ישראל הנוצרי

כיצד קרה שישראל צולר מגליציה שהיה לרב של רומא והסתתר בה מפני הנאצים, מימש את תשוקתו להיות נוצרי?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ב-13 בפברואר, 1945, בטקס פרטי שנערך בחדר התפילה של בזיליקת סנטה מריה דֶלי אַנְגֶ'לִי, הוטבלו ישראל צוֹלי ואשתו אֵמה מַיוֹניקה על-ידי חברים בכירים במסדר הישועי והצטרפו לכנסייה הקתולית. בזמן הטקס היה צולי בן ה-64 הרב הראשי של רומא כבר שבע שנים. הוא שינה את שמו לאוג'ניו, על-שם האפיפיור פיוס השנים-עשר, ששמו המקורי היה אוג'ניו פָֹאצֶ'לִי. לצולי ולאשתו, שהייתה צעירה ממנו במספר שנים, היו שתי בנות בוגרות. מרים, הצעירה מן השתיים, תצטרף לכנסייה שנה אחת לאחר מכן.

לעמיתיו הרבנים ולחברי קהילתו היהודים לא היה שום מושג שצולי מתכנן להמיר את דתו.

לעמיתיו הרבנים ולחברי קהילתו היהודים לא היה שום מושג שצולי מתכנן להמיר את דתו. תשעה חודשים לפני ההטבלה, ביוני 1944, ערך צולי טקס קבלת שבת בטמפיו מג'ורה, בית הכנסת הגדול של רומא, לזכר מְתי המלחמה ולכבוד שחרור רומא מהכיבוש הגרמני. כמה אלפי אנשים השתתפו בטקס, כולל רבים מיהודי רומא ששרדו. צולי הציג מסר של תקווה והתחדשות:

"דמו של הֶבֶל עולה מכל פיסת אדמה, דמו של הבל התמים שנרצח על-ידי קין. אך אנו נשקם את החורבות, נבנה מחדש על גביהן".

באותו יום בכו רבים כששמעו את דברי הרב. תשעה חודשים לאחר מכן ישובו רבים מבני קהילתו ויזילו דמעות למשמע הידיעה על מעשה הכפירה שלו, אך הפעם יהיו אלה דמעות של צער.

לאחר הכפירה התכנסה קהילת טמפיו מג'ורה כדי לשבת שבעה על צולי. מספר המשתתפים בשבעה היה גדול יותר ממספר הנוכחים בטקס שערך צולי לכבוד שחרור רומא מהנאצים. בעיני מבקריו היהודים, הכפירה שלו הייתה מפתיעה ובלתי צפויה. הם הציגו את צולי כפחדן ואופרטוניסט שנטש את הקהילה היהודית של רומא ברגעיה הקשים ביותר. במילותיו של הרב האמריקאי לואיס ניומן, "בכפירתו, שנולדה, כפי שנראה בהמשך, מתוך טינה ומרירות כלפי קהילתו, רצה צולי לזכות באור הזרקורים. רק כך היה יכול להזין את נקמתו".

בעיני מבקריו היהודים, הכפירה שלו הייתה מפתיעה ובלתי צפויה. הם הציגו את צולי כפחדן ואופרטוניסט שנטש את הקהילה היהודית של רומא ברגעיה הקשים ביותר.
לפי התיאוריה של ניומן, שבה תמכו גם אחרים, המרירות הזו והרצון בנקמה נבעו מהתסכול של צולי באשר ליחס שהוא קיבל מראשי הקהילה היהודית של רומא בזמן המלחמה. יהודים איטלקים סבלו מאפליה רשמית החל מ-1938, אבל הנאצים לא איימו עליהם בהשמדה עד שכוחות גרמניים נכנסו לאיטליה לאחר נפילת מוסוליני ב-1943. כשהנאצים השתלטו על רומא, התחבאו צולי ובני משפחתו אצל משפחה קתולית. אך נשיאי בית הכנסת והקהילה ציפו מצולי להישאר בחזית וביקרו אותו על שהשתמט מחובותיו כמנהיג. צולי טען שאם הגרמנים היו מוצאים אותו הם לבטח היו הורגים אותו, בדיוק כפי שהם הרגו באופן שיטתי רבנים ראשיים בערים איטלקיות אחרות. היו אשר היו הסכנות שניצבו בפני צולי ומשפחתו במהלך המלחמה, מבקריו ראו בכפירתו מעשה של נקמה נגד הקהילה שביקרה אותו בזמן הכיבוש הגרמני.

