילוף״ הם משמיעים ״דברי-הבל אידאליסטיים מעורפלים, מַסווים באמצעותם את תאוות-השוד והברוטאליות שלהם״. ״זאב אינו רועה לצד הכבש, אלא זולל אותו״, האמינו, ״באמצעים מעודנים מהסוג שהופעל ברנסנס לא היה היטלר נעשה היטלר״.

פליטים יהודים, סנט לואיס, אונייה, 1939, קובה

פליטים יהודים מגרמניה הנאצית על סיפון הסנט לואיס בנמל קובה (יוני 1939): האונייה ורוב נוסעיה הוחזרו לגרמניה. תצלום: National Archives and Records Administration, College Park, Copyright: Public Domain

בעוד זפ וחבריו לעיתון הפליטים מצליחים לנצח במאמריהם את הנאצים בנקודות באחדים מהסיבובים, גובר כוחם של האחרונים ומטיל את צלו על פאריס ואירופה כולה. לקראת סגירת הטרילוגיה, כותב פויכטוונגר ב״אחרית-הדבר״ באוגוסט 1939, כי ביקש לסיימה בנימה פתוחה ואופטימית מסוימת ״חרף גרוטסקת הדמים המחרידה שמשתוללת סביב״. מהיכן יגייס נימה מרפאה כשברבריות הרסנית פושה בכל? האם מניתוחיו הסוציו-פסיכו-היסטוריים הנכוחים? ״כשאדם גווע מכאב, רוצה לצעוק ואינו יכול, כלום נעזור לו כשנשמיע לו תיאור של כאבו מתוך לקסיקון?״ פויכטוונגר מבין כי נימת נחמה ותקווה תגויס לאו דווקא מתצפיותיו החדות.

המושג הפסיכותרפויטי ״התערבות מוטטיבית״ מתייחס לאקט טיפולי המחולל שינוי פסיכולוגי משמעותי ש״מחבר את הנקודות״ מתהליך הטיפול ונוסך חיבור מחודש לכוחות הנפש. חרף פיכחונו החריף, מאמין פויכטוונגר בנפש האנושית. את אמונתו, תקוותו ויהבו הוא משליך על הגירויים המוטטיביים ש״מגביהים את תחושת הנפש של האדם, שמוסר את הרגשתו זו הלאה״, כפי שמסר הלאה בספריו שלו.

הרחבת-לב מוטטיבית מתרחשת בביקור של זפ אצל ידידו החולה בצריף פליטים עלוב. ״כרגע קשה לך ההמתנה״, מטעים ידידו, ״ואין הצלילים עומדים לרשותך. אבל תִימַצא גם משמעות להכרח להמתין״, הוא מבטיח. וזפ מתחיל לשמוע פתאום ״באוזנו הפנימית״ קולות, סדרות-צלילים, שומע ורואה. חדר ידידו מתרחב ונהיה לאולם גדול, אולם המתנה עירום.

״חללו כה עצום עד שלא נראים קירותיו. עלוב היה, מואר באור הסידי הגועלי של צריפי הפליטים, אך פינותיו נותרו מוצלות וגבולותיהן מטושטשים. האולם היה מלא, רוחש אנשים על-גבי מזוודות וצרורות מרופטים, ישובים ונעים כאחד, נרגזים ומיואשים. קטרים שרקו, רמקולים דיברו, רכבות הוכרזו, היה קיץ והיה חורף, אבל הרכבות שהמתינו להן האנשים, לא הוכרזו: אנשי ההנהלה מנעו את בוא הרכבות להן המתינו.

״שום תיאור, שום ניסיון ושום חוויה לא יכולים לגלות את הגלות בשלמותה, את האמת הפנימית שלה: רק האמנות יכולה״, קובע פויכטוונגר

״הם שִילחו רכבות בזו אחר זו, אך לרכבות המובטחות שהכל ממתינים להן, לא הרשו להפליג ואף הודיעו מדוע. התירוצים נעשו שדופים יותר ויותר, הרגיזו בעליבותם, עד שגם השוטים מבין הממתינים ראו מה ציניים הם. ומה יכלו לעשות אם לא להמתין? לכאורה שלחה ההנהלה רכבות למענם, למענם בלבד״.

פויכטוונגר מתאר את זפ, השומע את קינת הממתינים, את ייאושם, קללותיהם, השלמתם, התמוטטותם, את תקוותם המתחדשת בלי-הרף על אף כל האכזבות, וכותב: ״בשעה זו שמע לראשונה את צלילי הסימפוניה ׳אולם ההמתנה׳, שתביא את תהילתו״.

״שום תיאור, שום ניסיון ושום חוויה לא יכולים לגלות את הגלות בשלמותה, את האמת הפנימית שלה: רק האמנות יכולה״, קובע פויכטוונגר. בספריו עוד ממתינים הנוסעים באולם הדחוס ונטול-הקירות, ישובים ונעים, מחכים לרכבת, קיץ וחורף, שנה ועוד שנה, מתגלגלים ואינם מעלים טחב, בטרילוגיה בת 1430 העמודים הנכונה לזמנה ועודה מגביהה ומדויקת, גם בימים מבלבלים שפינותיהם מעורפלות במאה העשרים ואחת.

תמונה ראשית: בתים בעיר עתיקה בבוואריה. תצלום: שנטאנה, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

2 תגובות על יצירה באולם המתנה

01
רון

מחזותיו המוקדמים של הגאון חנוך לוין מקבילים במידות מסויימות לאלה של פויכטוונגר. כפי שהאחרון לא האמין בהשפעת האמנות על החברה כן התברר שאמנות לוין ודומיו לא השפיעה על החברות בישראל.

    02
    יער

    קשה למדוד השפעה של אמנות, אפילו לא של ספרות. אבל נראה בכל זאת שההשפעה היא עקיפה וקורית לאט. קוראים מושפעים, ובעצם הם החברה או חלק ממנה. לוין השפיע, אבל בטח שינה פחות ממה שרצה.