וג'ניו פאצ'לי, לימים האפיפיור פיוס ה-12, חותם על הסכם עם גרמניה הנאצית ב-1933.

אוג'ניו פאצ'לי, לימים האפיפיור פיוס ה-12, חותם על הסכם עם גרמניה הנאצית ב-1933. תצלום: הארכיון הלאומי הגרמני.

אבל החלטתו של צולי להמיר את דתו לא הייתה פתאומית. היה זה סיומו של תהליך שהחל עשרות שנים קודם לכן. ב-1917, כשצולי היה בן 36, נגלה לפניו ישו בפעם הראשונה, אך לא האחרונה. כך הוא החל להתעניין בדמותו של ישו, אך בשלב זה הוא עדיין לא התלבט שמא עליו לעזוב את היהדות. יחלפו עוד 28 שנה לפני שהוא ישקול להתנצר. אתרע מזלו להמיר את דתו מיד לאחר השמדת יהדות אירופה, בתקופה שבה המסע האישי שלו נראה כעלבון מחושב לחבריו היהודים.

שבוע לאחר שצולי ואשתו הוטבלו, ראיין אותו ט. ס. מתיוס, הכתב של "טיים" ברומא. מתיוס שאל אותו על הכפירה ביהדות, וצולי השיב, "האם אתה חושב שאיני אוהב את היהודים באותה מידה מכיוון שכעת אני קתולי?... לא, לעולם לא אפסיק לאהוב את היהודים. לא השוויתי בין הדת היהודית לדת הקתולית והחלטתי לזנוח את האחת לטובת האחרת. זוהי הטרגדיה הגדולה של חיי. אט אט, כמעט בלי להבין, הפכתי לנוצרי עד שלא יכולתי עוד להיות יהודי". מתיוס סיכם שצולי "שמח על שהמיר את דתו, אומלל על שכפר בה".

"האם אתה חושב שאיני אוהב את היהודים באותה מידה מכיוון שכעת אני קתולי?... לא, לעולם לא אפסיק לאהוב את היהודים. לא השוויתי בין הדת היהודית לדת הקתולית והחלטתי לזנוח את האחת לטובת האחרת. זוהי הטרגדיה הגדולה של חיי. אט אט, כמעט בלי להבין, הפכתי לנוצרי עד שלא יכולתי עוד להיות יהודי".

ישראל צולי

***

ישראל צולי נולד כישראל צולר ב-1881 בעיירה ברודי שבגליציה, שהייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית וכיום נמצאת באוקראינה. כשצולי היה צעיר היה לאביו מפעל טקסטיל, והוריו היו אמידים. כבן זקונים במשפחה בת חמישה ילדים הוא חי חיי מעמד ביניים נוחים, והטקסים האורתודוקסיים היו חלק משגרת יומו. אמו, צאצאית לשושלת רבנים מלומדים, התעקשה שבנה הצעיר יהפוך לרב, והוא התקבל לבית המדרש לרבנים בפירנצה. בנוסף ללימודיו בבית המדרש הוא למד גם באוניברסיטת פירנצה וקיבל תואר דוקטור בפילוסופיה.

ב-1918 התמנה צולי לרב של טרייסטה. עם קריסת האימפריה האוסטרו-הונגרית בסוף מלחמת העולם הראשונה הפכה טרייסטה לטריטוריה איטלקית. צולר, שהיה נלהב לגבי זהותה האיטלקית החדשה של העיר, שינה את שמו ל"צולי" – שם בעל גוון איטלקי – והפך לאזרח איטלקי. את 20 השנים הבאות, בין 1918 ו-1938, הוא בילה בטרייסטה. במהלך אותה תקופה הוא הפך לדמות חשובה ומוכרת בעיר. הוא השתתף באינספור דיונים ושיחות בנושאים מגוונים, מפוליטיקה ותרבות עד פסיכואנליזה וספרות.

התעלה הראשית של טרייסטה.

התעלה הראשית של טרייסטה. תצלום: רוברטו טדאו.

בקהילה היהודית בטרייסטה היו חברים אנשי עסקים בעלי השפעה ואינטלקטואלים מתבוללים. צולי בא במגע עם המנהיגים היהודיים הקוסמופוליטיים האלה, והם היו בעבורו מקור לרעיונות פוליטיים ותרבותיים חדשים. אפשר לחוש את החיים היהודיים של תחילת המאה ה-20 בטרייסטה ביומניהם של ג'יימס ג'ויס ואחיו סטניסלאוס. מ-1905-1915 לימד ג'ויס לסירוגין בבית הספר "ברליץ" בעיר. הוא הופתע לגלות שרבים מתלמידי האנגלית שלו הם יהודים. בין תלמידיו וחבריו היהודים של ג'ויס היה הסופר אהרון אֶטוֹרֶה שמיץ, שכתב בשם העט איטלו סְבֶבוֹ וידוע כיום כמחבר הרומן "תודעתו של זֶנו" וכאחת ההשראות לדמותו של לאופולד בלום גיבור "יוליסס".

בנוסף לשירותו כרב של טרייסטה היה צולי אקדמאי פורה. שיא הקריירה האקדמית שלו הגיע ב-1938 עם פרסום הספר "ישו הנוצרי: מחקרים בפרשנות הברית החדשה". לאורך שנות ה-20 וה-30 לימד צולי באוניברסיטת פדובה. כפי שציין אחד מחברי קהילתו, "בטרייסטה היה ידוע שצולי רוצה להיחשב, בראש ובראשונה, לחוקר ומרצה". בין 1920 ל-1940 פרסם צולי מאמרים אקדמיים רבים במגוון נושאים, החל מספרות עברית מודרנית וכלה בהיסטוריה של יהודי איטליה, כולל מאמרים המשווים בין טקסים יהודיים לנוצריים.

צולי השתוקק להיות אקדמאי במשרה מלאה, אבל עיסוקו המרכזי היה עבודתו כרב. במהלך 20 השנים שבילה צולי בבית הכנסת בטרייסטה, נעשתה משרתו תובענית יותר ויותר. המתפללים בקהילות איטלקיות גדולות, כמו טרייסטה, ונציה, פירנצה ורומא, ציפו מהרבנים שלהם לעמוד בקשר עם הרשויות הקתוליות ובה בעת להגן על הדת היהודית. הקהילות האלה ציפו מהרבנים לסייע להן לשמור על שלמותן בתוך הסביבה הקתולית ולעמוד בפני הלחצים הבלתי פוסקים שהפעילה הכנסייה על היהודים כדי שימירו את דתם.

לכנסייה באיטליה יש היסטוריה עשירה של כפיית המרות דת על יהודים. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ריחף האיום הזה מעל ראשי היהודים באיטליה, עוד יותר מאשר בגרמניה, צרפת וארצות השפלה. המרות דת המוניות מן העבר, כמו זו שנכפתה על יהודי בְּרֶשָׁה במאה ה-14, רדפו את הזיכרון הקולקטיבי של יהודי איטליה. בהוראת האפיפיור המשיכו פקידי הכנסייה להעביר דרשות המעודדות המרת דת בבתי כנסת באיטליה גם באמצע המאה ה-19. לעתים הלחצים החברתיים היתרגמו לאלימות, כפי שקרה בפרשת מוֹרְטָארָה הידועה לשמצה מ-1858, שבה ילד יהודי נלקח בכוח מביתו שבבולוניה לאחר שהוטבל בחשאי על-ידי משרתת של המשפחה.

על כן הקהילות היהודיות ציפו מהרבנים שלהן להגן על חברי הקהילה מפני ניסיונות הכנסייה להביא אותם אל אגן ההטבלה. עצם המחשבה שרב ימיר את דתו לנצרות היה בלתי נתפס. ואם נוצרי היה ניגש לרב ומתעניין בגיור – לא שאיטלקים קתולים רבים עשו זאת – תפקידו של הרב היה להניא אותו מהרעיון בעדינות אך בתקיפות.

אך מצב עניינים זה החל להשנות בשנות ה-30 של המאה ה-20, כשקבוצת איכרים מפּוּליה רצתה להתגייר. בהנהגת דוֹנטוֹ מַנְדוּציו, ה"נביא" הכריזמטי שלהם, הגיעו הכפריים האלה מדרום איטליה להתייעץ עם צולי לגבי השלבים השונים של תהליך הגיור. מ-1938 עד 1945 היה צולי אחד הרבנים העיקריים שייעצו לחסידיו של מנדוציו בנושא. צולי ניצב בעמדה קשה ואף בלתי אפשרית – הוא יעץ לקתולים כיצד להתגייר דווקא בשעה שהוא עצמו הלך והתקרב לכנסייה הקתולית. אנו יכולים רק לדמיין את תגובתם של הכפריים, ששמו את מבטחם ברב צולי כסמכות לעניינים יהודיים, כשהם גילו שהוא החליט להמיר את דתו ולהצטרף לדת הקתולית שהם עצמם החליטו לזנוח זמן קצר לפני כן. ב-1946, בשנה לאחר שצולי המיר את דתו, התגיירו רבים מבני קהילתו של מנדוציו.

אך באוטוביוגרפיה שלו, Prima dell'alba ("לפני הזריחה"), צולי מציג זאת כהצטלבות דרכים – בשעה שהיהודים החדשים נכנסו לדת, הוא עזב אותה. בריאיון שנערך זמן קצר לאחר שהמיר את דתו, אמר צולי:

"הייתי קתולי בלבי זמן רב לפני שהמלחמה פרצה, וב-1943 הבטחתי לאלוהים שאם אשרוד את המלחמה אהפוך לנוצרי. אף אחד מעולם לא ניסה להמיר את דתי. תהליך ההמרה שלי היה התפתחות אטית, פנימית לחלוטין. אני מתחיל להבין שבמשך שנים רבות הייתי נוצרי טבעי".

כשנשאל למה דחה את המרת הדת כל כך הרבה שנים, הזכיר צולי אינטלקטואל אירופי-יהודי בולט, הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון. צולי מצטט את ברגסון, שב-1937 כתב, "ההגות שלי תמיד קירבה אותי לקתוליות, שהיא בעיני התורה המשלימה האידיאלית ליהדות". אך בניגוד לצולי החליט ברגסון, בסופו של דבר, לא להמיר את דתו. הוא כתב, "הייתי מאמץ אותה לולא הייתי עד לגל האנטישמיות המפחיד ששוטף את העולם זה שנים מספר. אני מעדיף להמשיך לעמוד לצדם של אלה שיירדפו מחר". ברגסון לא רצה לזנוח את בני דתו בשעתם הקשה ביותר.

בדומה לאנרי ברגסון בצרפת, גם צולי נמנע מהמרת דתו בגלל הדאגה לחבריו היהודים. לאחר שנים של אנטישמיות גוברת החל מאמצע שנות ה-30, עמדו כעת יהודי איטליה בפני סכנות חדשות וגדולות יותר. עם נפילת ממשלת מוסוליני ב-1943 נכנס הצבא הגרמני לצפון איטליה, וזמן קצר לאחר מכן הגיע לרומא. בהוראתו הישירה של הימלר – ובניגוד להוראותיו של הגנרל ריינר שְׁטָהל, האחראי על רומא מטעם הצבא הגרמני – אסף הגסטפו אלפי יהודים ושלח אותם למותם.

האירוע המרכזי עבור צולי היה התגלות שחווה ביום כיפור 1944. בזמן ש"ניהלתי את הטקסים הדתיים בבית הכנסת", הוא יכתוב לאחר מכן, הוא מצא שהוא "נטול כל מחשבה ורגש". ואז הוא הופיעה בעיני רוחו דמותו של ישו באחו. "התמלאתי שלווה פנימית אדירה". כלומר החוויה הגורלית הזו התרחשה בין הטקס שנערך בבית הכנסת הגדול ביוני 1944 לכבוד שחרור רומא, לבין הטקס בכנסייה שבו הוטבלו הוא ואשתו, אֶמָה, בפברואר 1945. כשבעלות הברית גירשו את הגרמנים מרומא בתחילת 1945, צולי חש כאילו הן משחררות אותו מהספקות שעדיין קיננו בו לגבי המעבר לקתוליות. הוא לא היה צריך עוד לעמוד לצד הנרדפים, כיוון שהם שוחררו מן הרדיפה.

מיד לאחר שצולי המיר את דתו, מנהיגים מבין יהודי ארצות הברית השיקו נגדו קמפיין תוקפני. לקראת פסח 1945 שלחה מועצת הרבנים של ניו יורק מכתב לחבריה. בין היתר נכתב בו, "את המעשה של ה'רב' מרומא יש להציג בפני בני עמנו כנטישה וכפירה". לקמפיין הצטרף גם ספרו של הרב לואיס ניומן מ-1945, A ‘Chief Rabbi’ of Rome Becomes a Catholic: A Study in Fright and Spite. הספר נולד מתוך דרשה שנשא ניומן בבית הכנסת שלו, "רודף שלום" בניו יורק, באביב 1945. יש לא מעט אירוניה במעורבותו של ניומן בביקורת המתוזמרת כלפי צולי. לדוגמה, צולי עצמו כלל לא החשיב את ניומן לרב אמיתי. הוא ושאר האירופאים-אורתודוקסים חשבו שרבנים רפורמים כמו ניומן אינם רבנים לגיטימיים.
***

לאחר שצולי המיר את דתו, הוא היה חופשי לנהל חיי התבודדות ולמדנות ולהקדיש את כל זמנו להוראה ולמחקר. הוא לימד באוניברסיטת רומא ובמכון האפיפיורי למקרא באוניברסיטה הגרגוריאנית – כלומר כמרצה במשרה מלאה באוניברסיטה קתולית. בשלב זה הוא כבר היה ידוע כפרופסור אוג'ניו צולי. ב-1953 הוא ערך ברומא כנס בשם "המשיח בברית הישנה". הייתה זו חזרה לנושא שבו עסק לראשונה בספרו מ-1938. כרב כתב צולי על ישו, אך הוא עשה זאת בסגנון אקדמי אובייקטיבי. כעת, כמלומד קתולי, הוא שם את הדגש על דוקטרינת "ההרמוניה של הברית הישנה והחדשה". לפי הקונספט הנוצרי הזה, כל ההתייחסויות למשיח בתנ"ך מבשרות את בואו של ישו הנוצרי.

ב-1953 ביקר צולי בארצות הברית, שם הוא נשא סדרת הרצאות באוניברסיטת נוטרדאם. כאחד המלגאים הראשונים בתוכנית החוקרים במקרים של קרן פולברייט, לימד צולי קורס קיץ למבוגרים בנושא "שורשיה העבריים והרבניים של הליטורגיה הנוצרית". יותר מ-20 סטודנטים נרשמו, בהם תשעה כמרים, שמונה נזירות ושמונה הדיוטות. לקורס נרשם גם מספר דומה של שומעים מן החוץ.

האוניברסיטה האפיפיורית הגרגוריאנית ברומא.

האוניברסיטה האפיפיורית הגרגוריאנית ברומא. תצלום: סטיב קוליס

אך אף על פי שקורס הקיץ נחל הצלחה רבה, הוא לא היה חף ממחלוקת. חברים בקהילת יהודי ארצות הברית זכרו כיצד צולי המיר את דתו שבע שנים קודם לכן, ולא היו מרוצים מכך שמחלקת המדינה העניקה לו מלגת פולברייט ואפשרה לו ללמד בנוטרדאם. בטור שהופץ בסינדיקציה לעיתונים יהודיים מקומיים רבים, הותקף צולי על-ידי העיתונאי הידוע ה. ציפּרין. כותרת המאמר הייתה ארסית: "הם מוזמנים לשמור אותו לעצמם". ציפרין כתב כי "עלינו לזכור שצולי לא אימץ את הקתוליות כשהיה במחבוא בוותיקן אלא לאחר ששב לתפקידו כרב ברומא בעקבות שחרור איטליה. על כן לא יהיה זה בלתי אופייני בעבורו לשקול שינוי נוסף גם עכשיו, בעודו שוהה הרחק מעיני הוותיקן, אך מבחינתנו הם מוזמנים לשמור אותו לעצמם עד סוף חייו".

ב-1954 פרסם צולי מאמר בשם "מצבה של מדינת ישראל" בכתב העת The Catholic World. הוא מציג את ישראל בהקשר נוצרי למהדרין, אך בהערכתו ניכרת הבנה ציונית-יהודית של מצב המדינה. המאמר נפתח בסקירה של ההיסטוריה העתיקה של בני ישראל ובבחינה של "הגשמת" תכליתה של ישראל בחייו ומותו של ישו. צולי כותב, "ישו הזהיר את היהודים מפני נפילתה המתקרבת של המדינה הלאומית של ישראל, וכ-40 שנה לאחר נבואתו כתב טיטוס בדם ואש פרק נורא בהיסטוריה". כך תפסו הקתולים בזמנו את הגורל היהודי.

אבל צולי מוסיף נקודת מבט יהודית: "אינספור קורבנותיהם של הנאצים קדמו לגיבורים שמתו למען הקמת מדינת ישראל המודרנית. כעת, לאחר סבל בל יתואר תחת הנאציזם, לאחר שעת ליל איומה ועמוסת זוועות בלתי נתפסות, הולכים ומתגבשים קווי המתאר הוורודים של השחר מעל שמי המדינה העברית". כשצולי מתייחס לישראל של ימי ישו כאל "המדינה הלאומית של ישראל", הוא מקשר במרומז בין העתיק למודרני – והרי זהו הקישור השוכן בלב החשיבה הציונית. ב-1949 הרעיונות האלה לא היו מקובלים על הקתולים. בתיאולוגיה הקתולית, "ישראל" היא הכנסייה, לא צאצאי עם ישראל התנכי. בסיכום מאמרו מפציר צולי בישראלים המודרנים לקבל את ישו: "אל לכם לסיים כעת את מסעו של עם ישראל. אל לכם להפוך את מדינת ישראל ליעד האחרון והבלעדי של עם סובל. המשיכו את המסע אל יעד מפואר אף יותר. מי יתן ועם ישראל ייצא שוב למסעו של האל".

ב-1956, שלוש שנים לאחר שחזר מארצות הברית, חלה צולי בדלקת ריאות. הוא מת ברומא ב-1956, בגיל 75, לאחר שבילה את העשור האחרון לחייו כהוגה, כותב ומורה קתולי.
***

בעשור האחרון עוד ועוד חוקרים איטלקים כותבים על חייו ועבודתו של צולי. ב-2004 התפרסמה סוף סוף באיטליה "לפני הזריחה", האוטוביוגרפיה שלו מ-1954, והפכה לרב-מכר. ב-2009 פרסמו חוקרים מפדובה, מילנו ורומא אוסף מאמרים הבוחן את צולי ומחקריו. ואז, ב-2010, פורסם מחדש "ישו הנוצרי: מחקרים בפרשנות הברית החדשה", ספרו משנת 1938. הספר זכה לביקורות מהללות. כפי שכתבה ההיסטוריונית אנה פוֹאה בביקורת שלה, "צולי היה... דמות לימינלית שהיהודים הפגועים לא הבינו, ושהכנסייה העדיפה להותיר בצד לאחר המלחמה, בתקופה שעדיין הייתה רחוקה שנות אור מפתיחות בין יהודים לנוצרים". במאה ה-21 נחלץ סוף סוף צולי מאלמוניותו.

ב-1998 ראיין סטפנו דזוּרלוֹ מעיתון "איל ג'ורנלה" את בתו של צולי, מרים, פסיכואנליטיקאית מרומא שבמשך עשרות שנים נמנעה מלהתייחס להתנצרות של הוריה. כעת, בגיל 76, היא רצתה להבהיר שהיא אינה תופסת את המהלך של הוריה כמעשה כפירה. בריאיון אמרה מרים לעיתונאי דזורלו, "חשוב שתבהיר שאבי מעולם לא זנח את היהדות. הוא הרגיש כיהודי שהחל להאמין במשיח היהודי. אך הוא לא התכחש לשורשיו היהודיים או לעם היהודי. הרבה מאוד אנשים לא מצליחים לעכל את זה".

שלום גולדמן הוא מרצה ללימוד דת במידלברי קולג'. בין ספריו: Jewish–Christian Difference and Modern Jewish Identity: Seven Twentieth-Century Converts

This article originally appeared in English in Tablet Magazine, at tabletmag.com, the online magazine of Jewish news, ideas, and culture.

 תמונה ראשית: פרט מתוך "המרת הדת של פאולוס הקדוש", מאת קרווג'יו. תצלום: ויקיפדיה.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שלום גולדמן, Tablet Magazine.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על ישראל הנוצרי